בעיני, יש תמיד סיבה אמיתית לדאוג כששולחים לגן.

אז להתחיל שיסתגל לכל הכללים האלה קשה לי לחשוב על זה. וגם האוירה הקצת כבדה, השירים האלה... אני מכירה די טוב את העולם הזה

אמא אופטימית זהירה, את יכולה להסביר למה את מתכוונת? זה מסקרן אותי לשמוע על זה ממישהי שמכירה את העולם הזה מקרוב.

שלום לכן ,
סוף סוף אני קוראת על נשים שמגדלות את הילדים שלהן בבית . אני נלחמת בכל מי שסביבי בנושא הזה , יש לי ילדה מקסימה בת שנתיים וחצי שגדלה איתי בבית עד לפני יומיים . בעלי החליט שאנו חייבים לשלוח אותה לגן ..הנסיכה הבכורה שלי נפרדה ממני ביום הראשון והשני בגן בחיוך ובשמחה ,עדיין יש לי המון חששות האם עשיתי צעד נכון למרות התגובה החיובית שלה הגננת אמרה לי שהיא פשוט מדהימה , פורחת , משחקת, מתלהבת וכו ׳ אך שאנו חוזרות לבית אני מרגישה שהיא שונה לא כמו אתמול שלשום קצת יותר בוכה וקצת יותר שובבה . תעזרו לי יקירותיי האם יש לי סיבה אמיתית לדאוג ?

בית זית לא קרוב אלינו. היינו בגן בקרית יובל. לא שהוא בעייתי - פשוט הילד שלי נפש חופשיה, אז להתחיל שיסתגל לכל הכללים האלה קשה לי לחשוב על זה. וגם האוירה הקצת כבדה, השירים האלה... אני מכירה די טוב את העולם הזה. אח שלי אנתרופוסוף רשמי וותיק... יש דברים שמדברים אלי ויש שלא.

עוד דבר שתהיתי מה עדיף - 3 ימים מלאים (8 עד 4) במסגרת קטנה מאוד ומשפחתית ונעימה, או 5 ימים עד 8 עד 13:30 במסגרת יותר המונית? (נגיד 18 ילדים)

אם את בענייני אנתרופוסופיה יש את הגן של מאיה בבית זית - גן פרטי, עד 25 ילדים בגן הבוגר, שני אנשי צוות. אולי יתאים לך. בהצלחה.

אני בעד ללכת עם האינטואיציה. אם יש לך מטפלת שאת סומכת עליה - לדעתי זה הכל. כמות הילדים פחות מכריעה. לגבי אנתרופוסופי - זה מאוד בעייתי אם אנחנו לא אנתרופוסופים בעצמנו - ועדיין יש הרבה מה ללמוד מהם. גם אני שקלתי את זה ופגשתי בזה בדרכים שונות ויודעת להעריך חלקית את מה שרודולף שטיינר פיתח ועדיין אני לא חיה בגישה כזו ואם הייתי שמה את ילדיי בבית ספר אנתרופוסופי בטח זה היה מתנגש בשלב כזה או אחר.

באיזה אנתרופוסופי היית אם מותר לשאול?

על המטפלת בגן הקטן אני סומכת במאה אחוז. אני בירושלים, ולא מצאתי גן רגיל שמניח את דעתי. לא מוכנה לשלוח לגן ציבורי (למרות שיש אופציה חצי אנתרופוסופית עם מישהי מקסימה. אבל 35 ילדים עד גיל גן חובה, ארוחת צהרים ב-2, לא ישנים... וכו'). הייתי באנתרופוסופי שנחשב מקסים וברחנו משם... יש עוד מה פרטיים אבל אני נורא ביקורתית ולא התלהבתי מכלום.

זה מאוד תלוי מה מעוררת בך המטפלת פה ומה מעוררת אותך המטפלת פה. אני הייתי מחפשת משהי שמעוררת בי אמון , שאני מרגישה שאני יכולה לסמוך על היושר הפנימי שלה ועל אופן הטיפול שלה בילדי. האם יש גן "רגיל" שעומד על הפרק? באיזה אזור את? (אולי אוכל לעזור מעט)

מחייה את הדף... ילדי בן 3, ואני חייבת לעבוד כ-3 ימים בשבוע (יחידנית). הוא רק עכשיו מתחיל לתקשר בצורה יותר סבירה עם ילדים אחרים, ואומר "אתה רוצה חברים" (מדבר על עצמו בגוף שני המתוק). חשבתי שמצאתי לו מסגרת חלקית ומקסימה של 7 ילדים לשלושה ימים בשבוע, אצל מישהי מקסימה ששניים מילדיה גם יהיו שם. עכשיו מסתבר שזה יהיה בעיקר ילדיה (בני 2 ו-4), ואולי עוד ילד בן 3 וחצי ואולי יהיו עוד, אבל לא בטוח. כלומר, זה יותר כמו שהוא יצטרף למשפחה לשלושה ימים בשבוע. האם זה מספיק לצרכיו החברתיים (שאינם רבים כרגע, אבל הייתי רוצה לחשוף אותו למגע קבוע עם קצת יותר ילדים, כדי שיהיה יותר סיכוי לכימיה...)? האם עדיף גן רגיל של 18 ילדים?? או 12?

לעניות דעתי ובאופן כללי פעם היה מקובל לחשוב (מעניין מתי שינו את זה?)
שילד עד גיל שלוש צריך להיות בבית עם אמא ואם זה לא אפשרי אז באחד לאחד אחר
תשאלי את כל אלה שמשגעים אותך באיזה גיל הם התחילו ללכת לגן ותופתעי (כך אני עושה כולל לשלוח את אלה שלא יודעים לברר אצל הוריהם ואחר כך אומרת שהמחשבה שחייבים גן כנראה היתפתחה אצלם כי הם לא היתפתחו מספיק כי התחילו ללכת לגן בגיל שלוש +)

בני בן השנתיים יילך בספטמבר הקרוב לגן אנטרופוסופי , הקבוצה בערך 10-12 ילדים בגלאי 3.5-5 שנים.
לדעתי ממש ממש לא מתאים (אני גננת בחינוך אנתרופוסופי). לא כדאי ליצור לו חוויה ראשונית כזו.

מסכימה מאוד עם דניאלה.
עם כל הנשמות הטובות שמשגעות אותך בנושא - זו הבעיה .
מניסיוני- יש כאלו שאפילו לא צריך לדבר איתן- שירימו גבה ושילכו לדרכן.
ואלו שכן חשוב לך להיות איתן בתיקשורת , למשל, בן זוג- צריך לדבר עם גננת אנטרופוסופית , או לקרוא במידע הכתוב של השיטה מה הם טוענים שם לגבי הגיל הזה.עד כמה שאני יודעת, הם ממש לא ממליצים להפריד בין הילד ואמו לפני גיל 4 .
זה שיש גנים אנטרופוסופיים שמוכנים בכלל לקבל פעוט בגיל צעיר מזה זה רק ענין כלכלי .

_ש לי שאלה קצרה , בני בן השנתיים יילך בספטמבר הקרוב לגן אנטרופוסופי , הקבוצה בערך 10-12 ילדים בגלאי 3.5-5 שנים .
האם לשלוח ילד בן שנתייים עם שכבת גיל גדולה ממנו לא יהווה בעיה עבורו בהתאקלמות / התפתחות ??_
בעיניי זה לא טוב.
ההבדל בין שנתיים לשלוש הוא עצום ואם אין לו מגוון של גילים אלא אך ורק גדולים ממנו - אני חושבת שלא לטובתו

גם לי יש שאלה, הקטן יהיה בן שנתיים בספטמבר, הוא איתי בבית. היה אמור להיפתח גן קצת שונה -אבל לא. נורא קשה לי לשלוח אותו לגן ביישוב, בעיקר בגלל הצוות וטאורמות שלי איתם עם הגדולה(8). בנתיים גם אין לי עבודה. האם בגיל כזה מספקים מפגשים של פעם בשבוע עם קבוצת חינוך ביתי (אני בונה על אלו שלגילית...) או שצריך גן?? כולם משגעים אותי בעיקר כמה זה חשוב להתפתוחת הילד.. בקיצור הבעייה שלי עם גן כאן היא גם עקרונית וגם כלכלית. אשמח לתובנות

שלום ,

יש לי שאלה קצרה , בני בן השנתיים יילך בספטמבר הקרוב לגן אנטרופוסופי , הקבוצה בערך 10-12 ילדים בגלאי 3.5-5 שנים .
האם לשלוח ילד בן שנתייים עם שכבת גיל גדולה ממנו לא יהווה בעיה עבורו בהתאקלמות / התפתחות ??

