...
וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו
...

https://www.youtube.com/watch?v=hAX2ku9ifEs

עצתי היא רק להצטייד בסבלנות ובאמונה שזה יבוא.

יודעת שזה נשמע קלישאי אבל הקלישאה לכאורה הזאת עובדת.
זה מסלול חייך. תהני ממנו. יש לך הרבה סיבות טובות להיות שמחה ואז תבוא עוד...

היי,
כל כך מבינה אותך. גם אני בת 32 מרגישה תקועה ולא מוצאת את עצמי. למדתי תואר במשאבי אנוש ומצאתי את עצמי אחרי הלימודים בכלל כמזכירת מנכל וככה כבר 5 שנים קופצת ממשרד למשרד כמזכירה. ניסיתי המון להתקבל למשאבי אנוש ללא הצלחה וויתרתי כנראה שהכיוון שלי אחר. מאז סיום הלימודים מרגישה תקיעות, חוסר מוטיבציה לעבוד בתחום האדמיניסטרציה ומחפשת משהו אחר לגמרי. ניסיתי להתחיל בקוסמטיקה ולא דיבר אלי כל כך משהו בוער בי לעבודה עם אנשים כמו אחות למשל אך לצערי אין לי אפשרות ללמוד אחיות מנסה למצוא כיוון של עזרה לאנשים אבל תמיד מתלבטת ויש בי פחד שאכשל ששוב זה לא זה. ניסיתי הרבה כיוונים ולא מוצאת את הנקודה שיכולה לספק אותי וגם רוצה קורס קצר ולא תואר או לימודים אחריפ כי למדתי שלומדים מהחיים עצמם. אני נשואה שנתיים גם עם ילדים לא הולך ויש לי הרגשה שזה מכיוון שיש לי אי שקט פנימי בחוסר מציאת הייעוד שלי אבל אופטימית כל יום ויש תקווה וגם למדתי ועדיין לומדת על עצמי כל יום מחדש

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

קשה למצוא יעוד כשאין מוטיבציה בכללי

[u]אני צריכה רגע לנער את תלתליי כדי שהמוח שלי יתמצק בחזרה סביב מה שחשוב באמת.[/u]
מה חשוב באמת? כלומר - לי
איפה אני מרגישה שהייעוד שלי מרים את ראשו דרך העשייה שלי (ומתוך הבנה מלאה שיש ביטוי של ייעוד שבכלל לא כולל עשייה אלא סוג של היות, של מהות)

לעשות דברים מתוך שמחה
לעשות מתוך עניין
לעשות מתוך ציפייה להתפתחות וגדילה
לעשות לצד ועם אנשים (עדיפות ממש גבוהה לאנשים שמחים וחיוביים כלפי החיים)
להרבות טוב בעולם
להיות במלואי, על כל חלקיי, בלי שזה יהיה מסוכן

עכשיו אני נושמת עמוק ושואלת את עצמי - איפה את מוצאת את כל אלה?
המילים האקראיות שעולות לי - במה ו- גוף
מעט מבלבל, אבל מעורר מחשבה

D-:

[u]למרות שאין לי תלתלים לנער.[/u]
יש לי כל כך הרבה, מוכנה לחלוק איתך ברצון.

[u]מסוכן לי כשהוא נקבר תחת בירוקרטיות ואני צריכה רגע לנער את תלתליי כדי שהמוח שלי יתמצק בחזרה סביב מה שחשוב באמת.[/u]
מזדהה ממש. למרות שאין לי תלתלים לנער

[u]וקיבלתי הצעות ונעתרתי לחלקן[/u]
פתאום שמה לב לזה. שהצד היוזם שבי נשאר במחשבות והרעיונות, בעוד הצד הפועל שלי רק הסכים לדברים שהזדמנו בדרכי.
ואני מעלה תהייה קטנה מה הקשר בין זה לבין תחושת הייעוד שלי.

עוד משהו לגבי הייעוד - מסוכן לי כשהוא נקבר תחת בירוקרטיות ואני צריכה רגע לנער את תלתליי כדי שהמוח שלי יתמצק בחזרה סביב מה שחשוב באמת.

יצא לך ציפרור נאה, צפריר.

[u]וזה שווה ריקוד[/u]
לשמחתי, אני לא צריכה סיבה בדרך כלל :-)
<למרות שמודה שהשבוע משהו הכביד עלי ולא הלכתי ביום רביעי, ובאופן לא מפתיע רק נהייתי יותר ויותר כבדה.>

[u]אני אוהבת את היעוד של "להרבות טוב בעולם"[/u]
אני לא חושבת שזה ייעוד. אני חושבת שזו מהות. זה כמו... הכיוון הכללי שאליו אני מסובבת את המעשים שלי.
גם זה
[u]היעוד שלי הוא ביכולת לראות את האחר ולהכיל[/u]
הוא בעיניי מהות ולא ייעוד. את כמובן לא חייבת להסכים, זו פשוט הדרך שבה אני חווה את אלה.

[u]פעם שאלתי את שחף מה משמעות החיים והוא ענה תשובה מאוד ארוכה שבסיכומה היה ברווז. לפעמים אני מרגישה שלכל השאלות הגדולות יכולה להיות מין תשובה אבסורדית כזאת, כי באותה מידה שהן חשובות הן גם לחלוטין חסרות חשיבות.)[/u]
קודם כל נורא צחקתי, כי אני ממש יכולה לראות את הדיאלוג הזה ולשמוע אותו בקולו של שחף.
מעבר לזה, אני מסכימה לגמרי לגבי מידת החשיבות של שאלות כאלה. בעיניי החשיבות שלהן נגזרת מהצורך של האדם בתשובה ברגע המסוים שלו בחייו.

אני מאוד ברגע כזה כבר חודשיים בערך, וקרו לי כל כך הרבה דברים בכיוון, ועשיתי ג'אגלינג לכל כך הרבה רעיונות וקיבלתי הצעות ונעתרתי לחלקן וזה מרחף מעלי כמו ענן קטן ולבן. אז עכשיו זה חשוב לי.
אבל לו הייתי שואלת אותי בקיץ הייתי תוהה מאיפה בא לך כל הפלסף הזה :-D

מעניינת השיחה על יעוד. אני אוהבת את היעוד של "להרבות טוב בעולם". כל פעם שאני מרגישה סתם עלה מרחף בעולם, אני חושבת על זה שאני מרבה טוב בעולם פשוט כי אני נחמדה והוגנת ונעימה. כן. אני רואה בנעימות ממש יעוד לפעמים, בעולם כל כך קשה ואגרסיבי. ולפעמים אני חושבת שהיעוד שלי הוא ביכולת לראות את האחר ולהכיל. אבל ברבות השנים סגרתי את עצמי לזה כי גיליתי שאני ממש נמצצת מהלשד, שלא נותר לי לעצמי.

ועכשיו מה שאני בעיקר עושה זה להיות אימא של עלמה, בצורה מאוד אקטיבית כי היא הדבר הכי ממורכז ביקום. ולפעמים זה נראה לי כזה יעוד, כי זה מתאים לי כמו כפפה ליד. ולפעמים להפך, אני בטוחה שלא נועדתי להיות אמא וכל דבר שאני עושה הוא טעות עצומה.

ומסביבי יש חברים, בני משפחה, אמנים שכבר שנים פשוט עוסקים בלקדם את עצמם, עקב בצד אגודל. נראה לי שהם יודעים מה היעוד שלהם ובכל מקרה לא יכולים להפסיק לחתור לשם, למרות שפרנסה גדולה אין שם. הם לא אנוכיים, או נדיבים, הם פשוט הם. יש בזה יופי רב למען האמת.

(פעם שאלתי את שחף מה משמעות החיים והוא ענה תשובה מאוד ארוכה שבסיכומה היה ברווז. לפעמים אני מרגישה שלכל השאלות הגדולות יכולה להיות מין תשובה אבסורדית כזאת, כי באותה מידה שהן חשובות הן גם לחלוטין חסרות חשיבות.)

חלק מייעודך הוא הבירור מהו ייעודך
והכלים לבירור הזה, נרכשים על ידך
ואז מתגלה
שלא פחות חשוב הוא האיך.
וחלק מהאיך
יש את
האיך לברר מהו הייעוד
ואיך להגשימו
במובן של כיצד ובמובן של איכות.

וזה שווה ריקוד.

[hr]

תודות

_בקצרה, קן רובינסון מזהה את ״האלמנט״ (אפשר להקביל ל״ייעוד״) כמשהו שגם טובים בו וגם נהנים לעשות אותו, ומתלווה לו תשוקה. התיאור של החוויה של האלמנט הוא במהותו flow, או זרימה יצירתית: תחושה של אנרגיה, יכולת והנאה גדולה.
הניסיון של flow הוא היעלמות של האגו ושל שיפוט. ככל שהם נמחקים יותר, החוויה שלמה יותר._
תודה על זה. כתבת כל כך מדויק שאני מניחה שהוא עצמו ממש היה חותם על זה :-)
אני בכל זאת (כי זה מה שמעניין אותי, אתן לא חייבות לעקוב אחרי קו המחשבה הזה) מעבירה את המילים היפות האלה לייעוד שמתפרנסים ממנו.
ואני רואה איך הזרימה הזו נהיית תקועה כאשר היא נתקלת ב... בירוקרטיה, משובים מבאסים, סתם קשיים אחרים ועוד ועוד ועוד.
כלומר, האלמנט הוא משהו שאני רואה ממש בקלות כשזה תחביב או משהו אחר שאין בו ענייני פרנסה.
כאשר מתחיל להתערבב בזה כסף ולקוחות וכאלה - משהו אחר נכנס לשם ואני מרגישה צורך בתיאור אחר שלוקח את כל אלו בחשבון.

[u]לגבי המילה ייעוד: מסכימה לגמרי שיש בה הנחה של כוח עליון[/u]
באופן אישי אני ממש לא מתחברת לזה. בשבילי ייעוד הוא דבר ממש פנימי, מתוך הנימים שלי. ואם מישהו יתעקש על הכוח העליון אני אומר שזו ההשתקפות של האלוהות בתוכי, לו רק הייתי מאמינה בקיומו.

[u]חלק מההבנה הוא שלא צריך להיות יחיד סגולה בשביל זה.[/u]
מסכימה מאוד מאוד מאוד. אני שמה את זה במילים קצת אחרות. שזו ההבנה שאני הכי חשובה ומיוחדת ואין עוד אחת כמוני, בעודי בו זמנית מכירה בהיותי חסרת חשיבות לחלוטין, בדיוק כמו כולם, ובת תחליף וחלוף.
היכולת להחזיק בפרדוקס הזה בלי להתבלבל (לפחות רוב הזמן) היא הלב של הוצאת הייעוד הזה החוצה לעולם. היא הביטחון והענווה בו זמנית.

עוקבת בעניין :-) נושא שמאד קרוב לליבי

עוד מחשבה קצרה כי אני ממש צריכה לעוף מכאן...
הדיון על הייעוד הזכיר לי את ההרצאה של אליזבט גילברט בטד על החוויה היצירתית כסוג של חוויה מיסטית, מפגש עם אלוהים.
(צריכה לחשוב על זה עוד)

בקצרה, קן רובינסון מזהה את ״האלמנט״ (אפשר להקביל ל״ייעוד״) כמשהו שגם טובים בו וגם נהנים לעשות אותו, ומתלווה לו תשוקה. התיאור של החוויה של האלמנט הוא במהותו flow, או זרימה יצירתית: תחושה של אנרגיה, יכולת והנאה גדולה.
הניסיון של flow הוא היעלמות של האגו ושל שיפוט. ככל שהם נמחקים יותר, החוויה שלמה יותר.

