רוב הכותבים מתחילת הדף כבר לא כותבים בבאופן יותר.

אני אחרי סטאז מתלבטת לגבי התמחות, גם אני אשמח לדעת גם מה עלה בגורלכם ומה המסקנות

היי, אומנם עברו שנים אך דבריכם מאוד מעניינים. אני מתלבטת האם להתחיל ללמוד רפואה במסלול ה-4 שנתי. אני עם תואר ראשון בפסיכולוגיה ואצטרך לעשות השלמות לפני, אני בת 28 ויש לי ילדה בת חמישה חודשים. האם החלום שלי להיות רופאה יכול להתגשם ולא על חשבון הילדה שלי? לדעתכן אפשר לשרוד לימודי רפואה עם ילדה ואולי עוד ילדים בהמשך?
אשמח לדעתכם (-:

היי חברים יקרים, קראתי בשקיקה את כל שנכתב כאן לפני מספר שנים וכמובן שהכל עוד רלוונטי. אני סטאז'רית בתחילת דרכה ואחרי דרך ארוכה של טיפולי פוריות...הגיע הזמן לבחור אלקטיבים ואין לי מושג לאן לפנות. הייתי שמחה לשמוע מה עלה בגורלכן/ם? האם יש תובנות מהשנים שעברו?

רציתי לספר שיש גם כשלונות קטנים, אולי יותר נכון לקרוא לזה שיעורים. היום, למשל, רבע שעה לפני סיום העבודה הרופא הבכיר במיון המליץ לי לצאת לפני הפקקים של סוף המשמרת. יצאתי לי מהמיון בדילוגים, נהנית מריח פריחת ההדרים, וכשהגעתי עם האוטו לשומר נזכרתי שבעצם לא ראיתי עוד את הבדיקות של המטופל במיטה 7 ולא דיברתי עם המטופל ממיטה 9 אחרי שהוא חזר מהצילום ולא ביררתי מה החליטו בסוף לגבי המטופל ממיטה 12 - ניתוח או לא? בקיצור, לא נפרדתי מהמטופלים שלי. התבאסתי. ברור שהשארתי אותם בידיים טובות ומיומנות, אבל... צביטה קטנה של חרטה, תחושת החמצה. מסקנה: להבא אני לא יוצאת מהמיון לפני שאני עושה סיבוב פרידה קצר מהמטופלים שלי. אולי יותר בשבילי מאשר בשבילם.

קסמים.
bedside manners
חיוך, רצון אמיתי להכיר את המטופל. לתת לו לדעת בכל מיני דרכים קטנות שאתה מודה לו על כך שהוא שם את מבטחו בך.
יש סוד גדול שלא מגלים הרבה. אנחנו בעצם צריכים לשלם למטופלים שלנו כדי שיתנו לנו לעזור להם. הכבוד של השותפות הזו ברגעים הקשים של החיים הוא הצד הנהדר של המקצוע, ועוד משלמים לנו על זה.
patch adams הצליח להוכיח את התאוריה הזו. ברשימת הרופאים המתנדבים לבית החולים שלו יש יותר מאלפיים רופאים שמוכנים להתחייב לשנות עבודה בלי לקבל משכורת. יותר מכך, בפרוייקט הנסיון שלו שנמשך 13 שנה בין השנים 1971-1983 הם קיבלו בחינם כל מטופל שחפץ בכך, אל תוך ביתם. הם מימנו מכספם את צרכי מחייתם ורובם עבדו בחוץ - ברפואה או בעבודות אחרות כדי לממן את הזכות לעבוד כרופאים בדרך בה הם מאמינים.
בחרנו בחיים של שירות ואהבה. לשרת אנשים אחרים ולאהוב אותם ברגעי החולשה בהם הם הכי מכוערים, מגעילים, ודחויים. אנחנו שם. צחוק. קסמים.

זה מוזר אבל הכי אני אוהבת את התורנויות במיון הפנימי. דווקא בתוך העומס וההמולה וחוסר השינה אני מוצאת את השקט והמקום באמת לפגוש את האנשים שמגיעים למיון. אני אוהבת את החיפוש הזה אחר התדר ששולח לך המטופל. תדר שמורכב מהאופן שבו הוא שוכב (או יושב) מהאנשים שמלווים אותו (או שהוא לבד), מהבגדים, מהמבט וכל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר. אני מציגה את עצמי ושואלת למה הגעת למיון היום? לפעמים התשובה ארוכה ומפותלת לפעמים קצרה ולקונית, לפעמים התשובה היא בעצם שאלה, לפעמים אין תגובה. אני מקשיבה ומתבוננת ומריחה, מתכווננת, מחפשת אחר התדר הסמוי, משתדלת לא לקטוע את הרצף. אח"כ שואלת את כל השאלות הרגילות - מחלות רקע, ניתוחים, רגישויות, תרופות. בדיקה גופנית, זה הזמן להרגיע ולחייך, קצת שיחת חולין, אם המצב מאפשר, כדי שירגיש בנוח. שם מאחורי הוילון במיון למילה טובה וחיוך יש את הכוח לגרום לאדם להרגיש יותר טוב. אני חושבת שאלודאה קוראת לזה קסמים. אני בטוחה שהיא יודעת על מה היא מדברת.

פעם אחת קיבלתי במיון גבר מבוגר. הוא היה עם חום גבוה ודי מטושטש, המשפחה אמרה שכבר כמה ימים שהוא מצונן ואתמול התלונן על כאב באוזן, הוא היה קצת מנוזל קצת השתעל, לא היה קשיון עורף, שאר הבדיקה היתה פחות או יותר תקינה. בזמן שבדקתי אותו עברה לי בראש המחשבה שחבל שאין לאנשים מבוגרים מרפס שאפשר לחוש אם הוא תפוח, סתם מחשבה שצצה והלכה. התייעצתי עם הרופאים הבכירים. הם אמרו נו זה אדם מבוגר עם חום גבוה ברור שהוא שקוע, תשלחי תרבית שתן, צילום חזה אולי אפילו CT ראש, אין מה להזמין נוירולוג בשלב זה. שלחתי, אבל לא הייתי שקטה, משהו לא היה בסדר, תדר של מצוקה. בהמשך בכל זאת בקשתי מהנוירולוג לבדוק אותו, הוא קצת כעס (לא מקובל שסטאז'רים מבקשים ייעוץ), מה את רוצה שאני אבדוק כל חולה דמנטי עם חום? אבל הוא לא דמנטי הקשתי הוא פשוט קצת מבולבל ושקוע. בסוף הוא הסכים לבדוק אותו - אחרי כמה דקות הוא קרא לי ובידו מזרק עם חומר נוזלי עכור. זה הנוזל מהניקור המותני - זה נראה כמו מנינגיטיס בקטריאלית. שמחתי שהתעקשתי ושזה לא פוספס.
רגע אח"כ החוורתי, כמה דקות אחרי שבדקתי אותו יצאתי להפסקה, באו לבקר אותי עם טנטן וקופסאות פלסטיק עם אוכל טעים מהבית. הנקתי את התינוק שלי וחיבקתי אותו באותם הבגדים בהם בדקתי את אותו גבר מבוגר. רפואה ואמהות, הא? לא הפסקתי לרעוד מבפנים עד שהגיעו התוצאות של המשטח והתרבית. בשבוע שלאחר מכן כל מטופל עם חום שהיה מאושפז במחלקה היה מבחינתי מנינגיטיס עד שלא יוכח אחרת. כמובן שכולם חזרו לצלילותם היחסית (בכל זאת, מאושפזים בפנימית) אחרי קצת אופטלגין ואנטיביוטיקה.

מה שבטוח, מאז אני תמיד מביאה לתורנות בגדים להחלפה.

[u]אבל אני חוששת שהיום זה כבר לא קיים במתכונת הזאת.[/u]
[u]אני עובד ככה היום[/u]
ראשית, הרבה מאד קיבוצים החליטו לוותר על רופא שגר באופן קבוע. הנוהג הזה התחיל כשקיבוצים היו מבודדים ומרוחקים, לא היו רכבים, כבישים היו גרועים וכו'. כנראה שבמקומות המרוחקים בדרום, ואולי בצפון, עדיין שווה להם להחזיק רופא. במקומות אחרים הם נעזרים במוקדים רפואיים לא רחוקים, או בחדרי מיון.
שנית- המתכונת שאני התכוונתי לה היא שגם כלכלית זה היה מאד כדאי. אני מבינה שכיום הרופא גר בקיבוץ בשכירות ומשלם על השרותים שהוא מקבל כמעט כמו אנשים אחרים. בעבר התשלום היה סימלי, אם בכלל. הם הודו לרופא שהסכים לבוא לגור שם, ולא תמיד היה להם קל למצוא. הרופא אותו אני החלפתי גר שם 21 שנה, בנו לו בית גדול ומרווח, והוא לא שילם כלל. רק שיסכים לחיות שם. אני אמנם זכיתי לבית הגדול והמרווח, אך זה כבר היה בתנאים מעט פחות טובים, אם כי עדיין מדהימים, אם חושבים על זה כיום. זה היה לפני 17 שנים., והסתיים לפני 5 שנים. מאז כבר אין רופאים שגרים בקיבוצים בהם אני עבדתי. את הבית היפה הסבו לבית משרדים, כי אי אפשר היה לתת אותו לאף חבר קיבוץ, מטעמי שמירה על השוויון.
בתמורה למגורים בקיבוץ הייתי זמינה בכל שעות היום והלילה, כמובן רק בשעות בהן הייתי בבית.

בכל מקרה - אם יש אפשרות לגור ולעבוד בקיבוץ זה מאד נוח, לפחות לתקופה מסוימת. כעבור כמה שנים זה הופך קשה.

ל [po]אמא ל 5[/po]
[u]אני לא יודעת אם היום עוד קיימת האפשרות, אבל מגורים ועבודה בקיבוץ היו סידור אידאלי. עשינו את זה 12 שנה. הייתי יוצאת להנקות באמצע המרפאה בקיבוץ, כשקראו לי מבית התינוקות. אבל אני חוששת שהיום זה כבר לא קיים במתכונת הזאת.[/u]
אני עובד ככה היום - רק בלי ההנקות...

[u]בקיצור - אני יכולה להיות רופאת משפחה טובה, אבל אני יכולה להיות רופאת ילדים מצוינת.[/u]
טוב נו, אז בלשון זכר, אבל זה מה שאני חשבתי.
אז למה בכל זאת אני רופא משפחה?
כי אני מטפל בהמון ילדים אבל מכיר אותם הרבה יותר טוב מלו הייתי רופא ילדים. יש מספר משפחות בהן אני מטפל בארבעה דורות, ובכל מקרה אני הרופא גם של אמא ואבא, גם של הילדים, עוד מספר דודים, וסבא סבתא. אני יודע איפה הם עובדים, מה הם עושים, מה התשוקות שלהם בחיים.
אני יודע על הילדים משלב התכנון, ומרגיש שהרפואה שאני נותן להם יותר טובה בגלל זה.
אני מאמין שאני נותן לילדים רפואה טובה בגלל הגישה הבסיסית של המשכיות טיפול, של רפואה כוללנית. אם עזרתי לאמא לפני חצי שנה בטיפול בטחורים, היום היכולת שלי להשפיע על דברים אחרים גם בקשר לילד גבוהה יותר.
בחירה ברפואת ילדים היא וויתור משמעותי על טיפול הוליסטי. יש רופאים מאוד שלמים גם ברפואת ילדים, אבל, לרוב מדובר בסדרת מפגשים אקוטיים, ולא במערכת יחסים משמעותית עם משפחה.
בחרתי לטפל באנשים במספר רמות. מהאישית, דרך המשפחתית ועד הקהילתית. המקום שלי כרופא של כולם מאפשר לי התערבות קהילתית.
דוגמא : נושא ההנקה. לפני מספר חודשים זיהיתי בעיה בנושא ההנקה. עמדתי בפני מספר לידות של אמהות עם נסיון קודם לא מוצלח בהנקה. יותר מכך, ראיתי בעיה כללית של הצוות, ושל המודעות והיחס להנקה.
פיצה היתה שותפה לתכנית ההתערבות שהחלה מהרצאה ודיון, נמשכה דרך דגשים לצוות, עם כתובות, מספרי טלפונים לייעוץ, ובמיוחד העברת המסר שלנו חשובה הנקה ושנעשה כל מה שאפשר כדי לסייע לאמהות בהנקה.
ההתערבות כללה ביקורי בית יומיים לחלק מהאמהות, שיחות טלפון רבות, והתייעצות עם מדריכת הנקה בקהילה. יותר מכך, וביוזמת חברות נוספות מהאזור נפתח חוג לה לצ'ה. בסך הכל כל האימהות הניקו חצי שנה לפחות, למרות המון קשיים.
בקרוב אני מתחיל תכנית התערבות לטיפול בהפרעת קשב וריכוז. המעמד שלי כרופא גם של המבוגרים מקבלי ההחלטות מגביר את היכולת שלי בביצוע התערבות ברמה הקהילתית. בשנה הבאה אם ירצה השם, יעמוד מרכז לטיפול בהפרעת קשב, עם טיפול כוללני - פסיכולוגי, משפחתי, חינוכי, ריפוי בעיסוק, רפואה אלטרנטיבית וכן... גם ריטלין.
גם הרפואה שאני עושה. כמטופלים שלי מאושפזים אני בבית החולים כמעט יום יום. שואל, מציע, אפילו כותב בתיק, יש שצוחקים עלי שאני עושה את הביקור. אבל זה נכון, האחריות שלי. החולים שלי מקבלים טיפול יותר טוב. אני דואג לזה.
את הילדה עם מחלה המטולוגית נדירה אני אבחנתי, אני מלווה באשפוז, אני מתאם את הבדיקות המיוחדות, ואני מעורב לפרטי פרטים בטיפול אבל יותר מכך, אני מטפל גם בהורים בערב בבית. אני נכנס הביתה ורואה את ההשפעה על הילדים האחרים בבית. איך ההורים מסתדרים עם המחלה והאשפוז.
המגוון שאני עוסק בו מדהים, ואני יודע שלו הייתי הופך לרופא ילדים מצויין הייתי מתמחה על (או תת), שמטפל בסופו של דבר בחמש בעיות. היום מלבד הקשר האמיתי עם אנשים מגוון הבעיות שאני רואה אדיר, ומאוד מעניין לי.
הרבה מן הרופאים חברי וגם אני מונעים גם בגלל רצון לקבל כבוד. ידעתי תמיד שיותר "קול" לאמר שאני רופא ילדים. ברגע שהבנתי שמי שישלם את המחיר על הקוליות שלי הם ילדי, מצאתי את מקומי.
עם כל הקסם ברפואת ילדים, אני שמח שיש לי גם את הטיפול במבוגרים. באופן טבעי אני פחות נמשך לצד הגריאטרי, אבל, טיפול בבית בחולה סופני. סעד לאדם שאף רופא אחר לא רוצה לטפל בו. ליווי המשפחה לאחר המוות, אלו הן השעות הגדולות של הרפואה.
מעבר לעניין והאתגר בטיפול במספר מחלות בעת ובעונה אחת במבוגרים, והשליטה על תרופות רבות, צריך להיות פרמקולוג / קוסם / איש שיווק / מוקדן שירות לקוחות / פסיכיאטר ואוהב אדם אמיתי לטפל באלו שכולם מגלגלים אותם חזרה.
אז אולי אני לא נפרולוג גדול, או, כירורג לב חזה, או, אפילו לא קרדיולוג ילדים, אבל אני רופא. אני הA רופא של אנשים. הם אוהבים אותי. אני אוהב אותם. יש לנו מערכת יחסים ארוכת שנים. אני משנה את חייהם והם את שלי.
יותר מזה, אני עושה היפנוזה, עכשיו בגלל עניין אישי אני אוסף ספרות ומתמחה בהפרעת קשב, לפני כן התמחתי בפרזיטים של העולים החדשים ממרכז הקליטה. בכל מקום שבו יזרקו אותי אני יכול להיות יותר שימושי ליותר אנשים מרוב הרופאים שלמדו איתי.
יש לי זמן להתנדב, יש לי זמן לקרוא ספרים גם לא של רפואה. אני מלמד סטודנטים. אני עוסק בטראומה.
כשאני רואה את החברים שלי בהתמחויות מלבד אולי הפסיכיאטרים, אני קצת מתפלא על עולמם הצר, כי כל מה שיש לך זה הרפואה. היא ממלאת את כולך. אומרים סך הכל ארבע שנים. בעצם זה חמש. אחר כך מומחה צעיר, ותת מתמחה. אנחנו כבר בקו הסיום. הם אנשים אחרים. חלקם ממורמרים ואומללים. יש כמה מאושרים. אבל לעומתם, רוב רובם של המתמחים איתי מרוצים.
[po]לאלדואה בלבן[/po] אני עובד בדרום ואת מוזמנת לקפוץ ולהציץ גם אם זה ליום. בכיף.
בכל מקרה הבחירה היא אישית אבל צריך להבין שאת המחיר האהובים עלינו ביותר משלמים.
נשארתי עם כל ילד שלי שנה בבית. היום העבודה שלי מאפשרת לי גמישות כדי להישאר עם תינוקתי יומיים בשבוע. אני לא מצטער, (בינתיים), על הבחירה.