אשמח לתשובות המועד קרב ובא.

ממש לא כדאי למחוק.
לדעתי להוריד את המילים דף תמיכה משם הדף - ולהוסיף אותן כתיוג בתוך הדף.
ולהשאיר אותו כך, בלי לאחד. יש בו מספיק מידע ושיתוף חשובים.

לא כדאי למחוק.
זו התלבטות שמשותפת לאמהות רבות ועובדה שהגיבו לה.
אולי לאחד ואז זה הופך ל דף לעריכה

רונית רוצה לעדכן או דף למחיקה ??

זו אני פה למעלה

איזה מין הגיון מוביל לפתור בעיית בדידות בהפרדת התינוק מאמא שלו כדי שהיא תהיה בודדה בחברה של מבוגרים והוא יהיה מאוד מאוד בודד עם עוד תינוקות בודדים סביבו ועם מטפלות שנפרדו מהתינוקות שלהן ובאו לטפל בו?

כל כך נכון. אני לא יודעת ומשתדלת כל הזמן לא לשפוט אף אחד כי כל אחד ובעיותיו ומגבלותיו וכו .
רוצה לספר שגם אני גרה רחוק ממשפחתי מכל הכוונים (והם כל הזמן אומרים שזה לא שפוי ושאני צריכה לעבור). כשהייתי עם בנזוגי הוא עבד 12 שנות ביממה ולא נשאר הרבה...גידלתי לבד לבד שני תינוקות (בהפרש של שנה ורבע) ותוך כדי זה עברנו דירה למקום חדש חדש, בלי להכיר אף אחד. הבית שעברנו אליו לא התאים לנו וגרנו בו חודשיים וחצי על ארגזים תוך כדי מעבר עונות (מקיץ לחורף). היה מאוד מאוד קשה. רק כשאני מסתכלת אחורה אני מבינה כמה קשה זה היה.
ובכל זאת הייתי כל כך מאושרת על שני ילדיי המקסימים ולא הרגשתי קורבן או משהו דומה.
עד היום אני איתם בבית, די לבד רוב שעות היום. בלי אוטו. ויש קשיים , אבל מה שמדהים שהקשיים הללו רק מראים יותר ויותר את הקסם והשפע והיופי של החיים.
זה מדהים, אבל זה ממש כך.
מעבר לכך כל יום הילדים גדלים ומשתנים וזה ממש לא קשה כמו בהתחלה. גם כל אחד תופס את מקומו בבית ויש ממש המון שעות שהכל סבבה. יש גם שעות מאוד קשות- אבל זה משתלם.
אני מרגישה שאני עושה את הדבר הכי נכון שיכולתי לעשות בנקודת הזמן הזאת.

אין ספק שהאידאל הוא, להתחלק בשעות היממה עם הבנזוג או עם אמא שמאוד קרובה לילדים ואז התחושה היא יותר מאוזנת.

כל כך הרבה אמהות שולחות ילדים לגן החל מגיל שלושה חודשים,והרוב לא מתוך שיקול כלכלי,,
מהאמהות שאני רואה סביבי, השיקול העיקרי הוא פחד. פחד שמקום העבודה לא יחכה, פחד שלא נסתדר כלכלית, פחד שהתינוק לא יתפתח כראוי בלי חברה ובלי ליווי מקצועי של מטפלת או גננת, פחד שהתינוק לא יהיה עצמאי ויהיה מפונק מדי, פחד להיות האמא הזאת שתקועה בבית עם הילדים.
בעולמנו המודרני יש הרבה בדידות בלהשאר עם ילד בבית.
נכון. זה נורא נורא קשה וכל כך לא סביר שנחיה ככה אבל הפתרון לבדידות לדעתי הוא לא להוסיף בדידות אלא להוסיף חברה.
קשה עם התינוק בבית אז כדאי לחפש עוד נשים בבית. דרך מפגשי חינוך ביתי, דרך חוגי בייבי יוגה או איך שקוראים להם, דרך קישורי אמהות או מודעה כאן בכיכר השוק. יש מיליון דרכים למצוא איך לחיות כמו שבאמת רוצים.
איזה מין הגיון מוביל לפתור בעיית בדידות בהפרדת התינוק מאמא שלו כדי שהיא תהיה בודדה בחברה של מבוגרים והוא יהיה מאוד מאוד בודד עם עוד תינוקות בודדים סביבו ועם מטפלות שנפרדו מהתינוקות שלהן ובאו לטפל בו?
כוח האמונה , אני מקווה שאת מבינה שאני לא כותבת עלייך אלא על התופעה. גם לי אין משפחה תומכת ומעורבת ולקח לי הרבה זמן ומאמץ למצוא קבוצת נשים מופלאות שמהוות בשבילי מעין שבט. את שתי הבנות שלי שלחתי לגן בגיל שלוש כי לא הצלחתי להיות איתן מעבר לגיל הזה, לבד. זה היה לפני ארבע עשרה שנה. מאז, יש חינוך ביתי בארץ, יש את באופן טבעי ולא חייבים לשלוח ילד לגן ובטח לא תינוק בשביל חברה.

ועדיין כל כך הרבה אמהות שולחות ילדים לגן החל מגיל שלושה חודשים,והרוב לא מתוך שיקול כלכלי,, כי הריי תמיד אפשר לקחת הביתה ילד נוסף לשמור עליו ואז אם מוסיפים לחשבון את החיסכון של הגן מקבלים משכורת יפה. בעולמנו המודרני יש הרבה בדידות בלהשאר עם ילד בבית. יש נשים שגרות רחוק מהמשפחה שלהן והבעל עובד מהבוקר עד הלילה ואמא בהתמוטטות נפשית ולא מתפקדת לפעמים כדאי לה לשלוח את הילד לגן לכמה שעות אפילו שהיא לא אמא מזניחה ולא מתעללת.
אני רוצה לספר משהו על עצמי. כל המשפחה שלי גרה בארצות הברית והמשפחה של בעלי רחוקה גם פיזית וגם מנטאלית. לא היו לי ממש חברות כשילדתי ובעלי עצמאי שלפעמים מגיע הביתה בשתיים בלילה. בחודשים הראשונים אחרי שילדתי היו עוברים ימים שלמים בלי שדיברתי עם אדם מבוגר אחד. אני מאוד חברותית וזה היה לי מאוד קשה. התחלתי להסתובב בגינות ונרשמתי לחוגים שונים ומשונים אך לא הצלחתי ממש להתחבר לאף אחת. כשביתי היתה בת תשעה חודשים היא חלתה באבעבועות רוח בצורה מאוד קשה. בכל עשרת ימי מחלתה בעלי לא היה בבית..עשרה ימים של בדידות מזהרת ושתינו בוכות מהבוקר עד הלילה. בגדול אני אמא מסורה ומשקיענית מאוד אבל הדבר היחידי שיכלתי לחשוב עליו בתקופה הזאת היה שבשניה שהיא מבריאה אני רושמת אותה לגן... וכך היה. סוף הסיפור הוא שהתאוששתי והתחזקתי ולא שלחתי אותה לגן שאליו נרשמתי ואגב את שבע מאות השקלים ששילמתי הם לא היו מוכנים להחזיר... אני מגלת אותה בבית באהבה גדולה וסבלנות אין קץ,, ועוד משהו- לפני חצי שנה קרה לי נס והכרתי אמא מדהימה לילדה מדהימה שקטנה מביתי בחצי שנה. נהינו חברות בלב ובנפש ואחיות לשמחות וגם לעת צרה. אגב, אנחנו שכנות. ואגב, היא הכירה לי את האתר הזה....מודה על מזלי הטוב..........