_אני מזהה כאן את ההבדל בתחושה שלי על רקע השאלה של ייעוד ולא של ערך עצמי.
זה ממש מענין. אני חושבת שהערך העצמי יכול הרבה פעמים למסך מאד את היעוד, ולהטות אותנו מדרכנו למימוש שלו._

כולנו זקוקים למשוב חיובי מאחרים ונהנים ממנו, מהיותנו חיה חברתית. זו תכונה אנושית בסיסית.
כמו כל דבר אחר, זה מנגנון שיכול לפעול בצורה חיובית שמועילה לנו, או להיות בשירות הגנות כמו מיסוך כאב, ולהיות הקולב שעליו תולים את הערך העצמי.

הצורך והפנטזיה על הערכה מאחרים יכולים להיות תמרורים שמראים על ייעוד. יש מי שיראה את עצמו כמטפל מוצלח, יש מי שיראה את עצמו כאיש עסקים מצליח, או כאמן. בתנאים אופטימליים, זה פשוט יראה על מי שאני. בתנאים פחות אופטימליים, אם הקול שלי הושתק, זה יראה על מי שאני מנסה להיות בשביל אחרים.
בתקופות שונות בחיי הייתי בשני המצבים. בעוד שעבודה כעורכת דין הקנתה לי מדי פעם רגעים של זרימה יצירתית (כשכתבתי, כשבניתי טיעון או כשערכתי), המכלול היה בלתי נסבל בשבילי.
(לקח לי שנים להגדיר לעצמי בדיוק למה, וזה היה כרוך בהיכרות וקבלה עמוקה יותר של מי שאני).

לגבי המילה ייעוד: מסכימה לגמרי שיש בה הנחה של כוח עליון. גם במונח באנגלית calling יש הנחה כזו.
והאמת, זה משהו שהפריע לי בתור מישהי שרואה את עצמה בלתי רוחניקית בעליל :-).

אבל בהתקרבי לגיל חמישים המופלג, קרה לי מה שקורה להרבה אחרים בגיל הזה (הורמונלי כנראה :-p), והתקרבתי קצת לרוחניות. במקרה שלי, בלי לאבד טיפה מהאתאיזם והספקנות שלי.
אני לא צריכה את אלוהים או כל ישות אחרת בשביל לזהות צורך פנימי חזק יותר להתחבר לאנשים אחרים ולהגדיל את הטוב בעולם, להרגיש ולהבין שאני חלק ממכלול, ולהבין בהמשך למה ש [po]יעלי לה[/po] אמרה כל כך יפה, שכשאני מגשימה את הייעוד שלי, זו לא רק נתינה לעצמי אלא גם נתינה לאחרים. חלק מההבנה הוא שלא צריך להיות יחיד סגולה בשביל זה.

ניסוח מוצלח (הרב קוק היה קופירייטר לא רע :-) ):

צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות
את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו.

[list]
[*] הרב קוק
[/list]

[u]הרבה פעמים הוא אומר את מה שנראה שניה אחרי כן כמובן מאליו, רק שהוא ניסח אותו בבהירות וזה לגמרי לא מובן מאליו[/u]
מזדהה. גם ההקשבה שלי אליו היא כזו בדיוק.

בקצרה לעת עתה, כי אני כותבת מהטלפון - נראה לי רלוונטי להזכיר כאן את קן רובינסון וספרו The Element. יש גם כמה הרצאות שלו ביוטיוב על הנושא. באופן כללי, תענוג להקשיב לו. הרבה פעמים הוא אומר את מה שנראה שניה אחרי כן כמובן מאליו, רק שהוא ניסח אותו בבהירות וזה לגמרי לא מובן מאליו.

[u]וגם מצ'רה, אם בא לך.[/u]
אצלי זה לא קשור לטולקין (-:

_איזה בזבוז.
כי כל כך הרבה שעות של היום מוקדשות למה שמפרנס, למה שזה לא יעלה בקנה אחד?_
זה יכול להיות בזבוז אם זה סותר. אם זה [u]לא עולה בקנה אחד[/u] . אבל להערכתי והתרשמותי היעוד של הרבה אנשים הוא כזה שלא ניתן לתרגם אותו באופן סביר לעולם הפרנסה, בגלל שהעולם שלנו כזה עקום. כ"כ רחוק ממה שטבעי לבני אדם.
ואז, מי שהיעוד שלו ברור לו, יכול או לנסות לשנות את העולם (מטרה נאצלת אבל ממש גוזלת זמן ומשאבים), או לנסות לייצר את העיסוק שיושב בול על היעוד - וזה יכול להיות כרוך במאמצים גדולים כשהיעוד לא מתאים לצרכי התרבות והכלכלה - או לעשות גם וגם. זה לא חייב להיות סותר, זה יכול להיות תוך כדי העבודה עצמה או בזמנים שהיא משאירה.
נגיד, מישהו שנורא אוהב ונורא ממומש מלהכין אוכל ולהאכיל, לא בהכרח יתאים לו להיות טבח או בעל מסעדה או קייטרינג, כי אלה דורשים עוד מלא דברים שיכול להיות שהוא ישנא יותר מלעבוד במשהו אחר ולבשל כשיש לו זמן. אז לפעמים הדרך למימוש היעוד לא עוברת דרך עיסוק לצורך פרנסה אלא לידו, או במשולב אבל בדרך לא רשמית וקצת חמקמקה.

[u]אני מזהה כאן את ההבדל בתחושה שלי על רקע השאלה של ייעוד ולא של ערך עצמי.[/u]
זה ממש מענין. אני חושבת שהערך העצמי יכול הרבה פעמים למסך מאד את היעוד, ולהטות אותנו מדרכנו למימוש שלו.
אני לא זוכרת איך זה מופיע פורמלית בסולם הצרכים של מסלו אבל בעיני יעוד נמצא בקומה אחרת, גבוהה יותר, מקבלה והכרה ע"י אחרים. הוא קשור לדיאלוג עם אלוהים.

[u]מבחינתי ייעוד כולל הנחה כלשהי על כוח עליון כלשהו, או מעורבות של היקום, או גורל. מישהו שמייעד[/u]
יכולה להרחיב עוד קצת (וגם מצ'רה, אם בא לך)? לא קראתי שום טולקין, שעמם אותי למוות.

[u]אני חושבת שהרבה אנשים בעולם ממשים את היעוד שלהם באופן מרשים בעודם מתפרנסים ממשהו שלא קשור אליו במיוחד.[/u]
לא בדיוק יודעת למה, אבל המילה שעלתה בי למקרא הדברים היתה - איזה בזבוז.
כי כל כך הרבה שעות של היום מוקדשות למה שמפרנס, למה שזה לא יעלה בקנה אחד?

[u]תתבונני במתנות שקיבלת[/u]
כן, יש בזה משהו. והייתי גם לשם העניין בודקת מה קיבלתי (כלומר, מה משאיר בי תחושה שפשוט נולדתי ככה) לעומת מה שפיתחתי עם השנים והוא יושב ממש אחרת בגוף.

[u]אני חושבת שכשאדם מגשים את עצמו ברגע נתון, עוסק בייעוד שלו ברגע נתון, הוא חווה את זה כנתינה גבוהה מאוד ועוצמתית מאוד לעצמו[/u]
זה נשמע קרוב למה שכתבה אישה במסע. אני עדיין לא ממש מבינה את זה.
כשאני מרגישה הגשמה של הייעוד שלי, הדבר הכי ברור שאני מקבלת מזה באותו רגע זה סיפוק מהסוג של "הצלחה" והוא הרבה פעמים קשור בפידבק של הסביבה.

אם אני לוקחת למשל את הריקוד שלי, שהוא לחלוטין סוג של ייעוד, הוא מרגיש אחרת לגמרי מתחושת הייעוד שיש לי כאשר מישהו שעובד איתי משתף אותי בהצלחה שלו או בשביעות הרצון שלו ממה שהוא מקבל ממני.
אני לא נוטה להיות אדם שנשען על פידבק מהסביבה לצורך ההערכה העצמית שלי ולכן אני מזהה כאן את ההבדל בתחושה שלי על רקע השאלה של ייעוד ולא של ערך עצמי.

מצ'רה, אני מזדהה עם כל מה שכתבת.

[u]נתינה במובן של מיצוי הפוטנציאל?[/u]

נתינה במובן של נתינה.
אני רואה שזה יוצא ממש לא מובן למרות שלי זה נראה ברור לגמרי.
מנסה להסביר...

אני לא מתכוונת שנתינה גבוהה של מישהו לעצמו או לאחרים זה הייעוד. אלא שהייעוד, כשהוא מוגשם, מתבטא בנתינה ברמה הכי גבוהה. אני חושבת שכשאדם מגשים את עצמו ברגע נתון, עוסק בייעוד שלו ברגע נתון, הוא חווה את זה כנתינה גבוהה מאוד ועוצמתית מאוד לעצמו. יש אנשים, או יותר נכון יש ייעודים כאלה, שגם הסביבה שלהם תחווה את הנתינה, תקבל ותיהנה מהנתינה. ובמקרה הטוב ביותר, האנושות כולה. אבל אלה יחידי סגולה.

קוראת אתכן מאד בענין.

[u]אני חושבת שייעוד זו הנתינה הכי גבוהה שאדם יכול לתת בחייו - בין אם לעצמו, למשפחתו או לאנושות.[/u]
גמני.
[u]מבחינתי ייעוד כולל הנחה כלשהי על כוח עליון כלשהו, או מעורבות של היקום, או גורל.[/u]
גם מבחינתי.

רוצה להוסיף שני דברים:

יעוד לא חייב להתבטא דוקא במקצוע או עיסוק. אני חושבת שהרבה אנשים בעולם ממשים את היעוד שלהם באופן מרשים בעודם מתפרנסים ממשהו שלא קשור אליו במיוחד.

האיש שאיתי אומר כך: אם את רוצה לדעת מה היעוד שלך תתבונני במתנות שקיבלת, כי לא קיבלת אותן רק בשביל עצמך אלא כדי להעביר אותן הלאה.
אז מי שקיבל הרבה מתנות - ממש יכול להיות בעיני שהיעוד שלו הוא יותר מדבר אחד.

[u]אני חושבת שייעוד זו הנתינה הכי גבוהה שאדם יכול לתת בחייו[/u]
אני חושבת בדיוק להפך - ייעוד זה דבר שאדם עושה לטובתו ולהנאתו הבלעדית.
מבחינתי ייעוד כולל הנחה כלשהי על כוח עליון כלשהו, או מעורבות של היקום, או גורל. מישהו שמייעד. <אולי עודף דיונים על טולקין?>

[u]אני חושבת שייעוד זו הנתינה הכי גבוהה שאדם יכול לתת בחייו[/u]
נתינה במובן של מיצוי הפוטנציאל? או משהו אחר?

[u]משתדלת לחיות בהווה, ובעיקר להיות שמחה בהווה, כמה שיותר[/u]
אולי זה הייעוד שלך?! נראה לי ייעוד מעולה.

אני חושבת שייעוד זו הנתינה הכי גבוהה שאדם יכול לתת בחייו - בין אם לעצמו, למשפחתו או לאנושות.
אם אפשר גם וגם וגם - מה טוב, אבל זה נדיר כנראה.

[u]משהו שהוא כבר בסיסי בזהות שלנו, בהגדרה העצמית שלנו.[/u]
או שעתיד להיות כזה אם נזרום איתו ונממש אותו.

וזו גם שאלה - בהינתן שיש ייעוד, האם אני יכולה לדעת אותו מראש, לחוש אותו פועם בתוכי, או שזה משהו שאני יכולה להבין בעצם רק בדיעבד, שהלכתי אחרי הייעוד שלי.