[u]אז התמחיתי ברופאת משפחה, והנה בסוף בכל זאת עיקר עבודתי עם תינוקות - כמו שתמיד חלמתי.[/u]
מה שרק מוכיח שהחייים זה דבר גמיש ובלתי צפוי, ואנשים מוצאים דרכים להגיע למה שהם רוצים, גם אם זו דרך מפתיעה שאי אפשר היה לנחש אותה מראש
(סתם הגיג :-))

[po]אמא ל 5[/po] תודה על דבריך. מחזק אותי בדרכי. תודה!

[u]אני אוהבת רפואת ילדים[/u]
אני כל כך מבינה אותך. גם אני תמיד רציתי להיות רופאת ילדים. בגלל זה בכלל הלכתי ללמוד רפואה.
ובכל זאת - כאשר סיימתי סטאז' הבנתי שאני פשוט לא מוכנה להתמחות שדורשת מה שרפואת ילדים דורשת. ילדתי את בני הראשון בסוף הסטאז'. הסתובבתי בכל מחלקות הילדים בצפון (שם גרנו), והבנתי שאין כל דרך לעשות את ההתמחות הזאת כך שתתאים לחיים שאני רוצה.
אז התמחיתי ברופאת משפחה, והנה בסוף בכל זאת עיקר עבודתי עם תינוקות - כמו שתמיד חלמתי. ואני גם שמחה לגוון לעיתים עם המטופלים המבוגרים.
אין כל ברירה - עושים פשרות - או עם ההתמחות, או עם צורת גידול הילדים. אין לי כל תשובה מה עדיף. לעיתים אני מהרהרת אם לא הייתי מעדיפה להיות היום רופאת ילדים בכירה באיזה בי"ח, או בתת התמחות מעניינת של רפואת ילדים.
לאחרונה אני לומדת יחד עם רופאים שונים, בינהם רופאי ילדים. כולם רופאים כבר 15 שנה לפחות, חלקם יותר מ - 20 שנה. אחת רופאת ילדים בקהילה, אחרת רופאה בכירה בפגיה. שתיהן בשום אופן לא נראות לי מרוצות יותר ממני מעבודתן. זאת בקהילה - רואה עשרות ילדים ביום, כל אחד פחות מחמש דקות. זאת בפגיה - עד היום מזעיקים אותה בכוננויות שלה באמצע הלילה, והיא אומרת שלמרות כל הדרמה - העבודה כבר רוטינית, וכמה כבר אפשר להתרגש מהכנסת צנטר מרכזי לפג של 500 גרם. זה לא שהן לא מרוצות, אבל אני לא מצטערת שאני לא במקומן. מה שהן מספרות על גידול הילדים לא ממש קוסם לי. לא הייתי רוצה לחיות לאורך זמן כמו שחייתי בשנה וחצי שעשיתי תורנויות בהתמחות שלי. לא הייתי רוצה לוותר על ההנקה הממושכת של כל אחד מהילדים, על מספר הילדים שיש ליועל החיים הנוחים שהתלוו להתמחות שלי.
אבל הנה [po]שרון ג[/po] מספרת שגם היא כיום חיה נוח מאד, והיו רק כמה שנים קשות, שכבר חלפו.
באמת החלטה לא קלה.

אלודאה יקרה,
באמת בחירה לא פשוטה!
לדעתי שווה באמת לברר על התנאים במקומות השונים - לסיים כל יום ב-4 זה מאוד שונה מב-6 ושש תורנויות בחודש זה שונה מ-8.
חוצמזה, אולי שווה להתחיל התמחות בילדים ולבדוק איך המשפחה הגיבורה מתמודדת עם העניין.
אם תראי שהמחיר גבוה מידי אז לפחות-
[list=1]
[*] ניסית
[*] תדעי שזה לא מתאים לך ולמשפחתך
[*] תוכלי להחשיב את התקופה לצורך התמחות במשפחה (אני חושבת)
[/list]

<חלון אחרי תורנות שבה היא כמעט לא ישנה, נשארה לבד במחלקה ונהנתה מזה - מה קורה?>

_בקיצור - אני יכולה להיות רופאת משפחה טובה, אבל אני יכולה להיות רופאת ילדים מצוינת.
עכשיו תסבירו לי שוב שברק חשוב יותר?_
אלודאה זה החלטה מאוד אישית. אם את מרגישה ככה, לכי על זה! תבחרי בית חולים קטן ופרפרי בלי הרבה עומס. אני מרגישה בדיוק ההפך (בקשר לרפואת משפחה, לא בקשר לברק :-))
<אותו כנ"ל חוויתי בפנימית. למרות היחס ולמרות ההנאה, לא רוצה לחזור לשם! היינו יוצאים משם בשעה 5-7 בערב בממוצע. ברררר רק מלהזכר.>

[u]ויומיים בבית[/u]
נו, אז יש חלק חיובי בזה....

[u]היום אני יכול לאמר שאני עובד כמעט כמו שחלמתי לעבוד, ועושה את הרפואה שרציתי לעשות, ומרוצה מאוד מאוד מהעבודה, שהיא רק חלק אחד מהחיים.[/u] מותר לשאול באיזה חלק של ארצנו אתה עובד?

שיחה מקרית היום עם אמא שלי -
סיפרתי לה על שלוש האופציות העומדות בפני (ילדים / משפחה / פנימית), עם היתרונות והחסרונות.
אמא שלי, באהבה רבה, שאלה מה [b]אני[/b] באמת רוצה להיות.
"רופאת ילדים", עניתי בלי היסוס.
"מצוין - אז לכי ותהיי רופאת ילדים, מה הבעיה?"
"שזה כולל 8 תורנויות בחודש".
"מה הבעיה?"
"זוכרת כשהיינו קטנים? <הנהון של אמא> ושהיית חוזרת כל יום בארבע..."
"ועד היום אני מרגישה שלא ביליתי אתכם מספיק..."
"אז שמונה תורנויות בחודש זה חצי חודש שבו אני בלי הילד שלי."
"אה, אז אל תהיי רופאת ילדים...."
"אבל זה מה שאני אוהבת לעשות, ובזה אני ממש טובה...."
"אז תהיי רופאת ילדים, מה הבעיה?"

איפה האייקון של בת שמדברת עם אמא פולניה ומורטת לעצמה את השערות מתסכול?

אבל הכנסתי את הסיפור הזה בשביל להסביר משהו -
נהנתי מאד ברפואת משפחה - זה כיף, ומספק, וקרוב מאד לרופא האנגלי בקאנטרי שהולך מבית לבית עם התיק השחור הקטן ומאבחן דברים בעשר אצבעותיו.
נהנתי בפנימית - כל כך נהנתי שאני חוזרת לשם לחודש נוסף בינואר, מבחירה (!). הצוות היה נפלא, התורנויות לא נוראיות, סומכים עלי שם, ואני מרגישה כמו חלק מהצוות ולא כמו ניר הטואלט שנדבק לעקב ולא שמים לב אליו עד שלא מעירים לך על זה (כמו במחלקות אחרות באותו בי"ח).
אבל בילדים...
אני אוהבת רפואת ילדים. אני אוהבת את הבלשות בתינוקות הקטנים, את השיחות עם הגדולים. אני אוהבת את הענווה שרפואת ילדים מחייבת - הם מרפאים את עצמם ואני רק צריכה לעמוד מהצד ולא להפריע. אני אוהבת את השיחות עם האמהות, את האנמנזות הקצרצרות, את החיוך והבכי.
בקיצור - אני יכולה להיות רופאת משפחה טובה, אבל אני יכולה להיות רופאת ילדים מצוינת.
עכשיו תסבירו לי שוב שברק חשוב יותר?

נתבקשתי לתת עדכון קטן, אז ככה - סיכום החודש הראשון:
האמת שזה פחות גרוע ממה שציפיתי. בסה"כ העבודה ממש בסדר. הצוות בסדר, המטופלים בסדר, באמת בסדר. היום אפילו הצלחתי לצאת להפסקת צהריים.

בבית גם בסדר. הימים הראשונים היו לא קלים, טנטן היה מתעורר בבכי מר, מחפש אחר הציצי האבוד ואבא שלו הרגיש חסר אונים ללא הציוד הנדרש. די מהר הם התרגלו. טנטן הסכים להחליף את הציצי בשירים במנשא, והיום אפילו כשאני בבית הוא כבר לא תמיד רוצה להירדם בהנקה, אלא לפעמים מעדיף עם אבא במנשא.

אפילו התורנויות פחות גרועות מהצפוי. התורנות הראשונה הייתה קשה לטנטן ולאבא, עם מעט שינה והרבה בכי (אני דווקא ישנתי 4-5 שעות), אבל בתורנויות הבאות טנטן ואבא ישנו רצוף כל הלילה כמעט (מה שלא קורה כשאני בבית!). אני, לעומת זאת, לא ישנתי וגם לא שאבתי מספיק, מה שהוביל לדלקת בשד, אנטיביוטיקה ויומיים בבית.

זהו, אפשר להגיד שאנחנו מסתגלים למצב החדש.

אבל, האם אי פעם ארגיש ככה?

[u]היום אני יכול לאמר שאני עובד כמעט כמו שחלמתי לעבוד, ועושה את הרפואה שרציתי לעשות, ומרוצה מאוד מאוד מהעבודה, שהיא רק חלק אחד מהחיים.[/u]

כאדם שקשור למחקר לא מציעה לאף רופאה להיכנס לזה. זה מאוד מתסכל, מאוד קשה נפשית, וכרוך בהרבה שעות עבודה (למרות מה שחושבים) כדי להצליח. מה שכן זה הרבה יותר גמיש, רוב הזמן אפשר לסדר את היום פחות או יותר כמו שרוצים אם כי זה תלוי במנחה. יש מנחים שמאוד מקובעים על שעות וכו'.