קשה לי לחשוב על פעוט להורים נורמטיביים (ז"א לא מתעללים או מזניחים) שבגיל שנתיים נכון בשבילו להיות בגן. זאת כאמור רק דעתי.
גם דעתי.

ראיתי ילדים פורחים בגנים איומים וילדים נובלים בגנים מעולים.ללא ספק יש ילדים שנכון עבורם להשאר בבית וללא ספק יש ילדים שנכון עבורם להיות בגן.
לדעתי מה שאת אומרת אולי נכון לגיל ארבע-חמש-שש. קשה לי לחשוב על פעוט להורים נורמטיביים (ז"א לא מתעללים או מזניחים) שבגיל שנתיים נכון בשבילו להיות בגן. זאת כאמור רק דעתי.

(זו אני הקוסמת מהמחשב של אישי היקר)

בשמת כרגיל - אמיתית ומדוייקת.

מה קורה בגיל מאוחר יותר? הבת (5.5) בוחרת ללכת לגן - כמעט לא מוכנה לוותר, אבל החזרה הביתה קשה - ריב עם האח שנשאר, עימותים איתי ופעמים רבות בכי.

אני קוראת את הדף הזה וממש לא רוצה לכתוב. אבל בכל זאת.
כתבתי על זה בהרבה דפים באתר הזה, לא רוצה לחזור על עצמי. ובכל זאת אכתוב, רק בקטן, רק קול קטן אחד שחייב להשמיע:
כל פרידה בגילאים האלה (בגדול - עד גיל חמש, אם כי גם באיזור גיל שלוש אפשר לראות נכונות לפרידה) היא טראומתית לילד.
כל פרידה מאמא בגיל שנתיים יוצרת צלקת במקום של חרדת הנטישה של הילד.
אם יש בכי, אם הפרידה איננה ביוזמת הילד (סבתא, בואי לנדנדות, ביי אמא!), יש טראומה.
אבל חשוב שתדעו, שהפרידה יוצרת צלקת גם אם הילד לא בוכה בפרידה או בפגישה מחדש.
לא חשוב מה הגודל שלה - זו טראומה.
אם זה הכרחי, כי אמא חייבת לעבוד וכו' וכו', אז יש טראומה, וככה זה בחיים, והטראומה בלתי נמנעת.
אבל האם פה היא הכרחית?
האם פה יש אמא שבכלל רוצה לשלוח לגן?
והטראומות מצטברות.
המחקרים הראו את זה באופן חד משמעי. יש לזה תוצאות. עשר פרידות גורמות יותר נזק מפרידה אחת. פרידות יותר ארוכות גורמות יותר נזק מפרידות קצרות.
מה שכן, יש מספיק אנשים שמסרבים לראות, ושגם אינם מסוגלים (נפשית ורגשית) להתבונן בעיניים נקיות בתגובות הילד. הילד מגיב בצער, בייאוש, באבל, בחרדות, והרגשות האלה מתבטאים בצורות שונות ומגוונות (לא רק בכי!) - ויש מספיק מבוגרים שמסרבים לראות ומעדיפים להתעלם או "להחליק" ו"לטייח" את מה שהם רואים.
אז אני רק רוצה להגיד, בקטן, שאין פה שום ביקורת על אף מבוגר,
ואין פה שום ביקורת על אף אחד או אחת שנאלצים או מעדיפים מסיבות שונות לשלוח ילד לגן.
אני פה רק בשביל להגיד: לילד - זה כן נחשב, זה כן משמעותי, זה כן פוגע, זה כן מיותר.
אני פה בשביל לייצג את התינוקות בני השנתיים שאינם יכולים לייצג את עצמם.
אם את יכולה לספק את צרכי הילד - אני אתמוך בך.
אם את לא יכולה, ולא חשוב מאיזו סיבה, והילד שלך הולך לגן - אני לא אומרת לך כלום. זו בחירה שלך וזה לא ענייני להתערב.
כל מה שאמרתי הוא כללי, וכל אחת תיקח מזה או לא תיקח מזה לפי מה שמתאים לחיים שלה ברגע זה.

הלהיות עצמאי והנפרדות מן הבית והמשפחה.
השאלה באיזה גיל.
ברור שאצל כל ילד זה אינדיוידואלי וזה מאד תלוי במשפחה ובגן, אבל אין לי ספק שגיל שנתיים זה הגיל הצעיר ביותר שאפשר בכלל להתחיל לדבר בו על נפרדות בהקשר של גן, ורצוי מאוחר יותר, למרות שחלקנו שולחות קודם(כולל אותי).
ופו- מה שאמרת בכלל לא קשור: יש הבדל עצום בין להשאיר תינוק בגן עם ילדים מחוץ לבית לבין להשאיר אותו בבית עם אחיו, זה לא דומה בכלל, אפילו לא קצת. נכון שאידיאלית אולי היה עדיף לתינוק כזה עם אמא, אבל עדיין ההבדל עצום, עצום.

אני חושבת שהשרידות של הילדים היא לא משהו שלילי
אלא -
קסם.
אני גם נמצאת במקום מתלבט
אני חושבת שצריך לדעת לסמוך על מנגנוני השרידות והשמחה של הילדים שלנו
יש דברים בגן שטוב שילדים יתמודדו מולם והם מסוגלים לכך וכדאי לסמוך עליהם
זה חלק מהתהליכים הטבעיים של הגדילה, הלהיות עצמאי והנפרדות מן הבית והמשפחה
ברור שלא כל ההתמודדיות בגן מכוונות לבשלות המדויקת של כל ילד
אבל
זה גם משהו שילד מסוגל להתמודד איתו
...

_אם אנחנו זורקים ילד למים והוא יודע לשרוד ולצוף זה לא בהכרח אומר שהוא רוצה להיות שם. הוא שורד.
עבדתי בגני_
נכון. ילד הוא יצור שורד. כוח החיים הוא כלכך חזק גם פיזית וגם נפשית. תראי למשל איך ילד נופל ומייד קם
כאילו כלום. זה לא אומר שלא כואב לו. זה אומר אבל שהוא חזק ומחזיק מעמד.
וחוצמזה מסכימה עם כל מילה שכתבה נקודות.

בעיני לשאלה מה הוא עושה אחרי שהוא נרגע מקושדי הפרידה יש משמעות בהבנה האם טוב לו או לא שם.

אני מתריעה שאין למי משהו נחרץ לאמר על המשפט הזה. הוא מעורר בי מחשבות רבות ורוצה להעלות אותן, ז"א אני חושבת בקול רם.

בהנחה שהאמא פנויה לכל אפשרות ולא שמה ילד בגן מתוך אילוץ אלא מתוך מחשבה : מה יהיה הכי טוב עבורו.
אם אנחנו זורקים ילד למים והוא יודע לשרוד ולצוף זה לא בהכרח אומר שהוא רוצה להיות שם. הוא שורד.
עבדתי בגני ילדים. אחד מהם היה אפילו קם ממש בשתי ידיי וניתבתי בו כהבנתי.
אז יש ילדים שפונים למשחק חברתי ומסתדרים אבל ברגע שמתקרבים לבית שלהם, או ברגע שהאמא נכנסת לגן זה מיד בכי נוראי.
יש שדבוקים לגננת כל היום כי השתלבותם החברתית או בשלותם לשהות במחיצת "קבוצת השווים", חסרה עדיין.
יש ילדים שלא בוכים, הם מסתדרים אבל ניכר שבהרבה נקודות של היום הם מתגברים על קושי לא פשוט עבורם. אחר-כך זה יוצא בבית בצורות שונות.
מה שאני מנסה להעלות אלה מקרים שונים ויש עוד רבים שמראים שאין פה שחור ולבן.

אולי יש פה גם שאלה עקרונית האם צריך להציב ילדים בגיל כזה בפני קשיים מהסוג הזה?

