לגמרי.
מצטרפת.
באנגלית קשה לה מאוד מאוד. בהבנת הנקרא התפקוד נמוך בהשוואה לשאר הכיתה, אבל במקצועות רבי מלל אחרים (תורה, משנה, מדעים) וגם בחשבון נראה שהיא די מתיישרת סביב הממוצע. יש משהו חמקמק בתפקוד שלה: לפעמים קולטת מצוין ומתקדמת ולפעמים כאילו אין עם מי לדבר.
לדעתי, במצב תיפקודי כזה, הכי חשוב זה לחזק את מה שטוב, כי יש הרבה. פשוט להתגאות בה, להיות מרוצים ממנה, ולשדר את זה לסביבה.
סליחה אם אני נדחפת...
אני לא בטוחה שדעותי בתחום הזה הן הכי באופניות שבעולם. הן התעצבו בתקופה לא הכי באופנית של חיי העבודה שלי. אבל...
אני מאמינה בהסתכלות הוליסטית, ובהסתכלות תיפקודית. כיוון שאני באופן אישי נוטה להיות מאוד סקרנית גם לגבי היבטים דיאגנוסטיים, תמיד יש לי איזו עין שרואה גם דרך הפילטר הזה. כי מסקרן אותי להבין אטיולוגיה. אבל זה לא בהכרח המפתח לשינוי. ראיתי כבר איבחונים מחוללי שינוי בעצם התובנה שהם העניקו וראיתי גם כאלה שלא.
הוליסטית:
טוב לה בחיים?
אם התשובה היא מורכבת - במה טוב לה? במה אולי לא כל כך?
(ספר מאוד אהוב עלי - ישן ענתיקה - פסיכולוגיה חיסונית של יונתן שתיל - הפרק הבטה פריסקופית, מתעסק בזה. סך הכל הדימויים שלו די מיושנים, הספר ממש ישן, אז הוא משקף תרבות ישנה, אבל רעיונות היסוד שלו - כמה אהבתי אותם... רציתי/חלמתי שזה יהיה ה"תנך" שלי בעבודה, אבל לא כל כך הלך...)
תיפקודית:
חוץ מאנגלית והבנת הנקרא כל היתר היא פחות או יותר סביב הממוצע? וואו. זה מצב בסך הכל סבבה.
אם הייתי פוגשת ילדה כזו בעבודה שלי, אני הייתי ממליצה: (כותבת כאן סתם בתור דוגמאות לצורת חשיבה מסויימת, לאו דווקא זה, וממש מקווה שאני לא פולשת לך למקומות שלא התכוונת בכלל לפתוח... סתם, אני כבר כמה ימים מסתובבת בראש עם מה שסיפרת. וחושבת שאת כל כך צודקת)
- לייצר סביבה תחושת שביעות רצון. לחשוב עליה דברים טובים, לשדר לצוות שעובד איתה שביעות רצון מאוד גבוהה מאיפה שהיא הגיעה אליו.
ליצור תחושה שהכל טוב. זה מחזק את עצמו.
- לא יודעת איך זה אצלך - בהרגלים שלי בתור אמא, אני לא עוקבת אחרי הלמידה של הילד שלי על בסיס קבוע, ממש לא, אבל כן מידי פעם או שהוא ביוזמתו מראה לי מבחנים כי הוא יודע שאני מצפה שיראה, או שאני מידי פעם פותחת, מתעניינת, רואה פחות או יותר מה לומדים שם בכלל.
לא יודעת איך זה עובד כשיש כבר כמה גדולים...
אם יש לך מידה כלשהי של מעורבות שגרתית שנעשית ממילא בלימודים שלה או בלימודים של כולם, כאילו איזו רוטינה של מידי פעם פתיחת מחברת או עלעול במבחן (מדגישה בכוונה: רוטינה, עלעול, רפרוף, מחברת או ש.ב. או מבחן, ממילא) - אז הייתי מתמקדת איתה דווקא במקצועות שהיא טובה בהם:
בעיני משמעותי - בלי להקדיש לזה המון זמן, מידי פעם, להרחיב איתה קצת שיחה על שאלה שהיא ענתה עליה נכון, או משימה שהיא דווקא פחות דייקה בה. אולי עדיף להתמקד דווקא במה שהיא כן ענתה נכון. פשוט להרחיב טיפה את נקודת ההסתכלות שלה מעבר למעגל הצר של תשובה נכונה/לא מדוייקת שיש בכיתה.