_מיועד למי שמבינה למה אני מתכוונת כשאני כותבת ש...
אתמול נהניתי מהלחץ במיון, והבוקר טפטפתי חלב במקלחת ולא הבנתי למה אין תינוק לידי.
אני רוצה להשאר שבוע בבית עם תינוק חולה בדלקת ריאות, ואין שום התמחות שמאפשרת את זה.
אני אוהבת להיות רופאה, ואוהבת לדבר עם אנשים, ואוהבת לגעת בהם, ואוהבת להיות זו שמתקשרים אליה ב11 בלילה כי לתינוק עלה החום והאם לרוץ למיון._
חוץ מהטפטוף של החלב (רק כשהשאוב מטפטף לי על היד כשאני בודק חום לפני האבסה), אני מבין.
היום עובד ככה. אני הרופא הזה שמתקשרים אליו, וגם ששואלים את דעתו לפני ניתוח לב, או, תרופה חדשה מהמומחה.
לא הייתי כאן המון זמן, מצחיק לאמר שיש הרבה עבודה, אבל זה נכון. אני מוצף, והמחיר שאני משלם כדי להיות יומיים בבית עם הקטנה הוא בזמן פנוי שהיה משמש לשיטוט בעבר. לימודים לשלב ב' גם הם גוזלים זמן, אבל היום אני יכול לאמר שאני עובד כמעט כמו שחלמתי לעבוד, ועושה את הרפואה שרציתי לעשות, ומרוצה מאוד מאוד מהעבודה, שהיא רק חלק אחד מהחיים.
יקח לי קצת זמן לקרוא הכל אבל אני חושב שהעולם שלנו זקוק לרופאות בדיוק כמוכן.
פאפא מצא את מקומו? אבל עדיין באי שקט פסיכומוטורי. איפה הריטאלין?

אפשר לשלב עם [po]הגיגים על רפואה ואמהות[/po] .

_שתהיה לכולנו שנה של הקשבה לצרכים שלנו ולאמת הפנימית שלנו ולשאיפות האמיתיות שלנו
הקשבה למה שאומר לנו הלב_
גמאני....

אה, ובעניין השם - אפשר לשנות למשהו יותר קצר (למרות שזה דווקא נוח - קל למצוא אותו במה חדש ;-)).
אבל, אולי כדאי שם שיהיה גם מזמין לרופאים גברים שרוצים להשאר בבית ולעשות חינוך ביתי <חלון עדיין דואגת [po]לפאפא דוק[/po]>. ונראה לי שהדף הזה יכול לשמש גם לשיתוף בהגיגים/התלבטויות/חוויות בנושאים אחרים הקשורים למקצוע אז אולי שם יותר כללי?
<הממ.. מנסה לחשוב על משהו...>

[u]למה שלא תחכי עוד כמה חודשים עד התחלת הסטאז'? עד גיל שנה למשל, ואז תתחילי עם מחלקות קלות. ועד אז היונק כבר יאכל עוד דברים, יוכל לחכות יותר להנקות, ובכלל - יהיה יותר נוח לתפעול...[/u]
מבחינה רשמית אני דחיתי את הסטאז' למקסימום (שנה אחרי סיום המבחנים). כשאתחיל את הסטאז' טנטן יהיה בן 10 חודשים. אולי הייתי יכולה להשיג עוד חודש אבל לא נראה לי שזה מה שיעזור... האמת שכבר עכשיו הוא מאוד אוהב לאכול (לפעמים נראה לי שההנקה הכמעט מלאה נובעת יותר מהעדפות שלי משלו) אז מהבחינה הזאת אני חושבת שיהיה בסדר.

[po]אום נגה[/po], כיף שבאת :-)

_שתהיה לכולנו שנה של הקשבה לצרכים שלנו ולאמת הפנימית שלנו ולשאיפות האמיתיות שלנו
הקשבה למה שאומר לנו הלב_
ניסחת את זה כל כך יפה. לא נותר לי אלא להצטרף @}

ודרך אגב
מה עם [po]שם דף מתאים[/po] וקצר יותר?
[po]רופאות שרוצות חינוך ביתי[/po] למשל? ובהתחלה לציין שזה [po]דף תמיכה[/po]?

הי יקרות

>מקווה שאני לא אדרוך פה על שום יבלות בנוכחותי הכבר-שנתיים-בבית-ולא-מתגעגעת-לחלוק<

לבי מאד עם כולכן
אלוהים יודע שאני לא מצליחה לדמיין יום עבודה מלא בלעדיה
שלא לדבר על תורנות - הצילו
ומדובר בבת שנתיים, שההנקה עבורה היא יותר בשביל החיבוק-פינוק-קירבה (וגם זה מעל בטן של שבוע 27).....

חלון, מסכימה עם [po]אמא ל 5[/po] ש [u]למה שלא תחכי עוד כמה חודשים עד התחלת הסטאז'? עד גיל שנה למשל[/u]
אם זה בכלל אפשרי לך (הרי יש איזה מקסימום כזה של מתי אמורים לגמור סטאז' יחסית לבחינות- אבל גם אני וגם חברותיי עשינו דוקטורט בלמתוח עד הקצה את החוקים האלה והקצה לפעמים גמיש מהצפוי)

ורוצה לומר גם שיש לי המון אמפתיה כבוד, והערכה לכולכן (וגם לכל חברותינו האהובות שעושות גם שמונה תורנויות וחוזרות ב 18:00 לילדים שלהן בשאר הימים, שיהיו חזקות ושלמות)
ולאחל שתהיה לכולנו שנה של הקשבה לצרכים שלנו ולאמת הפנימית שלנו ולשאיפות האמיתיות שלנו
הקשבה למה שאומר לנו הלב
גם אם זה לצד ההמודעות המתמדת למה שאומר משרד הבריאות, והחוק, והמסלול הסלול לנו היטב
ויותר מכל שנה של השלמה ושלמות עם דרכנו והבחירות שלנו - יהיו אשר יהיו
{@

[u]הבעיה שלי היא פרידה מהיונק, כמובן.[/u]
למה שלא תחכי עוד כמה חודשים עד התחלת הסטאז'? עד גיל שנה למשל, ואז תתחילי עם מחלקות קלות. ועד אז היונק כבר יאכל עוד דברים, יוכל לחכות יותר להנקות, ובכלל - יהיה יותר נוח לתפעול...
לא שלא היה קשה עם תינוקת בת שנה ושמונה, אבל אין בכלל להשוות את זה לתינוק בן כמה חודשים.

אלודאה הירקרקה,
מקווה שאני לא מבאסת אותך עם החששות שלי. את הרי צריכה להתמודד עם כל זה עכשיו...
אז בכל מקרה (())
ושהתורנות תעבור מהר ובקלות!

תודה אחיותי היקרות! נראה לי שאני מתחילה להפנים את המסר (איפה [po]פאפא דוק[/po] שלנו? מקווה שלא נעלב מהשם המפלה של הדף...).

<חלון מפסיקה לנופף במקל המטאטא ומקפלת יפה את גלימת הדון קיחוטה ומחזירה אותה לארון, לצד החלוק הלבן>

הבעיה שלי היא פרידה מהיונק, כמובן. השלמתי עם העובדה שאצטרך לוותר על דברים אחרים (לפחות למשך שנה) כדי לבדוק ברצינות איך אני והרפואה מסתדרות. אבל לא רואה את עצמי עוברת יום שלם (שלא לדבר על יממה) בלי להסניף את הגור שלי.

בעזרתכן אני חושבת שאני מצליחה לגבש טקטיקה:
[list=1]
[*] לברר על התנאים במחלקות השונות באסה"ר. למשל ,שמעתי שיש מחלקות שיותר משקיעים בלימוד הסטאז'ר ושיתופו בחיי המחלקה אבל גם דורשים יותר, לעומת מחלקות שבהם הסטאז'ר הוא יותר פקיד-שליח אבל גם יכול לחתוך מוקדם. לא יודעת מה עדיף, מניסיוני בלימודים אני הרבה יותר נהנית במחלקות מהסוג הראשון, אבל אז לא היה לי ציצי גדוש חלב ותינוק בבית.
[/list]

[list=1]
[*] לנסות לדבר עם האחראים על הסטאז'רים במחלקות, להסביר להם את המצב ולנסות לברר אם יכולים ללכת לקראתי באיזה אופן (שעת הנקה? קיצור יום העבודה? ויתור על תורנויות? טוב, שוב נסחפתי...).
[/list]

[list=1]
[*] לדאוג שבימים ארוכים יביאו לי את טנטן, גם אם זה לחיבוק והנקה קצרים.
[/list]

[list=1]
[*] להכנס להריון מיד. ויפה שעה אחת קודם. בלי קשר, אני כבר מתחילה שוב להסתכל בערגה על הריוניות. הבעיה - השילוב של הנקה כמעט מלאה וחוסר כשרון בסיסי שלי בתחום הדימומים הופך את האפשרות הזאת לפחות סבירה, אבל מי יודע...
[/list]

_אתם לא תאמינו כמה מהר הזמן רץ. מדכא...
מה מדכא?_
אבתי להיות אמא לילדים צעירים, להתגעגע להריון הבא, להניק בלילות, למרות כל הקושי שבדבר. פשוט מדהים אותי כמה מהר זה עבר.
<אוי לא, אנ י נשמעת ממש זקנה... אני לא.>

[u]אתם לא תאמינו כמה מהר הזמן רץ. מדכא...[/u]
מה מדכא?

<אלודאה, כאמור, בתורנות, מחכה שהזמן יואיל בטובו להתחיל לרוץ....>

[po]חלון לים[/po] - אני חושבת [po]שאורנה שפרון[/po] כתבה את זה לפיצה'לה שלנו. את צריכה להבין מה את רוצה, ואז להתחיל לחשוב מה לעשות עם זה. למה המטרה שלך היא לא לעשות תורנויות? למה המטרה שלך היא לא לעבוד עד 7 בערב?

אם הבעיה היא שקשה להיות בלי התינוק, יש המון דרכים לפתור את זה. כמה אופציות שראיתי, ומתקיימות בתל השומר -
[list=1]
[*] להביא את התינוק בערב להנקה. כאמור, את בסך הכל סטאז'רית - המחלקה לא תתפוצץ אם את נעדרת למשך חצי שעה.
[*] לגור קרוב לבית החולים, לחלק את הלילה מוקדם ולבחור את המשמרת הראשונה. ככה, כאשר המשמרת שלך נגמרת - את יכולה פשוט להשאיר טלפון ולקפוץ הביתה לכמה שעות שינה. מקסימום מצלצלים אליך שתחזרי. הדרך הזו עובדת יותר טוב במיון, שבו יש כמה סטאז'רים, ופחות טוב בפנימיות ששם את הרופאה המגבה במקרה של החייאה....
[*] להגיע מאוחר יותר ביום של תורנות. תורנות מתחילה בשעה 4. את יכולה להגיע להסכם עם המחלקה שבה את נמצאת שביום של תורנות תגיעי לעבודה בשתיים-שלוש אחה"צ במקום בשמונה בבוקר. עובד מצוין במיון ובמחלקות בהן יש יותר מסטאז'ר אחד.
[/list]

אם את באופן עקרוני לא מוכנה להפרד מבנך למשך 24 שעות, הדרך הטובה ביותר לא לעשות תורנות היא פשוט להכנס שוב להריון, אבל כאן נכנסת השאלה האם זו סיבה מוצדקת לעשות עוד ילד (שואלת הבחורה שאחרי שהמחזור חזר אחרי כמעט 3 שנות העדרות הודיעה לבן זוגה שע-כ-ש-י-ו עושים עוד ילד....).

אישית, אני נגד לנופף בדברים. תגיעי ביום הראשון למחלקה, תראי מוכנות ורצון לתרום, תראי שאת מוכנה לעבוד קשה, ומהר מאד יסכימו לדבר איתך על שעות גמישות וימי חופש.
וגם - תזכרי תמיד שאת בסך הכל סטאז'רית. יש אמנם בתי חולים שבהם סטאז'ר בוגר הארץ נחשב רופא בכיר (:-)), אבל תמיד יש נקודה שבה את יכולה פשוט לבחור לעזוב הכל ולצאת בשלוש וחצי כי נגמרה העבודה (ואת לא מתמחה שחייבת לעשות ביקור ערב / לכתוב מכתבי שחרור / לחכות שיגיע פענוח CT).

בקיצור - צריך להראות כאילו את עובדת קשה, אבל להקטין ראש בצורה פראית.
ואחר כך לקפוץ 3 פעמים סלטה הפוכה דרך חישוק בוער.
ואז להכיל תינוק בוכה בארבע בבוקר כי הוא רוצה את ציצי ימין (המרוקן והדואב) ולא שמאל (הגדוש והנפוח).

חיבוק מעודד מהתורנית הירקרקה (()) |אייקון של צפרדע עם מנת יתר של קפאין|

[u]עיניים[/u]
לאחר הסטאז' עבדתי כרופאה מחליפה במרפאות רפואת משפחה, כאשר בני הראשון היה תינוק צעיר.
כעבור כמה חודשים הוצע לי פתאום מקום להתמחות בעיניים (על ידי סגן מנהל המחלקה שגר בשכנות אלי בחצר בית החולים, במגורי הסגל. כבר הייתי במגעים להתחלת התמחות ברפואת משפחה. זו היתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה, כי היה קשה מאד להשיג מקום בעיניים. לא רציתי בעתיד לחשוב שיכולתי ללכת לעיניים ולא ניצלתי את ההזדמנות.
העבודה היתה די קלה - כל יום לא אחרי 3-4 אחרי הצהריים. היו תורנויות, אבל רק לאחר כמה חודשים במחלקה - כי הרי רופא שרק מתחיל לא מבין כלום בעיניים ולא יכול לעשות תורנויות. ואז עוד אפשר היה לישון בבית במגורי הסגל בעת התורנויות, ולבוא כשקוראים לך. אבל זה לא היה קל - להיות כל הזמן ב"היכון", לקפוץ עם כל טלפון, לזרוק הכל ולרוץ למחלקה, או לקפוץ בבהלה מהמיטה עם התינוק בלילה. היה די לא נעים. היו גם עימותים עקב תלונות שונות שלא הגענו מספיק מהר, אני, או רופאים אחרים שגרו בחצר. נדמה לי שאז הנוהל לישון בבית הופסק.
אבל לא זאת היתה הבעיה. לי אישית היה חסר המגע עם האנשים, השיחות, הדיבורים. הכל היה טכני לחלוטין. זה היה נחמד בהתחלה - ניתוחים עדינים עם מיקרוקופ, חוטים בעובי של פחות משערה, גאוה על ניתוח שהצליח יפה. אבל לאחר כמה חודשים ממש התחיל לשעמם לי. היתה חסרה לי האינטראקציה האנושית.
עזבתי לאחר כשנה, אולי קצת פחות, ועברתי לרפואת המשפחה. הייתי אז כבר בתחילת ההריון השני, וכך לא עשיתי אף תורנות בחצי שנה במחלקת ילדים, שהיתה במקרה המחלקה הראשונה שלי בהתמחות.
לאחר הלידה השניה הייתי במפראות שלב א'. עשיתי את זה במרפאות בקיבוצים, ועבדתי מעט מאד שעות ביום, לא כל ימי השבוע. כמובן שאין תורנויות.
המכה הגדולה הגיעה עם התחלת פנימית, כשהבת השניה שלי היתה בת שנה ושמונה. אמנם פנימית בעפולה, אבל עם תורנויות, ימים די ארוכים (עד חמש - שש ), ואז כבר גרנו בקיבוץ, כך שלעיתים עוד עבדתי במפראת הקיבוץ מחמש וחצי עד שמונה בערב, ובבקרים לאחר תורנויות. היתה שנה מאד קשה. לי, לילדים, ולבעל. אבל עברנו גם את זה. למזלי בסוף השנה הזאת כבר הייתי שוב בהריון, כך שהתורנויות פסקו...
ואני חושבת שזו היתה פעם אחרונה שעשיתי תורנויות. אחרי זה מחלקות עור, אא"ג, פסיכיאטריה, מרפאות שלב ב'. עם הילדה השלישית כבר לא היו תורנוית כלל.
בסך הכל נראה לי בגדר הסביר.
נכון שזה לא אפס תורנויות, אבל אפשר לעבור את זה, אם משקיעים מאמץ בלמצוא את המקומות המתאימים בתזמונים המתאימים.
אני לא יודעת אם היום עוד קיימת האפשרות, אבל מגורים ועבודה בקיבוץ היו סידור אידאלי. עשינו את זה 12 שנה. הייתי יוצאת להנקות באמצע המרפאה בקיבוץ, כשקראו לי מבית התינוקות. אבל אני חוששת שהיום זה כבר לא קיים במתכונת הזאת.
אבל בודאי אפשר למצוא דברים אחרים שיוכלו להיות סבירים.