רציתי להוסיף שאם כל הילדים הולכים ל- 3 ימים האלה אז בעצם אין כאן ילד שהולך לחלק מהשבוע מול ילדים שנמצאים יחד כל השבוע ואז חלק מהדברים שאמרו כאן לגבי זה פחות רלוונטיים.
למרות שאני כן מסכימה שלאמירה שילד שהולך 5 או 6 ימים לגן יותר קל לו להתרגל מילד שהולך חלק מהשבוע באופן כללי.

אני לא מסכימה עם האמירות שזה נורא ואיום שילד בן שנתיים נמצא בלי אמא 3 פעמים בשבוע ל- 4 שעות.
בעיקר במסגרת קטנה ותומכת כמו שאת מתארת.
אניח ושבת שאם טוב לו שם זה יכול להיות לו נפלא - 4 שעות הן לא זמן ארוך כל כך גם בעיני ילד בן שנתיים.
וילד בן שנתיים כבר בגיל שהוא מבין שאמא הלכה ותחזור כך שאין חשש לאיזה טראומה נוראית וחרדת נטישה שאולי תיווצר בגלל זה
[כמו שאולי חלק מהכותבות כאן יחשבו עלי שאני משאירה את ביתי בת ה- 8 חוד' עם אחיה הגדולים ליום בשבוע עם בייביסיטר].

ועוד משהו - לא כתבת איך הוא מרגיש שם.
תיארת קושי בפרידה.
אבל מה קורה אח"כ?
הוא משתתף עם שאר הילדים?
המטפלת מתארת ילד שמרוצה מהשהיה שם או ילד שמתבודד מסתגר ורק מחכה שאמא תחזור?
בעיני לשאלה מה הוא עושה אחרי שהוא נרגע מקושדי הפרידה יש משמעות בהבנה האם טוב לו או לא שם.

זה נכוןן ששגרה וקביעות חשובים מאוד להרגשת בטחון אצל ילדים. ומעבר לכך, הגן הוא חוויה המשכית ולא מפגש אקראי עם ילדים בגינה. אם אתמול מצאו צב וילד אחד לא היה הוא ירגיש את ההחמצה היטב. הרבה פעמים ממשיכים משחק או בנייה מאתמול, או פעילות יצירה כזו או אחרת. חברויות נרקמות וקשה להצטרף לזרימה טבעית כשאתה תמיד מפסיק באמצע. ועדיין כל ילד הוא מקרה לגופו. ראיתי ילדים פורחים בגנים איומים וילדים נובלים בגנים מעולים.ללא ספק יש ילדים שנכון עבורם להשאר בבית וללא ספק יש ילדים שנכון עבורם להיות בגן. עליינו כהורים להיות קשובים לילד ולזכור שמה שהיה נכון אתמול לא בהכרח נכון היום. בהצלחה.

יכול להיות שזה מין שלב כזה שהם עוברים?
יכול להיות.

כשאני עבדתי בגנים ובתור מטפלת היו ילדים שלא בכו בהתחלה ורק אחרי איזושהי תקופה בכו בפרידה.
בדיוק כמו שתיארת - דקה וזה עבר.
בד"כ הם בכו כל זמן שההורה היה עוד בגן/בבית והפסיקו שניה אחרי שהוא סגר את הדלת.

מה שמאד עזר לילדים כאלה היה טקס פרידה קבוע.
לכל הורה היה משהו אחר שהתאים לו.
היה הורה אחד שכל פעם שהביא את הבת שלו היה יושב ומספר לה סיפור [ולשאר ילדי הגן שהתישבו לידו] ואז היא הייתה מלווה אותו עם אחת המטפלות לדלת ונפרדים.
היו הורים שנכנסו נתנו לאחת המטפלות את הילד/ה חיבוק נשיקה וזהו.
הייתה אמא שהייתה יושבת עם הילדה בזמן שהיא מציירת ציור אחד לוקחת איתה את הציור ואז הן היו נפרדות.
בקיצור לכל הורה - ילד היה טקס שלו שהתאים להם ולזמן שהיה להורה בבוקר.
זה שהיה טקס קבוע מאד מאד הקל על הילדים שהיה להם קשה להיפרד כי הם ידעו בדיוק מתי ההורה הולך ולא היה צורך בבכי כדי להשאיר את אמא/אבא עוד קצת בגן/בבית.

וחוץ מזה מצטרפת להרבה מהדברים החכמים שכתבו לך כאן.

אני מסכימה שחוסר שגרה יכול לשגע את המערכת. אבל האם זה נכון גם לילד שהולך 3 ימים בשבוע בימים קבועים? נגיד ראשון עד שלישי (כד שתהיה המשכיות) ואז בשאר הימים הוא בבית. נראה לי שיש הבדל בין מחלות וחגים שהם באמת לא שגרה, לבין שגרה שהיא שונה מכל השאר.

שלילדים שהולכים לגן פעמיים שלוש בשבוע יותר קשה מאשר לילדים שהולכים כל יום.
אני יודעת לומר על הבת שלי שאצלה זה במפורש ככה.
כשיש תקופות שהיא הולכת באופן בלתי סדיר, מעט פעמים וכו' - (בגלל מחלה, חגים נסיעה וכו') זה מוציא אותה לחלוטין מאיזון.
במקרה שלי אני חושבת שהקביעות והריתמוס עוזרים לה מאוד -
היא יודעת מה הולך לקרות, זה מקנה לה ביטחון, והיא גם מתרגלת לילדים, לפעילות וכו'.
אבל כמובן שכל ילד הוא שונה.

כוח האמונה
יש לי לזה כל מיני הסברים. - אכפת לך לפרט? אני חושבת על גן חלקי ומעניין אותי מאד לדעת למה.

מה שאני מנסה להגיד לך זה עם הילד שלך (מכל סיבה שהיא) בוכה כשאתם נפרדים באופן קבוע (וזה לא משנה מתי הוא מפסיק לבכות אחרי זה), תחפשי לכם משהו אחר (בבית, בגן אחר, עם בייביסיטר ...). זה לא טוב לו ולא טוב לך המצב הזה.
מסכימה מאד מאד.
גם לנו היה ככה, כשהילד היה בן שנתיים, וכשהוא למד לבטא את עצמו הוא אמר מפורשות שהוא לא רוצה ללכת. הוצאנו אותו ורווח לכולם. נראה שבאמת היה לו לא טוב.

עבדתי הרבה שנים בגנים ופעוטונים, מכל הסוגים, וראיתי שלילדים שהולכים לגן פעמיים שלוש בשבוע יותר קשה מאשר לילדים שהולכים כל יום. יש לי לזה כל מיני הסברים אבל תכלס לעניננו- כל ילד שונה וחשוב להיות קשוב לילד. האם הבכי הוא של "אמא תשארי עוד קצת?" או בכי של מצוקה? בכל מקרה לא הייתי משאירה ילד במקום שהוא לא רוצה להיות בו.

רגשי אשמה של אמהות שמשאירות.
בינגו (לדעתי)

אם האמהות מוטרדות שאת תהיי שם וזה יפריע לילדים שלהן את יכולה לומר להן מנסיוני הרב שלילדים זה רק מועיל שיש עוד מבוגר לפנות אליו .
אצלי מתקיימת זו השנה השנייה קבוצת משחק , בה הילדים מושארים כמו שתואר כאן מצפון אמריקה :
יש כאלה שנמצאים עם אמא , יש כאלה שנשארים מעט פעמים בשבוע או מספר שעות מועט ביום ויש ילדים שבאים כמו גן חמישה ימים בשבוע , 4 שעות ביום בלי אמא .

הילדים שנמצאים בלי אמא לא נפגעים מנוכחות האמהות (ההפך - יש ילד אחד שממש החברה הכי טובה שלוו בגן היא אמא של ילד אחר)
לגננות יש פחות ילדים על אחריותן כך שגם הן פנויות יותר , בקיצור , כולם יוצאים מורווחים .
הבעיה היחידה שיכולה להיות , אני חושבת על האמהות אצלכן, היא רגשי אשמה של אמהות שמשאירות ופחד מקיפוח .
(אם הילד שלהן יריב עם ילד שאמא שלו נמצאת , הוא כאילו יהיה לבד והאמא תתערב לטובת הבן שלה)זה לא קורה .

