_ואחת הדרכים לשרוד את זה זה להיצמד לשיגרה...
להשקיע בדיוק את המאמץ שבאמת חייבים (הוא בהפקת הזרע, את בבבדיקות) ולהמשיך בשאר החיים.
זה מצב שיכול להצליח מיד ויכול גם לקחת זמן רב.
ככל שאת יותר "מוותרת" על שאר עולמך למען התהליך, כך את הופכת ליותר תלויה בתוצאות ובסופו של דבר, זה מרוקן נפשית ופוגע בתהליך עצמו._
תודה לכל העונים והמגיבים,
מאוד מאוד התחברתי למה שכתבה כאן בעילום. זה כל כך נכון. תודה רבה רבה לך, ביטאת את זה כל כך טוב.
אנחנו משקיעים כל כך הרבה בדבר שאמור להיות טבעי. וזה לא טבעי להשקיע בזה כל כך הרבה....עד שזה הופך את זה ללא נורמלי, וזו הרגשה לא נכונה. אני לא יודעת אם אני מובנת למי שלא עוברים את זה. אבל זה כל כך נכון, הצורך להמשיך בחיים.
גם ככה יש את הבדיקות, והדיבורים, וההתלבטויות, והמחשבות, והרגשות, והרבה שינויים
הכרחיים שנכפים על לוח הזמנים - חייבים לעשות בדיקות ותהליכים בזמנים שמאוד לא נוחים לנו אבל אין ברירה חייבים לדחות את הכל ולעשות אותם - שגוזלים הרבה אנרגיה, וצריך איפשהו לשמור על עצמנו, על העולם שלנו, על מה שטבעי לנו, בתוך התהליך ההזוי - מה לעשות, זה הזוי - הזה.
אז דיברתי איתו. הוא אומר שלא מרגיש שום צורך שאבוא, מעדיף שאלך ללימודים. הוא ישמור את המבחנה בתחתונים
בהמשך למה שכתבתי לפני כן, אני מרגישה שהתהליך הזה גם כופה עלינו יותר "ביחד" ממה שהיה לפני כן - נסיעות לרופאים (שאנחנו הופכים גם לבילוי), עוד נושא שצריך להחליט ולדון בו, ובמידה מסויימת - אנחנו צריכים גם קצת ספייס אחד מהשני. (אני יודעת שיכול להישמע מוזר בתוך ההקשר הזה, אבל - ככה מרגיש, וככה מרגיש נכון)
באתי להציע לדחות את העניין בכמה ימים ואז נזכרתי שכמה ימים כאן זה 28 ימים
אז זהו, אנחנו כאן כפופים ללוחות זמנים שלא אנחנו מכתיבים.... ויכול להיות גם יותר מ- 28... מי אומר שבחודש הבא יהיה ביוץ יפה??
ותודה למאחלים
מבחינתי הדיון נסגר, אבל אולי כדאי להעביר את זה לאיזה דף מתאים?? יש רעיון?
אולי כדאי גם להשאיר בינתיים, להתלבטויות נוספות - שאני מקווה שלא יהיו...
_ואחת הדרכים לשרוד את זה זה להיצמד לשיגרה...
להשקיע בדיוק את המאמץ שבאמת חייבים (הוא בהפקת הזרע, את בבבדיקות) ולהמשיך בשאר החיים.
זה מצב שיכול להצליח מיד ויכול גם לקחת זמן רב.
ככל שאת יותר "מוותרת" על שאר עולמך למען התהליך, כך את הופכת ליותר תלויה בתוצאות ובסופו של דבר, זה מרוקן נפשית ופוגע בתהליך עצמו._
תודה לכל העונים והמגיבים,
מאוד מאוד התחברתי למה שכתבה כאן בעילום. זה כל כך נכון. תודה רבה רבה לך, ביטאת את זה כל כך טוב.
אנחנו משקיעים כל כך הרבה בדבר שאמור להיות טבעי. וזה לא טבעי להשקיע בזה כל כך הרבה....עד שזה הופך את זה ללא נורמלי, וזו הרגשה לא נכונה. אני לא יודעת אם אני מובנת למי שלא עוברים את זה. אבל זה כל כך נכון, הצורך להמשיך בחיים.
גם ככה יש את הבדיקות, והדיבורים, וההתלבטויות, והמחשבות, והרגשות, והרבה שינויים [b]הכרחיים[/b] שנכפים על לוח הזמנים - חייבים לעשות בדיקות ותהליכים בזמנים שמאוד לא נוחים לנו אבל אין ברירה חייבים לדחות את הכל ולעשות אותם - שגוזלים הרבה אנרגיה, וצריך איפשהו לשמור על עצמנו, על העולם שלנו, על מה שטבעי לנו, בתוך התהליך ההזוי - מה לעשות, זה הזוי - הזה.
אז דיברתי איתו. הוא אומר שלא מרגיש שום צורך שאבוא, מעדיף שאלך ללימודים. הוא ישמור את המבחנה בתחתונים :)
בהמשך למה שכתבתי לפני כן, אני מרגישה שהתהליך הזה גם כופה עלינו יותר "ביחד" ממה שהיה לפני כן - נסיעות לרופאים (שאנחנו הופכים גם לבילוי), עוד נושא שצריך להחליט ולדון בו, ובמידה מסויימת - אנחנו צריכים גם קצת ספייס אחד מהשני. (אני יודעת שיכול להישמע מוזר בתוך ההקשר הזה, אבל - ככה מרגיש, וככה מרגיש נכון)
[u]באתי להציע לדחות את העניין בכמה ימים ואז נזכרתי שכמה ימים כאן זה 28 ימים[/u]
אז זהו, אנחנו כאן כפופים ללוחות זמנים שלא אנחנו מכתיבים.... ויכול להיות גם יותר מ- 28... מי אומר שבחודש הבא יהיה ביוץ יפה??
ותודה למאחלים
מבחינתי הדיון נסגר, אבל אולי כדאי להעביר את זה לאיזה דף מתאים?? יש רעיון?
אולי כדאי גם להשאיר בינתיים, להתלבטויות נוספות - שאני מקווה שלא יהיו...