הגרלתי סטאז' באסף הרופא. שנחשב בסה"כ בית-חולים ידידותי.

המטרה שלי היא גם לצמצם את יום העבודה (7 שעות נשמע לי סביר...) וגם לא לעשות תורנויות.
הדגש הוא על לא לעשות תורנויות. או לפחות לא לעשות לילות.

אמא ל-5, התיאור שלך את בית החולים בעפולה נשמע כמעט פסטורלי, ממש עושה חשק :-).

אולי עשיתי טעות שלא ביררתי על מגורים בבית החולים (יש אפשרות כזאת). זה פשוט היה נראה לנו קצת מדכא לגור בתוך בית החולים. ועכשיו לא נראה לי שנוכל להחליף את הבית שלנו עם ה [po]חלון לים[/po] בדירה עם [po]חלון למיון[/po].

לצערי לא ממש יכולה לייעץ - פעם אחרונה שעשיתי תורנות היה לפני המון זמן - משהו כמו 15 שנה... אתם לא תמינו כמה מהר הזמן רץ. מדכא...
לגבי מקומות נוחים - אין ספק שבית חולים פריפרי הרבה יותר נוח מתל השומר - הדסה - רמב"ם ודומיהם.
אני עשיתי סטאז' והתמחות בעפולה, והיה בגדר הסביר. לא שפנימית היה נעים, אבל לגמור מאוחר היה ב 17:00 . לא כמו בהדסה שם יצאו מפנימית גם ב 20:00 , בלי שזה נראה למישהו מוגזם. בזמני גם עבדו בהדסה יום עבודה מאל לאחר תורנויות. בעפולה לא. בעפולה גרתי במגורי סגל בחצר בית חולים, וכך בעלי יכולה היה לבוא אלי עם התינוק, או שיכולתי לעיתים, תלוי במחלקה, לצאת הביתה. בעיניים אפילו ישנתי בבית בתורנויות. (התחלתי התמחות בעיניים מכל הסיבות שצוינו לעיל, אבל עזבתי. סיפור לפעם אחרת.) לא יודעת אם היום עוד יש דבר כזה.
בזמנו חצר בית חולים בעפולה היה די דומה לקיבוץ - בתים קטנים, חצר גדולה וכו'.

[u]אני לא הראשונה שעושה סטאז' עם תינוק ואין להם אינטרס ליצור תקדימים בעניין.[/u]
חשבתי שאת מדברת על ההתמחות.
לגבי הסטאג'- איפה הגרלת? נראה לי שעדיף לדבר עם מישהי באותו המצב (אמא לתינוק) שעשתה סטאג' באותו המקום ולבקש ממנה הכוונה למחלקות יותר מתחשבות.
אולי אפילו להחליף ביה"ח אם יש מקום שיתחשב בך בודאות. שוב, אני לא שמעתי על כזה.
בתור סטאז'רית יש לך יותר יכולת מיקוח מצד אחד, אם את לא מעונינת במחלקה הספציפית, לא יהיה לך אכפת לריב איתם, מצד שני את בעמדה מאוד זוטרה ופגיעה.
לא יודעת מה להגיד לך, בהחלט אין להם אינטרס ללכת לקראתך.
המטרה שלך זה לצמצם את יום העבודה או לבטל את התורנויות?

את הציטוט הבאתי מהאתר של הר"י.
אם שני הפרמטרים הם חשיבות וסיכוי אז -
[list=1]
[*] [b]מאוד[/b] חשוב לי - לא יכולה לחשוב על לא להיות עם התינוק שלי יותר מ-24 שעות. רק המחשבה על זה חונקת לי את הגרון בדמעות. אולי אני אגלה שזה לא כל כך נורא, אבל כרגע זה פשוט נראה לי בלתי נסבל.
[*] סיכוי - זו השאלה שלי בעצם. אם יש לי קייס אני מוכנה להאבק וגם לשלם את המחיר הנלווה.
[/list]
האמת, אני לא מצפה להבנה או אהדה. אני לא הראשונה שעושה סטאז' עם תינוק ואין להם אינטרס ליצור תקדימים בעניין.

אני אנסה לברר מה התוקף החוקי של התקנות, בטח יש איזו פירצה שמאפשרת לבתי החולים להתעלם מהחוק...

_עכשיו ברצינות - האם כדאי לי לנסות לנופף ב"דוח ועדת הארבעה"? יש לזה סיכוי? מה דעתכם?
להזכירכם: "דוח ועדת הארבעה מיום 4.3.1976 אשר נרשם כהסכם קיבוצי קובע כי יום עבודה של רופאה אם (אם לרבות אלמן) לילדים עד גיל 14 או אם לילד יחיד עד גיל 8 הוא בן 7 שעות אם שבוע העבודה הנהוג במקום העבודה הוא של 6 ימים."_
לא מכירה את זה.
אני יודעת שבהתמחות ברפואת המשפחה במהלך העבודה במרפאות וגם לאחר ההתמחות עובדים 7 שעות במקום שמונה. עד כמה שידוע לי זה נכון עבור אמהות לילדים עד גיל 8 שנים. כשאת בסבבים בביה"ח זה לא קיים. עובדים כמו כולם.
לגבי [u]לנסות לנופף[/u]. תלוי בך ובאינטרסים שלך. מצד אחד כבוגרת הארץ את נמצאת בעמדת כוח. מצד שני, כמו שכתבה אלודאה בעבר- את צריכה לבחור את המלחמות שלך. לפי שני פרמטרים: חשיבות עבורך ומידת הסבירות שתצליחי לקבל. במקרה הזה, אם תלכי לפנימית ותנופפי, לא נראה לי שיש סיכוי שתקבלי. אולי אם תמצאי את המחלקה המתאימה שיש שם סמפטיה לאמהות מלכתחילה, ועמדתך תתקבל בהבנה ובאהדה. אני לא נתקלתי במחלקה כזאת, לצערי. השאלה במה יעלה לך הנפנוף. אם למשל את רוצה להתקבל להתמחות יוקרתית (עיניים נחשבת ככזאת) ותתחילי לנופף לפני שמקבלים אותך, יש סיכוי שפשוט לא תתקבלי. בקיצור, כל מקרה (של נפנוף) לגופו.

אין לי הרבה מה לתרום, אני רק בתחילת הבירורים שלי. רק יכולה להוסיף שקיימת התמחות שנקראת רפואה פיסיקלית ושיקום - 4.5 שנים מתוכם 6 חודשים בפנימית.

עכשיו ברצינות - האם כדאי לי לנסות לנופף ב"דוח ועדת הארבעה"? יש לזה סיכוי? מה דעתכם?

להזכירכם: "דוח ועדת הארבעה מיום 4.3.1976 אשר נרשם כהסכם קיבוצי קובע כי יום עבודה של רופאה אם (אם לרבות אלמן) לילדים עד גיל 14 או אם לילד יחיד עד גיל 8 הוא בן 7 שעות אם שבוע העבודה הנהוג במקום העבודה הוא של 6 ימים."

[u]עור, רדיולוגיה, עיניים[/u]

[u]5-6 תורנויות בחודש[/u]

ממש לא, לפחות לפי ההתרשמות שלי.
עור - ברמב"ם כל המחלקה בסך הכל עושים 5-6 תורנויות בחודש. בשאר הימים הפנימיות מכסות את מחלקת עור.
רדיולוגיה - תורנויות קשות, עושים4-5 בחודש (בתל השומר), אבל מצד שני, הולכים הביתה ב 3-4 כל יום (וזה מי שמשקיע ונשאר עד מאוחר).
עיניים - מקצוע כירורגי. מצד שני - לא עובדים ימי שישי (בחיי! חברה שלי בדיוק סיימה שם אלקטיב!)

[u]אשמח אם יש פה עוד מישהם שבדקו אופציות נוספות ויכתבו את הרשמים שלהם.[/u]
גם אני.

חזרתי.
[list]
[*] עור, רדיולוגיה, עיניים. המשותף לשלושתם - 5-6 תורנויות בחודש. יש מקומות בהם רדיולוגים עובדים קשה מאוד, תלוי בביה"ח.
[*] רפואה תעסוקתית. התלבטתי. אני מרגישה שהמקצוע לא מתאים לי. הוא מאוד "סטוצי", מאוד לא המשכי. אגב, גם הם עושים שנה פנימית (נדמה לי שהיתה כוונה להוריד ל- 6 חודשים, אין לי מושג האם זה בוצע). -שיקום. האם יש התמחות נפרדת כזו?
[*] מעבדנות ובכלל מחקר. זה פתח לא רע לעולם שונה. שלא קשור, לא מיידית ולא ישירות לקליניקה. אני בעוונותי חוקרת גרועה מאוד. תקשרות זה צד הרבה יותר חזק שלי. ככה שגם זה נפסל.
[/list]
אשמח אם יש פה עוד מישהם שבדקו אופציות נוספות ויכתבו את הרשמים שלהם.

[u]עור, רדיולוגיה, עיניים, פסיכיאטריית ילדים (החביב עלי ברשימה הזאת), כל מקצועות המעבדה הקליניים, שיקום, רפואה תעסוקתית ועוד ועוד[/u]
אתיחס למה שבדקתי:
[list]
[*] פסיכיאטרית ילדים. עשיתי אלקטיב בן שבועיים בו זכיתי ליחס מדהים ויד חופשית ללכת לאן שאני רוצה (כולל בית החולים בנס- ציונה) ולמי שאני רוצה ולשמוע ולראות וללמד מה שבא לי. הייתי עם נשות מקצוע נפלאות (ככה יצא לי) מה שגם תרם כנראה. בבית החולים בנס ציונה כן עושים תורנויות במהלך ההתמחות, 5-6 תורנויות בחודש.
[/list]
המסקנה שלי לאחר השבועיים האלו היתה שהמקצוע הזה לא מתאים לי. יכולת להגיע למידע על הילד של פסיכיאטר ילדים מאוד גדולה- גננת, מורה, פקיד סעד- כולם מוכנים ומזומנים להתיצב פיזית או לכתוב תסקירים ולהעביר. הבעיה היא שסיבת הפגיעה בילד היא בד"כ ההורים. שגם אם הם מסכימים להגיע (אני כמובן יכלתי לראות רק את אלו שהסכימו) חיים או בהכחשה או בסוג אחר של הסבר מעוות לעצמם למה הם עושים את מה שהם עושים ולמה הילד כפי שהוא. ראיתי ילד מלא חרדות לאב מכה שהאמא לא מוכנה להתלונן במשטרה. ראיתי ילדה אנורקטית בת 14 שהאמא לא מוכנה לאשפז (הילדה שקלה 32 קילו), ראיתי ילדה בת 6 שהאח בן ה- 17 אנס ועוד דברים. ביום האחרון של האלקטיב הודתי להם מקרב לב והלכתי. הטיפול שאני הייתי בוחרת לכל הנ"ל הוא להעמיד את ההורים ליד הקיר ולירות בהם. אני לא מסוגלת פיזית לשבת איתם, לידם, לשמוע את השטויות שלהם ולהיות חסרת אונים. יכולת הפעולה של פסיכיאטר ילדים מאוד מצומצמת, מה גם שהמטופל שלו זה הילד, לא ההורה, וההורה בכלל לא מסכים לטיפול, כי הבעיה היא אצל הילד לדעתו!
קוראים לי, ההמשך יבוא.

[u]באסף הרופא (בת מזל שכמותך!).[/u]
לא הייתי בסטאז' באסף, אלא בהתמחות. למיטב זכרוני לא קיבלתי אפילו יום אחד חופשת מחלת ילד, עד לחודש האחרון להתמחות, שאז הקטנה שלי חטפה אבעבועות.
סטאז' עשיתי ברמב"ם, והייתי בהריון הראשון.