לגבי ההנקה:
הקטן שלי נכנס לגן בגיל שנה פלוס, והגננת מאוד הופתעה לשמוע שהוא עדיין יונק (ובאופן דיי מלא, ז"א אוכל "יפה" אבל לא מוגבל בהנקות, כולל בלילה)- במילים שלה "לא להאמין שהוא יונק- הוא כל כך זורם..." - בקיצור- אופי של ילד. והוא אוהב את הגן ואוהב חברת ילדים.
הגדול, אגב, התחיל לשחק ממש עם הילדים סביבו רק בגיל שלוש- והוא היה בגן (לצערי) מגיל עשרה חודשים (באופן מלא עד 4:-()- לא חשבתי על אופציה אחרת P-: , אחרי כמה חודשים זה הפך לכמה ימים בשבוע, ואח"כ עברנו לחצי יום (עד היום וגם הקטן)- אני עובדת (מהבית) ולומדת וזה יוצא יותר זול ממטפלת וגם פחות ברזים- לא יכולה לפספס את ה-4 שעות האלו- עובדת מול לקוחות...

ודרך אגב גם אני שמעתי עם הגדול שזה בגלל ההנקה ו"אני לא יודעת להיפרד" וכו' וכו'- בתור אמא טריה עוד הקשבתי להם P-: בהתחלה ולקח לי זמן להבין שזה המטפלות שדפוקות ולא אני.
אחרי שהקטן נכנס לגן בלי בעיות הבנתי שלגדול יש קושי גדול יותר בפרידה, ותמכתי בו יותר לאורך היום- בניגוד לעצת הגננת.
ישבתי שם בשבועיים- שלושה הראשונים עד 11 בבוקר (והילד מסיים את הגן ב-12 וחצי, כן)- והגננות היו מנגנות לי שבגלל שאני לא נפרדת הילד מתקשה יותר ושאני עושה נזקים לילד, אני חייכתי והסברתי שאני נשארת וזהו. לאט לאט הוא התחיל "לשחרר" אותי יותר ויותר מוקדם, ואחרי כמה שבועות הילד התחיל ללכת לבד (!) לגן בפעם הראשונה מזה שנים- בגיל שלוש (היה נפרד ממני בשער ביוזמתו ונכנס לגן לבד תוך כדי שאני מסתכלת עליו)... ואז כל הגננות אכלו את הכובע
בקיצור- הקטן שלי ינק ולא התקשה להיפרד, הגדול ינק אמנם אבל היה גמול בלילה וינק אולי פעמיים שלוש ביום- והתקשה מאוד.
לדעתי זה מאוד קשור בילד וגם בחיבור שלו לצוות.

אני מבינה את השיקולים שלך לגבי לעזוב את הגן ולקלקל לאחרים. אם את יכולה להיות איתו בגן זה יכול להיות טוב. מפריע קצת לאחרים? לא נורא, הם יתרגלו, אני חושבת. אם זה בכלל יפריע. אולי רק חושבים שיפריע.

כשאני קוראת את הדברים שלי אני מצטיירת כאחת שמושפעת ממה שאומרים ונכנעת ללחץ של הסביבה ומקשיבה לסביבה יותר מאשר לי ולילד שלי אבל זה ממש לא ככה

אני חושבת שזה תמיד ככה.
כולנו מושפעים ממה שקורה סביבנו וממה שהמוח שלנו נשטף בו במשך שנים רבות, מאז גיל הילדות.
לא משנה כמה שאני נחושה בדעתי וחושבת על ההחלטות שלי לעומק, והרבה החלטות הן לא מקובלות, עדיין א: פה ושם אני נדהמת כמה המוח שלי נשטף ע"י החברה, ואני עושה החלטות שגויות בגלל זה, וב: ההחלטות שלי נתמכות ע"י קבוצה שכן קיימת סביבי, שמורכבת מהאתר הזה ועוד כמה, וגם כמה אנשים קרובים אלי שכן מאמינים ברעיונות דומים. כל פעם שהיה לי רעיון "מטורף", דבר ראשון ניסיתי לשכנע לפחות אדם אחד או שניים לתמוך בי בזה, ואז זה כבר קל יותר. אם אני לגמרי לבד במשהו, זה כמעט בלתי אפשרי.

אני מבינה את השיקולים שלך לגבי לעזוב את הגן ולקלקל לאחרים. אם את יכולה להיות איתו בגן זה יכול להיות טוב. מפריע קצת לאחרים? לא נורא, הם יתרגלו, אני חושבת. אם זה בכלל יפריע. אולי רק חושבים שיפריע.

עוד משהו שממש מפריע לי: בגיל שנתיים אין כזה דבר "חינוך ביתי" או להאמין בחינוך ביתי. זה לא רלוונטי בכלל לגיל הזה. חינוך ביתי זה מגיל 6-7 . בגיל שנתיים זה פשוט תינוק עם אמא שלו (אמרה רוקדת ששלחה את הבת שלה מגיל שנה וחצי ומטה מהבית, כי לפעמים זה מה יש). יש הרבה ארצות שבהן ילדים נשארים בבית עד גיל 4-5 ואף אחד לא קורא לזה חינוך ביתי.
אני גם חושבת ככה. כשהתכוונתי לחינוך ביתי התכוונתי לגילאים מאוחרים יותר ואני מאוד מקוה שאני אוכל לגדל את הבן שלי בחינוך ביתי בעתיד ומקוה שזה לא יפול בגלל חברה.
אולי תחפשי לך קבוצה של נשים שדומה לך מהאיזור שלך - שם לא תהיי עוף מוזר
לצערי אני גרה במקום קטן עם סוג אוכלוסייה מסוים ועדיין לא מצאתי נשים שחושבות ומגדלות ילדים כמוני.

_למה הפתרון צריך להתאים לכולם? מי זה "כולם"?
למה את צריכה להצטדק בפני אמהות אחרות?_

כי האמהות האחרות הן נשים שאני נפגשת איתן ועם ילדיהן כבר שנתיים והן הפכו לחברות ותכננו ביחד את ההקמה של הגן
ואני לא מצטדקת בפניהן אלא מסבירה ומשתפת אותן בהתלבטויות שלי.
וחוץ מזה, אם אני אצא מהגן הן בעצם יצטרכו לשלם עלי כי המשכורת של הגננת לא תשתנה ואז או שאני דופקת אותם מבחינת הכסף
או שפשוט גם הן לא יוכלו לעמוד בתשלומים והגן יסגר.

בכל מקרה דיברתי איתן היום ושיתפתי אותן וכרגע החלטתי שאני אמשיך להיות עם הילד שלי בגן כל עוד הוא ירצה ונוריד גם בשעות וביום אחד
ונראה איך זה מתקדם.

ורציתי להודות לכן על התגובות שחיזקו ועודדו אותי ועזרו לי לעשות סדר בראש וגם להסביר בבהירות את מה שאני מרגישה וחושבת.

בכל מקרה, אני אמורה להיפגש עם האמהות האחרות ולהסביר להם מה אני מרגישה ומאמינה ואני מקוה שנוכל למצוא איזשהוא פתרון שיתאים לכולם
למה הפתרון צריך להתאים לכולם? מי זה "כולם"?
למה את צריכה להצטדק בפני אמהות אחרות?

אולי תחפשי לך קבוצה של נשים שדומה לך מהאיזור שלך - שם לא תהיי עוף מוזר.

בר מזל! איזו אמא נהדרת יש לו.

נכון

נשמע לי שאם תשאירי אותו בגן תצטערי על זה אחר כך. זה מהניסיון הקטן שלי, כן? עם הבת שלי ועם הסיפור הספציפי שלי. אבל ממה שאת כותבת את בעצם רוצה להישאר איתו בבית ומאמינה בזה כאפשרות הטובה בשבילו. חברה? - לדעתי אמא הרבה יותר חשוב בגיל הזה. סביבה לוחצת? כן, זה מבאס. זה קורה גם בעיר הגדולה וה"נאורה", אגב. אבל ממתי זו סיבה לשלוח לגן תינוק יונק בן שנתיים (בר מזל! איזו אמא נהדרת יש לו!)?
.

