חצי מהפעמים שאני עומדת לשטוף כלים אני צריכה לשרוף לפני זה עשרים דקות לנגב כלים שעוד לא התייבשו מהנגלה הקודמת. אין מספיק שיש לייבש. חיים בקופסת גפרורים.
ואין מספיק מקום למתקן לייבוש כלים, כזה שאפשר להעמיד עלייו צלחות וכוסות באפקטיביות של ניצול שטח שתהיה טובה מזו של שיש?
נראה לי ששווה לך לחפש השראה ב
פליי ליידי
_ולגבי אם כן "תחבלי" בתחושת העצמאות שלו ולא תרשי לו לפתוח שום קופסת אוכל מעכשיו ועד ראש השנה? מה אז?
זה ברור, לא? אז אני אהיה כמו אמא שלי.
והילד ירגיש דפוק, רשלן, מפוזר ומזניחן, כמוני._
טוב, אז תרשי לי ניחוש מושכל:
שטויות במיץ.
תגידי, אמא שלך היתה באה אי-פעם להתייעץ פה, במקום מעודד-טרנספורמציה כמו "באופן" ובסגנון כתיבה מעודד-טרנספורמציה מאין כמוהו?
ברור שלא.
את כבר כמה וכמה צעדים הלאה ממה שהיא יכלה לחלום עליו.
(לא מכחישה את הדמיון ביניכן - מי לא דומה לאמא שלה? - אבל אל תבואי ותכחישי לי את השונות)
_זו אני, אני במרכז. הילדים בלי בעיה ייקחו פרי שלם ליד. ייקחו ביס, ילכו לשחק, יפילו לבוץ, הדרדק יחזיר את הנגוס לקופסה ויעבור לתפוח הבא...
הפירות והירקות האלה יקרים!_
צודקת.
תשמעי, רק מהמתח שבו את מנסה לא להיות כמו אמא שלך אבל כן לשמור על מה שחשוב לך, רק מזה אפשר לצאת תשושה. מרגישים את המתח עד כאן. נשמע שיש לך מרחב תמרון כל כך צר וקצר להתנהל בו, שכואב הלב. אם לקחת צעד אחד ימינה או שמאלה מהאופטימום שלך - נכנסת לשטח אסור. פישלת. קלקלת. נכשלת.
מאוד קשה להתנהל ככה
להתחיל לשבור את הקופסה הזאת, להתחיל להרחיב את שטח המחייה שלך, את גבולות המותר והאסור שלך, לרמה שאפשר לתמרן בה בלי לצאת אשמה כל הזמן, נראה לי דבר בעיתו.
למשל, כן לפרגן לעצמך סכינים טובים יותר למטבח, ולא לחרוד אם הילד ייפצע. כמה פעמים אני נפצעתי כילדה מסכיני חיתוך לסלט? הרבה. כל עוד זה לא מהסכיני קצבים האימתניים האלה, כל עוד זה משהו שאפשר לטפל בו עם פלסתר, אפשר ואפשר.
(את שמאלית? כי יש גם סכינים ייעודיים לשמאליים)
או לבחור ליציאות את הפירות / הירקות היותר נוחים לחיתוך זריז, או היותר-זולים מהשוק, וכפרת עוונות אם חצי מהם הולך.
או להרשות לעצמך להתנהג כמו אמא שלך בסיטואציות מסוימות, כי את כבר יודעת היטב כמה את שונה ממנה בסיטואציות אחרות, והסך-הכל הוא זה שקובע.
או להתחיל לאסוף רהיטים מהרחוב, או יד שניה, או מאתר "אגורה", כך שמה-אכפת-לך אם הם יתלכלכו או ייקרעו
או להתקין מעל הכיור, תלוי כזה, מתקן נוסף לייבוש כלים. מצידי, שייתלה מהתקרה.
כל דבר שהוא. רק להרחיב את הרפרטואר. להרחיב את שטח המחייה שלך, שבו את יכולה להתנהל בלי לדרוך על יבלת או עיקרון.
@}@}@}
_כשהגדול נגמל, גייסתי את כל השלווה שבעולם בכל פעם שהיה פספוס, הייתי מוארת כולי באור האימהות השלוות, המכילות, המחבקות והמעצימות.
דקה אחרי שגמרתי לנקות את הפספוס, הוא היה נגיד סוגר דלת קצת ברעש, מפיל ספר לרצפה, נתקל במשהו - הייתה יוצאת ממני כזאת צעקה!_
את ענקית
הוא שאמרתי: להרחיב את הטריטוריה ההתנהגותית שלך. שיהיה מותר לך יותר דברים. כרגע את חיה בקופסת גפרורים - רגשית, לא רק פיזית - עם מילימטר בקושי מכל צד.
