הבן שלי בריפוי בעיסוק.
הוא מחכה למפגשים בכליון עיניים, ונהנה מאד - גם מהמפגש עצמו, וגם מהשיפור ביכולות שלו.
המטרה היא לא לתקן אותו (הוא לא מקולקל) אבל כן לתת לו כלים שיעזרו לו להתמודד בצורה טובה יותר וקלה יותר עם משימות שהחיים מזמנים לו.

[u]מעדכנת כי הלכנו לרופא אחר וקיבלנו הפניה לריפוי בעיסוק.[/u] (()).
[u]מצאנו חוג התעמלות שהיא מסכימה ללכת[/u]
כל מה שמרגיש לך נכון - נכון.
בהצלחה!

כמובן אי אפשר בלי לראות אבל יכול להיות שמדובר באמת בהיפוטוניה.אחד הדברים שקשה לעשות כשיש היפוטוניה הוא להתכופף בדרגות שונות :קימה מישיבה או מעבר לישיבה כיוון שהמפרקים בהיותם מוחזקים באופן רופף וטונוס חלש מידי אינם מאפשרים דרגות ביניים שבהן יותר קשה לשמור על מצב היציבה.
אם תרצי אוכל לנסות לעזור.אני עצמי עובד עם ילדים ותינוקות עם בעיות דומות בשיטת פלדנקרייז וזה אומר שהעבודה נעשית על ידי מגע והכוונה תנועתית.
אגב שיטת פלדנקרייז אינה עובדת עם תינוקות בחוג אלא באופן פרטני .הקבוצות שייכות לשיטת שלהב או צעד ראשון ונועדו יותר לילדים ללא עיכוב התפתחותי משמעותי והעוסקים בשיטות אלו אינם בהכרח מורי ומטפלי פלדנקרייז.לכן אם ללכת לעזרה בתחום ,אני מליץ לפנות למורה פלדנקריז שמנוסה גם עם ילדים ותינוקות בעבודה פרטנית.
טץ יכולנ כמובן לפנות גם אליי ואשמח לייעץ

איתן

ממליצה בחום על פלדנקרייז. מאד עוזר עם היפוטוניה (אנחנו רואים תוצאות עם התינוק שלנו שבין השאר יש לו היפוטוניה רצינית). בהצלחה.

אגב , גם מצאנו חוג התעמלות שהיא מסכימה ללכת, המורה אדם נחמד מאד ובעל נסיון טיפולי.הוא אמר שהוא רואה אצלה חולשה בשרירי שלד, התפלא שלא אובחנה כהיפוטונית , חוסר סימטריה בתנועות ו.......(שכחתי)

מעדכנת כי הלכנו לרופא אחר וקיבלנו הפניה לריפוי בעיסוק.
תודה@@

לא קראתי את כל הדף אז מקווה שמתייחסת לעניין.
מאוד ממליצה על ריפוי בעיסוק - פשוט תעמדי על שלך ותגידי לרופא מגיע לי.
מכיוון שאני עובדת צמוד עם מרפאה בעיסוק אני יכולה לומר לך שזה כיף ענק לילדים ואפשר ללמוד המון.
חשוב מיהו המטפל - אצל המרפאה שאני עובדת איתה הכל זורם היא מציעה פעילות הילד בוחר ממספר אפשרויות ועובדים תוך כדי משחק הכל טיבעי וזורם, הכל משחק. בלי לחץ.
הן גם יכולות לאבחן לא פורמלית אם יש עוד קשיים.
(מסכימה שיש קודם לשלול בעיות ראייה שמיעה וגם אנמיה... אבל ריפוי בעיסוק מתלווה נהדר גם בזמן הבירור)

הרעיונות האלטרנטיוויים אינם באים, אלא ,לצד האיבחונים המקובלים,
זוהי הצעה להרחיב את היריעה ואת סל הכלים בהם אפשר להעזר
זוהי בחירה אישית היכן וכיצד להעזר,היכן להשקיע את האנרגיה.
יכולה להתקיים במקביל אפשרות מקצועית נוספת שיכולה להיות הפתרון השלם יותר,
פחות ממוקד למשל ברצועת הכתפיים אך מאפשרת ביטוי רגשי בתנועה
כי תנועה זו גם התנהגות,למשל,
וגם התמודדות עם כח המשיכה,
והווצרות החולשה וחוסר האיזון ביציבה הוא סימפטום לתופעה שלמה יותר
מעניין לא?