וגם - אני מסכימה שיכולים להיות לנו כמה ייעודים, אבל מציעה שזו קריאה פנימית שונה מאשר סתם בחירה אקראית במשהו שאני טובה בו או יכולה להיות טובה בו.

וגם - לפעמים מותר לברוח מהייעוד שלנו כי הוא חלק מאורח חיים שאנחנו פשוט לא רוצים ואין דרך לעקוף את זה.

אני מרגישה ש"ייעוד" מדבר על העתיד, לאן אני אגיע, לאן אני שואפת, מה היעד. אני אישית די חסרת יעד ומטרה(ות), חסרת שאיפות, ולכן כנראה גם חסרת יעוד. משתדלת לחיות בהווה, ובעיקר להיות שמחה בהווה, כמה שיותר :)

אוקיי, הסתדרו לי המחשבות (-:

[u]אולי שאינטואיציה היא נקודתית יחסית וייעוד מיוחס למשהו רחב בהרבה.[/u]
נראה לי ש"ייעוד" מתייחס למשהו שהוא מעבר למשהו שאנחנו עושים וטוב לנו לעשות, אלא משהו שהוא כבר בסיסי בזהות שלנו, בהגדרה העצמית שלנו.
עדיין לא מאמינה שזה קיים (-: , לפחות בספירה של מה שנקרא "מקצוע" או "עיסוק".

[u]יש איזה חומר אפור באמצע שאני מרגישה שאנחנו לא נוגעות בו.[/u]
אנטרופיה :)

[u]מה בעצם ההבדל בין זה לבין אינטואיציה?[/u]
אולי שאינטואיציה היא נקודתית יחסית וייעוד מיוחס למשהו רחב בהרבה.
נגיד... יכולה להיות לי אינטואיציה ממש טובה מה הילדים שלי צריכים, לצד איזו ידיעה שהייעוד שלי הוא להיות (גם) אמא.

[u]זה אולי נראה כמו הפרעת קשב וריכוז פשוטה, אבל אני סבורה שאני כשרונית וסקרנית ולכן לא אוהבת להתמקד בדבר אחד[/u]
בתור מישהי שהקשב שלה נוטה לנדוד (אף פעם לא בדקתי אם זה ממש משהו ברמה של אבחון או סתם מעופפות מסוימת) - זה לא עניין של אוהבת/לא אוהבת להתמקד בדבר אחד. אין שם תמיד אלמנט של בחירה, וזה אכן לפעמים מעצבן אותי למצוא את עצמי מתעסקת עם משהו שלא התכוונתי להתעסק בו ולא מתעסקת עם מה שכן התכוונתי להתעסק, וגם היה לי חשוב.
זה נכון שיש לזה יתרונות אחרים לפעמים.

[u]מה דעתך על ייעוד כאיזו קריאה פנימית נורא ברורה לקום ולעשות משהו?[/u]
דעתי היא שזו פשוט תחושה שיש לפעמים, ולפעמים היא גם תוכיח את עצמה אחר כך ולפעמים לא. היו לי צמתים בחיים שבהם היה לי נורא ברור, בלי שום סיבה קונקרטית, מה לעשות... והיו גם שלא.
מה בעצם ההבדל בין זה לבין אינטואיציה?
נראה לי שהיתרון הכי גדול של הקריאה הפנימית הזו, הוא שהיא דוחפת אותנו לבחור משהו ולעשות אותו בלי להתלבט יותר מדי. ומכיוון שלדעתי אפשר באמת להביא את עצמך כמעט לכל מקצוע, ומכיוון שכל דבר שאנחנו עושים פותח עוד המון אפשרויות שבאמצעותן אפשר להגדיל עוד ועוד את ההתאמה של העיסוק אלינו, רוב הזמן זה פשוט מאוד כדאי לקפוץ ככה למים.
במילים אחרות, אני לא בטוחה שאנשים עם תחושה של קריאה פנימית כזו אכן מוצאים את עצמם מרוצים בשיעורים גבוהים הרבה יותר מאשר אילו היו בוחרים אקראית מבין כמה אפשרויות.

[u]יש איזה חומר אפור באמצע שאני מרגישה שאנחנו לא נוגעות בו.[/u]
גורל?

_אולי תהפכי את המשפט?
זה אולי נראה כמו הפרעת קשב וריכוז פשוטה, אבל אני סבורה שאני כשרונית וסקרנית ולכן לא אוהבת להתמקד בדבר אחד..._
ודרך דומה לחשוב על זה היא לתהות מי המציא את הרעיון של הפרעת קשב וריכוז ולמה כאב לו כל כך שלחלק מהאנשים יש קשב וריכוז שונים משלו.
השערה - זה מישהו עם חיבה יתרה להתנהלות בית ספרית.

[u]אני נהנית לחשוב,שאני אדם ברוך כשרונות וסקרן ולכן לא מסוגלת להתמקד בדבר אחד, אבל בסופו של דבר זה נראה לי כמו הפרעת קשב וריכוז פשוטה.[/u]
אולי תהפכי את המשפט?
זה אולי נראה כמו הפרעת קשב וריכוז פשוטה, אבל אני סבורה שאני כשרונית וסקרנית ולכן לא אוהבת להתמקד בדבר אחד...

ואם אתה חוקר בנשמתך, אמן וונבי וכמעט תמיד מטפל בסופו של דבר?

אני נהנית לחשוב,שאני אדם ברוך כשרונות וסקרן ולכן לא מסוגלת להתמקד בדבר אחד, אבל בסופו של דבר זה נראה לי כמו הפרעת קשב וריכוז פשוטה.

[u]מצד שני, יש איזה חומר אפור באמצע שאני מרגישה שאנחנו לא נוגעות בו. משהו שמונח בין כישרון ואופי לבין הייעוד. כרגע נדמה לי שהקריאה הפנימית שהתייחסתי אליה היא בכיוון הזה.[/u]
מהאנשים שאני מכירה, יש 3 סוגים: האמן, החוקר (וקצת פחות-המטפל). לא בהכרח באותה רמת "ייעוד" ולא בהכרח מאושרים אבל תמיד קשורים לסוג ההתבוננות היחודי שלהם. מעט מאד אנשים כאלה, אני חושבת, מחליפים מקצוע/קריירה וגם אם כן, זה יבוא מאותו מקום פנימי ויוביל למשהו דומה.

[u]אני מדמיינת את זה כהתאמה מושלמת בין האדם למה שהוא עושה, וגם - התאמה שיש בה בלעדיות. ככה ששום אחר לא יתאים באותה מידה.[/u]
המממ... זה כמו להגדיר מראש משהו שאין לו סיכוי להתקיים לעולם. מושלמות ובלעדיות? נו, באמת. אני חושבת שההגדרה שלך מוטה על ידי ההשקפה שלך :-)
מה דעתך על ייעוד כאיזו קריאה פנימית נורא ברורה לקום ולעשות משהו?

[u]נדמה לי שזה יותר עניין של תכונות אופי מאשר של ייעוד או ריבוי כשרונות, שגורם לאנשים מסוימים להיות "מפוקסים" יותר.[/u]
מצד אחד, הנהנתי בהסכמה. וכתבת ממש טוב ומשכנע את כל הפיסקה הזו.
מצד שני, יש איזה חומר אפור באמצע שאני מרגישה שאנחנו לא נוגעות בו. משהו שמונח בין כישרון ואופי לבין הייעוד. כרגע נדמה לי שהקריאה הפנימית שהתייחסתי אליה היא בכיוון הזה.

[u]פה אני לא מרגישה שהבנתי אותך לגמרי. רוצה להרחיב קצת?[/u]
לא יכולה כרגע. אבל הצחקת אותי כי זה זה הכיר לי משהו.
לפעמים אני כותבת טקסט אקדמי ונותנת לאיש כאן לעבור עליו. והמון פעמים אני יודעת בדיוק בדיוק איפה יש חורים בטיעון שלי או ברצף ההצגה שלו אבל פשוט לא מצאתי דרך לפתור את זה או שלא היה לי חשק.
והוא תמיד, אבל תמיד עולה עלי ומסמן.
אז הרגשתי קצת ככה מול מה ששאלת. או במילים אחרות - זה לא את, זו אני, וזה היה צפוי מראש :-)

[u]תארי לך מה זה בשבילי מטלות הבית...[/u]
אני מכבה משהו בתוכי בשביל מטלות הבית. זה לא כיבוי רע בהכרח. אבל זה כיבוי.
כי אני לא מאמינה בלעשות את מטלות בשמחה ואני מוצאת שם שמחה רק בשני מצבים: אין לי שום דבר יותר טוב לעשות (קרה לי בפעם האחרונה בשנת 1997) או שאני זקוקה לפעילות מדידטיבית תנועתית (ואז מספיק לי לנקות חתיכת רצפה או לשטוף כלים. אני אף פעם לא [b]זקוקה[/b] ממש לנקות את כל הבית).

[u]תארי לך מה זה בשבילי מטלות הבית...[/u]
פה כבר צחקתי בקול רם (בהזדהות, כן?). תודה על זה :-)

_כל הנשים בשיעור ממש ניסו להעתיק אותו, אפילו שהגוף שלהן ממש לא בנוי לזוז ככה.
לפעמים ככה אני מרגישה ביחס לייעוד שלי. שנסיבות החיים דוחפות אותי לממש אותו בדרכים שלא מתאימות לי ושטרם מצאתי את הדרך לשלב היטב._
כל מילה

חזרתי להוסיף משהו.

[u]להפחית אשמה ובושה בעולם, להגביר את תפישת השפע, לקדם יכולת בחירה במה שטוב ועונה על הצרכים[/u]
לא משנה במה תעסקי, אם הדברים האלה חשובים לך, את תקדמי אותם מעצם נוכחותך, מהדרך שבה את עושה דברים, מהתקשורת עם אנשים סביבך. את ממש לא צריכה "לעשות" שום דבר ספציפי בשביל זה, לפחות לדעתי (-:
תלכי לעשות משהו שפשוט כיף לך ורצוי גם מפרנס אותך (-:

איך את בעצם מגדירה ייעוד?
אני מדמיינת את זה כהתאמה מושלמת בין האדם למה שהוא עושה, וגם - התאמה שיש בה בלעדיות. ככה ששום אחר לא יתאים באותה מידה.
מכאן גם נובע הפיקפוק שלי באפשרות שזה קיים. בתור מין שיכול כנראה להתקיים באושר רב מעיסוק בליקוט, גידול ילדים וכו' נראה לי שלא יכול להיות שאנחנו נורא זקוקים למקצוע מסוים כדי להיות מאושרים, או שיש מקצוע אחד ויחיד שמתאים לנו כמו כפפה ליד.
חוץ מזה שאנחנו גם משתנים כל הזמן.

[u]אנשים כאלה שכל החיים שלהם פשוט זורמים באיזה כיוון נורא ברור. אני מכירה כאלה והם גם נורא מבסוטים ממה שהם עושים.[/u]
יש כאלה, אבל אני חושבת שזה מגיע יותר מתכונות של האישיות שלהם מאשר מזה שמה שהם עושים הוא הייעוד שלהם. למשל, יש אנשים שהרף שלהם להתאמה של העיסוק שלהם, על כל רבדיו, לכל מימד של האישיות בכל נקודת זמן נתונה היא נמוכה יותר (וזה דבר מצוין בעיני. אצלי למשל הרף הזה לא מאוד גבוה). יש גם אנשים שלא מרגישים צורך לחשב מסלול מחדש בכל פעם שיש אפשרות. יש מסלול סטנדרטי שנובע ממה שהם עשו קודם, והם יתקדמו עליו בדיפולט אם לא יצוץ שם משהו קונקרטי שמטריד אותם. וכמובן עוד ועוד אפשרויות. הנקודה היא שנדמה לי שזה יותר עניין של תכונות אופי מאשר של ייעוד או ריבוי כשרונות, שגורם לאנשים מסוימים להיות "מפוקסים" יותר.

