על ידי הנני* » 01 אוגוסט 2008, 04:49
סיפור ששמעתי השבוע. אחד מרבים. זוג הורים לשתי בנות, שמאד מאד רצו בן. לאחר התלבטות והתחבטות רבת שנים החליטו להכנס שוב להריון, ואכן הגיע הבן המיוחל. אבל מה, כמה קצר ושברירי הוא האושר. הילד לא התפתח כשורה, גדל בצורה מעוותת ומעולם לא הצליח לעמוד על רגליו. גם מנטלית. והמשפחה התפרקה.
המשפחה התפרקה. ככה, בשתי מילים קצרות, לקוניות, איווחת מקלדת. חיים שלמים של אנשים.
ואני החלטתי שלי זה לא יקרה.
עוד לפני הגילויים, עוד מאותו יום מאושר בחיי, בו הפכתי לאם לראשונה. אני רוצה לדעת להפריד, לחיות בשם עצמי. לא לתלות את כל אושרי, בריאותי, שפיותי, בהתפתחותם ורווחתם של ילדי. לא ללכת כפופה, לא ליפול. מה יקרה אם היא תמות? שאלתי את עצמי כשאחזתי את התינוקת שלי, הראשונה, בלילה שאחרי הלידה. מה יקרה לי, מה יהא על חיי. ואמנם זמן קצר לאחר הלידה הילדה חלתה, ואושפזה למספר ימים, ואני כמעט יצאתי מדעתי. איך חיים כשהלב מתחלק, איך חיים כשפתיל החיים, אותו ניצוץ לאורו שמחתי, לאורו הגעתי עד הלום, איך חיים כשהפתיל הזה יוצא מגופי שלי, עובר למקום אחר? כשעוללית קטנה וחסרת אונים, שני קילו מחוברים לצינורות במחלקת ילדים, יצור שלפני שבוע לא היה קיים בכלל, נושא עתה את כל הסיבה לקיומי?
אני עובדת על ההפרדה הזו. מהיום הראשון. לאפשר לה את המרחב שלה, את הרגשות שלה. לחיות לצדה, לא בתוכה. ועם השנים חל בידול כזה, אולי התחיל סביב גיל שנתיים, בו הילדה מתחילה לחיות לצדי באמת, ואני לומדת להכיל אותה, להיות שם למענה, לא לבכות כשהיא בוכה, לא להעלב כשהיא נעלבת. אני נפרדת ממנה, אני גוף אחד, היא גוף אחר, אנחנו צמודות, אנחנו נושמות ביחד, אנחנו האהבה הכי גדולה שיש, אבל אנחנו שתיים. לא אחת. ויש לי חיים חוץ ממנה. איך אני אסביר. עוד לא הצלחתי לעשות את ההפרדה הזו עם הילד שלי.
סיפור ששמעתי השבוע. אחד מרבים. זוג הורים לשתי בנות, שמאד מאד רצו בן. לאחר התלבטות והתחבטות רבת שנים החליטו להכנס שוב להריון, ואכן הגיע הבן המיוחל. אבל מה, כמה קצר ושברירי הוא האושר. הילד לא התפתח כשורה, גדל בצורה מעוותת ומעולם לא הצליח לעמוד על רגליו. גם מנטלית. והמשפחה התפרקה.
המשפחה התפרקה. ככה, בשתי מילים קצרות, לקוניות, איווחת מקלדת. חיים שלמים של אנשים.
ואני החלטתי שלי זה לא יקרה.
עוד לפני הגילויים, עוד מאותו יום מאושר בחיי, בו הפכתי לאם לראשונה. אני רוצה לדעת להפריד, לחיות בשם עצמי. לא לתלות את כל אושרי, בריאותי, שפיותי, בהתפתחותם ורווחתם של ילדי. לא ללכת כפופה, לא ליפול. מה יקרה אם היא תמות? שאלתי את עצמי כשאחזתי את התינוקת שלי, הראשונה, בלילה שאחרי הלידה. מה יקרה לי, מה יהא על חיי. ואמנם זמן קצר לאחר הלידה הילדה חלתה, ואושפזה למספר ימים, ואני כמעט יצאתי מדעתי. איך חיים כשהלב מתחלק, איך חיים כשפתיל החיים, אותו ניצוץ לאורו שמחתי, לאורו הגעתי עד הלום, איך חיים כשהפתיל הזה יוצא מגופי שלי, עובר למקום אחר? כשעוללית קטנה וחסרת אונים, שני קילו מחוברים לצינורות במחלקת ילדים, יצור שלפני שבוע לא היה קיים בכלל, נושא עתה את כל הסיבה לקיומי?
אני עובדת על ההפרדה הזו. מהיום הראשון. לאפשר לה את המרחב שלה, את הרגשות שלה. לחיות לצדה, לא בתוכה. ועם השנים חל בידול כזה, אולי התחיל סביב גיל שנתיים, בו הילדה מתחילה לחיות לצדי באמת, ואני לומדת להכיל אותה, להיות שם למענה, לא לבכות כשהיא בוכה, לא להעלב כשהיא נעלבת. אני נפרדת ממנה, אני גוף אחד, היא גוף אחר, אנחנו צמודות, אנחנו נושמות ביחד, אנחנו האהבה הכי גדולה שיש, אבל אנחנו שתיים. לא אחת. ויש לי חיים חוץ ממנה. איך אני אסביר. עוד לא הצלחתי לעשות את ההפרדה הזו עם הילד שלי.