מיכל _צמות
מסכימה אתך מאד על הגישה העיקשת והחכמה
לא לוותר
אמא
חיזקי גם ממני (())

[u]ובהחלט הייתי סומכת על האינטואיציות שלך ולא על האבחנה של הרופא .[/u]

מוסיפה למרות מבול העצות שכבר ניתנו כאן. האינטואיציות שלך כאמא הרבה יותר משמעותיות בעיני משל הרופא. בכל קופת חולים, אם את לא מרוצה, את יכולה לבקש חוות דעת אחרת, או לפנות לרופא במרפאה אחרת כ"אורחת" ולבקש הפנייה למה שאת רוצה. לא צריך אפילו להגיד שהרופא שלך סרב. פשוט לבקש את מה שאת רוצה.
ויש גם את האלטרנטיבה של לפנות באופן פרטי, אם כל הרופאים לא מסכימים. (לחברה שלי רופא הילדים לא נתן הפנייה והיא ביקשה מרופא המשפחה שלה שיפנה, והוא הפנה אותה. היא פשוט עשתה את זה בזמן שהרופא ילדים לא היה במרפאה).
ואפשר גם פשוט לעמוד מול הרופא של הילד ולהתעקש. בלי לוותר - שזה מה שאת חושבת שנכון. אני לא יודעת אם הילד הולך לגן או למסגרת כל שהיא. אבל משהו כמו "הגננת ממליצה" מאד עובד. (ואם הוא בחינוך ביתי, אפשר לספר שהוא בחוג התעמלות לילדים והמדריכה ממליצה). (אם את רוצה - שלחי לי מייל, יש אותו בדפבית שלי, עלה לי רעיון נוסף, שלא לכתיבה כאן).

[u]יש מקום שנגמר התפקיד האימהי, המקום בו האמא אומרת:מספיק. פה אני לא יכולה לעזור יותר. האמא כנה ומודעת למגבלות שלה, היא לא יכולה הכל.[/u]
את מדהימה! זה כל כך נכון, וכל כך קשה להודות בזה לפעמים. צריך הרבה ענווה כדי לדעת מתי אנחנו זקוקות לעזרה מבחוץ - וזה חשוב וקשה באותה עת במיוחד כשמדובר בילדנו. נעזרתי עם בני הבכור בשירותיהם של המרפאות בעיסוק, ורצועת הכתפיים שלו מודה לי עד היום (למרות שעברו שנים רבות). בתי השנייה היום בטיפול של קלינאית תקשורת שמלמדת אותה לנשום נכון, ולדבר כך שהיבלות על מתרי הקול שלה ירפאו והיא תוכל לדבר בלי צרידות. לא הייתי יכולה לעשות את זה לבד. אין לי מושג מה הבת שלך באמת צריכה - אולי ריפוי בעיסוק, אולי משקפיים, אולי... אבל אם את מרגישה שיש משהו שהיא צריכה, אני אשמח לחזק אותך בחיפוש אחריו, ולו רק בכך שלא אראה בכך דבר מובן מאליו.

הי [po]תמרוש רוש[/po]
נפגשנו כבר [po]בסירבול וכובד תנועה אצל ילדים[/po]

ממש בקיצור:
כן לאבחון בהתפתחות הילד, אם את חשה בצורך בעזרה מקצועית. ועדיף ציבורי, אם את יכולה לארגן אחד. גם מטעמי חיסכון, וגם כי במכון יש גישה לכמה אנשי מקצוע ביחד. לא להיבהל מרופא אחד אידיוט. חסרים רופאים אחרים בארץ הזאת שיתנו לך הפניה?

כן ל [po]סירבול וכובד תנועה אצל ילדים[/po] . הכל כבר כתוב שם. טוב, נו, לא הכל... אבל את תמצאי שם כמה אמהות נבונות ביותר שעברו תהליכים מפעימים של חקירה והבנה ומשחק, גם כאמהות לילדים מסורבלים או חלשים, וגם כילדות-מסורבלות-לשעבר. תענוג לקרוא. באמת, שווה לך ליהנות מהניסיון ומהסיפורים שלהן.

ובקשר ל:
_אני לא מאמינה יותר בטיפולים
וגם אם הם עשויים לעזור (אני בספק רב)
הם עלולים גם לפגוע נפשית
כי הסיטואציה בקליניקה היא מלאכותית_

כאשת מקצוע, אני מאמינה שלכל טיפול יש מחיר. לפעמים המחיר הוא קטן, לפעמים גדול. לפעמים הוא רק טכני (כסף וזמן), לפעמים משהו מהותי יותר ומורכב יותר, למשל זמן שבאמת נגזל מפעילויות אחרות, חשובות. או פגיעה בדימוי בעצמי. או כל מיני דברים. פעמים רבות הרווח שבטיפול כל כך עולה על המחיר, שאין בכלל התלבטות. אבל לפעמים קשה יותר להחליט, מה ישתלם לילד יותר.