כי אם אמא אחת נשארת בגן זה מפריע לשאר הילדים
מה פתאום? זה תלוי בגישה של הגן, אני ישבתי השנה די הרבה בגן, לפחות חצי שעה-שעה בכל בוקר, עם ילדה הרבה יותר גדולה שנכנסה לגן חדש עבורה והגננת לא מצמצה, להיפך וכה לגבי כל הורה אחר שרוצה להישאר. בכל מקרה את יכולה לעזור לגננת או להביא לך סריגה/רקמה/חשבונות/דואר ולהיות עסוקה בעניינייך שם.
עוד משהו שממש מפריע לי: בגיל שנתיים אין כזה דבר "חינוך ביתי" או להאמין בחינוך ביתי. זה לא רלוונטי בכלל לגיל הזה. חינוך ביתי זה מגיל 6-7 . בגיל שנתיים זה פשוט תינוק עם אמא שלו (אמרה רוקדת ששלחה את הבת שלה מגיל שנה וחצי ומטה מהבית, כי לפעמים זה מה יש). יש הרבה ארצות שבהן ילדים נשארים בבית עד גיל 4-5 ואף אחד לא קורא לזה חינוך ביתי.

אוף, אני קוראת את התגובות שלכן וזה מכביד עלי. אתן מחזקות את מה שחשבתי וזה ממש מעציב אותי לחשוב שהשארתי את הילד שלי בוכה בלעדי.
אני גם חושבת שילד צריך ללכת לגן רק מגיל 3 לפחות ולא לפני.

_לא היה ברור ממה שכתבת אם את זקוקה לזמן הזה שהוא בגן, לצורך עבודה או מנוחה או שניהם.
כי אם לא, מה בעצם הבעיה שתישארי איתו שם?_
המטרה היחידה שלשמה הוא הולך לגן זה אך ורק בשביל להיות בחברת בני גילו. ומההתחלה הצהרתי שאני אשאר עם הילד שלי כמה זמן שצריך, גם אם זה יקח חודשים. אבל מה שקרה שבשבוע השני היו לו כמה ימים שלא הייתה לו בעיה שאני אלך ואז נוצר מין לחץ להשאיר את הילדים בגן (גם מצד האמהות וגם מצד הגננת) לבד, כי אם אמא אחת נשארת בגן זה מפריע לשאר הילדים.

מה שאני מנסה להגיד לך זה עם הילד שלך (מכל סיבה שהיא) בוכה כשאתם נפרדים באופן קבוע (וזה לא משנה מתי הוא מפסיק לבכות אחרי זה), תחפשי לכם משהו אחר (בבית, בגן אחר, עם בייביסיטר ...). זה לא טוב לו ולא טוב לך המצב הזה
מסכימה! מסכימה! מסכימה!
אבל מסביב מעירים לי:"את לא משחררת אותו ובגלל זה הוא בוכה" "זה שלב רגיל" "קשה לו רק בגלל שהוא עדיין יונק" וזה די ערער את מה שחשבתי.
כשאני קוראת את הדברים שלי אני מצטיירת כאחת שמושפעת ממה שאומרים ונכנעת ללחץ של הסביבה ומקשיבה לסביבה יותר מאשר לי ולילד שלי אבל זה ממש לא ככה. פשוט בגלל שאני היחידה בסביבה שלי שמאמינה בחינוך ביתי (ורחמנא ליצלן, עדיין מניקה חופשי בגיל שנתיים), אז אין לי כל כך עם מי להתייעץ בנושא הזה שהוא חדש לי ובמיוחד שאני רואה את הילדים האחרים שבגן שנפרדים בקלות מההורים שלהם זה גם לא הוסיף לבטחון שלי

בכל מקרה, אני אמורה להיפגש עם האמהות האחרות ולהסביר להם מה אני מרגישה ומאמינה ואני מקוה שנוכל למצוא איזשהוא פתרון שיתאים לכולם. אולי כן להישאר איתו בגן, אולי להגיע רק פעם בשבוע.....

לא קראתי תגובות אבל יש כמה עניינים שעלו לי:
ראשית, הוא באמת קטן ויש תקופות כאלה שיותר קשה.
שנית, אני כן מבינה את הצורך בקשרים חברתיים, זה מאד תלוי ילד אבל שלי בגיל הזה כבר דרשה להיפגש עם חברים והרבה.
מה שכן, אולי יש אפשרות שבזמן הקרוב, אם קשה לו להיפרד, גם את תהיי שם? אפילו לא כל הזמן, אבל נניח שעה כל בוקר?
כי לדעתי הם מאד צריכים חברה רק שמהחוויה שלי הם צריכים חברה כשאמא בסביבה.
ועוד משהו- זה שהחלטתם על 4 ימים זה יופי, אבל אולי לכם זה לא מתאים ותשלחי רק ל 3? אני בגיל הזה שלחתי לגן רק פעמיים או שלוש וזה היה יחסית סידור טוב, יותר מזה כבר נראה לי עמוס לגיל הזה, אבל כמובן שזה תלוי באפשרויות. גם היום עם ילדה גדולה יותר היא רשומה לגן 5 ימים בשבוע ואני משתדלת לשלוח 4, במקרה שלנו הילדה לא מוכנה לוותר על הגן, אבל כשאני מרגישה שעמוס אני בכל זאת מורידה ממנה יום.

אני לא הייתי שולחת ילד לגן אם הוא לא הולך לשם בשמחה ובוכה בפרידה (לא משנה מה גילו, או כמה מהר הוא נרגע אחר כך). אם אין אילוץ, לדעתי עדיף לעשות לו הפסקה מהגן, או לבוא לשם איתו, העיקר לא להפרד בבכי. מנסיוני (הדל) אחרי תקופה שלא ילך לגן בכלל הוא עשוי לגלות ענין רב וללכת בשמחה רבה.
כל היתרונות שיש לגן בגיל שנתיים (בהנחה שיש כאלה) מתאפסים לדעתי אם הילד לא נהנה ולא הולך לגן בהתלהבות.

שאני מנסה להגיד לך זה עם הילד שלך (מכל סיבה שהיא) בוכה כשאתם נפרדים באופן קבוע (וזה לא משנה מתי הוא מפסיק לבכות אחרי זה), תחפשי לכם משהו אחר (בבית, בגן אחר, עם בייביסיטר ...). זה לא טוב לו ולא טוב לך המצב הזה. לגמרי.
אני מסכימה.

והאם יש סיכוי שיש ילדים שמפסיקים לבכות בשלב מסויים, כי הם מבינים שאף אחד לא מקשיב לבכי?

<גילוי נאות: הכותבת לא בחינוך ביתי. בכלל. לא היו ולא יהיו לה שום כוונות להיות בחינוך ביתי>

אבל: כאן <צפון אמריקה> אין בכלל אופציה של גן לילדים בני פחות משלוש. יש קבוצות משחק לבני שנתיים, פעמיים בשבוע לשעתיים - עם הורה. יש גם גן ליום מלא, אבל הולכים אליו רק ילדים שאמהותיהם עובדות. גן לצורך חברה והנאה מתחיל בגיל שלוש, והרבה ילדים לא הולכים לגן לפני גיל ארבע-חמש.

כשהגענו לכאן הבכורה כבר היתה בת שלוש ומאוד-מאוד צמאה לחברה, אז הלכה לגן. הצעירה היתה צמודה אלי עד גיל שלוש וחצי, ואז הלכה לגן לשעתיים וחצי ביום. אחר הצהריים, כך שלא ממהרים בבוקר. החל מגיל שנתיים ומשהו שלה נעזרתי במשפחתון קטן שהלכה אליו לכמה שעות בשבוע כדי שאוכל להתהולל (טיפולי שיניים, סידורים בירוקרטיים וכו'). מי שהולך לקניות בשעות הבוקר יראה הרבה מאוד ילדים בני ארבע-חמש מטיילים עם אמא.

שאני מנסה להגיד לך זה עם הילד שלך (מכל סיבה שהיא) בוכה כשאתם נפרדים באופן קבוע (וזה לא משנה מתי הוא מפסיק לבכות אחרי זה), תחפשי לכם משהו אחר (בבית, בגן אחר, עם בייביסיטר ...). זה לא טוב לו ולא טוב לך המצב הזה. לגמרי.