[u]גם אני. אבל אני מרגישה שאני לא מתחברת לתפישה הזו כי אלו פשוט לא החיים שלי ואין לי שום אינטרס לחשוב - אוי, החיים שלי היו יכולים להיות טובים יותר אילו...[/u]
אצלי זה עלה בפעם האחרונה שהתלבטתי "מה הדבר הבא". כלומר, מול היתרון של התזוזה הצידה למשהו קצת שונה, עמדו היתרונות של התקדמות בקו אנכי למעלה. בסוף זזתי באלכסון (-: כלומר, זה פחות בכיוון של "מה היה אילו" ויותר בכיוון של "איך כדאי לזוז".
מה שכן, בגלל שאני יודעת שאני "כזו", כלומר עלולה פתאום לרצות מאוד לשנות כיוון, אני לא מתכננת קדימה הרבה (-: . במקום לחשוב מה יהיה לי טוב באופן כללי, אני חושבת על תקופה של בין שנה לחמש קדימה.

[u]לפעמים ככה אני מרגישה ביחס לייעוד שלי. שנסיבות החיים דוחפות אותי לממש אותו בדרכים שלא מתאימות לי ושטרם מצאתי את הדרך לשלב היטב.[/u]
פה אני לא מרגישה שהבנתי אותך לגמרי. רוצה להרחיב קצת?

[u]אני לא חושבת שיש אנשים שיש להם ייעוד. אני חושבת שכולנו יכולים גם להצליח וגם להנות במגוון תחומים[/u]
אני ממש בטוחה שיש אנשים שיש להם ייעוד. אנשים כאלה שכל החיים שלהם פשוט זורמים באיזה כיוון נורא ברור. אני מכירה כאלה והם גם נורא מבסוטים ממה שהם עושים. זה לא אומר שהם לא היו יכולים לעשות דברים אחרים. ייעוד זה לא בהכרח דבר מצמצם בתפישה שלי. זו מן ידיעה פנימית כזו באיזו דרך ללכת, בלי לפסול דרכים אחרות.

_אם הייתי מתקדמת רק "אנכית" ולא "אופקית" הייתי מגיעה למקום "גבוה" יותר בנקודת הזמן הנוכחית.
אבל אני ממש לא מתחברת לראייה הזו_
גם אני. אבל אני מרגישה שאני לא מתחברת לתפישה הזו כי אלו פשוט לא החיים שלי ואין לי שום איטנרס לחשוב - אוי, החיים שלי היו יכולים להיות טובים יותר אילו...
בהחלט הייתי מוכנה להיות אישה עם ייעוד, כזו שיודעת לאן היא הולכת ופשוט מתקדמת מאוד בתחום שלה ונהיית מומחית של ממש.
החוויה שלי מאנשים כאלה היא ממש טובה. הם יודעים את המקום שלהם, הם רחבי אופקים בתחום שלהם (והרבה פעמים גם באחרים...) והם כל הזמן מתקדמים לתוך הדבר הבא כמעט בטבעיות, בעוד שאני המון פעמים שוברת את הראש על השאלה - מה הדבר הבא.
כאשר אני חשה תחושה של ייעוד היא לרוב מאוד אמורפית (להפחית אשמה ובושה בעולם, להגביר את תפישת השפע, לקדם יכולת בחירה במה שטוב ועונה על הצרכים) ודורשת תרגום לשפה פרקטית. תרגום מעולם לא היה הצד החזק שלי.
האיש שאיתי ידע מגיל צעיר שהוא רוצה להיות אקדמאי. שהוא אוהב לחקור. שהוא תמיד נמשך להרחבת הידע שלו ויצירת ידע חדש. בסוף הוא גם מצא את התחום שבו הכי מעניין אותו לעשות את כל זה. הוא כאילו התחיל מהחלקים הפרקטיים של איך הוא אוהב לעשות ומה הוא אוהב לעשות והתוכן בא אחר כך.
לי יש תוכן אבל הכלים בכלל לא ברורים לי וזה הרבה יותר קשה. משימה מסוג אחר לגמרי.

הנה דוגמה אחרת לזה, אבל מעניינת לדעתי -
הגוף שלי רוקד בצורה מסוימת. אתמול הלכתי לאיזה שיעור שהתגלה כאירובי. המדריך המוכשר בטירוף הוא איזה בחור מדליק עם שורשים קאריביים, שזז כמו שמעולם לא זזתי ולעולם לא אזוז.
כל הנשים בשיעור ממש ניסו להעתיק אותו, אפילו שהגוף שלהן ממש לא בנוי לזוז ככה.
לפעמים ככה אני מרגישה ביחס לייעוד שלי. שנסיבות החיים דוחפות אותי לממש אותו בדרכים שלא מתאימות לי ושטרם מצאתי את הדרך לשלב היטב. האיש שאיתי "זז" בחיים שלו דרך מה שבא לו באופן טבעי לגמרי מבחינה מתודית וזה הייעוד שלו - "לזוז" ככה. התוכן באמת פחות חשוב כשאתה זז כמו שאתה אמור לזוז.

מקווה שיצאתי מובנת.

[u]אנשים שיש להם פוטנציאל לעשות הרבה דברים ולכן אין להם ייעוד ברור הם בסדר גמור ואפילו נחוצים חברתית ומוטב להפסיק לכוון אותם להתמחות בדבר אחד אלא להפיק תועלת משלל הכישורים והידע שהם יכולים לרכוש.[/u]

קודם כל, אני לא חושבת שיש אנשים שיש להם ייעוד. אני חושבת שכולנו יכולים גם להצליח וגם להנות במגוון תחומים. באמת שאני מאוד אוהבת את התחום שלי, אבל הגעתי אליו די במקרה ואני חושבת שאם זה לא היה קורה, הייתי מוצאת משהו אחר שגם אותו הייתי אוהבת. לכן גם כשבוחרים להתמחות במשהו, יש בזה מימד של אקראיות.
אין לי עוד הרבה להוסיף כי אני פשוט מסכימה עם מה שכתבת.
יכולה לשתף שאצלי הבחירה להתמחות במשהו באה משתי מוטיבציות עיקריות: אחד הוא שכשאני מגיעה למקום של [u]יאללה, הבנתי,[/u] אני בדרך כלל מתחילה ללטוש עיניים לשלב הבא, של עיצוב התחום.
כלומר, את המצב הקיים הבנתי, ואני יודעת איך להתמודד עם הדברים שעולים ממנו, ואז אני רוצה גם לעצב את המצב הזה קצת או הרבה אחרת. וזה מספק לי עניין מחודש כדי להמשיך להשקיע עוד באותו תחום.
עניין נוסף הוא באמת שיקולים פרקטיים יותר, כשלפעמים אני יודעת ש [u]לעשות את העבודה השחורה שנדרשת כדי להתמחות[/u] יביא אותי למקום שאני רוצה, אם מבחינת נוחות התנאים והשכר ואם מבחינת העניין.
ובכל זאת, בשורה התחתונה, היו לי גם זגזוגים מקצועיים, ובדיעבד הם גם תרמו לי המווווון, אפילו שאפשר גם להסתכל על זה אחרת - אם הייתי מתקדמת רק "אנכית" ולא "אופקית" הייתי מגיעה למקום "גבוה" יותר בנקודת הזמן הנוכחית.
אבל אני ממש לא מתחברת לראייה הזו (-:

[u]לא היה לי קשה בכלל להתפרנס, לרוב הרווחתי שכר ממוצע וקצת למעלה מזה[/u]
ממש שמחה בשבילך.

[u]נושא מענין! מקווה להגיע להרצאה בקרוב.[/u]
את לא חייבת. זו הרצאה בתכלס מאוד שטחית.
הנה, אני אסכם לך - אנשים שיש להם פוטנציאל לעשות הרבה דברים ולכן אין להם ייעוד ברור הם בסדר גמור ואפילו נחוצים חברתית ומוטב להפסיק לכוון אותם להתמחות בדבר אחד אלא להפיק תועלת משלל הכישורים והידע שהם יכולים לרכוש. חסכתי לך 12 דקות.

[u]שלאנשים מרובי פוטנציאלים שלא רוצים להתמחות פשוט קשה יותר להתפרנס.[/u]
צילי, איזה נושא נהדר! אני כזאת אבל לא ארחיב כאן.
לא היה לי קשה בכלל להתפרנס, לרוב הרווחתי שכר ממוצע וקצת למעלה מזה. אבל אני לא יכולה להישאר במקום עבודה לאחר שמיציתי את כל זוויות הלמידה (או שלא איפשרו לי למצות).
שיגרה ומטלות מחזוריות זה ביג נו-נו בשבילי :) תארי לך מה זה בשבילי מטלות הבית...

יעבור אחר כך לדף [po]הרצאות מומלצות[/po] אבל בינתיים אני משוחחת על זה כאן.

הרצאה מעניינת על [url=https://www.ted.com/talks/[po]emilie]אנשים בעלי פוטנציאלים מרובים[/url] wapnick why some of us don t have one true calling[/po]
משהו שדיברנו עליו פעם באחד הדפים דרך המושג של "ייעוד"

אהבתי את ההרצאה ואת הפן האופטימי שלה והמעודד ריבוי כישורים והליכה אחרי מה שהיא מכנה "החיווט הפנימי". אלו דברים שלדעתי אי אפשר שלא להסכים איתם. בטח לא באתר הזה...
איפה אני עוצרת רגע לחשוב? ביישום של הדבר הזה לחיים. כי אני לא חושבת שרק התרבות הממקדת גורמת לנו לישר קו ולחפש פוטנציאל מסוים אחד. יש לזה עוד מרכיבים.
למשל, שלאנשים מרובי פוטנציאלים שלא רוצים להתמחות פשוט קשה יותר להתפרנס. מי שמתפרנס היטב מלהיות כזה הם לדעתי אנשים שיש להם כישורים אחרים ברמה גבוהה כמו היכולת ליצור קשרים, לשווק את עצמם, או שהם מבריקים באופן מיוחד או שיש להם הון עצמי להתחיל ממנו.
לסמוך בעיקר על ריבוי פוטנציאלים כמשהו שייקח אותנו רחוק זו בעיה בדרך כלל.
ואת זה אני כותבת כמי שמתמודדת עם זה בעצמה. אני עושה כמה וכמה דברים במקביל באופן שמתקרב להתמחות. אלו דברים שונים מאוד. ובקורות החיים שלי יש עוד כמה כאלה מהעבר.
לא הייתי מוותרת על שום דבר שלמדתי ועשיתי וכמעט התמחיתי בו, ואני יכולה בקלות רבה לראות איך כל אחד כזה משרת היום את מי שאני. אבל זה מייצר גם מגבלה, לא רק תועלת.

עוד דבר שהיא מחפפת בו זה הסיבות שבגללן אנשים עוזבים משהו כשהם מבינים את הפואנטה שלו. וזה לא רק או לא תמיד התחושה של שעמום ושל "יאללה, הבנתי, הלאה". בחלק מהמקרים זו ההיתקעות הזו בקיר שדורש כישורים נוספים שלא קשורים ללב הלמידה ושמעולם לא עניינו אותנו.
עוד סיבה זה שלפעמים פשוט אין חשק לעשות את העבודה השחורה שנדרשת כדי להתמחות. זה לא שעמום מהחומר אלא חוסר הרצון לעבוד קשה בשביל לדעת באמת הכל. אם מישהו היה מציע לאנשים האלה להשתיל להם במוח או בחיים את מה שנדרש סביר שהם היו מסכימים ברצון רב.