א ב ל, את כל הדילמה הזאת, ואת כל הדיון בשאלת הרווח מול ההפסד, אפשר לדעתי לדחות עד אחרי האבחון, שאז יהיה לך יותר ברור איך אנשי המקצוע רואים אותה, ומה יש להם להציע, גם ברמה האישית (האם הם מצאו חן בעינייך או בעיני הילדה, האם אהבחון התבצע באוירה טובה, האם יש עם מי לדבר) וגם ברמה המקצועית. מה ההמלצות שלהם?
עם האבחון ועם ההמלצות, ועם היכרות ראשונית עם כמה אנשי מקצוע, את יכולה ללכת הביתה ולחשוב מה אתן באמת צריכות, ואיך יהיה הכי טוב לקבל את זה.
(())

אמא
אני מספרת לך את הסיפור שלנו אחריי שעברנו דרך ארוכה
אינני בוחנת אותך
את יכולה לבחור אם לקחת ממנו משהו

בני בן שש
יש לו דיספרקסיה
המשמעות היא קושי בתיכנון
בני טופל אצל ארבע מרפאות בעיסוק
אצל מרפאה נירו-התפתחותית
טופל בשיטת אלבאום
שרצנו בג'ימבורים
הוא רכב רכיבה טיפולית
קפצנו איתו למים בבריכה
בדקנו שהוא לא היפוטוני (בבדיקת דם)
ניסיתי לדרבן אותו לאתגר אותו
ועוד ועוד

אצלנו שום דבר לא ממש עבד
אני לא מאמינה יותר בטיפולים
וגם אם הם עשויים לעזור (אני בספק רב)
הם עלולים גם לפגוע נפשית
כי הסיטואציה בקליניקה היא מלאכותית
בני פיתח דפוס של הימנעות

הנחנו לו
יש לו קושי מסוים
זה גם הטמפרמנט שלו
הוא איטי ומסורבל
הוא מתחזק בקצב שלו
לפי מה שהחיים מזמנים לו
כמו
הטיפוס במדרגות
ההליכה ברגל

השלמנו עם זה (עדיין בתהליך)
הוא מאושר יותר
ואנחנו נהנים יותר

בני-האדם מוצאים דרכים להתמודד עם קשיים ותיסכולים
את מספרת שעקפת אותם
כל אחד מוצא לו את הפיצוי, את הדרך להתמודד
הקושי של הבת שלך נגלה לעין
אבל לילדים קשיים מסוגים שונים שהם לא תמיד גלויים
למשל ילד מאוד הישגי שלא יכול לסבול מצב בו הוא מפסיד
נשמע שהילדה שלך מאוד מאושרת
וזה מה שחשוב
נראה לי שהדברים שאת מייחסת לה הם בחלקם שלך
והקושי הוא להפריד
אולי את היכולות הללו היא תרכוש בשלב מאוחר יותר
ובנתיים היא תתקדם בקצב שלה

[u]שחייה זה רעיון טוב, הרבה מאד שרירי רגליים כפי שניצן כתבה. לא יודעת אם יש בגיל הזה חוג.[/u]
את לא צריכה חוג. קחי אותה לבריכה מחוממת באיזור מגורייך. קני ספגטי (מן כזה מוט מאיזה חומר מוקצף שצף) תביאו כדור ים קטן וקדימה, זמן פעילות אמא בת בכייף. לא תאמיני כמה זה מחזק בכלום זמן.

באשר לדיווש על תלת אופן, כדאי שתבדקי את סוג התלת אופן כי יש כאלה שבכלל לא מיועדים לדיווש ואף אחד לא בונה עליכם ככאלה, בדרך כלל אלו שמיועדים לקטנטנים עם הכסא המיוחד והמוט מאחור, זוית הדוושות ממש לא טובה ולא נוחה ואני מכירה ילדים גדולים שכבר מדוושים על אופניים 14" שלא מצליחים איתם. כדאי למצוא טריגר קטן לדיווש בהנחה שהאופניים נוחות ומשם להתקדם. גם ביתי לא ידעה לדווש על תלת אופן עד לפני כמה חודשים, אז השאילו לה תלת אופן כזה כמו של פעם, ממתכת, ללא מוט, עם חבל מקדימה. ביום הראשון לא דיוושה כלל. התעייפה אחרי שניה. ביום השני דיוושה טיפה יותר, אחרי שבוע כבר לא היה צריך למשוך אותה עם החבל כלל. אחרי שבועיים סחבה כמו נמרה בעליות.
חייבת לציין שזה ממש ממש שיפר לה גם את טווח ההליכה, אם לפני כן נעזרנו ב"טרמפ" על העגלה של אחיה כדי להגיע למקומות רחוקים כי היא היתה מתעייפת אחרי כלום זמן (ותמיד העדיפה להיות ביאמו גם בגילה המופלג) שהרי היום היא ממש רצה קדימה, מרחקים עצומים ולא מתבכיינת כל כמה דקות בדרך.

מסייגת את זה בכך שלה באמת אין כל בעיה מוטורית משום סוג שהוא מלבד היותה באמת חלשלושה וזקוקה היתה לחיזוקים.
גם הידיים שלה היו חלשות וכשהיא רצתה לטפס כמו ילדים אחרים בקבוצה נתקלה בכך שהיא לא מצליחה אז בנינו לה טרפז קטן בחצר, ביום הראשון התנדנדה כשהרגליים על הרצפה לשתי שניות ואילו עכשיו מרימה רגליים על הטרפז ומתנדנדת כמו קוף אמיתי. גם מטפסת היטב על העצים כמו שאר החברים.