אני יכולה לכתוב מגילות על הנושא הזה. זה סיוט להפרד מילד בוכה שוב ושוב
יש לי בת שבגיל שנה ושמונה חודשים התחילה ללכת למשפחתון קטן כמה פעמים בשבוע (בין פעם לשלוש פעמים). היא מאוד מאוד אהבה ללכת לשם. כמעט ולא בכתה בפרידות. בימים שהיא לא הלכה, היא הייתה מבקשת ללכת. אחרי יותר משנה מכל מיני סיבות החלטתנו לשלוח אותה לגן של הגדולה. זה היה בחודש מרץ. מהתחלה היא הייתה בוכה כשהייתי הולכת. היא הייתה אומרת שהיא לא רוצה ללכת לגן. מצד הצוות שמעתי כל מיני חוכמות כמו "כשאת תדעי להפרד ממנה, היא תדע להפרד ממך." די מהר הבנתי שלא טוב לה שם - משהו עם הצוות או עם הילדים לא היה נכון לה. בגלל שזה כבר היה סוף שנת הלימודים ואני הייתי באמצע סמסטר באוניברסיטה, לא הוצאנו אותה. כל בוקר היה אותו דבר. היא הייתה אומרת שהיא לא רוצה ללכת. הייתי מביאה אותה ומשאירה אותה בוכה. לא היה לנו אף בוקר נעים - אף בוקר. בימים שלא למדתי לא הייתי מביאה אותה וברגע שהסמסטר נגמר, הפסקתי בכלל. היה פשוט סיוט!
היום היא בגן אחר. בגן הזה הרבה יותר טוב לה. לא נפרדים עם בכי והיא לא אומרת שהיא לא רוצה ללכת לגן.

מה שאני מנסה להגיד לך זה עם הילד שלך (מכל סיבה שהיא) בוכה כשאתם נפרדים באופן קבוע (וזה לא משנה מתי הוא מפסיק לבכות אחרי זה), תחפשי לכם משהו אחר (בבית, בגן אחר, עם בייביסיטר ...). זה לא טוב לו ולא טוב לך המצב הזה.

ילד בן שנתיים הוא עדיין תינוק.
אני בטוחה שהכי טוב לו זה להיות לידך ואולי להעזר בכל מיני קרובים או בייבי סיטר מידי פעם.

_לא היה ברור ממה שכתבת אם את זקוקה לזמן הזה שהוא בגן, לצורך עבודה או מנוחה או שניהם.
כי אם לא, מה בעצם הבעיה שתישארי איתו שם?_

גם אני רציתי לשאול אותו דבר.

אולי תוכלו להיות בבית "ברגיל", וכשיתחשק לכם - לבוא לבקר בגן, יחד? (לאו דווקא 3 פעמים בשבוע, אלא פשוט לפי איך שמתאים וזורם)

מצד שני הקבוצה היא קטנה ויש באפשרותה של הגננת לתת תשומת לב רבה לכל ילד...
הוא לא צריך גננת, הוא צריך בגיל הזה אמא אמא אמא.
אפילו התפיסות השמרניות של הפסיכולוגיה מדברות על דמות קבועה עד גיל 3. אז נכון, גם הגננת יכולה להוות דמות קבועה. אבל אם הילד מגיב בקושי ובעצם חווה כל יום תחושה של נטישה. למה לו?? מה התועלת??
גם אני כמו סאלוש טוענת שגם בגיל 3 מי צריך את זה? במינונים האלה? כל יום? הרבה ילדים וכולי?
גן ילדים הוא לא מצב טבעי.
שבט הוא הטבעי והוא כבר לא בנמצא.

יש אינסוף מילים שאפשר לשפוך על הנושא... כל האתר מלא בזה (-:

יש לי אולי כמה נקודות להוסיף.

האמת שגם ראיתי את זה אצל הילד שלי שפתאום קרוב לגיל שנתיים התחיל לתקשר עםהילדים האחרים, מה שהוא לא עשה עד אז.

שמעתי את השיקול הזה הרבה פעמים. הילד מתחיל קצת לתקשר - מסקנה ישירה: הילד חייב ללכת לגן, מיד. אחרת מה יקרה ליכולת התקשור הזו, אולי תלך לאיבוד, לא תתפתח, אולי הילד יהיה מתוסכל.

לדעתי אין שום קשר בין העניין הזה שהילד מתחיל לתקשר, לבין הצורך לשהות כל יום כמה שעות בתוך חבורת ילדים, ללא ההורים (כלומר גן). הילד מתחיל לתקשר? מצוין. הוא יכול ליהנות ולפתח את היכולת הזו גם במפגש עם ילד אחד נוסף, פעם בכמה ימים, בנוכחות ההורה. זה גם יכול להתפתח רק איתך (אם כי יש ילדים שאכן רוצים עוד אנשים), או בסופ"ש עם המשפחה המורחבת, או בכל מיני סיטואציות.

ילדים עוברים שלבים התפתחותיים שונים,בין אם הם ילכו לגן ובין אם לאו (אם כי יהיו הבדלים בתוצאות, כנראה). ביתי הבכורה הלכה לגן רק בגיל 4.5, וכולם התפלאו, איך זה שהיא כל כך חברותית, עצמאית, שמחה, בעלת יכולת ביטוי, ועוד, בלי ללכת לגן? איך היא התפתחה? התפתחה. אותו דבר עכשיו עם בני בן השלוש, שעוד לא בגן. החברותיות שלו מתפתחת גם היא, לאיטה, בצורה שונה מאשר אצל ביתי. דווקא יש לו יותר אינטרקציה חברתית מאשר היתה לה בגילה (כי יש לו אחות, ויש לה חברות שבאות הרבה, וגם כבר יותר בני דודים), והוא דווקא מתפתח לאט יותר בתחום הזה. פחות זקוק לחברה, אם כי נהנה ממנה בד"כ, כאשר קיימת.

כסף, כסף, נקודה כואבת. תמיד נראה לי בזבוז כסף אדיר לשלוח ילד לגן בגיל צעיר. אלפי ש"ח, לא יאמן. בכסף הזה שחסכתי לקחתי לי בייביסיטר חמודה תיכוניסטית, שהגיעה אלי הביתה לשחק עם הילדים ולתת לי לנוח, או לעשות כלים/כביסה/סידור הבית, ועוד נשאר לי עודף.

אם יש אפשרות להשאר בגן איתו, הרבה זמן, שבועות, זה אולי יהיה לו כיף, אבל אני מתקשה להשתכנע שילד בגיל שנתיים ממש צריך גן. אני גם לא חושבת את זה על גיל שלוש, אגב, אבל זה כבר תלוי גם בסביבה (כמו חברים מצליחים לארגן, אם הילד רוצה).

לא היה ברור ממה שכתבת אם את זקוקה לזמן הזה שהוא בגן, לצורך עבודה או מנוחה או שניהם.
כי אם לא, מה בעצם הבעיה שתישארי איתו שם?

רציתי להעלות כמה נקודות למחשבה...
מצד אחד בגיל שנתיים האינטרקציה החברתית עם בני אותו גיל היא קטנה מאוד ויותר ומתמקדת בלקחת צעצועים מילדים אחרים כך שבגדול מסכימה שלפי ה"ספר" אין לו ממש צורך בקשרים חברתיים עם בני גילו...
המצב הזה משתנה מאוד לקראת גיל 3 , אז האינטרקציה משתנה ויש הרבה יותר משחק חברתי..
מצד שני הקבוצה היא קטנה ויש באפשרותה של הגננת לתת תשומת לב רבה לכל ילד...

אני חושבת שהמקרה שלך הוא גבולי כיון שהמטפלת יכולה מאוד להיות שם בשבילו .
את צריכה לשאול את עצמך למה את רוצה לשלוח אותו לגן?. לדעתי שתי התשובות מתקבלות על הדעת...
האם את מצפה לקבל מבנך את התשובה למה נכון? האם הוא צריך להחליט?
ברגע שתקבלי תשובה ברורה מעצמך, אם התשובה אכן תהיה בעד להשאיר אותו בגן,תהיי מוכנה יותר להכיל את כאב הפרידה שלו ממך בגן, והפרידות יהיו יותר קלות לשניכם. הרי הוא קולט את החוסר ביטחון שלך...
ואם לא, אז תשלחי אותו לגן בעוד שנה...הוא יהיה יותר עצמאי ומתקשר...גם טוב..