קראתי שוב את מה שכתבתי, וראיתי שהשמטתי את הדמיון....
הנה התיקון -
הם היו משפחה עם 4 ילדים, ולפני 6-7 שנים החליטו (החלטה משותפת) לעשות עוד תינוק. היא ילדה את הבן הקטן בגיל 40+-, אמנם לא בלידת בית, אבל בכל זאת.
אה, והיא הניקה רק 3-4 חודשים כל אחד. אז יש כמה הבדלים.
אבל הסיפור הכללי של המשפחה הזכיר לי מישהי....

[u]אין לי ספק שהילדים הגיעו להצלחות שלהם כי אמא'שלהם היתה שם בשבילם (תנחשו את מי המשפחה הזו הזכירה לי?)[/u] את מי? (לא הצלחתי לנחש).

סליחה, לא התכוונתי שהדברים שכתבתי ישמעו כמו תקיפה.
מתנצלת.
אני מעריכה אתכן מאד, נהנית לקרוא אתכן ואוהבת את חברתכן (הוירטואלית).
שרון, ברור שאני רואה מה שאני מחפשת. הרי אמא שלי עבדה, ומגיל שנה הפכתי לילדת מפתח. בכל זאת יש לה [u]שתי בנות גאונות-מחוננות-חמודות_ ובן אחד _גאון-מחונן-חמוד_. אבל זה לא מה שאני רוצה. אני לא רוצה להיות _אמא נעדרת-נוכחת במשך 5 שנים_. אני [/u][po]בוגרת לימודי רפואה שרוצה להשאר בבית ולעשות חינוך ביתי [/po]

[u]יש סיכוי שאני אצליח לשכנע להחיל את החוק גם בסטאז'...?[/u] - בטח, באסף הרופא (בת מזל שכמותך!). בתל השומר הציעו לי (ברצינות) להעביר את ברק החולה לשם (הוא היה מאושפז במאיר) ולעשות תורנות שבת, במקום להיות איתו.....

נ.ב
פיצה - מצאתי את ההבדלים :-)

[u]רק תצאו מבית חולים[/u]
במהרה בימינו, אמן!
(אלודאה סופרת עוד 4 חודשים בדיוק עד שתפשוט את החלוק הלבן ותפטר מהפיג'מות הירוקות....)

[u]אם יש לך הצעה יותר טובה שכוללת משכורת הגיונית ומספר שעות עבודה סביר[/u]
אפשר גם לדחות התמחות למועד מאוחר יותר, עוד כמה שנים.
בינתיים לעבוד למשל כרופאה מחליפה, רופאה במוקדים רפואיים, תונויות מיון (מי שאוהב) ועוד כל מיני "חלטורות" שמכניסות כסף, אך לא כרוכות בהתחייבות, ובכל זאת מהוות עבודה במקצוע.

[u]הגיעה למיון ילדים משפחה של 5 גאונים-מחוננים-חמודים, האב דוקטור להנדסה, והאם עקרת בית, מאושרת ממקצוע שלה (היא עזבה את העבודה כדי לגדל את הילדים).[/u]
את רואה מה שאת רוצה לראות. זה הרי ממש לא מדגם סטטיסטי.
שאני אציג לך את שתי הבנות הגאונות-מחוננות-חמודות שלי? שלפחות הבכורה שבהן סבלה מגיל שנה מאמא נעדרת-נוכחת במשך 5 שנים. הקטנה סבלה מזה רק שנתיים. (הגדולה נכנסה השנה לבי"ס אזורי שנבחרים לשם רק מתי מעט. היא לומדת שם פעם בשבוע ונהנית מאד)
הילד הבא (אם וכאשר יגיע, בעזרת השם...) לא יסבול מתורנויות שלי כלל וכלל. האם הוא יהיה יותר גאון-מחונן-חמוד מהן? תמהני.

[u]האמת היא שאני לא רוצה לפצות אותם על הכל. או לפחות לנסות.. אני רוצה להיות שם כאשר ברק עושה בפעם הראשונה בישבנון, ולא בישיבת בוקר. אני רוצה להיות שם כאשר הוא לומד לקרוא. נמאס לי מימים של לקום-מוקדם-לרוץ-לגן-לעמוד-בפקקים-לעבוד-קשה-לקחת-מהגן-ליפול-על-הספה, בלי כוח לשמוע אותו מפטפט בעליצות עם נמש, או מסביר בצורה רצינית איפה מתחבאת היד שלו.[/u]
בדיוק מה שעבר גם לי בראש.

[u]אם יש לך הצעה יותר טובה שכוללת משכורת הגיונית ומספר שעות עבודה סביר[/u]
לא יודעת אם יותר טובה, אבל יש עוד כמה - עור, רדיולוגיה, עיניים, פסיכיאטריית ילדים (החביב עלי ברשימה הזאת), כל מקצועות המעבדה הקליניים, שיקום, רפואה תעסוקתית ועוד ועוד. א-ב-ל, במידה רבה זה אומר לוותר על להיות רופאה מהסוג הזה:
[u]אני אוהבת להיות רופאה, ואוהבת לדבר עם אנשים, ואוהבת לגעת בהם, ואוהבת להיות זו שמתקשרים אליה ב11 בלילה כי לתינוק עלה החום והאם לרוץ למיון.[/u]


[u]ועוד- ברפואת משפחה עובדים 7 שעות ביום במקום שמונה עד שקטן מבין ילדיך לא יגיע לגיל 8 שנים. זה בהנחה שאת אמא של הילד, האבות לא מקבלים הנחה כזאת.[/u]
מה, יש מקום שמתייחס ברצינות לחוק הזה? יש סיכוי שאני אצליח לשכנע להחיל את החוק גם בסטאז'...? <אייקון מלא תקוות שווא>

מה אתם אומרים, אולי נאחד שני הדפים? (לא שיש לי מושג איך עושים את זה)

[u]ממש אפשר לחשוב שהן כולן רופאות משפחה[/u]
מבין [po]אמא ל 5[/po], [po]שרון ג[/po] ופיצה רק אחת היא רופאת משפחה.
השווי ומצאי הבדלים !;-)

אני רוצה להתיחס למכשולים:
[u]צריך לעבור שנה בפנימית[/u]
נכון. אפשר לתמרן ולצמצם את מספר התורנויות למינימום. יש כאלה שעושים 2 בחודש, יש כאלה שלא עושים בכלל. צריך לחפש איפה.
וגם- צריך לחפש מחלקה ידידותית לאמא צעירה בעלת קרירה ביתית עשירה. אני מכירה מקום בו שיחררו אבא פעמיים בשבוע בשתיים.
אני מכירה מקום אחר שבו להריונית מקיאה הציעו לבוא מתי שבא לה ואם היא לא יכולה לבוא, אז להעדר. שוב, צריך לחפש.

[u]צריך לעשות חצי שנה בילדים[/u]
ראי את מה שכתבתי קודם על פנימית.


[u]אני לא רוצה לשבור לעצמי את המילה, כאשר הבטחתי לכולם ש"אני רק עושה סטאז' ואז חוזרת להיות בנאדם שמח וטוב לבב כמו שהכרתם אותי!". כולם הנהנו, ורק [po]זוהר אור[/po] אמרה - בסדר, בסדר, אבל אחרי הסטאז' את תרצי לעשות "רק" התמחות, ואז "רק" עוד תת התמחות, ובסוף תהיי כמו כולם.[/u]
אני מבינה היום שהדרך הקצרה ביותר למשכורת הגיונית ומספר שעות עבודה סביר עוברת דרך התמחות ברפואת משפחה. מתוך הארבע שנים של ההתמחות שנה וחצי הן קשות, השאר נע בין נסבל לטוב ואפילו טוב מאוד. החל ממרפאות שלב ב' אפשר לבקש לעבוד במשרה חלקית.
אם יש לך הצעה יותר טובה שכוללת משכורת הגיונית ומספר שעות עבודה סביר מהמקום שבו את נמצאת בבקשה שתפי אותי. לי אין!

ועוד- ברפואת משפחה עובדים 7 שעות ביום במקום שמונה עד שקטן מבין ילדיך לא יגיע לגיל 8 שנים. זה בהנחה שאת אמא של הילד, האבות לא מקבלים הנחה כזאת.

[u]דוח ועדת הארבעה מיום 4.3.1976 אשר נרשם כהסכם קיבוצי קובע כי יום עבודה של רופאה אם (אם לרבות אלמן) לילדים עד גיל 14 או אם לילד יחיד עד גיל 8 הוא בן 7 שעות אם שבוע העבודה הנהוג במקום העבודה הוא של 6 ימים[/u]
רק תצאו מבית חולים ותראו שיש מצב כזה.
בית חולים הוא לא מקום עבודה יחיד או הכרחי לרופאים. ברגע שמבינים את זה הכל נראה אחרת. רק מהר לגמור סטאז'.

[u]"אני רק עושה סטאז' ואז חוזרת להיות בנאדם שמח וטוב לבב כמו שהכרתם אותי!"[/u]
בסדר גמור. את שאלת לגבי התמחות. כפי שאמרתי בעבר - נראה לי חשוב לגמור סטאז' כדי שתהיי רופאה. אין כל צורך לרוץ לשום התמחות כרגע. בכלל לא דחוף.
[u]יש לך מקום במרפאה לרופאה כללית, מניקה, שרוצה לעבוד אחרי הצהריים לשעות מוגבלות, שלא אצטרך לעבוד בשישי-שבת או לעשות תורנויות, שאם ברק יהיה חולה אוכל להעדר מהעבודה עד שהוא יבריא?[/u] זה בדיוק אופי העבודה אצלי. כרגע יש לי יועצות הנקה מתלמדות שעובדות בדיוק ככה. שתיהן עם תינוקות בבית ובאות אלי לפי מה שנוח להן. הן לא רופאות, אך אין ספק שגם רופאה יכולה, ויכולה לעשות הרבה יותר מהן בחלק מהנושאים.. הן בוגרות קורס יועצות הנקה, וכעת עושות את ההתנסות המקצועית שדרושה להן כדי לגשת לבחינה. אולי זה רעיון?
את מוזמנת ליצור קשר. אולי אפשר למצוא משהו שיתאים לכולם.

[u]דוח ועדת הארבעה מיום 4.3.1976 אשר נרשם כהסכם קיבוצי קובע כי יום עבודה של רופאה אם (אם לרבות אלמן) לילדים עד גיל 14 או אם לילד יחיד עד גיל 8 הוא בן 7 שעות אם שבוע העבודה הנהוג במקום העבודה הוא של 6 ימים[/u]

:-D

ועוד אחד -
:-D

וכמעט שכחתי -
אמא ל 5 -
יש לך מקום במרפאה לרופאה כללית, מניקה, שרוצה [u]לעבוד אחרי הצהריים לשעות מוגבלות, שלא אצטרך לעבוד בשישי-שבת או לעשות תורנויות, שאם ברק יהיה חולה אוכל להעדר מהעבודה עד שהוא יבריא[/u]?
בהנחה שאת לא שייכת לחבורת הרופאים הנ"ל ;-) (מצאתי את האייקון החסר!!!)

יש לי הרגשה שיש לכן אג'נדה מסוימת, שרון, אמא ופיצה (יצא חרוז!)....
גם לך יש הרגשה כזאת, [po]חלון לים[/po] ? (אייקון קורץ בצורה ממזרית) ממש אפשר לחשוב שהן כולן רופאות משפחה (עוד אייקון קורץ ממזרי).....

המכשולים היחיד שעומד ביני לבין רפואת משפחה הוא...
[list=1]
[*] צריך לעבור שנה בפנימית
[*] צריך לעשות חצי שנה בילדים
[*] אני לא רוצה לשבור לעצמי את המילה, כאשר הבטחתי לכולם ש"אני רק עושה סטאז' ואז חוזרת להיות בנאדם שמח וטוב לבב כמו שהכרתם אותי!". כולם הנהנו, ורק [po]זוהר אור[/po] אמרה - בסדר, בסדר, אבל אחרי הסטאז' את תרצי לעשות "רק" התמחות, ואז "רק" עוד תת התמחות, ובסוף תהיי כמו כולם.
[/list]

האמת היא שאני לא רוצה [u]לפצות אותם על הכל. או לפחות לנסות.[/u]. אני רוצה להיות שם כאשר ברק עושה בפעם הראשונה בישבנון, ולא בישיבת בוקר. אני רוצה להיות שם כאשר הוא לומד לקרוא. נמאס לי מימים של לקום-מוקדם-לרוץ-לגן-לעמוד-בפקקים-לעבוד-קשה-לקחת-מהגן-ליפול-על-הספה, בלי כוח לשמוע אותו מפטפט בעליצות עם נמש, או מסביר בצורה רצינית איפה מתחבאת היד שלו.

וגם - הגיעו למיון הכללי שתי נשים עם אמא שלהן. שתיהן רופאות, אחת גניקולוגית והשניה רופאת משפחה. שתיהן מקסימות-נפלאות-מצחיקות. שתיהן מרוצות מהמקצוע שלהן, ושתיהן אמרו לי שאין זמן למשפחה.
בשתי ההתמחויות.
יש להן ילדים, ואף אחד מהם לא מוכן להיות רופא, בגלל הקרבת המשפחה.
לעומת זאת - הגיעה למיון ילדים משפחה של 5 גאונים-מחוננים-חמודים, האב דוקטור להנדסה, והאם עקרת בית, מאושרת ממקצוע שלה (היא עזבה את העבודה כדי לגדל את הילדים). אין לי ספק שהילדים הגיעו להצלחות שלהם כי אמא'שלהם היתה שם בשבילם (תנחשו את מי המשפחה הזו הזכירה לי?)

ונסיים בציטטה מובחרת:
[b][u]קומו התנערו רופאי באופן - יבוטלו התורנויות! - יחי העבודה במשמרות!>[/u][/b]

[u]אבל התמחות ברפואת משפחה היא הדבר הקרוב ביותר, כי חלק לא מבוטל ממנה הוא מחוץ לבית חולים, או במחלקות לפי בחירתך, שם את רק צופה, ולא נחשבת לכוח עבודה זול - למשל עיניים, עור, פסיכיאטריה וכו'.[/u]
גם לי זה נראה ככה לפחות ברמת העקרון (ברמת המעשה צריך לנסות ולראות).