אגב, נפילות, גם לנו יש חבר שהוא מהנופלים. הוא נופל כמו בן שנה וחצי, כל מכשול קטן הוא נופל. הוא פשוט לא מסתכל לאן הוא הולך. שם נעשו בדיקות ראיה והוא בסדר גמור פשוט כשהוא ממוקד במשהו הוא לא רואה ממטר ותמיד הוא ממוקד במשהו. יש כאלה שגדלים מזה ויש, כמו בן זוגי, שאסור להשאיר חפצי ערך בסביבת הרגליים שלהם ולא משנה הגודל והצבע כי הם ימעכו.
בהצלחה.

שבוע טוב,
בנוסף לכל העצות הטובות שקיבלת כאן- פרקטיות ורעיוניות- ישנה גם האפשרות של רכיבה טיפולית. לרכיבה הטיפולית יש יתרון גדול בהיותה טיפול שלא מרגיש 'טיפולי' ומשלב אלמנטים רבים של משחק. במסגרת הטיפול אפשר לעבוד על חיזוק שרירים, שיפור התארגנות, שיפור דימוי הגוף ושיפור הכושר. מבלי לראות את ביתך או לקבל מידע מכם ו/או מאיש מקצוע מאבחן קשה לדעת באילו מוקדים כדאי להתמקד כרגע אבל רכיבה בהחלט יכולה לתת מענה לכל אחד מאלה. מטפל/מדריך טוב, ברכיבה או בכל תחום אחר (אמנות לחימה, ריפוי בעיסוק או טיפול באמצעות נמלים או עיצוב עוגות לצורך העניין) יידע לעשות שימוש בכוחות שלה וביצירתיות שלה ולרתום אותם לטובת הטיפול.

בכל מקרה, כדאי לשאול גם כיצד ביתך חווה את הנפילות? האם היא מרגישה קושי בארגון? שונות מילדים אחרים? האם הייתה מציינת את החלק הפיזי כמשהו שהיא לא טובה בו. זה כלי טוב ליצירת הבחנה בין הקושי שאת רואה (ויכול להיות בעל בסיס איתן ומוצק) ובין הקושי כפי שהיא חווה אותו. ההבחנה הזו עוזרת הרבה פעמים במציאת אופן ההתערבות המתאים.

מצטרפת לתמיכה. ממליצה גם, בחום, על אומנויות לחימה. אצלנו הקארטה חולל פלאים בנושא ההתארגנות במרחב. גם לקפואירה יש הרבה יתרונות ומכיון שמדובר בילדה אני חושבת שזה פתרון נפלא כי מצד אחד זה מאוד ריקודי ויש את כל הענין של הנגינה והשירה ומצד שני זה לא "חינני" וקוקטי כמו בלט או סוגים אחרים של מחול.
מזמינה אותך , אם טרם ביקרת, לדף [po]סירבול וכובד תנועה אצל ילדים[/po] .

מסכימה איתך ש4 זה עוד צעיר בשביל חוג .אולי חוג שבו יש אמהות וילדים ביחד.
(אם את גרה במשגב,את מוזמנת לחוג תנועה שלנו)
הבן שלי הצטרף בגיל 5.5 או כמעט 6 וזה היה לו סביר.
ראיתי כמה מקרים שבהם ההצטרפות לחוג מוקדם מכמה שהילד מוכן לשחרר לא עשתה שום דבר טוב .

אולי זה לא המקום,אבל אני חושבת שחוגי בלט ברוב המקרים מדגישים חינניות ולא יציבה נכונה .
בטח שיש מדריכות שחשוב להן והן מבינות בתחום היציבה והתנועה.
חשוב להן שהילדות יזוזו כל אחת בקצב שלה ולא לפי המוזיקה או לפי איזו ספירה .וגם זה עדיף שרוקדים בחוג ולא כל הזמן מתכוננים לאיזו הופעה של יום העצמאות/סוף שנה וכ'

בתחום של אומניות לחימה,גם הייתי מבררת את האגנדה של המדריך,מה המקום של הכוח ,האלימות,התחרות וכ' על חשבון העיקר.

_ברור שאני מנסה להפעיל אותה, אבל זה לא הולך. היא מתוסכלת, היא מתעייפת, קשה לה.
יש מקום שנגמר התפקיד האימהי, המקום בו האמא אומרת:מספיק. פה אני לא יכולה לעזור יותר. האמא כנה ומודעת למגבלות שלה, היא לא יכולה הכל._
|Y|

אצלנו חוג יוגה עזר מאד...

וחוץ מזה מסכימה עם הרבה מאד ממה שכתבת...

תודה על התגובות הרבות
האמת שהן עוררו בי רגשות עמוקים.
הרגיזה אותי התגובה של לא להאמין בקליניקות אלא לעשות איתה פעילויות בעצמי. התגובה המיידית שלי:מה לא נראה לך שכבר עשיתי את המקסימום שאני יכולה לעשות איתה עד כה? ברור שאני מנסה להפעיל אותה, אבל זה לא הולך. היא מתוסכלת, היא מתעייפת, קשה לה.
יש מקום שנגמר התפקיד האימהי, המקום בו האמא אומרת:מספיק. פה אני לא יכולה לעזור יותר. האמא כנה ומודעת למגבלות שלה, היא לא יכולה הכל.