[u]חצי מהפעמים שאני עומדת לשטוף כלים אני צריכה לשרוף לפני זה עשרים דקות לנגב כלים שעוד לא התייבשו מהנגלה הקודמת. אין מספיק שיש לייבש. חיים בקופסת גפרורים.[/u]
ואין מספיק מקום למתקן לייבוש כלים, כזה שאפשר להעמיד עלייו צלחות וכוסות באפקטיביות של ניצול שטח שתהיה טובה מזו של שיש?
נראה לי ששווה לך לחפש השראה ב [po]פליי ליידי[/po]
_ולגבי אם כן "תחבלי" בתחושת העצמאות שלו ולא תרשי לו לפתוח שום קופסת אוכל מעכשיו ועד ראש השנה? מה אז?
זה ברור, לא? אז אני אהיה כמו אמא שלי.
והילד ירגיש דפוק, רשלן, מפוזר ומזניחן, כמוני._
טוב, אז תרשי לי ניחוש מושכל:
שטויות במיץ.
תגידי, אמא שלך היתה באה אי-פעם להתייעץ פה, במקום מעודד-טרנספורמציה כמו "באופן" ובסגנון כתיבה מעודד-טרנספורמציה מאין כמוהו?
ברור שלא.
את כבר כמה וכמה צעדים הלאה ממה שהיא יכלה לחלום עליו.
(לא מכחישה את הדמיון ביניכן - מי לא דומה לאמא שלה? - אבל אל תבואי ותכחישי לי את השונות)
_זו אני, אני במרכז. הילדים בלי בעיה ייקחו פרי שלם ליד. ייקחו ביס, ילכו לשחק, יפילו לבוץ, הדרדק יחזיר את הנגוס לקופסה ויעבור לתפוח הבא...
הפירות והירקות האלה יקרים!_
צודקת.
תשמעי, רק מהמתח שבו את מנסה לא להיות כמו אמא שלך אבל כן לשמור על מה שחשוב לך, רק מזה אפשר לצאת תשושה. מרגישים את המתח עד כאן. נשמע שיש לך מרחב תמרון כל כך צר וקצר להתנהל בו, שכואב הלב. אם לקחת צעד אחד ימינה או שמאלה מהאופטימום שלך - נכנסת לשטח אסור. פישלת. קלקלת. נכשלת.
מאוד קשה להתנהל ככה ((-))
להתחיל לשבור את הקופסה הזאת, להתחיל להרחיב את שטח המחייה שלך, את גבולות המותר והאסור שלך, לרמה שאפשר לתמרן בה בלי לצאת אשמה כל הזמן, נראה לי דבר בעיתו.
למשל, כן לפרגן לעצמך סכינים טובים יותר למטבח, ולא לחרוד אם הילד ייפצע. כמה פעמים אני נפצעתי כילדה מסכיני חיתוך לסלט? הרבה. כל עוד זה לא מהסכיני קצבים האימתניים האלה, כל עוד זה משהו שאפשר לטפל בו עם פלסתר, אפשר ואפשר.
(את שמאלית? כי יש גם סכינים ייעודיים לשמאליים)
או לבחור ליציאות את הפירות / הירקות היותר נוחים לחיתוך זריז, או היותר-זולים מהשוק, וכפרת עוונות אם חצי מהם הולך.
או להרשות לעצמך להתנהג כמו אמא שלך בסיטואציות מסוימות, כי את כבר יודעת היטב כמה את שונה ממנה בסיטואציות אחרות, והסך-הכל הוא זה שקובע.
או להתחיל לאסוף רהיטים מהרחוב, או יד שניה, או מאתר "אגורה", כך שמה-אכפת-לך אם הם יתלכלכו או ייקרעו
או להתקין מעל הכיור, תלוי כזה, מתקן נוסף לייבוש כלים. מצידי, שייתלה מהתקרה.
כל דבר שהוא. רק להרחיב את הרפרטואר. להרחיב את שטח המחייה שלך, שבו את יכולה להתנהל בלי לדרוך על יבלת או עיקרון.
@}@}@}
_כשהגדול נגמל, גייסתי את כל השלווה שבעולם בכל פעם שהיה פספוס, הייתי מוארת כולי באור האימהות השלוות, המכילות, המחבקות והמעצימות.
דקה אחרי שגמרתי לנקות את הפספוס, הוא היה נגיד סוגר דלת קצת ברעש, מפיל ספר לרצפה, נתקל במשהו - הייתה יוצאת ממני כזאת צעקה!_
את ענקית :-D
הוא שאמרתי: להרחיב את הטריטוריה ההתנהגותית שלך. שיהיה מותר לך יותר דברים. כרגע את חיה בקופסת גפרורים - רגשית, לא רק פיזית - עם מילימטר בקושי מכל צד.