שאלות כמו: בשביל מה בכלל לומדים גיאוגרפיה, הבדל בין מקצועות שהם תוצר של הסקרנות של האדם ורצון שלו לחקור ולגלות את הסביבה שלו ובין מקצועות שהם מורשת, ידע שאינו פרי חקירה, ההבדל בתורה בין פירוש לפסוק, בין הנתונים שבפסוק, ותמיהות, רגשות, שאלות, אסוציאציות, שהפסוק מעלה, ובין התפקיד של הפירוש - להאיר את כל אלה. שיחות נפש כאלה מן. אם יש סיכוי שהיא תתעניין בהן - שכחתי לשאול האם יש סיכוי שזה יעניין אותה...
כל מה שאת כותבת ואני מעריכה מאוד את הכתיבה שלך בנושא על למידה תלויית הקשר הזדמנותי רלבנטי לשם, כשההזדמנות היא שפשוט זו עובדה שזה קיים בחומר הלימוד. ואפשר לשאול למה זה שם: סתם כי מישהו מלמעלה החליט? כי זה רלבנטי לחיים היומיום? מה דעתה על זה? כל התשובות נכונות..
אני אישית חושבת שלהרבה ילדים שסובלים מחסכים מכל מיני סוגים ולפעמים לא כל כך משנה האם זה חסך סביבתי או לקויות למידה מכל מיני סוגים (לא משנה לצורך העניין הזה, בהקשרים אחרים זה מ-א-וד משנה..) מה שחסר בעומק העניין, בעיקר אחר כך כשמגיעים ללימודים גבוהים, זו ההבנה של ההקשר, הקונטקסט. הבשביל מה. היכולת להביע דיעה מה בחומר הלימוד טפשי בעיניהם ומה מסקרן אותם. מה הם היו מוותרים עליו מזמן. במה חשוב להם להצליח. במה פחות. יכולת להביע עמדה כלשהי על מבנה הדעת, על שאלות טפשיות בדף עבודה שלא ברור מי המציא אותו.
אני אישית יוצאת מדעתי כשאני רואה ששיטות העבודה המקובלות בפרקטיקה של החנ"מ הן להקנות טכניקה שתעקוף את הצורך לחשוב...
אני תמיד מתחילה, עם מי שאני חושבת שאולי קשה לו, מלשאול: זה נשמע כמו סינית? נשמע כאילו לא מבינים כלום? בוא נראה..
מתחילה קודם כל מהסובייקטיבי שלו במפגש מול החומר. אחר כך נאחזת בקצת שכן מוכר וניתן לפענוח עצמאי על ידו (נגיד, איזה מלים את כן מבינה בפסוק. או - מה מתוך הסיפור הזה בתנ"ך כן מוכר לך עוד מהגן). אחר כך מרחיבה, כשיש לנו כבר מכנה משותף.
מחרפן אותי לראות הקנייה שהיא בבסיסה אך ורק טכנית, בלי שמץ של "מטא"...
- הבנת הנקרא - רוב איך שאני רואה שעובדים על התחום הזה בכיתות זה פשוט לסרס על סיכוי לחשיבה.
זה טכניקה, טכניקה, טכניקה...
יש לי המון מה להגיד על זה, אבל חוששת שאני נדחפת בלי ששאלתי אפילו האם בא לך לשמוע...
- אנגלית - לילד שקשה לו עם שפה ראשונה אני אישית תמיד המלצתי להורים - פשוט תעזבו.
למרות שבתיכון ישלמו על זה מחיר, אז מה.
בדרך כלל זה עבד לי טוב.
נכון, יכול להיות שבתיכון לא יהיה מספיק זמן לסגור את הפערים והילד לא יצליח לגמור בגרות באנגלית.
אבל ביסודי, יותר דחוף לי לבסס לו דימוי של לומד מצליח, עצמאי, מתקדם. ממילא כמעט ולא קיים מצב שבו שעות הוראה מתקנת של שילוב יוקדשו לאנגלית.
אז לתקוע אותו לנצח עם אסטרטגיות בתחום אחר בשביל שאולי אי פעם זה יקרין על האנגלית...?
בעיני - פשוט להרפות מזה. אז שילד לא יהיה טוב במקצוע אחד. שישקיע אנרגיות בכל היתר.