רציתי עוד משהו להבהיר: אני הייתי כזו כילדה וסבלתי מאד. היום אני עושה פעילות פיזית שמתאימה לי, נוטלת רטלין ולוקחת חלק רק בפעילויות שאני בוחרת בהן . היום המצב הזה פחות משפיע עלי.
כילדה, שרב הפעילות היא פיזית, זה מאד מאד שונה.

ואני ממש לא רואה בה חריגה. היא ילדה מקסימה. שהלכנו לרופא, הלכנו כדי לבדוק מדוע היא נופלת, לא בגלל שמשהו פגום בה, היא גם לא מרגישה כך וגם אני לא. אני לא חושבת שהיא ילדה חריגה או "מקולקלת". היא ילדה רגילה ואני רוצה לשפר את איכות החיים שלה. לא שצריך "לתקן" אותה, או שהיא לא בסדר כך, כפי שהיא. היא נפלאה כפי שהיא ואני רוצה שיהיה לה עוד יותר קל בחיים.
בדיוק כפי שאם אני צריכה מדרסים לרגליים, אני לא מרגישה שהרגליים שלי מקולקלות. אני צריכה מדרסים כדי שיהיה לי יותר נוח וזהו, אין פה אישיו או בעיה ו"טררם".

אחרי שהתנקתי קצת רציתי להודות לתגובות הרבות והחמות שכן. לעידוד לפנות שוב לרופא אחר למרות האכזבה. נלך לבדיקת עיניים-בכלל לא חשבתי בכיוון.
לגבי מגע- היא אוהבת מאד מגע. ילדה חמה ומאד מחבקת, אפילו חברות שלי או אנשים שלא מקרבה ראשונה. היא ילדה עליזה מאד ומלאת הומור.

חשבתי קצת גם על נושא של אומנויות לחימה אבל עד כה היתה צעירה מדי. "בלט" הלכה קצת אבל צריך להישאר לבד ולא רצתה. שחייה זה רעיון טוב, הרבה מאד שרירי רגליים כפי שניצן כתבה. לא יודעת אם יש בגיל הזה חוג.

הסיבה שאני רוצה משהו חיצוני הוא שאני עקפתי את הקשיים הספציפים האלו, והייתי רוצה לראות אולי היא יכולה לפתור, אולי יש עוד פתרונות אחרים. חשבתי על ריפוי בעיסוק שהם עוזרים גם בהיבט הפיזי וגם בנושא של "התארגנות".

שיטת אלבאום ולבחור מטפל/ת ותיק/ה ומנוסה.

שלום אמא, קראתי את דברייך ואני יכולה להזדהות עם התחושות הלא נעימות שלך מהמפגש עם הרופא.
אכן - אין ילד עצלן!
יש ילד שקשה לו ובגלל שהוא מצליח לעקוף את הקושי נוצר סירבול כל-שהוא בהמשך הדרך.
כמובן, שמבלי לראות את הילדה וגם אותך קשה קצת להתייחס באופן ספציפי ברשת - אבל אני נוטה להתייחס בכבוד ובכובד ראש למילותיה של אם - כי לנו, האמהות, יש את האינסטינקטים הכי חזקים ביחס לילדינו.

אני [כפי שכבר סיפרתי על עצמי] מטפלת ומורה בשיטת פלדנקרייז ומוסמכת שיטת שלהב.

אם יש לך חשק וכוח לקרוא - אני מבקשת להפנות אותך לפוסט שפירסמתי בבלוג שלי, שכותרתו "פעמיים פלדנקרייז" = שני דורות שטופלו על ידי ד"ר פלדנקרייז
http://cafe.themarker.com/view.php?t=855382

אם תרצי עוד להתייעץ - אני כאן
ו-אפשר לעזור [b]לעשות את זה באופן קל, נוח ונעים[/b]

_אני אישית לא מאמינה בקליניקה מלאכותית וטיפולי ריפוי בעיסוק
אני מאמינה בלאפשר לילדה הזדמנויות מהחיים להתחזק_
אני חושבת שזה לא סותר.
ועל כל פנים, איבחון (בלי טיפול) של מרפאה בעיסוק, והצעה לחזק משהו מסוים (שרירים, נכונות להתנסות, תעוזה, בטחון עצמי ...) במה שאת קוראת [u]קליניקה מלאכותית[/u], ניתן לתרגום להגדלה (מלאכותית ;-)) של כמות ההזדמנויות לאימון בסביבה הטבעית - בבית, בחיים.