_כשתמצאי את ההתמחות הזאת תודיעי גם לי
לא תמצאי._
כמובן.
אבל התמחות ברפואת משפחה היא הדבר הקרוב ביותר, כי חלק לא מבוטל ממנה הוא מחוץ לבית חולים, או במחלקות לפי בחירתך, שם את רק צופה, ולא נחשבת לכוח עבודה זול - למשל עיניים, עור, פסיכיאטריה וכו'.
וברפואת משפחה אפשר גם לעבוד אחר כך חלקי. אני עובדת כיום 40% משרה, וזה מאד נוח. מבחינתי הבעיה היא העבודה הפרטית שאני עושה בנוסף, כי התחום הספציפי שלי לא קיים בקופ"ח. וגם זה בסופו של דבר מאד מאד גמיש - אני קובעת כמה אני עובדת ומתי. הייתי יכולה בהחלט לעבוד רק בשעות אחרי הצהריים, כשבן זוגי בבית, אבל אני מעדיפה להיות בבית כשהילדים בבית מבי"ס. גם ילדים גדולים זקוקים להורים בבית. יתכן ואם היום הייתי אמא רק לילדים קטנים הייתי יכולה להתארגן שאני אהיה איתם בבית בבוקר ובן זוגי אחרי הצהריים. אבל אז, כשהם היו קטנים הם היו בבוקר בבתי ילדים בקיבוץ, ואני עבדתי. וכמובן גם העדפתי להיות בבית אחרי הצהריים.
וכפי שאמרתי למעלה - אחת הסיבות שאני עובדת יחסית הרבה היא כלכלית. אם אין את הצורך הזה, אפשר בהחלט לעבוד רק מעט, ובכל זאת לעבוד.
ההתמחות היא לא תקופה קלה, אבל זה עובר.

[u]כשתמצאי את ההתמחות הזאת תודיעי גם לי.[/u]
לא תמצאי. אבל אחרי ההתמחות תוכלי לפצות אותם על הכל. או לפחות לנסות.
ותוכלי לבחור לעצמך מקום עבודה שאין בו רופאים פוצי-תחת.

[u]ובעיקר - בלי רופאים נפוחים שבטוחים שהשמש זורחת להם מהאנוס, ובגלל זה הם יכולים לצעוק עלי בישיבת בוקר / לזלזל בי / להריץ אותי / לטרטר אותי.[/u]
צחקתי צחוק משחרר.

[u]כשתמצאי את ההתמחות הזאת תודיעי גם לי.[/u]
לא תמצאי. אבל בסוף תמצאי פשרה שתוכלי לחיות איתה בתוך עולם הרפואה או מחוצה לו.
<פיצה ממחשב אחר>

הנה קצת מדע בדיוני שמצאתי באתר של הר"י:
"דוח ועדת הארבעה מיום 4.3.1976 אשר נרשם כהסכם קיבוצי קובע כי יום עבודה של רופאה אם (אם לרבות אלמן) לילדים עד גיל 14 או אם לילד יחיד עד גיל 8 הוא בן 7 שעות אם שבוע העבודה הנהוג במקום העבודה הוא של 6 ימים."

אמן.
כשתמצאי את ההתמחות הזאת תודיעי גם לי ;-)

< קומו התנערו רופאי באופן - יבוטלו התורנויות! - יחי העבודה במשמרות!>

הייתי רוצה עבודה כזאת:
לקום בבוקר, עם פיצי ומיצי (פיצי=ברק הגיבור, מיצי=נמש החתולה)
לשתות בשקט תה צמחים על המרפסת עם הצמחים שמסרבים למות למרות התעללות מבישה מצידי.
להכין ארוחת בוקר.
לדבר עם פיצי על אירועי היום בתקשורת ובעולם (איפה טלאטאביז? איפה טרקטור?).
לעשות סיבוב למטה, לעצור לקפה אצל חברה, לחזור הביתה.
לישון (עם פיצי ומיצי, כמובן).
לקום כאשר אמא שלי חוזרת הביתה.
ללכת לעבוד שעתיים, בזמן שפיצי מבלה עם סבתא / אבא / חברים מהסביבה.
לחזור הביתה.
לבשל ארוחת ערב.
להשכיב את פיצי לישון.
לראות שטויות בערוץ 3.
ללכת לישון.
לקום בבוקר עם פיצי ומיצי.

אני רוצה עבודה שתאפשר לי לעבוד אחרי הצהריים לשעות מוגבלות, שלא אצטרך לעבוד בשישי-שבת או לעשות תורנויות, שאם ברק יהיה חולה אוכל להעדר מהעבודה עד שהוא יבריא (ולא רק ליומיים וגם זה עם רגשות אשמה...).
ובעיקר - בלי רופאים נפוחים שבטוחים שהשמש זורחת להם מהאנוס, ובגלל זה הם יכולים לצעוק עלי בישיבת בוקר / לזלזל בי / להריץ אותי / לטרטר אותי.

(())

[po]אלודאה בלבן[/po] - גרמת לי להסמיק. וכתבתי לך גם בדף שלך.

[u]מיליתי היום טופס להגרלת החמישים מיליון[/u] - טוב, לא זכיתי, אז אין מה לדאוג - אני לא מפסיקה לעבוד...

[u]היית מפסיקה לעבוד?[/u] אני חושבת שלא. כפי שכתבתי - אני אוהבת את העבודה שלי. הייתי רוצה לעבוד הרבה פחות, אבל זה בודאי בילתי אפשרי. מאד קשה לי לא לעזור אם אני יכולה. ואני יודעת שאני יכולה לעזור במצבים רבים. הייתי רוצה מין עבודה בה אפשר לעבוד מתי שרוצים.
למעשה זה אפשרי במרפאה פרטית, כפי שיש לי, אבל כפי שציינתי למעלה - כדי להתפרנס אני צריכה לעבוד שם הרבה. קשה לי מאד להחליט על יום חופש, או על מספר מועט של שעות עבודה, כאשר יש אמהות שזקוקות לי, וכאשר כל אחת מוכנה גם לשלם לא מעט כדי להפגש איתי.
יש שחיקה עם השנים, ואני מודה שלעיתים הגורם הכספי הוא שמשכנע אותי לעבוד ביום מסוים.

[u]אני יודעת שאני די יחודית, ואנשים רבים זקוקים לי.[/u] - אני חושבת שאת לא יודעת עד כמה את יחודית, ועד כמה העצות שלך, הרוך והרוגע שממלא כל תשובה שלך משפיע על אנשים.

כל כך מוזר לי לקרוא שגם את מתחבטת באותם דברים כמוני. היה לי מין דימוי שלך של אמא לחמישה, עובדת, פעילה, מאושרת, שהצליחה למצוא את האיזון המושלם בין הרפואה לחיים הפרטיים. אפילו קצת מקנאה - כי אני לא רואה את עצמי חוזרת לעבוד אחרי 3 חודשים (כמוך) ועדיין מצליחה להמשיך להניק יותר משנה וחצי (כמוך). מוזר לגלות שמודל חיקוי הוא אנושי...

[u]אני מודה בפה מלא שאם הייתי יכולה להרשות לעצמי, הייתי עובדת פחות.[/u] - היית מפסיקה לעבוד?

כרגיל בתורנויות מגיעים הרעיונות הכי מוזרים....

למה אני אוהבת להיות אמא?
כי יש משהו בעולם שהוא רק שלי, שגורם לי לחייך ולבכות ולצחוק, ובעיקר גורם לי סיפוק אדיר רק מעצם קיומו.

למה אני אוהבת להיות רופאה (כן, נפל הפור -אני אוהבת את זה)?
כי יש בעולם משהו שהוא רק שלי (הידע שצברתי על אנשים אחרים), שגורם לי לחייך ולבכות ולצחוק, ובעיקר גורם לי סיפוק אדיר רק מעצם קיומו.

אז מה אני אוהבת יותר?
מי חשוב יותר?

קל לשאול למה אני צריכה לבזבז את הזמן שלי בבדיקה פיזיקלית של קשיש בן תשעים פלוס במקום להיות בבית ולאהוב את הפלא הקטן שלי.
אבל כאשר מתברר שאני היחידה שהחזיקה לו את היד כל היום, והיחידה שהקשיבה לסיפור שלו......

זה לא כל כך קל, נכון?

אני עד היום (מעל 20 שנה לאחר סיום הלימודים) באותו מצב. יש לי ילדה בת 5 שמאד הייתי רוצה להשאר איתה בבית. זה כל כך מתאים לה ולי. אבל מצד שני אני אוהבת את העבודה שלי, ואני יודעת שאני די יחודית, ואנשים רבים זקוקים לי. ולצערי מבחינה כלכלית ההכנסה שלי היא חשובה ביותר. חמישה ילדים, רובם כבר בגיל העשרה, דורשים הרבה מאד מבחינה כלכלית. מאד קשה. לצערי חלק גדול מהסיבה שאני עובדת יותר ממה שהייתי רוצה זה מסיבות כלכליות. הלואי והייתי זוכה בלוטו (מיליתי היום טופס להגרלת החמישים מיליון...). קשה מאד לדבר עם בני עשרה על [po]פשטות מרצון[/po].

אני מודה בפה מלא שאם הייתי יכולה להרשות לעצמי, הייתי עובדת פחות.

[u]יש לי עוד שאלות על רפואת משפחה,[/u]
את כמובן מוזמנת גם ליצור קשר איתי. פיצה יודעת איך.

[u]זה היה קשה. זה היה בלתי נסבל[/u]
אבל אני מבטיחה - זה עובר. ואם משקיעים מחשבה בתכנון, אפשר לעבור את זה באופן די סביר. הצלחתי לסיים גם את ההתמחות תוך זמן סביר, והנקתי את כל ילדי לפחות שנה וחצי, ותמיד קיבלו רק חלב אם כשלא הייתי בבית. אמנם הייתי פחות בבית מאשר רציתי, ולצערי גם כלכלית לא יכולנו לחיות ללא המשכורת שלי, אבל בסך הכל - הצלחתי לעבור את כל התקופה בצורה סבירה ביותר.
היה מאד קשה לחזור לעבודה כל פעם לאחר שאחד הילדים נולד, גם כשזה הילד החמישי, אבל לאחר זמן מתברר שזה לא כל כך נורא. לומדים לשרוד.

מאד מאד חשוב בעל שותף. למדה איתי בחורה דתית שעד גמר ההתמחות ברפואת המשפחה ילדה 10 (כן - 10) ילדים. פגשתי פעם את בעלה באחת הבחינות (שלב א' אני חושבת) שומר בחוץ על התינוק, כדי שאמא תוכל לצאת באמצע להניק. אני סיימתי קודם כי לא הנקתי באותו שלב, ושוחחתי עם הבעל. הוא מספר שהוא עזב משרה של מנהל בי"ס, והוא כל כולו בבית, מנהל את הבית. ואשתו בבית כמה שאפשר.

חשוב גם לזכור שילדים גדלים. וזאת אחת הסיבות שהייתי עושה כל מאמץ לסיים סטאז', ואז יש לך רשיון, שתוכלי לעסוק ברפואה גם שנים מאוחר יותר. זה לא שילדים גדולים יותר לא דורשים תשומת לב, השקעה וזמן. אבל בכל זאת, טוב שיש מקצוע שאוהבים ואפשר לעסוק בו. אחד הסטודנטים שלמד איתי היה בן של שני רופאים. אימו עבדה חלקית מאד עד שהיה בן 16, ורק אז הלכה לעשות התמחות ברפואת ילדים.

יש דרכים שונות.

המלצות נוספות - לבחור בקפידה איפה לעשות סטאז', אם אפשר. תל-השומר, הדסה ודומיהם קשים יותר ותועניים יותר. אני הייתי בעפולה, והיה ללא ספק נוח יותר. אם כי כמובן עדיין היו תורנויות. ובתקופתי הסידור עדיין היה יום עבודה - תורנות- יום עבודה מלא. אם היה מזל אפשר היה לצאת ב 14:00 .

[po]פאפ דוק[/po] - מאד נהניתי לקרוא את דבריך, ואני מזדהה עם רבים מהם.

אלודאה - גם את דברייך מאד נהניתי לקרוא.

[u]אני מאוד אוהבת ליצור (צד שלא מתממש בכלל ברפואה)[/u]

אתן רציניות?!?!

(וזהו, עוזבת, כי אני מהההה-זה לא שייכת לדף :-))

כמובן שאני כאן. איתך בכל מילה.
חייבת ללכת למעבדה (עבודת גמר...)
בינתיים (())
<[po]חלו לים[/po] ממחשב אחר>

אלודאה מתוקה שלי, איזה כיף לפגוש אותך פה!
(())
דניאלה

[u]יש לי עוד שאלות על רפואת משפחה,[/u]
עניתי לך על כך במייל ואשמח גם לשיחת טלפון אם יש עוד דברים לא ברורים.

אלודאה קבלי חיבוק גדול והרבה אהבה.
את כותבת בהרבה הומור אבל זה נשמע קשה על הגבול של בלתי נסבל.
כל הכבוד לך על האומץ, הגבורה וההתמדה. כל הכבוד על היכולת לצחוק!
גם התחושה שלי היא שההשקעה הזאת תשתלם בסופו של דבר.