מקסימום יעשה מכינה אחר כך. ההתפזרות על מיליון מקצועות כשבחלק היה אפשר להצליח אילו היו מתמקדים - בעיני היא שלילית.
שוב, זו דעתי, והיא ממש לא היתה מקובלת בזמנו... ראיתי ילדים שנדמה לי שזה כן הועיל להם.
ואם כבר מוטרדים מהאנגלית: אז לקחת שיעורי הוראה מתקנת ספציפיים על ידי מורה שמתמחה בהוראה מתקנת באנגלית, בעיני יעיל יותר מאיבחונים...
גם אם יש לה בנוסף ליתר גם קושי בקשב וריכוז, ואפילו אם הייתם מחליטים לנסות טיפול תרופתי, בכלל לא בטוח שהטיפול היה משפיע ישירות דווקא על האנגלית, כי יכול להיות ששם כבר יש פערים מצטברים..
עוד פעם, לא יודעת, אולי צריך לשאול פה עוד כמה שאלות לפני שאני אומרת ככה נחרץ.
המבט הדיאגנוסטי -
לדעתי אתם יכולים לנחש האם הבנה שאולי יש לה גם קשיי קשב בנוסף לעיבוד השמיעתי עשוייה לתרום להבנה טובה יותר שלה במישור הלימודי ואולי גם החברתי, או שזה לא מאוד משנה בעצם. אפשר להתייחס להשערה "אולי יש לה גם קשיי קשב קלים בנוסף לכל השאר" כבסיס לעבודה, כבסיס לשאלה - ונגיד שהייתי יודעת שיש גם קשיי קשב, האם הייתי עושה משהו אחרת? האם יש עוד משהו שניתן לעשות שלא עשינו עד עכשיו?
בבית ספר, ילדים עם קשיי קשב קלים שהסתדרו מצויין בכיתה בזכות תמיכה מהבית, כי ההורים הבינו אינטואיטיבית למה הילד זקוק, כשהמחנך היה בא אלי בסוף שנה ושואל האם צריך להגיד משהו להורים, כי אולי הבעייה תצוץ יותר מאוחר, הייתי מציעה שנזמין אותם יחד, אומרת מה אנחנו רואים, הם תמיד הסכימו איתי, כי הם הכירו מצויין את הילד שלהם, הייתי שואלת האם הם חושבים שהילד זקוק לאיבחון כדי שהם ואנחנו ניתן לו את מה שהוא צריך (יותר מיקוד, לוודא תוך כדי שיעור מידי פעם שהוא קשוב, לוודא בנקודות הקריטיות הבנה, ועוד טיפים..) ותמיד המסקנה היתה ש.. לא, תודה, אנחנו לא צריכים נוירולוג בשביל שהוא יגיד לנו את מה שאנחנו יודעים לבד.
אם טיפול תרופתי הוא אופציה - אז ממילא לדעתי כל גוף מגיב אליו אחרת, ראיתי ילדים עם עוצמה פחות או יותר דומה של קושי בקשב, שקיבלו את אותו טיפול תרופתי, אצל אחד הוא פתר 80% מהקושי ואצל אחר אותו מינון לאותה עוצמת קושי פתר רק כ 50% נגיד מהקושי, וגם זה אחרי התאמות חוזרות של הסוג, הטיימינג וככה.
אני מחסידי ה"לנסות לראות ולבדוק" אם שוקלים טיפול תרופתי. להחליט בעצמנו. להורים הייתי תמיד ממליצה להגיע לרופא כשהם כבר יודעים מה הם רוצים, ולא לחכות שהוא יחליט בשבילם...
אין דבר מעצבן יותר כחלק מצוות של בית ספר מלקבל מרופא שראה את הילד למשך רבע שעה, פתק שמודיע שאין לילד שום בעיית קשב... כשאנחנו רואים סימפטומים.
אולי האמת מתאים יותר להעביר את מה שכתבתי פה לדף אחר, אולי תמחקי אם מעצבן לך בעיניים או שאת יודעת מספיק טוב על מה חשוב לך להתמקד איתה.
כתבתי פשוט כי זה מסתובב לי כבר כמה ימים בראש, לא הספקתי להגיע לאינטרנט, ומעצבן אותי כשלפעמים מערכת מתמקדת בדברים שלאו דווקא הם אלה שיקדמו... (()(