שיטת פאולה, שיטת ורדי, פלדנקרייז, צעד ראשון, פיזיוטרפיה ריפוי בעיסוק,אלבאום,
אמנויות לחימה , ציור בשתי הידיים, בריין ג'ים , טיפולי מגע (איך היא עם מגע בכלל?)
לגבי החולשה לבדוק ברזל ובי 12, אך להרגשתי הדיגיטליתQ-: זה עשוי יותר להיות עניין של טונוס שרירים (?)
ושל איזון ימין שמאל(?)ומציאת קו אמצע(?)
להשתדל לא להשליך עליה את חסרונותיך, (יש לה מספיק עם מה להתמודד גם ככה,)(-:
_גם אני הייתי ילדה כזו, רחפנית ביותר(היום אני לוקחת רטלין)
וגם חלשה מאד מבחינה פיזית. תאמינו לי שסבלתי מהדברים האלו מאד כל חיי._
ולחפש באופן כללי את כוחותיה וכשרונותיה בכדי שכל התייחסות תתפס בעייניה
ככיף כמו עוד חוג פרטי, והרחבת היכולות( מין גם וגם) ולא כתיקון של "משהו לא בסדר איתי"
<עשב חלמה כל הלילה על רשימת האפשרויות ,שיהיה מסודר >פחחחחח (-:

[u]מנסיון שלי זה לא נעים להיות תמיד החלשה, זו שצריך לחכות לה[/u]
אולי זה המפתח? יכול להיות שזה פשוט עניין גנטי, שאתן בנויות לעשות דברים אחרים ולא להיות קפצניות ואצניות, ושלך יש אישית רגישות שם, אז את רואה את זה בחדות רבה יותר מאחרים.
היא בת ארבע. היא בוודאי כבר הבחינה שאמא שלה מתייחסת לחולשתה הגופנית כאל מחלה (כבר הלכתם לכמה רופאים ובדיקות) וזה נראה לי עשוי להיות יותר מזיק מאשר פשוט להניח לה להיות מי שהיא. רחפנית מתוקה שטובה בכל הדברים האחרים שהיא טובה בהם.
<ברור לגמרי מתאורייך שהיא לא מאד חזקה בתחום... אני שואלת - אז מה? מי אמר שהיא תצטרך לסבול את אותם הדברים שאת סבלת? אולי במקום לחזק אותה שם, עדיף לחזק את הדברים שהיא ממש טובה בהם?>
<ואי אפשר בלי עייצה :-P אז.. אני חושבת שללכת לבריכה מחזק את כל התפקודים הגופניים. פשוט לשהות במים ולשחק, אם היא לא עצמאית אז עם מצופים, העיקר שהיא לא תגע ברצפה. היא תצטרך להשתמש הרבה ברגליים לאורך זמן ממושך ובעצימות נמוכה, שזה הכי מחזק.>

[u]"עצלנית" - אוי לרופא הזה.[/u]

_רופא דגנרט, סליחה על הביטוי.
אל תחזרי על המילה הנוראית הזו לפני הילדה, שלא תשמע לעולם שמישהו אמר זאת עליה_

רופא דגנרט, סליחה על הביטוי.
אל תחזרי על המילה הנוראית הזו לפני הילדה, שלא תשמע לעולם שמישהו אמר זאת עליה.
(בתור מישהי שזכתה לשמוע את הכינוי הזה בילדותה והחלה לאמץ לעצמה את הדימוי הנ"ל ולא הצליחה להתנער ממנו עד היום - אבל רק לגבי המחויבויות שלה כלפי עצמה ולא כלפי אף אחד אחר.)

כן וכן וכן לריפוי בעיסוק ללכת לעוד לרופאלבקש הפניה ולקבל. ואם לא ללכת באופן פרטני. ולמה? הריפויי בעיסוק עובד על מוטוריקה גסה ועדינההתמצאות במרחב ומכאן עבודה של מי אני ואיך אני מקבל ותופס את עצמי והמרחב שלי בכלל. לקחתי את הילדים שלי לריפוי בעיסוק ויש תוצאות מידיות וגם לטווח ארוך. יש דברים שאנחנו כהורים לא מסוגלים לתת לילדים וכדאי שהם יספגו את זה ממקור אחר ככה לפחות אני רואה את זה היום.
ומעבר לכך לבדוק ראיה ושאר הדברים.
בהצלחה.

מצטרפת לעצה ללכת לאבחון פרטי.
או לפנות לטיפת חלב ולבקש שרופא התפתחות יבדוק אותה והוא יתן הפניה [לפיזיותרפיה או ריפוי בעיסוק].

מנסיון עם ביתי הגדולה - יש ילדים עם בעיה אמיתית במוטוריקה גסה [שכחתי את השם המקצועי] וצריך טיפול מקצועי שילמד אותה לא רק איך לבצע את הפעולות טכנית אלא גם להאמין ולבטוח בגוף שלה.
יש סיכוי שגם אחרי הטיפול היא לא תהיה אצנית אבל כמו שכתבת [ואני מסכימה לחלוטין - ראיתי עם ביתי כמה זה עושה הבדל]:
[u]אני רוצה לתת לה כלים להשתתף בפעילויות עם ילדים אחרים. מנסיון שלי זה לא נעים להיות תמיד החלשה, זו שצריך לחכות לה. מתסכל לא להיות מסוגלת להשתף בריצה, ברכיבה ובשאר הפעילויות של הילדים.[/u]

לגבי טיפול פרטי - אפשר לפנות לצעד ראשון או מישהו מהמטפלים של שיטת ורדי ובטח יש עוד שיטות.