[u]זה היה קשה. זה היה בלתי נסבל. אצלי - הפרידה מברק גורמת לכאב פיזי. אני מתכוונת לכיווץ של בית החזה. כאב פלאוריטי, מותר לומר? נלחמתי על כל נשימה. השמעתי רדיו בווליום מקסימלי כדי לאדות את הבכי.[/u]
תאור מדויק של התחושות שלי. חזקי ואמצי!
@}

פיצה,
מקבלת את התנצלותך - לא ממש נעלבתי פשוט חשבתי שלא הובנתי.
במוסד בו למדתי נחשפתי מעט מאוד לרפואה בקהילה (אתם בטח יכולים לנחש איפה..).
ובקשר לדרום - כן, זו גם אפשרות.
לילה טוב לכולם ושוב תודה. נתתם לי הרבה חומר למחשבה.
<מתנצלת על הלקוניות - אני פשוט עייפה>

פלוני אלמוני=[po]חלון לים[/po] ממחשב אחר

וואוו אלודאה העלית דמעות לעיני... תודה.
הולכת לקרוא שוב את מה שכתבת (ושוב).
בינתיים מאחלת לך ליל מנוחה (())

מיועד למי שמבינה למה אני מתכוונת כשאני כותבת ש...
אתמול נהניתי מהלחץ במיון, והבוקר טפטפתי חלב במקלחת ולא הבנתי למה אין תינוק לידי.
אני רוצה להשאר שבוע בבית עם תינוק חולה בדלקת ריאות, ואין שום התמחות שמאפשרת את זה.
אני אוהבת להיות רופאה, ואוהבת לדבר עם אנשים, ואוהבת לגעת בהם, ואוהבת להיות זו שמתקשרים אליה ב11 בלילה כי לתינוק עלה החום והאם לרוץ למיון.

וגם כי...
ציטטתי ל בעלי את [po]חלון לים[/po] והוא שאל האם אני בטוחה שלא אני כתבתי את זה לפני כמה חודשים....

אז,
מי מצטרפת?

אמא ל-5 וענבל (פאפא...?)- תודה על מה שכתבתם. זה נגע בנקודות מאוד רלוונטיות עבורי וגם קצת עודד אותי בקשר לסטאז'.
המחשבה על התורנויות עדיין קשה לי אבל נמצא דרכים להתמודד עם זה.
יש לי עוד שאלות על רפואת משפחה, שזו בהחלט התמחות שאני שוקלת (מה שכתבת על המקצוע מאוד מדבר אלי), אבל אני קצת עייפה עכשיו, אז בהמשך.

חברה טובה שלחה לי את הקישור לדף הזה.
אימייל בלי כותרת, רק הקישור.
ככה אנחנו - בלי מילים....

אני אמא לברק הגיבור. הוא נולד שבוע לפני בחינת הגמר בפנימית. את יכולה לנחש את אחוזי ההצלחה שלי. נשארתי איתו בבית עד גיל חצי שנה, ואז התחיל סבב הבחינות מחדש, וברק הלך למטפלת בפעם הראשונה. אני זוכרת את אותם שיקולים רצים אצלי בראש - [u]שלהפרד ל-8-9 שעות זה בסדר. הוא יהיה עם אבא שלו._ (המטפלת במקרה שלנו) _יהיה להם כיף ביחד. הוא כבר היום אוכל ושותה. נשלים שעות הנקה בשאר היממה. זה יהיה קשה אבל נסבל. זה אפשרי[/u] ....
זה היה בסדר. הוא היה עם המטפלת. הוא אכל ושתה. השלמנו שעות הנקה בשאר היממה. זה היה קשה.
זה היה בלתי נסבל.
אצלי - הפרידה מברק גורמת לכאב פיזי. אני לא מתכוונת לשדיים הגדושים והנוטפים (להזכירך - היינו עוד בהנקה מלאה אז). אני מתכוונת לכיווץ של בית החזה. כאב פלאוריטי, מותר לומר? נלחמתי על כל נשימה. השמעתי רדיו בווליום מקסימלי כדי לאדות את הבכי.
אני עדיין מכווצת כאשר אנחנו נפרדים בבוקר. אני עדיין נחנקת כאשר הוא מנופף לי בשמחה מהחלון.
הוא מנופף לי [b]בשמחה[/b] מהחלון.
אל תשלי את עצמך - זה לא נעשה קל עם הזמן. זה רק הופך לשגרה.
אבל את צודקת - [u]זה אפשרי[/u]

אני בחודש השביעי של הסטאז', בתל השומר (זה אפילו יותר גרוע מהסיפורים...), סיימתי מחצית מתורנויות החובה שלי. יש לי הצעה אחת להתמחות, וכנראה עוד אחת בדרך (מחזיקה אצבעות...). וזה - אף על פי שפעם בשבוע אני יוצאת מוקדם לקחת את ברק מהמשפחתון, אף על פי שאני מגיעה ב10-30 דקות מאוחר יותר (בהתאם לתנועה) כי אני משאירה אותו בבוקר משפחתון, ולמרות תמרונים מרובים והחלפות של תורנויות בהתאם לחופשות של הגננת.
אני לא יודעת איפה הגרלת סטאז', אבל אפילו אצלנו יש גמישות. יש אחוות סטאז'רים. תמיד יהיה מישהו שיסכים לחפות עליך כדי שתוכלי לצאת חצי שעה מוקדם יותר. תמיד תוכלי להגיע עם סנדביץ' כדי לשאוב בזמן שאת אוכלת צהריים.

בואי נגע רגע בחלק של התורנויות...
[u]24 שעות? זה לא אנושי. זה לא יכול להיות חוקי. אולי יש דרך להשיג פטור מתורנות?[/u]
את צודקת, 24 שעות זה לא אנושי.
26-28 שעות זה יותר קשה. אבל זה משך התורנות בפנימיות (את מסיימת רשמית בשמונה, אבל אז יש העברת מחלקה, וישיבת בוקר, וישיבת רנטגן, ו... לפני 10 את לא יוצאת...)

את חייבת לעשות תורנויות (אפילו אם את בהריון הפטור הוא רק לחצי שנה, יש לפחות עוד 24 תורנויות בשאר הזמן...)
את חייבת לעשות שבתות.
למה?
כי אם את עושה רק 3 תורנויות בחודש, מישהו אחר עושה 5 תורנויות.
כי בית החולים בנוי על עבודת הסטאז'רים.
כי לילה של סטאז'ר עולה פחות מלילה של מתמחה.
כי לפני 20 שנה היה יותר גרוע, אז למה את מתלוננת.

ובעיקר -
כי ככה.
אל תשאלי אותי, אני רק ביצה.

בואי נדבר על פתרונות.
[list=1]
[*] לא לעשות סטאז'. מודה ששיחקתי עם האפשרות הזו. חברה טובה שיכנעה אותי שזו שטות, ואחרי שבעה חודשים אני מסכימה איתה - המחיר יקר, אבל לא מדי. את חייבת רשיון לעסוק ברפואה. לפחות תהיה לך את האפשרות לרשום מוקסיפן אם לטנטן יכאב הגרון. אל תשארי בתחום אחרי הסטאז', אבל צאי ממנו עם רשיון. אמרת בעצמך - [u]זה או הכל או לא כלום[/u]
[*] לדחות את התחלת הסטאז' - מומלץ בחום. אין לאן למהר. אני התחלתי סטאז' כשברק היה בן שנה ושלושה חודשים, וכל יום הוסיף לבגרות שלו וליכולת שלו לפרוח בלעדי. תמיד אפשר להחליט שאת מתחילה במועד שאחר כך. דברי עם מזכירות הסטאז'רים אצלכם, הם בטח מכירים את הפרוצדורה היטב. אם אני לא טועה - אפשר להתחיל עד שנה מסיום הבחינות ולסיים לא יותר משנתיים מסיום הבחינות.
[*] לחשוב איפה לקחת חודש חופש - לכל אחד יש את השיקולים שלו. אני לקחתי אותו באמצע. עלינו לנשום וצללנו בחזרה לבוץ הטובעני (תובעני? :-)) של תל השומר.
[*] אפשר לקחת גם חודש חל"ת - סבבה אגוזים. מאפשר לחלק את השנה לשלושה חלקים נסבלים. הבעיה - מאריך את השנה בחודש....
[*] ללמוד להגיד בלי בושה "אני אמא, ואני צריכה לצאת בשעה X". להחליט מה חשוב לך ולהתעקש על זה - שעת הגעה, יציאה, הנקה... אבל בחרי את הקרבות שלך בחוכמה - לא שווה להתעקש על חצי שעה בצהריים אם יום העבודה נגמר בשתיים...
[*] אלקטיבים - יש לך 3 חודשים של אלקטיבים בסטאז'. את תמיד יכולה לבחור הדמיה / עור וכו'. באים מאוחר, הולכים מוקדם, ולא עובדים יותר מדי קשה בין לבין...
[*] לרווח תורנויות - אל תסכימי ליותר מאחת בשבוע. אל תסכימי להפרש של פחות מ 5 ימים בין תורנויות. נצלי עד הסוף חודשים של 31 יום. תחליפי תורנויות כמו ילדים עם קלפי פוקימון. לרוב מסדרים תורנויות במחצית השניה של החודש - זה הזמן להתקשר למחלקה הבאה ולבקש דברים.
[*] תהני ממה שיש - חולה שחייך אליך בחזרה, דברי שבח ממנהל המחלקה. אני למשל, מאושרת כאשר מגישים צ'ולנט בצהריים.
[*] תמנעי מהשלכת תסכולים על העתיד - זה שיצאת בשש בערב לא אומר שלילד לא יהיו יחסים נורמלים עם נשים בגיל 30....
[*] תמשיכי להניק (לא צריך פירוט, נכון?)
[/list]

ולסיום - קצת על החיים.....
מצפים לך 12 חודשים [u]עמוסים, מרתקים, קשים, מבלבלים, מעצבנים, עצובים ומרגשים.[/u]

אהבה רבה,
אלודאה (לפני 24 שעות הייתי במיון וחלמתי על הבית, ועכשיו אני בבית וחולמת על המיון...)

[u]אני לא מעוניינת לעשות רפואה על רגל אחת, פשוט לעשות את זה אחרת.[/u]
המשפט לא היה מכוון כלפיך ובטח שלא היה אמור להיות ביקורת. אם כך הובן אנא קבלי את התנצלותי.
זה משהו שאני מאמינה בו, לא משהו אישי ובוודאי ללא קשר להתנהלות שלך.

_המצב היום הוא בלתי נסבל גם למטופלים וגם לרופאים.
אני מאמינה שרופא שהחיים שלו יותר מאוזנים ועשירים יהיה בסופו של דבר רופא יותר טוב._
גם אני. אני בהחלט מזדהה עם מה שכתב לך פאפא בענין הזה.

[u]אבל ההתיחסות אל המטופל כאדם שלם מאוד מדברת אלי. לצערי, מעולם לא ראיתי דוגמה חיה של רופא קונבנציונלי שאכן נוהג כך.[/u]
אני כן, יותר מאחד ובתחומים שונים. האם את מעונינת לעבור דרומה? זה יכול להתאים לך.
איזה תחומים את שוקלת?

[u]באשר להוכחות מחקריות -זה גם נושא בעייתי, יש כל כך הרבה אינטרסים כלכליים שמעורבים שמאוד קשה כבר לדעת מה נכון. כמו כן יש תמיד את הפער הזה בין נתונים סטטיסטיים באיזה מחקר למציאות המורכבת של האדם הפרטי.[/u]
זה נכון באופן חלקי בלבד. אני לא מעונינת להכנס לויכוח כאן, כי זה נראה לי לא מתאים לתוכן הדף הזה.
אשמח במקום אחר, אם תרצי.