בקיצור, נושא חשוב ומורכב. אני חושבת שהוא נוגע לנשים רבות שכותבות כאן. אני אוהבת את הרוח האופטימית אבל לא אוהבת שמציגים דברים בצורה שטחית רק כי זה נשמע טוב ומעלה חיוך על השפתיים.
אשמח לשמוע מה אתן חושבות.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני מביאה לכאן פוסט שהעלתי בבלוג.

הסתכלות על יעוד יחודי ועל פחד יחודי -

לכל אדם יש יעוד שלו. יעוד, נושא שהוא, ביחודיות שלו, בא לקדם.

הרעיון שאני מביאה זה שכמו שלכל אחד יש יעוד, יעוד יחודי לו, כך יש לכל אחד פחד יחודי שלו.
מדברים על פחד כמשהו משותף לאנשים - שנחווה כביכול באופן דומה על ידי האנשים - פחד מהצלחה, פחד לאבד, פחד מבדידות, פחד מהלא מוכר.

התיאורים האלו לא מספיקים לאדם להתחבר לפחד שלו.

יש כמובן כל מיני פחדים לכל אדם, והרבה מהם כל אחד יוכל אולי לתאר באופן דומה כמו שאחרים יתארו.
מה שאני מעלה כאן זה שישנו גם הפחד המסוים הזה שיותר בולט והוא יחודי.

כפי שיש את היעוד היחודי לאדם ישנו פחד שהוא עם המאפיינים היחודיים שלו לכל אדם.

החוויה הזו מסמנת מסע, דרך של האדם, זה המוליך - וזה הדלק של האדם.

אומרים - להפוך את הפחד לדחף.

ההכרה שזה כך, המודעות שיש פחד שלך שהוא יחודי - הוא עם הצבעים והמאפיינים שיחודים לו אצלך, מדייקת את החוויה והמודעות.
לא צריך בהכרח לאפיין אותו, לא צריך לתת שמות תואר ליחודיות של חווית הפחד הזו שיתארו במה הוא יחודי.

די לחוות את המקום כמה שניתן ולהכיר שקיימת תכונת היחודיות, להכיר בהיותו אישי ויחודי.
זה מפחית מאוד מהרגשת ה'פחד מהפחד' שהיא הרבה פעמים משתקת. זה הופך את הפחד לפחות מפלצתי והרגשה כאילו הוא נכפה מבחוץ. ההכרה הזו ממקמת אותו כראוי בתוך הדרך האישית של כל אחד להתקדמות.

ויש בהבנה הזו את כל ההגיון הישר שיכול להיות: כשמטמירים את הפחד היחודי, בשלבים, בצעדים במנות , יש דחף והתקדמות לעבר היעוד וקידום של היעוד. יש עוד דחיפה לקו האמצע וקדימה.

יעוד ופחד שלך הם צדדים של אותו מהלך.

הגריין לדף הזה בא לי בדיוק בזמן. אני בתקופה של תהיות, חוסר נחת, מועקה. חסר לי משהו, ואני לא יודעת להגיד מה.
אני כותבת כדי שיגיע ל [po]מה חדש[/po] ויזכיר לי לקרוא כאן מאוחר יותר.

אתה מדבר על ייעוד או על תעסוקה?
באיזה שלב אתה בחייך?
מה אתה אוהב לעשות? מה אתה יודע לעשות? במה אתה טוב?

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני אפילו לא יודע איפה להתחיל במציאת הייעוד. שלא כמו גולדי ש"נפלה" על הייעוד שלה במקרה אני מובטל ואני חייב לדעת מה הייעוד שלי כי בעבודות שלא מעניינות אותי אני נרדם ולא כביטוי, אני ממש [b]פיזית[/b] נרדם. כמו במצב שאתה יוצא לטיול רגלי אתה עושה את זה לבדך אבל אתה צריך מפה כדי לדעת מה הדרך אותו הדבר במציאת ייעוד אני מוצא ותו לבד אבל אני לא יודע מה "המפה" במצב הזה ואני חייב למצוא אותה כדי שסוף סוף אני אוכל לעבוד. תעזרו לי, רק תראו לי את הדרך ואני סוף סוף אוכל למצוא את הייעוד שלי...

[u]איך באמת יודעים שהגעת לפתרון וזה אינו פתרון זמני בלבד?[/u]
אולי שמבינים שכל מימוש של יעוד הוא זמני בלבד? :-)
אותו יעוד יכול לבוא לידי מימוש בכל מיני צורות.
יתכן ואצלך המעבר מתחום לתחום הוא הוא המימוש של מערך היעוד שלך.
והרעיון הוא למצוא כל פעם את המימוש המדיוק לעכשיו, ולא לנסות לקלוט את כל התמונה הגדולה בבת אחת.
לעיתים צעד נסתר בדרך הוא מפתח גדול וצריך ללכת את כל הדרך צעד אחרי צעד ולקלוט את המסלול רק בדיעבד.

@}

http://bit.ly/yuCmcR
איך אני יודע מה הייעוד שלי

http://shinuytodaati.co.il/%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%99%d7%95%d7%93%d7%a2-%d7%9e%d7%94%d7%95-%d7%94%d7%99%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%a9%d7%9c%d7%99/

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

מה אני באמת רוצה לעשות? מה אני באמת רוצה להיות כשאהיה גדולה?
השבוע חגגתי 30 ואני עדיין לא יודעת את התשובה או שאולי אני כן??
הלכתי ועשיתי תואר כשאר בני האדם, הלכתי עם העדר ללימודים אשר באופן וודאי יביאו פרנסה מכובדת אף עפ"י שידעתי שאינני אוהבת את התחום אבל ידעתי שאצליח בו. אין לי ספק שאוכל להצליח בכל תחום שאבחר, כי אני תמיד הולכת עד הסוף ועושה את הדברים על הצד הטוב ביותר. ואכן, למרות גילי, עסקתי במגוון רחב של מקצועות - הוראה, פרסום, קד"ם, תיירות, שוק ההון, כספים. הבעיה היא שנורא כואב לי שכל המשאבים והאנרגיות שלי הולכים למקום שאני לא ממש רוצה להיות בו. אז מה עושים?
בראשי, יש כל מיני סרטים רצים ודמיונות מפליגים על כך שאני עוסקת בדברים שאני אוהבת, כמו: שירה, ריקוד, בע"ח, ייעוץ לאנשים ועוד מגוון תחומים שבמשך הזמן הצלחתי קצת לגעת בהם ולהתעסק בהם, אולם כתחביב בלבד. אבל אני לא מצליחה להניח את האצבע על מקום ספציפי שבו ארצה להיות ואהיה מסופקת למשך זמן ממושך. יש לי בעיה - אני ממצה את עצמי מהר מאוד. בהתחלה - כל עוד נמצאים בשלב הלמידה, אז הכל זורם יחסית ואני נהנית לפתור משברים ובעיות ואפילו מקבלת סיפוק מסויים מכך שהצלחתי לייצב את המצב. אולם, משנגמרו הבעיות ונותר רק לתחזק את השיגרה - כאן אני כבר מאבדת עניין ולא מעוניינת להישאר. מבחינתי, אני את תפקידי בכח סיימתי!
אני חושבת שאני די מודעת לעצמי וליכולות שלי ואף לפוטנציאל החבוי בי, רק שכפי שכבר כתבתי - אני לא כ"כ יודעת להיכן לנתב את עצמי.
אני רוצה לעסוק בדברים דינמיים, להביא לשינוי, להרגיש את העשייה ולא לתחזק את הקיים, למרות שגם זה חשוב, אבל זה לא יכול להיות הדבר העיקרי!
אני רוצה לפרוץ קדימה ולתרום את היכולות שלי לטובת עשייה טובה ומועילה, להרגיש שהנשמה שלי נמצאת במקום הנכון מבחינת עשייה, כי מהפן המשפחתי - אין מאושרת ממני. אני נשואה באושר, אמא לילדה בת שנה וקצת ונמצאת בתחילתו של הריון נוסף (שבע"ה יעבור בשלום).

ישבתי וקראתי תגובות ומאמרים רבים בנושא ולמרות שיש כ"כ הרבה מאמנים בתחום, לא נראה לי שמישהו באמת הצליח לפצח את הגרעין הזה שנקרא - ייעוד.
ישנן אינספור הגדרות ורעיונות למציאת הייעוד המיוחל, אבל כל אחד לוקח את הפירוש למקום אחר ונראה כי אין לשאלה הזאת תשובה חד-משמעית.
אני מסכימה עם כך שהתשובה נמצאת אצל האדם עצמו ואצלו בלבד! אולם, איך באמת יודעים שהגעת לפתרון וזה אינו פתרון זמני בלבד?
זו אינה שאלה מתמטית שבה המורה יכול לומר לתלמידו נכון או לא נכון. המדריך, במקרה שלנו, יכול רק לכוון ואתה הוא זה שצריך להחליט האם ענית נכון על השאלה או לא. זהו מעין מבחן עצמי שהתשובה עליו יכולה להיות מגוונת ושונה ועדיין נכונה לאותו פרק זמן שבו ערכת את המבחן.

אשמח אם מישהו יוכל לתת לי נקודות אור חדשות שטרם נחשפתי אליהן. אולי אצליח להגיע לתובנות מרחיקות לכת שיקרבו אותי אל התשובה המיוחלת...

לסיום, אני רוצה להביא לציטוט משפט יפה שקראתי לא מזמן של רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק מ"ט):
"כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי אשר בו נתייחדה נפשו בפרט".

חברת כנסת...
ולא, היום זה ממש ממש לא מתאים... אפילו לא קרוב...

לאחרונה חשבתי על העניין... גם לי וגם לכמה מכרים שדיברנו על כך שמצאתנו את הייעוד שלנו, הסתבר שאותו ייעוד הוא מה שרצינו להיות כשהיינו ילדים או נערים.
כלומר, אותו מקצוע שכילדים אמרנו לעצמנו שנהיה, הוא המקצוע שאנחנו באמת מרגישים בו במקום. וזה לאחר הרבה הסבות קריירה ובחירה במקצועות אחרים בדרך...
אולי יעזור למי מכם לחשוב מה רצה להיות כשהיה ילד ולראות אם עדיין מתאים...

הבנתי משהו חשוב רק לאחרונה: (גיל 36 כמעט)- הייעוד שלי הוא משהו שאני מרגישה שכיף לי כשאני עושה אותו. צריך להבדיל בין האגו לנשמה- לפעמים האגו מאוד מטעה, אנחנו חושבים שאנחנו רוצים לעשות או להיות משהו מסויים מהסיבות הלא נכונות, ובעצם משהו שכלל לא מתאים לנו. בדרך כלל כשמגשימים את הייעוד, כשעוסקים בו, ישנה זרימה, אין מאבקים להצליח בו,הכול זורם ויש תחושת אושר וסיפוק...זה מה שהבנתי בימים האחרונים אחרי חקירה עצמית כשרציתי להקשיב לנשמה שלי ולחזור לאיזון והרמוניה בחיי. @}

שעתיים וחצי שאני קוראת בעניין רב את כל מה שכתבתן. מאד התחברתי לגולדי כאילו דיברה עלי - רק שאני לא אוהבת לצלם :-). בלהה, ההולכת, נעמי, סאלי אהבתי את מה שאמרתן כאן דברים מאד חכמים ומעוררי מחשבה. מאז שמכירה עצמי אני מתחבטת בשאלה מהו הייעוד שלי? מהי התשוקה שלי. הדבר הזה שבוער בי לעשותו? מה אני הכי רוצה לעשות בחייים? מרגישה אפאטית וחסרת עניין לרוב הדברים. לא הגעתי עדיין לדבר הזה שיגרום לי לרצות לקום בבוקר בהתלהבות לעשייה. כיום אמא לפעוטה ועד לא מזמן הדבר היחיד שרציתי זה להיות איתה. אבל השאלה הגדולה לא הפסיקה להטריד אותי וממרומי גיל ה-40 כשאני בהריון שני והגדולה בת שנה וחצי אני ממש מוטרדת מה אעשה עם חיי? איך אתקדם מכאן? מעולם לא עסקתי במשהו שבאמת אהבתי. אפילו שנאתי את רוב מקומות העבודה והדברים בהם עסקתי ונהייתי חולה מהם... .
כולכן דיברתן על ייעוד אבל אף לא אחת בעצם ענתה על השאלה איך מוצאים אותו? אם מצאת משהו ואתה לא בטוח אז יש שאלות מסויימות שיתנו לך מענה אבל מה אם אין לך שמץ של מושג? מישהו דיבר על עשייה והתנסות - אבל אם אתה לא יודע אפילו מה לעשות או איפה להתחיל - איך תוכל לעשות משהו? זה משתק!
אני לא יודעת אם עדיין יש מישהו שכותב כאן אבל אשמח לשמוע רעיונות.