מאחלת לכם הרבה הצלחה במציאת הדרך הנכונה לכם
ואשרי הילדה שיש לה אמא מודעת כזו...

מסכימה עם כל העצות הנבונות שכתבו לך.
ובנוסף:
[list=1]
[*] הרופא שלכם ממש התחרפן.מי הוא שיקבע?!
[/list]
(נניח שיהיה מבלה עם הילדה שעה או שעתים בפארק,סביר להניח שראה אותה שתי דקות בקליניקה)
אני חושבת שאם את החלטת לגייס את הקופת חולים (שאתם משלמים יפה ותמיד בזמן)במאמציך לשיפור איכות החיים של ביתך,תדרשי בדיקה במכון.
אם הרופא הזה לא רושם, לכי לרופא אחר.
באזור שלנו הרופא ילדים לא ממש בראש שלי, אבל הרופאת משפחה בסדר.פני למי שירשום לך.
גם אפשר לפנות דרך טיפת חלב.

[list=1]
[*] לי יש גם כל מני בעיות קורדינציה ושיווי משקל,עצלנות ופדלאות ומה שתגידי.
[/list]
אני ידעתי שבעצמי לא יהיה לי סיכוי לשפר משהו אצל הבן שלי ולכן גייסתי מטפל בשיטת פלדנקריז,את הבן שלו(הם פשוט נעשו חברים, והיה להם כיף לשחק ביחד).
[list=1]
[*] היינו הולכים לטיולים ומאוד עזר שלא רק שקנינו אופנים לילד,(באמת כדאי לבדוק ראיה ,מסיבת בטיחות),גם לאבא קנינו אופנים,גם אימצנו כלב ענקי שדורש טיולים.אחר כך באה עוד כלבה..
[*] אני חוזרת לעצמי:נכון שפעילות גופנית והתארגנות הם לא הצדדים החזקים שלי, אבל אני משפרת.
[/list]
חשוב לי מאוד למצוא לי פעיליות ספורטיביות שאני נהנית מהן ושהאוירה בקבוצה נעימה.פתאום אני רואה שדברים שלא האמנתי שאני מסוגלת (אומניות לחימה,זה הפיבוריט שלי)עכשיו, פשוטים כמו לקשור את השרוכים.
עצלנות זה משהו שמאוד מחבל בדימוי העצמי ובכלל במוטיבציה .כשאת עם תוית כזו,או דימוי של מגושמת , מירב הסיכויים שלא תזוזי..
היום יש המון שיטות לעזור לכל אחד למצוא את הדרך שלו .

אולי ללכת לאבחון פרטי? אני מכירה מישהי שמתעסקת בליווי התפתחותי ואני יודעת שהיא מטפלת גם בילדים גדולים.
מהתיאור שלך אכן נשמע שמשהו לא תקין, ובהחלט הייתי סומכת על האינטואיציות שלך ולא על האבחנה המטופשת של הרופא |N|.
ואם חשוב לך שזה יהיה דרך הקופה, להחליף רופא (האמת, שאם זו הגישה שלו, הייתי בורחת ממנו בכל מקרה).

[u]קצת מוזר להאשים ילדה בגיל זה שהיא עצלנית...[/u]
כן, מצטרפת להצעה למצוא רופא אחר או לפחות נוסף
עצלנית?....נו באמת
וגם
[u]בדיקות מקיפות - דם וכד', שמיעה ראיה ובדיקה התפתחותית כללית[/u]
תסמכי על עצמך

כמוני כמוך , מעדיפה להיות [b]אלמונית[/b] לרגע ,
[u]העובדות הן שאני אמא שלה, ורואה שמשהו לא בסדר כאן![/u]
נכון . מה שאת רואה אף אחד אחר לא רואה .
"עצלנית" - אוי לרופא הזה.
בדיקות מקיפות - דם וכד', שמיעה ראיה ובדיקה התפתחותית כללית ועם התוצאות לקבל ייעוץ גם אצל אוסטיאופת .(רופא שלד).
בהצלחה.

וממליצה גם כן על בדיקת ראייה. הבן של אחותי התקשה בירידה במדרגות, ואז התגלה שהוא זקוק למשקפיים.

אפשר תמיד לגשת לרופא ילדים אחר. אם את מוטרדת תתעקשי. קצת מוזר להאשים ילדה בגיל זה שהיא עצלנית...
אבל גם מאד מאמינה בלאתגר. הבת שלנו היתה גם חלשלושה. נעזרנו בפיזוטרפיה אבל גם לא וויתרנו לה ויצאנו המון לטיולים, טיפסנו ורצנו איתה.