לדעתי אכן ההנקה משפיעה על תחושת הקשר בין האם לילד..והיא כן משמרת תלותיות מסוימת שאולי תורמת לקושי שלכם להפרד אחד מהשני


ועוד עצה אחרונה

האם יש לך אפשרות להתבונן בו בגן מבלי שהוא רואה אותך? כך יהיה לך יותר ביטחון בתשובה האם טוב לו שם או לא והאם צרכיו מסופקים

בהצלחה

אגב ,למה יש בעיה להפגיש את ילדך אחה"צ עם הילדים המדוברים? הם פנויים אחה"צ, לא?
לא ממש.....יש כל מיני סיבות שמקשות עלינו להיפגש אחה"צ. אבל אפשר לארגן פעם בשבוע מפגש כל פעם עם ילד אחר.


_לא רואה שום סיבה, אבל שום סיבה בנסיבות שלך לשלוח תינוק מחוץ לבית, גם אם ל-4 שעות, בשבילו זה המון!!
לא מאמינה שבגיל כה רך הצרכים החברתיים כאלה גדולים ובכל מקרה כל התפיסה של צרכים חברתיים לא בדיוק ברורה ואנחנו תופסים אותה דרך העיניים שלנו, מי שהיו במסגרות מגיל צעיר מאוד ועד סוף י"ב (ווא! איזה סיוט).
צרכים חברתיים מתמלאים,כמובן מדגישה שלעניות דעתי: בכל מפגש שקורה עם כל ילד/תינוק/מבוגר/בן משפחה/ וכמובן אמא, אבא, אח, אחות._
זה בדיוק גם מה שאני חושבת אבל מסביב כל הזמן זורקים לי שהילד צריך לשחק עם חברים ולפתח מיומנויות משחק עם ילדים בני גילו ולראות איך ילדים אחרים מתנהגים וללמוד מהם.
האמת שגם ראיתי את זה אצל הילד שלי שפתאום קרוב לגיל שנתיים התחיל לתקשר עםהילדים האחרים, מה שהוא לא עשה עד אז
וזה בעיקר מה שדחף אותי להחלטה הזו.

אגב ,למה יש בעיה להפגיש את ילדך אחה"צ עם הילדים המדוברים? הם פנויים אחה"צ, לא?

אני לא רואה שום סיבה, אבל שום סיבה בנסיבות שלך לשלוח תינוק מחוץ לבית, גם אם ל-4 שעות, בשבילו זה המון!!
לא מאמינה שבגיל כה רך הצרכים החברתיים כאלה גדולים ובכל מקרה כל התפיסה של צרכים חברתיים לא בדיוק ברורה ואנחנו תופסים אותה דרך העיניים שלנו, מי שהיו במסגרות מגיל צעיר מאוד ועד סוף י"ב (ווא! איזה סיוט).
צרכים חברתיים מתמלאים,כמובן מדגישה שלעניות דעתי: בכל מפגש שקורה עם כל ילד/תינוק/מבוגר/בן משפחה/ וכמובן אמא, אבא, אח, אחות.

אני הייתי משחררת, רק כשרואה שהילד מבקש/רוצה/מוכן/בשל ואומר לי להתראות מתוך הבנה שנפגשים עוד כמה שעות והוא שמח.

בדיוק היום טיילתי במקום מגורי טיול ערב וראיתי אמא עם ילדה בת 3 שהיא בוכה ומקטרת ככה והאמא כבר יוצאת מדעתה. אמרתי לה שנדמה לי הקול של הילדה שהיא עייפה. ואז היא סיפרה לי שהיא הילדה הכי טובה בגן וברגע שהיא נכנסת לגן היא נהיית נוראית: בוכה, צועקת, נכנסת לקריזות וכולי.
נו, זה ברור שילדה כה קטנה צריכה לחלוק תשומת לב עם עוד למעלה מ-20 ילדים ואמא לא שם והיא או מתוך פחד או מתוך רצון לרצות כל הזמן מתגברת על הקושי ומתפקדת כילדה טובה - עד 17:00 אחה"צ (שזה ממש נצח נצחים עבור ילד!!) אז היא משחררת את כל הקושי והכעס כשאמא מגיעה. כך אני רואה זאת.
מאחלת לך שתמצאי את דרכך ושתהיו מאושרים.

אני אמא לילד בן שנתיים שגדל איתי בבית. אנחנו גרים באזור הדרום במקום קטן ולשמחתי ומזלי הרב, מצאתי עוד 3 אמהות לילדים בגיל של בני
שגם מגדלות את הילדים בבית ומאז שהם קטנים אנחנו נפגשות מדי פעם.
השנה דברים השתנו וחלק מהאמהות התחילו לעבוד והחלטנו להקים גן לילדים שלנו ע"מ שיהיה להם זמן לעבודה וגם מסגרת חברתית לילדים. מצאנו מטפלת נחמדה שנמצאת איתם באחד הבתים והם הולכים לגן 3 פעמים בשבוע כל פעם ל4 שעות.
בסה"כ נחמד ונעים להם לילדים בגן, הם רק 4 ילדים וכולם מכירים אחד את השני מגיל אפס.
אבל אני לא שלמה עם כל העניין שהבן שלי בגן ואני מתלבטת קשות אם להשאיר אותו או להוציא אותו.

אני רוצה להדגיש שאין לי שום בעיה שהילד איתי בבית והמטרה של הגן היא אך ורק כדי שיוכל להיפגש עם ילדים אחרים.

ולמה בעצם אני רוצה להוציא אותו?
בשבוע השני של הגן הוא שחרר אותי ונתן לי ללכת בלי לבכות. בשבוע הרביעי הוא כבר לא הסכים שאני אלך ועד היום כל פרידה מלווה בבכי.
אומנם אחרי 5 דקות שאני הולכת הוא נרגע אבל לי קשה לקבל את זה שאני צריכה להיפרד ממנו בבכי כל פעם.
במקביל, גם בבית הוא יותר נצמד אלי ולא מוכן לשחרר אותי, מבקש יותר ידיים ולא מוכן להישאר אפילו עם הבייביסיטר האהובה עליו וגם לא עם הסבתא.
לפני כן הוא היה נפרד ממני בנשיקה וממשיך בעיסוקיו.היום כשאני משאירה אותו אצלנו בבית עם הבייביסיטר הוא מתחיל לבכות אבל נרגע אחרי כמה דקות.
יכול להיות שזה מין שלב כזה שהם עוברים?

מלכתחילה לא רציתי לשלוח אותו ל3 ימים בשבוע. בגיל שנתיים זה נראה לי יותר מדי, אבל בגלל השיקולים של האמהות האחרות החלטנו על 3 ימים ומסיבות כאלו ואחרות אין לי אפשרות לשלוח אותו רק ליומיים או יום אחד.

כסף,כסף,כסף...........הגן עולה לנו הרבה כסף.........

אז למה אני לא מוציאה אותו?
כי אין פה ילדים אחרים באזור שלנו בגיל שלו שהוא יכול להיפגש איתם ואני כן חושבת שהוא צריך את המפגשים החברתיים האלו. ואני מפחדת שאם הוא לא ילך לגן אז לא יצא לנו להיפגש עם ילדים אחרים.

אני רוצה להוסיף גם שהילדון עדיין יונק ויונק הרבה ואחת החברות אמרה לי שלילדים יונקים הפרידה קשה יותר. לי זה לא נראה נכון מה גם שאני לא אגמול אותו רק בגלל זה.

בקיצור, אני אשמח לשמוע דעות אחרות,לכאן ולכאן, שאולי יעזרו לי קצת בהתלבטות שלי כי כרגע אין לי עם מי להתייעץ ואני ממש לא יודעת מה לעשות.