אימהות.

קודם כל תודה לכולן על הדף המעניין.
הכי התחברתי למה שאמרו נחמה ובלהה.

אהבתי גם את ההגדרה של בלהה שיעוד זה מה שעושה אותך מאושר- יש לי רגעים מאושרים בעבודה, בעיקר כשאני מצליחה לעשות מה שרציתי לעשות - אבל אולי זה פשוט השגיות?
הבעיה שלי עם ההגדרה הזאת זה דווקא מהכיוון של הילדים - אני אוהבת את הילדים שלי כמובן, אבל די משעמם להיות איתם. ומעצבן כשהם רבים.

כמו נחמה גם אני היי טקיסטית, ואהבתי את ההגדרה שלה שעבודה היא כמו נישואין - היא לא חיבת למלא את כל הצרכים שלך.
הנישואין שלי דווקא כן ממלאים את כל הצרכים שלי. אני חושבת.
הבעיה היא בעבודה. העבודה עצמה טובה, אבל מאד חסרה לי התיחסות והכרה.

טוב, אז בעצם חזרנו להתחלה. איך יודעים מה הצרכים הלא ממולאים? איך יודעים מה לעשות כדאי למלא אותם?
תודה

_יכול להיות שזה תלוי בקריירה עצמה?
כי על הקריירה שלי אני לא יכולה להגיד את זה. היא משתלבת לי מעולה באימהות, הן מחזקות זו את זו מאוד. אני מביאה כלים מאחת לשניה._
מזדהה עם זה... שאלה טובה!

[u]במילים מדויקות יותר היא הופכת לא רלבנטית[/u]

יכול להיות שזה תלוי בקריירה עצמה?
כי על הקריירה שלי אני לא יכולה להגיד את זה. היא משתלבת לי מעולה באימהות, הן מחזקות זו את זו מאוד. אני מביאה כלים מאחת לשניה.

[po]קן לציפור[/po], אני רואה זאת קצת אחרת.
אני מרגישה שהבאת ילדים לעולם וגידולם הוא מין סוג של ייעוד כלל אנושי, כלומר רוב האנושות מרגישה צורך עמוק למלא ייעוד זה מתוך סיבות שהן כנראה קמאיות וקולקטיביות. מבחינת עיסוקים אחרים יש הרבה סוגים ומינים של "ייעודים" - לפעמים זה חינוך והוראה, לפעמים ייעוץ ותמיכה, לפעמים יצירה ומתן השראה, ועוד... נכון שבתוך כל "סוג" כזה של ייעוד יש מיליון ערוצים להגשמה, למשל בנאדם שהייעוד שלו זה ללמד, יכול ללמד במהלך חייו המון דברים שלכאורה אין ביניהם שום קשר. הקשר הוא שלאותו אדם יש תשוקה וכשרון להעביר ידע הלאה לאחרים.

_יש לי עוד ערוצים שבהם אני מגשימה את הייעוד שלי, והם שייכים לתחומי העיסוק בהם בחרתי ולתחומי עניין אחרים שיש לי.
אני מאמינה שזה לא חייב לבוא אחד על חשבון השני._
ומכאן אני חושבת שאפשר להבין יותר את ההגדרה של 'יעוד'. זה לא שיעוד זה - צילום, הבאת ילדים לעולם וגידולם או הנחיית קבוצות.
אלא המהות שעוברת דרך כל אחד מהערוצים האלה. ואפשר להביא לידי ביטוי את הייעוד הזה בכמה ערוצים.
למשל, הייתי שואלת, מה בלהביא לעולם ולגדל ילדים - עובר שם? מהו הייעוד? חינוך, אהבה ללא תנאי, יצירה? וכמובן שאפשר להרחיב את זה, ולהבין מה עובר בערוץ המיוחד הזה, שהופך את זה לתחושת ייעוד עבורי.

[u]רק רציתי להוסיף שאני מגשימה את עצמי דרך=הייעוד שלי הוא: הבאת הילדים לעולם וגידולם[/u]

גם אני מרגישה ככה, אם לא הייתי מגשימה את הייעוד הזה הרי שהייתי ודאי אומללה מאוד :-(
אבל זה לא מתחיל ונגמר שם, יש לי עוד ערוצים שבהם אני מגשימה את הייעוד שלי, והם שייכים לתחומי העיסוק בהם בחרתי ולתחומי עניין אחרים שיש לי.
אני מאמינה שזה לא חייב לבוא אחד על חשבון השני.

וואלה תמי, אז מכאן בא הביטוי [url=http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3238683,00.html]להיות באלמנט שלך[/url]

לא הייתי צריכה את הצמרת הקרייריסטית בשביל להבין שייעודי הוא הבאת הילדים
אלא שהילדים הביאו אותי למקום שמוציא את ההילה ומפחית מההנאה שבקריירה
במילים מדויקות יותר היא הופכת לא רלבנטית

תודה על הדף.
[url=http://www.amazon.com/Element-Finding-Passion-Changes-Everything/dp/0143116738/ref=[po]sr]ספר[/url] 1 1[/po]?ie=UTF8&qid=1290704338&sr=8-1

_גם אני been there done there אי שם בצמרת
והיום אני במקום שמרגיש וחושב שהצמרת היא בבית לצד הילדים_

מעניין מה שאת כותבת.
יכול להיות שעבור חלקנו, להגיע להכרה הזו יקרה רק אחרי שבאמת נהיה באיזו צמרת אחרת, שהיא לא הילדים.

לא קראתי את כל הדף
אני סתם נדחפת
רק רציתי להוסיף שאני מגשימה את עצמי דרך=הייעוד שלי הוא: הבאת הילדים לעולם וגידולם
גם אני been there done there אי שם בצמרת
והיום אני במקום שמרגיש וחושב שהצמרת היא בבית לצד הילדים

[u]בתקופה האחרונה התחיל לבעור בי הרצון לכתוב עוד על דברים שקורים לי כשאני מתעסקת בצילום...[/u]

@}

בלהה,אין לך דף אז אני כותבת כאן ואפשר אחכ למחוק,
אשמח שתכנסי לדף שלי ותשתפי אותי במה שיעלה לך.

גולדי
קראתי את הקטע האחרון שלך (לפני קטע הסיום) ועברו בי צמרמורות לכל האורך. עשית זאת!
תודה לך על הגשמת הייעוד שלך בפתיחת דף זה.
כל הכבוד על ההליכה הלאה ואי האחיזה.

[po]סגו לה[/po]
[u]אני מזהה שאנו חולקות את אותה מורה רוחנית ( [po]לחיות סינרגיה[/po])[/u]
נכון.

ההולכת בדרכים
[u]תוהה אם את בלהה שאני מכירה... בגלל שהזכרת את עניין הטבילה...>[/u]
כנראה.

[po]ההולכת בדרכים[/po] כתבה במעלה הדף [u]אני רואה סביבי הרבה אנשים שמתקשים להתחבר לתחושה של ייעוד, וזה תמיד כואב לי. אין אדם שאין לו ייעוד... יש ספקות פנימיים שקוטלים את החיבור...[/u]
אני רואה המון אנשים כאלה סביבי. וזה כואב לי ומציק לי ומהדהד לי.

היום קיבלתי קריאה או תזכורת ליעוד שלי. אני חושבת שאני יודעת מה השלב הבא.
@}

באתי. קראתי. והנה חיבוק לפני שאני עוברת ל [po]חשיפה דרך הצילום[/po].

שותפות יקרות לדף, אני מרגישה שעברתי איתכן תהליך מדהים, ומלאת תודה לכל מי שכתבה וכותבת כאן.
נאספו פה תובנות וסיפורים נפלאים שהשפיעו עלי מאוד ועזרו לי לפתוח את הראש ולעשות שם קצת סדר. 
בתקופה האחרונה התחיל לבעור בי הרצון לכתוב עוד על דברים שקורים לי כשאני מתעסקת בצילום...
אני חושבת שהמעט שחלקתי אתכן כאן בדף בהקשר הזה העיר אצלי הרבה מאוד, ואני רוצה להמשיך את הגל הזה!
החלטתי לפתוח דף חדש, מין בלוג צילום אישי כזה שבו אני אכתוב על ההתנסויות שלי כצלמת, ועל תחושות, מחשבות ורגשות שהצילום מעלה בתוכי.
מזמינה את כולכן להצטרף אלי למסע החדש בדף [po]חשיפה דרך הצילום[/po] @}

[u]את בהחלט עוזרת לי לחדד.[/u]
איזה כיף :-) כנ"ל גם את @}

_לכאורה נראה לי שאני תמיד יודעת מתי אני בערפל, מתי לא טוב לי ומתי הדרך הולכת לי לאיבוד - וזה הזמן בשבילי לחפש שינוי ו/או לפנות לעזרה.
אבל יש מצב שלפעמים הערפל הוא לא דרמטי ולא גורם סבל של ממש אלא יותר עוטף ברכות, ואז קשה לזהות אותו, והזמן בינתיים עובר..._

את בהחלט עוזרת לי לחדד.
בעצם יש פה שני מקרים שונים.
השני זה מה שכתבת, כשהערפל הוא לא דרמטי ולא גורם סבל של ממש. זה מה שקורה לאנשים בהייטק שעובדים בחברה נפלאה מבחינת תנאים, אנשים, שכר, סביבה... הכל סבבה ועוטף ברכות, רק שזה לא באמת מעניין אותם ולא באמת ממצה את הכישורים שלהם. אז אין סבל בולט אבל גם אין אושר, לא קל לזהות מצב כזה וגם ההחלטה לצאת ממנו לא קלה. למזלי (כנראה) יכולת ההדחקה שלי די נמוכה, במצב כזה אני כן ממש סבלתי.

הראשון הוא כשכן יש סבל. ואז כתבת נהדר - אם יש סבל בעצם אפשר להסיק שיש ערפל. נקודה יפה.
העניין הוא שיש ערפל ולא ברור על מה. לא ברור מה הוא מסתיר, כי הוא מסתיר משהו.
זה כמו בדוגמא שלי - הערפל (חששות) הסתיר את זה שבעצם יש פה אפשרות גדולה. אבל לא ידעתי מה הוא מסתיר. ידעתי שיש סבל (מסוים).