עוד דבר אחד שכדאי לך לעשות הוא לקחת אותה לבדיקת ראייה. היכרתי ילדה שבגיל 4-5 הייתה נופלת הרבה, מאוד מאוד זהירה בהתנהלות הפיסית שלה - עד כדי כך שחשבנו שהיא "קלאמזי" או חסרת קואורדינציה. לקראת גיל 5 התברר, במקרה לגמרי, ששדה הראייה שלה מוגבל ולכן היא כל כך נזהרת ולכן היא נופלת. עד מהרה הותקנו לילדה משקפיים וכל הבעיות האלה נשארו מאחוריה. היום היא בת 15 רקדנית נהדרת וילדה מקסימה באופן כללי!!
(ובדיקות ראייה - לא יועיל לא יזיק... זה לא איזה משהו שחודר לגוף או לנשמה...)

שלום אמא
וחג שמח
מהדברים שלך ניכר שמעבר לדאגה האמהית יש התבוננות
אז קודם כל תאמיני לעצמך ולמה שאת מבחינה בו
דבר שני
את מתארת ילדה מרחפת שנופלת כל הזמן
אלמנט אדמה חסר: רגליים אגן . בטן תחתונה
יכול להיות שביתך יצירתית במיוחד? הרבה בחלימה ומשחקי דמיון?
נראה שלצד הקשיים יש גם מתנות " מה הן המתנות?

אדמה זה גם ארגון, עיגון במציאות, עיגון בגוף
מה שיש לי להציע זה עבודה הוליסטית דרך הגוף
אולי דגש על איזורי האדמה

גילוי נאות : אני בעצמי מטפלת בשיטת פאולה (-:
כן ותמיד לא לשכוח את מה שחזק, את המתנות.(-:

אני אישית לא מאמינה בקליניקה מלאכותית וטיפולי ריפוי בעיסוק
אני מאמינה בלאפשר לילדה הזדמנויות מהחיים להתחזק
כמו למשל:
לעזור לך לסחוב
לעזור בכביסות
לטפס על סולם בבית כדי להביא דברים
ללכת ברגל למקומות קרובים במקום ליסוע באוטו
ללכת לגן-שעשועים
לטפס במדרגות (במקום במעלית)

בהצלחה

הכי פשוט זה להתאמן איתה בעצמך...לרוץ איתה...לקפוץ...
יש סיכוי שתהני מזה..

שלום לכולם
אני ותיקה כאן באתר מעדיפה לא לכתוב בשמי הפעם.
יש לי ילדה מקסימה בת ארבע . היא מאד חברותית ונחמדה אבל נופלת המון. כלומר היא נופלת כשהיא רצה כמעט כל הזמן. היא גם מתקשה בהליכה לאורך זמן יחסית לילדים אחרים.
התייעצתי עם חברה שעובדת בהתפתחות הילד והיא יעצה לי לפנות למרפאה בעיסוק. לשם כך צריך הפנייה מהרופא. הרופא סרב לתת הפניה לריפוי בעיסוק והתרשם שהילדה "עצלנית"(לרב אני מחבבת את הרופא הזה!!)
כל הנורות נדלקו לי כשיצאתי משם כמעט בוכה . מה זה עצלנית?? ילדה בת ארבע אמורה לרוץ ולקפץ, זה לא נורמלי שהיא נופלת הרבה
הלכתי איתה כבר לאאג, אין לה בעיה של שיווי משקל, וגם אורתופד לא מצא בעיה מיוחדת(פלטפוס, אבל אין מה לטפל כרגע)
העובדות הן שאני אמא שלה, ורואה שמשהו לא בסדר כאן!
הילדה לא יכולה לפדל בתלת אופן, הרגליים שלה חלשות מאד.

בנוסף ועם או בלי קשר. היא ילדה קצת "מרחפת" . האם היא נופלת כי היא מרחפת? לא יודעת. היא צריכה גם עזרה במה שנקרא "התארגנות". לואי וידעתי לעזור לה. גם אני הייתי ילדה כזו, רחפנית ביותר(היום אני לוקחת רטלין) וגם חלשה מאד מבחינה פיזית. תאמינו לי שסבלתי מהדברים האלו מאד כל חיי.
לא יודעת לעזור לה בהתארגנות. יש לי מזל ששאר ילדי אינם כאלו והם נותנים לה דוגמא טובה. להם הצלחתי לעזור, יש איתם שיגרה של טבלה של סדר פעולות שעובדים לפיה, אבל איתה זה פשוט לא עובד. הייתי רוצה למצוא דרך לעזור לה, אני צריכה הדרכה בעצמי או איש מקצוע שיעזור לה גם במישור הפיזי וגם בהתארגנות. נראה לי שהיא צריכה ריפוי בעיסוק אבל כאמור רופא הילדים לא חושב כך. כשפניתי למכון ריפוי בעיסוק אמרו שחייבים הפניית רופא.

אני לא נוטה לשלוח את ילדי לטיפולים שלא לצורך, ואין לי רצון מיוחד שהיא תהיה אצנית ותגיע לאולימפידה, אבל אני רוצה לתת לה כלים להשתתף בפעילויות עם ילדים אחרים. מנסיון שלי זה לא נעים להיות תמיד החלשה, זו שצריך לחכות לה. מתסכל לא להיות מסוגלת להשתף בריצה, ברכיבה ובשאר הפעילויות של הילדים.

אשמח לשמוע מחשבות ורעיונות