הי [po]חלון לים[/po]
סיימתי לימודי רפואה לפני יותר משש שנים (לא יאומן...)
באמצע שנה שישית נולדה ביתי הראשונה.
מספר ימים לפני סוף הסטאג' בני השני, ועכשיו, באמצע ההתמחות נולדה ביתי השלישית.
אני מתמחה ברפואת משפחה. מתוך אידאולוגיה.
עד שנולדה הראשונה לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי כאבא. ידעתי שאני רוצה להיות רופא, לא השקעתי בטירוף בלימודים אבל בהחלט למדתי, ועבדתי הרבה בלילות. הלימודים והרפואה מעולם לא היו החלק הארי או החשוב ביותר בחיי, והרפואה היתה דבר משמעותי מאוד, אבל, אחרי ולפני הכל - עבודה כדי לחיות, ולא החיים עצמם. זו הבחנה מאוד חשובה בעיני. ברגע שההחלטה היא שהרפואה היא עבודה נפלאה ולא החיים כולם, הרבה כיווני התמחות נסגרים, ואחרים נפתחים.
דאגתי לעשות את כל האלקטיבים בקיץ בין שנה חמישית ושישית כדי להיות חפשי לאחר לידת הראשונה, ואכן הייתי בבית חצי שנה חפשי לפני תחילת הבחינות. גם בזמן הבחינות הייתי בעצם בבית, ולאחר מכן עוד עשרה חודשים לפני הסטאג'. בבית בבית. עם הילדה, עם האשה. בדיעבד היום אני יודע שהייתי יכול להיות הרבה יותר גם בבית, אבל הייתי פיזית. באותו זמן גילינו את ה"פשטות מרצון" ששינתה את חיינו.
אחר כך, סטאג'. בסך הכל זו שנה קלה למדי, עם מעט אחריות, הרבה עבודה שלא דורשת אינטנסיביות מחשבתית או רגשית, ומעט תורנויות. יש חודש חופש מובנה חוץ מחופשות באמצע, יצאתי לשני מילואים למנוחה, ובסך הכל השנה הזו עברה ללא מטענים מיוחדים. זו הפעם הראשונה שלא צריך לפתוח ספר בערב, ואחר הצהריים הערב והלילה הם של הבית. בעיני זה היה פנוי הרבה יותר מאשר בזמן הלימודים.
עם תכנון טוב של המחלקות בהן עברתי, ודיונים עם מנהלי המחלקות הצלחתי להעביר את השנה בלי יותר מדי נזקים.
בשנת החופש לפני הסטאג' התחלתי לימודי ניהול מערכות בריאות ככה, בקצב איטי, שנמשכו ארבע שנים. התואר מעניין מאוד, אבל לדעתי, קצת חסר משמעות בשביל אדם שרוצה רק להיות בבית וקצת גם רופא. ניהול דורש יותר השקעה נפשית וזמן.
אחרי הסטאג' - ומיד לאחר לידת בני השני - עוד שנה ומשהו של חופש. הפעם הייתי ממש בבית. לאבהות לקח קצת זמן כדי להתאים לי במידה (סמול). גם הילד הקסום הזה עורר בי כל מני דברים רדומים. שדוניים ומלאכיים. לא אשוב לעולם להיות אותו אדם.
אחר כך התחלתי התמחות ברפואת המשפחה. ההתלבטות היתה בעיקר עם ילדים, אבל, האידאולוגיה של רפואת המשפחה בצורתה הטהורה קסמה לי. מעין תנועת התנגדות נפלאה להתפרקות לרסיסים של המקצוע. רציתי להיות רופא של אנשים שלמים, ולא של בעיות. רציתי להיות חלק מקהילה, רציתי לראות ולחלוק עם אנשים ומשפחות מערכות יחסים, ולא סטוצים רפואיים קצרצרים של שלושה ימים תחת אורות נאון בבית חולים. יש לי עוד המון מה לאמר על המקצוע, אבל זה דיון לזמן אחר. חשוב ביותר שהמקצוע מאפשר חיים שפויים ומשכורת סבירה. מאוד COST EFFECTIVE :-)
ידעתי שרפואת המשפחה תאפשר לי בסופו של יום לעבוד גם בחלקיות משרה (ראה מקרה [po]אמא ל 5[/po] ), ולהקדיש זמן לאהבותי האמיתיות - שינה בבוקר, ספר בצהריים ובריכה עם הילדים בערב. התנדבות בלילה.
יש המון אפשרויות לשילוב. את יכולה להתנחם בכך שמיד לאחר הסטאג' תוכלי לקחת חופש כמה שתרצי וההתמחויות יכולות לחכות.
בעזרת תכנון נכון גם ההתמחות יכולה להיות לא נוראית. הצלחתי למצוא מחלקה לפנימית שהסכימה לשעות התחלה מאוחרות וסיום מוקדמות, תורנויות כמה שרציתי בלי תלונות, וכדומה. זו היתה שנה מאוד נעימה ולא מלחיצה בכלל. בנות יכולות בכלל להיות הריוניות, לא לעשות תורנויות מחודש חמישי, ולצאת לחצי שנה או אפילו שנה הפסקה באמצע. יש כאלו שלוקחות יותר.
היום אני עובד בקהילות קטנות, אני חי באחת מהן, ונהנה מאוד מאוד. עוד מספר חודשים, ארד לארבעה ימי עבודה בשבוע (גם זה יותר מדי מבחינתי אבל...), ואבלה יומיים שלמים בשבוע, לבד, עם תנוקתי הנפלאה.
אם אבא יכול להישאר בבית, אני לא הייתי מהסס. את תראי שהסטאג' יותר קל מבחינת מעמסה נפשית מהלימודים. חשוב כי הרשיון מאפשר לך המון. חבר שלי עבד כשנתיים כתורן חוץ שמונה לילות בחודש וזהו. כל הימים היו פנויים למשפחה. חבר אחר עשה ביקורי בית בלילות. משכר של 20 ש"ח לשעה לפני הסטאג', אחרי אפשר לעבוד בצורה הרבה יותר משתלמת כרופא מחליף למשל. יש המון אפשרויות גם בלי להחליט.

שלום [po]חלון לים[/po] .
אני עוד אחת שהתלבטה באותו נושא, אבל זה כבר היה די מזמן. התחלתי סטאז' לפני מעל 20 שנה...
כך שאני כבר במקום הרבה יותר רחוק, עם פרספקטיבה רחבה לאורך שנים.
ואם את עוד לא מכירה אותי, אז כמה מילים עלי - אני רופאה, מומחית לרפואת משפחה, אמא לחמישה ילדים בגילאים 19.5 עד 5.5 . ועיקר העיסוק שלי בייעוץ הנקה. אני מאד מרוצה מהעבודה שלי.
אפשר לעשות את זה, אבל למרבה הצער לא בלי השקעה. אין ספק שהתמחות בכירורגיה, או אפילו רפואת ילדים, זה יותר קשה, אבל בכל זאת - בסטאז' יש תורנויות, וגם בהתמחות ברפואת משפחה יש שנה וחצי קשות - שנה פנימית וחצי שנה ילדים. אלא אם כן את בהריון - אז לא עושים תורנויות, אבל אז כמובן יש עוד ילד בסוף...
למרות כל הקושי לא הייתי מוותרת על הסטאז'. בלי סטאז' - את לא רופאה. נראה לי חבל. אפשר לדחות התמחות, אבל נראה לי שאי אפשר לדחות סטאז' עד אינסוף. אני מודה שאין לי נסיון בסטאז' עם ילדים - ילדתי לראשונה חודש לאחר סיום הסטאז', כך שבחלק ניכר ממנו אפילו לא עשיתי תורנויות.
בעבר כתבתי כבר לפיצה, אז את יכולה לקרוא בדף שלה (אני חושבת) על הדרך שלי.
ועכשיו אני עומדת להתחיל בלימודי תואר שני במנהל מערכות בריאות באוניברסיטת ת"א. אין לי מושג מה אני מתכננת לעשות עם זה, אבל מתחשק לי ללכת לכוונים אחרים, ואולי זו דרך מתאימה.
כמובן אשמח לענות על שאלות.
בהצלחה!

אני לא מעוניינת לעשות רפואה על רגל אחת, פשוט לעשות את זה אחרת.
המצב היום הוא בלתי נסבל גם למטופלים וגם לרופאים.
אני מאמינה שרופא שהחיים שלו יותר מאוזנים ועשירים יהיה בסופו של דבר רופא יותר טוב.
גם אני לא תמיד מתחברת לרפואה אלטרנטיבית, בעיקר כי חלק מהמושגים זרים לי ולעולמי ואני לא מבינה את שיטות הטיפול. אבל ההתיחסות אל המטופל כאדם שלם מאוד מדברת אלי. לצערי, מעולם לא ראיתי דוגמה חיה של רופא קונבנציונלי שאכן נוהג כך.
באשר להוכחות מחקריות -זה גם נושא בעייתי, יש כל כך הרבה אינטרסים כלכליים שמעורבים שמאוד קשה כבר לדעת מה נכון. כמו כן יש תמיד את הפער הזה בין נתונים סטטיסטיים באיזה מחקר למציאות המורכבת של האדם הפרטי.
<לא אומרת שצריך לזרוק את כל המחקר הרפואי לפח - רק מצביעה על הבעייתיות>

פיצה, בדיוק שלחתי לך מייל.
אשמח מאוד לביקור בדף מ [po]פאפא דוק[/po]. כבר מזמן אני קוראת אותו ומתרשמת (בשקט).
אולי נשנה את שם הדף למשהו יותר שיוויוני?

חלון כתבתי לך מייל.
אכתוב פה בקצרה ובצורה מאוד כואבת.
אין ארוחות חינם. אי אפשר לעשות רפואה על רגל אחת.
מה כן אפשר?
מסלול קצר יחסית וקל יחסית של רפואת משפחה, בדרך לתמרן כך שיהיה כמה שפחות תורנויות.
אני מתכננת לעשות תואר של יועצת הנקה. זה נותן מפלט מקביל ומאפשר לעסוק במקצוע טיפולי ולהתפרנס בצורה מכובדת.
רפואה אלטרנטיבית יכולה בהחלט לבוא בחשבון אם זה משהו שמדבר אליך.
לי מאוד קשה לראות את עצמי עוסקת במשהו שאין לגביו הוכחות מחקריות, אבל זו אני.
ניהול מערכות בריאות הוא החלק הניהולי של המערכת. מנהלי בתי חולים למשל הם רופאים לשעבר שעוסקים בניהול.
יש דבר אחד, ההכי חשוב בעיני בעינין הזה.
רפואה היא מקצוע מאוד תובעני. שבו כמה שלא עושים, צריך עוד. כמה שלא לומדים זה לא מספיק, צריך לדעת יותר.
כל אחת (וגם אחד :-)) שעוסקת בזה צריכה לחשוב איפה היא שמה את הגבול.
ואם בכלל להכנס למיטה החולה הזאת!
[hr]
אבקש ברשותך גם מ [po]פאפא דוק[/po], אומנם גבר (חסרון מולד), להכנס ולכתוב כמה מילים.
[po]פאפא דוק[/po] הוא ידידי מזה ימים ארוכים, מתמחה ברפואת משפחה, אדם עם ראיית עולם דומה.

קטונתי מלדון ברפואה אנתרופוסופית (אם כי, כמזכירת המרפאה החדשה, אני לומדת כל מה שרצית לדעת על דרכי הטיפול האלטרנטיביות ולא הבנת אף פעם, במקביל לכל מה שרצית לדעת על טופס 17 ולא העזת לשאול)
אבל הנה לינק התחלתי:

[url=http://www.antro.co.il/[po]new]רפואה אנתרופוספית[/url] page 14[/po].htm

אם את מתעניינת בכיוונים קצת אחרים, את יכולה להתעניין גם ברפואה אנתרופוסופית. זאת גישה רחבה יותר לרפואה שעושה שימוש בידע נרחב יותר ובטיפול קונבנציונאלי אבל גם הומאופתי. יש מחסור עצום כרגע ברופאים כאלו.... אולי את יכולה לעשות התמחות במרפאה כזו? (יש בטבעון ובהרדוף)
אם תרצי, יש לי חומר לשלוח לך.

חשבתי על זה, אבל אולי לא ממש לעומק.
קצת קשה לי לוותר על הצד הטיפולי, על המגע הישיר עם אנשים.
אבל בהחלט שווה לחשוב על מסלולים אלטרנטיביים, אולי זה משהו שאפשר לעסוק בו כמה שנים ורק בשלב מאוחר יותר לעשות התמחות בתחום אחר, יותר טיפולי ודורשני.
מה זה אומר בעצם ניהול מערכות בריאות?

בדיוק חשבתי שהגיע זמן לפתוח דף בנושא אחרי שראיתי את מה שכתבת אצלי.

חשבת על לעשות הסבה לניהול מערכות בריאות? למחקר?

אני כבר מצליחה לשכנע את עצמי שלהפרד ל-8-9 שעות זה בסדר. הוא יהיה עם אבא שלו. יהיה להם כיף ביחד. הוא כבר היום אוכל ושותה. נשלים שעות הנקה בשאר היממה. זה יהיה קשה אבל נסבל. זה אפשרי.
אבל 24 שעות? זה לא אנושי. זה לא יכול להיות חוקי. אולי יש דרך להשיג פטור מתורנות? אנסה לחקור את הנושא. מדהים איך אני מסיימת את הלימודים עם כל כך מעט מידע על החיים האמיתיים.

החלטתי לפתוח את הדף הזה כי כבר הרבה זמן אני מתחבטת בשאלות בעניין ולא מוצאת להם מענה. אולי אם אכתוב את הדברים אצליח לעשות בהם סדר ולעצמי וכמובן אשמח גם לעצות ותגובות.

לרפואה הגעתי די במקרה –כשהייתי ילדה לא חלמתי להיות רופאה (וטרינרית כן), לא למדתי ביולוגיה בתיכון, שנאתי את בית הספר והייתי תלמידה בינונית. התעניינתי בספרות, פילוסופיה, תיאטרון, קולנוע, נגרות, צילום. אז מה פתאום רפואה? שאלה טובה... בקיצור אגיד שבזמנו זה היה נראה לי הדבר המשמעותי ביותר שאני יכולה לעשות.

עבדתי קשה כדי להתקבל לבית ספר לרפואה. בזמן הלימודים לא השקעתי במיוחד, עשיתי את הדברים בדרכי, למזלי מצאתי חברים שהיוו קבוצת לימוד ותמיכה במשך כל שנות הלימודים. תמיד התעסקתי בעוד דברים לא קשורים (קדרות, יוגה, ציור, קפוארה). תמיד עברתי את המבחנים בסדר. הלימודים התיאורטיים היו מעניינים, אך לא ממש מרתקים. הלימודים הקליניים, טוב זה כבר יותר מורכב, רק אומר שהם היו עמוסים, מרתקים, קשים, מבלבלים, מעצבנים, עצובים ומרגשים.

שלושה שבועות אחרי המבחן האחרון נולד טנטן. מאז אני בבית וטוב לי. נהנית מההנקה, מהקצב הזה, האיטי, הזורם של החיים, מהזמן להרהר, לעשות ולנסות דברים. מרגישה נינוחה יותר מאי פעם.

דחיתי את התחלת הסטאז' כמעט למקסימום האפשרי. נכון לעכשיו אני אמורה להתחיל לעבוד כשטנטן יהיה בן 10 חודשים. הוא יישאר בידיים הכי טובות שיש (של אבא שלו) וגם יש לנו הרבה עזרה מהמשפחה.

אבל האם אני בכלל רוצה להיות רופאה?

מצד אחד - טוב לי בבית, לא משעמם לי, כיף לי להיות עם הילד שלי כל היום ואני מאמינה שזה הדבר הנכון בשביל שנינו, לפחות כרגע. יש לי עבודה נוחה שאני עושה פחות או יותר בזמן ובקצב שלי מהבית (לא מאוד רווחית). אני מאוד אוהבת ליצור (צד שלא מתממש בכלל ברפואה) ולא מוכנה לוותר על החלק הזה בחיים שלי. יש לי הרבה ביקורת על הממסד הרפואי ועל איך שדברים מתנהלים ברמה האישית והמערכתית.

מצד שני –מקצוע הרפואה מאפשר מגע מאוד אינטימי עם החיים של אנשים שזה דבר קשה אך מרתק. אני מרגישה שדווקא בגלל הביקורתיות שלי כלפי המערכת אני יכולה לנסות לשנות דברים (קצת אידאליסטית...). ויש גם שיקולי פרנסה.

אם היה אפשר לעבוד בחצי משרה, בלי תורנויות של 24 שעות זה היה מצוין, אבל הבעיה במסלול הזה, לפחות בשלב שאני נמצאת, שזה או הכל או לא כלום.

השאלה השניה היא - אם כן רפואה, אז במה להתמחות, אך את זה אשאיר להזדמנות אחרת.