תודה, יופי של הארות @}

[u]נרשמתי פשוט כי הרגשתי שאני רוצה לעודד את הנפש המסכנה שלי, והיה לי כ"כ טוב וכ"כ נכון שלא רציתי לעזוב[/u]
את מותק (())

[u]אני מממשת את הייעוד שלי כרגע דרך שני מקומות. מי אמר שזה צריך להיות רק אחד?[/u]
אדרבא, עדיף שזה יהיה יותר מאחד :-)

_בעבודה איתה גיליתי יכולות שלי שלא חלמתי שקיימים בתוכי ודרך הצילום אני מתקרבת אל עצמי יותר ויותר.
מה שאני מנסה להגיד זה שייעוד בעיני זה למצוא מקום/כלי שדרכו תוכלי לבטא ולממש את עצמך בצורה שהכי מתאימה לך._
וואלה, בול!

_הבנתי פתאום שלא באמת יודעים כאשר הערפל שולט. לא יודעים שהוא שולט.
על כל פנים, אני לא ידעתי.
זה טיבו של ערפל. לא ממש רואים אותו. רק לא רואים משהו אחר._
נקודה מעניינת, אני מהרהרת בזה...
לכאורה נראה לי שאני תמיד יודעת מתי אני בערפל, מתי לא טוב לי ומתי הדרך הולכת לי לאיבוד - וזה הזמן בשבילי לחפש שינוי ו/או לפנות לעזרה.
אבל יש מצב שלפעמים הערפל הוא לא דרמטי ולא גורם סבל של ממש אלא יותר עוטף ברכות, ואז קשה לזהות אותו, והזמן בינתיים עובר...
האם לזה התכוונת?

אני איתך לגמרי.

וכשכתבת
[u]ועזרה חיצונית בעיני זה תמיד מצוין, ובמיוחד כשהערפל שולט[/u]
הבנתי פתאום שלא באמת יודעים כאשר הערפל שולט. לא יודעים שהוא שולט.
על כל פנים, אני לא ידעתי.
זה טיבו של ערפל. לא ממש רואים אותו. רק לא רואים משהו אחר.

[po]פלו ניתה[/po]
[u]אבל איך אתם יודעים שזה הייעוד שלכם???[/u]

העתקתי לכאן את הדברים [po]שתמרוש רוש[/po] כתבה לי ובזכותם נפל לי אסימון ענקי. אני כ"כ מודה לה על זה, חבל שהיא לא מסתובבת פה...

לעיתים אנחנו נוטים לשייך ייעוד למקצוע או עיסוק מסוים.
נכון. וזה גורם לנו לפספס את המהות שבבסיס הבחירה שלנו במקצוע הזה.
הייעוד שלי, הוא ככל הנראה לעזור לבני אדם להיות בניאדם. מענטש.
לרפא באמצעות אהבה ואמונה בהם.
אז הלכתי להיות מרפאה בעיסוק.
שגיאה גדולה
לא, לא זה שלמדתי ריפוי בעיסוק, כי זה היה מצוין.
ולא זה שעבדתי במקצוע, כי זה היה (ועודנו) נהדר. הרבה פעמים, לא תמיד...
השגיאה היתה להיות מרפאה בעיסוק
לראות את עצמי ואת ההגדרה העצמית שלי במונחי המקצוע.
נשאבתי לשם לגמרי. מי אני? אני מרפאה בעיסוק.
לא, לא, לא!!!
אני לא מרפאה בעיסוק.
כעת אני עובדת כמרפאה בעיסוק, כי זה ערוץ מוצלח בשבילי להגשים דרכו את הייעוד שלי.
בשנה הבאה, או בשנה שעברה, זה לא יהיה הערוץ המיטבי.
אז אני אהיה בערוץ אחר.
איך אני מגשימה את הייעוד שלי?
דרך ריפוי בעיסוק
דרך מסז' ועוצמת הרכות
דרך תמיכה בהנקה
דרך שירה
דרך לשבת ולדבר עם חברות ולתת להן ייעוץ חינם....
לפעמים פשוט תוך כדי להיות אני עצמי, להתאזן על הלך רוח טוב, ולהקרין אותו החוצה. וכל הרוצה ילקט את הניצוצות שעפים ממני.
לא צריך "לעשות" הרבה. לא תמיד.
לפעמים פשוט צריך להיות, ולהיות נגישה. לכל היותר, להקשיב.

וזה המשפט שהפיל לי את האסימון

[b]גולדי, מהו הייעוד שלך? לא צילום. צילום הוא הכלי[/b].
מה את מנסה לתפוס דרך הצילום? מה את מנסה להביע?
איזה מין סוג של צילום?
מה הצילום שלך (במיטבו, כפי שאת חולמת עליו) יעשה למצולמים? למתבוננים? לך עצמך?
אלה שאלות שעשויות לעזור לך להבין את הייעוד שבבסיס הצילום.
ולהיות פחות תלויה בהגדרה הטכנית של העיסוק_

כל החיים חיפשתי את הייעוד דרך המקצוע וזו היתה טעות. היום אני עובדת במקום שגם אם מאד רציתי לא הייתי יכולה להגדיר אותו כי לא ידעתי שהוא קיים. כלהזמן חיפשתי מקצועות מוגדרים. הייתי גרפיקאית הייתי מטפלת ברפואה סינית אבל זה לא היה זה.
יום אחד פשוט הצטרפתי לקורס צילום. [b]בלי לחשוב יותר מדי[/b] על מה ייצא לי מזה ואיזה סיכוי יש לי להיות צלמת ולהתפרנס מזה, כל השאלות המסרסות האלה, נרשמתי פשוט כי הרגשתי שאני רוצה לעודד את הנפש המסכנה שלי, והיה לי כ"כ טוב וכ"כ נכון שלא רציתי לעזוב. במקרה המנחה חפשה עוזרת וככה נולד לי תפקיד. במקביל אני ממשיכה ללמוד צילום. אני מממשת את הייעוד שלי כרגע דרך שני מקומות. מי אמר שזה צריך להיות רק אחד? (עוד טעות שלי)
בעבודה איתה גיליתי יכולות שלי שלא חלמתי שקיימים בתוכי ודרך הצילום אני מתקרבת אל עצמי יותר ויותר. מה שאני מנסה להגיד זה שייעוד בעיני זה למצוא מקום/כלי שדרכו תוכלי לבטא ולממש את עצמך בצורה שהכי מתאימה לך.
ואיך יודעים? ההולכת ענתה על זה, מרגישים בגוף.
אל תשאירי את הדברים בראש, תהיה בתנועה, תנסי תחווי, זה יכול לקחת זמן אבל הכי חשוב שתקשיבי לעצמך.

סאלי, את צודקת, זה הרי המכשול העיקרי של כולנו... לפחד ממשהו ומתוך החששות לא להעיז אפילו לנסות...
בגלל זה אני בגישה של לקפוץ למים גם אם הם קרים, כי לפעמים רק מתוך החוויה אפשר להרגיש ולדעת מה מדויק לנו ומה לא.
וההתנסות לא באמת מחייבת אותנו לשינוי, אפשר להתייחס אליה כאל סוג של משחק, פשוט להתנסות בלי לדעת מראש לאן הדברים יובילו.
מאוד התחברתי למה שכתבה [b]בלהה[/b] על לעשות את מה שבא לפתחנו
כי גם כשמתים מפחד לעשות שינוי, אם מבקשים ומתכווננים ומקשיבים, ההזדמנויות הנכונות פשוט מגיעות, ואנחנו רק צריכים לזהות ולהסכים לשתף פעולה :-)
ועזרה חיצונית בעיני זה תמיד מצוין, ובמיוחד כשהערפל שולט |Y|

[u]וגם - כשפוגשים משהו מתאים אז פשוט יודעים.[/u]

הולכת - מסכימה ב - 99%, אבל יש פה אבל קטן.
כאשר כבר עוסקים בזה, אני חושבת שאת צודקת לחלוטין. מרגישים שזה מתאים.

אבל כשעוד לא מתחילים - לפעמים ההיסוסים והפחדים יכולים לערפל לחלוטין את ההכרה.

אשתף מעצמי. אחרי 12 שנים של אימון במסגרת חברה, עזבתי את זה כי כבר לא התאים לי, לקראת הלידה הראשונה.
אחרי 7 שנים בבית, ידעתי שלחברה אני לא חוזרת, אבל האפשרות לאמן באופן עצמאי - היה קשה מאוד להגיע לזה. היו לי כמה פחדים עיקריים, אחד הוא שפגישה אחת בשבוע לא תהיה מספיק יעילה (היתי רגילה לפורמט של סדנאות) והשני הוא שבגלל שיש הרבה מאמנים, לא אוכל להתחרות ולהרויח כסף.
ההיסוסים האלה היו כל כך גדולים שהם ממש הסתירו ממני את האפשרות. לא חשבתי על זה. חשבתי שזה לא יעבוד ועזבתי את זה.
היתי צריכה מישהו חיצוני (במקרה הזה בן זוגי) שיגיד לי: עזבי כסף (התרגלנו לתקציב נמוך כשהיתי בבית). לכי עם הלב. נסי את זה. קחי לך שנה.

כלומר, פגשתי את היעוד שלי אבל לא יכולתי לראות אותו בגלל פחדים. די רציונליים אגב, אבל פחדים.

וכשהתחלתי, תוך שבועיים בערך ראיתי שזהו. חזרתי הביתה. זה היעוד שלי ללא ספק, וזה עובד מצוין.
אבל ב - 7 שנים הללו בבית זה היה מאוד קשה. היו תקופות שממש לא ידעתי מה אעשה עם חיי. מה שהיום ברור היה אז לגמרי חבוי.

בהצלחה @}

[u]אבל איך אתם יודעים שזה הייעוד שלכם???[/u]

אני יכולה לענות לגבי עצמי שכאשר יש דבר שמעורר בי התלהבות, שאני עוסקת בו וחווה חיוניות מוגברת, שאני מרגישה תחושה של שליחות -
אז אני יודעת שאני בייעוד שלי.
אין לזה קשר לשאלה אם אני "טובה" בזה, אם זה "מעניין" באופן תיאורטי, או אם זה עונה על הציפיות המוקדמות שהיו לי מהתחום.
לא מעט קרה לי בחיים שמשהו שחשבתי שיהיה מעניין היה בעצם... לא ממש, ומשהו אחר, שבכלל לא היה צפוי שאתלהב ממנו, היה פתאום לכל עולמי :-)
מה שאני רוצה להגיד זה - שכנראה צריך להתנסות בדברים בפועל ולראות לאן הם לוקחים אותנו.
להסתמך רק על חשיבה הגיונית ולנתח לפני מעשה מה יהיה הייעוד שלי על פי תחומי עניין ותחומי הצטיינות, זה אולי קשה מדי...
בטח ובטח לאנשים שמוכשרים בהרבה דברים ומתעניינים בהרבה דברים - הם צריכים לבחור את הייעוד לפי פרמטרים אחרים.
כבר השוויתי פה בדף את מציאת הייעוד למציאת בן זוג כי בעיני יש כאן דינמיקה דומה - הבחירה לא יכולה להסתמך על הראש בלבד, יש כאן הרבה עניין של לב,
של אומץ להתנסות, להתרגש, וגם להתאכזב לפעמים בדרך... וגם - כשפוגשים משהו מתאים אז פשוט יודעים :-)

[u]אני עוד לא בת 40. יש מצב שמשבר גיל ה40 הקדים במקרה שלי? (:[/u]

בטח. הוא מגיע כאשר מתגברים על משהו שהיה המשימה הגדולה שלנו, הצלחנו בו, ואז נוצרת ריקנות מסוימת.

מה הבעיה עם מציאת יעוד? שיש הרבה דברים שמסתירים את התחושות והרצונות האמיתיים שלנו. תסכולים, פחד, כעס, כל אלה יוצרים ערפל שדרכו קשה לנו להבחין מה מטריד אותנו באמת, ומה אנחנו רוצים באמת.
לפעמים כשמתחילים להיות מודעים לעצמנו, בהתחלה זה נראה כאילו שהדברים הולכים פחות טוב. כי פתאום הערפל מתחיל להתפזר, ונחשפים הרצונות והתסכולים שהיו קצת חבויים, וזה מפריע ולא נעים. אבל זה מקום טוב - כי כשהדברים גלויים, מתחילים להיות יכולים לעבוד עליהם, ואז מתחילה ההתקדמות ויותר שמחה.

בלהה,אני מזהה שאנו חולקות את אותה מורה רוחנית :-) ( [po]לחיות סינרגיה[/po])
לא קראתי את כל הדף,אבל מה שקראתי באמת מעורר השראה,אני ממליצה מאוד על הספר "איש לומד לעוף" של רונה רענן שפריר.ספר שמראה את הדרכים בהם היצירתיות יכולה להפוך ליעוד וגם מהם המקלות שאני תוקעים לעצמינו בגלגלים בדרך לשם.

אבל איך אתם [b]יודעים[/b] שזה הייעוד שלכם???
כשהייתי בתיכון ידעתי בבטחון גמור מה אני רוצה לעשות בצבא וזה באמת מה שעשיתי.
לאחר הצבא שוב אותה תחושה לגבי תחום לימודים באוניברסיטה וגם את זה הגשמתי.
אבל די מהר מסיום לימודי חשתי תחושת החמצה, "זה לא מה שחשבתי"...
ומאז הבלבול רק גדל...
אני די יודעת במה אני טובה אבל מעניינים אותי מליון כיוונים שונים
ואיך אני יכולה לדעת מה הייעוד שלי???
בתחושה פנימית שלי אני חשה שהייעוד שלי הוא להיות אמא!
לגדל את הילדים שלי הכי טוב שאני יכולה ולהיות שם בשבילם.
אני גם חושבת שאני טובה בזה, עם כל הצניעות...
אבל במקביל מקננת בי תחושה שאני צריכה מקצוע שהוא יהיה הייעוד שלי.
אני עוד לא בת 40. יש מצב שמשבר גיל ה40 הקדים במקרה שלי? (:

בלהה יקרה,
שמחה לשמוע ממך שוב.
תודה ששיתפת אותי, הכי קל לי להתחבר לסיפורים מהחיים, זה מעביר את הדברים בצורה הכי טובה וברורה עבורי.
אני מאמצת בחום את הדברים שאמרת, מאד מתחברת ומאמינה שזו הדרך. תודה!

מצחיק, אבל אני מרגישה פעם ראשונה שאני באמת מתבגרת, וזה הרבה פחות מפחיד ממה שחשבתי :-)

[b]בלהה[/b] כתבת מקסים, פעמיים :-)
אני ממש חותמת על כל מילה שלך |Y| ותודה שאת חולקת את נסיונך איתנו @}
<תוהה אם את בלהה שאני מכירה... בגלל שהזכרת את עניין הטבילה...>

היי גולדי
מעט אחרי שכתבת כאן נכנסתי לענות לך והאתר יצא לחופש. מאז נשכחה ממני התכתובת והנה פתאום נזכרתי ואני יושבת לכתוב. מקווה שתראי את תגובתי.
והנה התשובות, שאני יודעת כרגע, לשאלות שלך.

_"תעשי את מה שבא לפיתחך. לא יותר ולא פחות". זה הכל.
אני אשמח אם תפרטי קצת יותר, אני בדיוק בנקודה שצריכה להחליט איך ממשיכים עם התובנות ולא כ"כ יודעת איך._


[u]גם אני רוצה שאלוהים יעשה עבורי את השיווק, אני ממש גרועה בזה . תספרי לי עוד, איך זה עבד בשבילך...?[/u]

שתי השאלות והתשובות להן קשורות זו בזו.
כדי להגיע ליעוד, יש לעשות בכל רגע את מה שאת כן יודעת עליו, ולהתכוונן לכך.
כלומר אם ידוע לך שהיעוד קשור בצילום, תעשי בכל רגע את מה שמתבקש ממך בעניין הצילום. וזה לא משנה אם זה קטן ונראה שולי, או אם זה נראה קצת גדול עליך וקשה. וכשאת עושה זאת תסכימי בכל כולך לעשות את זה כדי להנכיח את ייעודך בעולם.
אם את גם יודעת שמשהו נוסף גורם לך 'אושר קטן' (כלומר אין צורך לחפש את האושר המוחלט, אלא אושרים קטנים בכל פעם), תעשי אותו ותתכווני להנכיח את הייעוד שלך בעולם, גם אם את לא יודעת מה הוא. פשוט תעשי את מה שבא לפיתחך.
לדוגמא אם מישהו מבקש ממך להראות לו צילומים שלך, ואת שמה לב שזה ממש כיף לך לדבר עליהם, אז תעשי את זה בכיף, בכל כולך ותנהי מזה. אל תגידי "טוב אם הוא מבקש אז אני אראה לו", אלא תהיי את זה. אח"כ כשתחשבי על זה, פתאום תראי שהיה לך מאוד כיף ו'אושר קטן', אז תגידי "אני לא יודעת מה היה כאן, אבל כנראה זה חלק מהייעוד שלי, ואת זה אני כן יכולה לעשות". כלומר תתני לזה נוכחות בעולם.
ובפעם אחרת מישהו יבקש ממך לצלם את התינוק שלו. אז אל תגידי "לא נראה לי שיצא מזה משהו", אלא תעשי את זה, כי זה מה שבא לפתחך עכשיו. אז לכי לצלם כל כולך. תהני מזה, תנכיחי את עצמך בעולם במלואך. לעולם אנחנו לא יודעים איזו פעולה קטנה תביא אחריה משהו אחר. למשל אותו אדם שעשית לו טובה עם הכלב, ואפילו חינם, יזכור את זה, ויום אחד שיהיה לו פרויקט גדול יותר, הוא יזכור את החוויה שהיתה. אם רק תצלמי את הכלב, אז חוויה לא תשאר לו מזה. אבל אם תביאי את כולך, ותהני ותנכיחי את מה שאת עושה עכשיו, תשאר לו חוויה. תחרט בעולם החוויה, המלאות שהיית שם. וכך ימשיכו הדברים להתגלגל.
את תעשי את כל מה שבא לפתחך במלואך, כי תדעי שזו הקריאה של העולם אליך ברגע זה, והנוכחות שלך/ייעודך בעולם תלך ותתרחב.
כך תעשי כל מה שעושה לך שמח. גם אם הוא לא קשור דווקא לצילום, ואת לא יודעת מה התפקיד של זה.
ועוד דוגמא - לשבת בבית קפה עם חברים. עושה לך עכשיו טוב להקשיב שם למישהו, ומשפט שאמרת גרם לו לחשוב על עצמו. אצלך לרגע נוצר 'אושר קטן' על מה שהענקת לו. תהיי את זה. זה מה שבא לפתכך כרגע. ואח"כ כשתזכרי בזה תגידי "זה עשה לי טוב, את זה אני מנכיחה/מבקשת עוד. אין לי מושג מה היה שם אבל זה עושה טוב".
חשוב לזכור. אנחנו תפקידנו לעשות את שלנו, אלוהים אחראי להצלחה. נוריד מעצמנו את הצורך להצליח בכל פעולה (כי אין לנו ראיה נרחבת של כל התמונה, או ידיעה אם באמת התוצאה הספציפית הזו נקראת הצלחה או כישלון), ופשוט נעשה אותה במלואנו.

ועוד דבר עם "תעשי את כל מה שבא לפתחך" - אנחנו אמורים לעשות את [b]כל[/b] מה שבא לפתחנו, גם אם ההרגשה שלנו שזה גדול עלינו. אם העולם/אלוהים שלח את זה אלינו, סימן שהוא סומך עלינו. ואם הוא סומך, מי אנחנו שנקטין את עצמנו.

ביקשת סיפור שלי, שזה עבד לי. לפני שנים הבטחתי לאלוהים לשרת אותו ולעשות את מה שהוא ישלח אותי לעשות. יום אחד לפני שנתיים קיבלתי SMS ממשהי, שאני מחשיבה מורה שלי, שאמר שעוד מעט אקבל שיחת טלפון. ואכן התקשרה מישהי ואמרה שקיבלה את הטלפון שלי, והיא רוצה לבקש ממני להצטרף לקורס שהיא פותחת. למרות שהבטחתי לעצמי שלקורסים אני לא הולכת יותר, שאלתי במה מדובר. התברר שיש לה קבוצות לעבודת עומק אישי (קוראים לזה מסע בשביל הנשמה), והיא מחפשת אנשים לקורס הנחיה, כדי שיחליפו אותה לאט לאט בהנחיית הקבוצות. שאלתי מתי מתחילים והיא אמרה הקבוצה הראשונה מתחילה עוד שבועיים, ובעוד שלושה חודשים קורס ההנחיה עצמו. בדקתי את הפרטים - השעות של הקבוצה התאימו, ואפילו האיש שלי הודיע שבוע לפני כן, שהוא מתחיל לעבוד חצי שבוע מהבית ויוכל להיות עם הילדים. מיד קלטתי שזה מה שבא לפתחי. למרות שהקורס הוא שנתיים שלמות, והמחיר גבוה, ואין לי מושג על מה היא מדברת, אמרתי מיד כן. האמת מאותו יום השתנו חיי לבילתי הכר, ובזכות זה אני היכן שאני היום. זה גם עונה על השאלה שלך על איזו קבוצה דיברתי.
התפילה שלי להפסיק להיות לבד, ולהיות חלק מקבוצה נענתה. אומנם לקח לה שנתיים שלוש להענות, אבל אלוהים לא שוכח את בקשותינו.
ועוד דוגמא. במשך כמה שנים ניסיתי לקדם פרויקט שלי בנושא ליווי נשים לטבילה. הפרויק דישדש, אבל שמרתי את ההתכווננות בו. אחת לכמה חודשים יצא לי לקחת מישהי לטבילה או קבוצה קטנה. יום אחד הגיע טלפון מחברה שהיתה איתי בטבילה ושאלה "את פנויה מחר לבוא לטבול?" הסתכלתי ביומן וראיתי שאכן מחר הבוקר שלי ריק. כיוון שהיא לא שאלה אם בא לי כי ממש לא בא לי באותו זמן, אלא שאלה אם אני פנויה, עניתי כן אני באה. היא הגיע למחרת עם עוד חברה, וסיפרה שהאישה שהצטרפה ממש צריכה את הטבילה הזו. אוקיי. הטבילה עצמה היתה חוויה מופלאה אותה אישה שהצטרפה עברה לידה מחדש בלי שהתכוונתי בכלל. אחרי כמה זהן התקשרה שוב החברה ואמרה לי שאי אפשר שאני אשאיר אצלי את היכולת הזו שלי וצריך לעשות עם זה משהו. גילגלנו יחד את האפשרויות ובחרנו טבילה לילית פעם בחודש וכו'. לטבילה הראשונה הגיעו משים ובשיה רק שתיים (ולא ביטלתי), ואח"כ שמעו על זה עוד ועוד ובקיץ האחרון כבר הייתי רק צריכה להגיד כן לבקשות לטבילה. ואמרתי כן בכל מקרה. גם אם לפני יום כיפור הייתי באותו יום במעיין להטביל קבוצה ב 6.30 בבוקר, וגם ב 22.00 עד לפנות בוקר. זה מה שבא לפתחי באותו זמן. האמת לא ידעתי איך אעמוד בכל זה פיזית. אז אמרתי לאלוהים - אם זה מה שאתה ביקשת, אז אני עושה. בבקשה תדאג לי פיזית שאעמוד בדברים, והוא אכן דאג לי.
סיפרתי דווקא שני סיפורים גדולים ותפניות חזקות, אבל הרעיון זהה גם בהמון דברים קטנים. כמו למשל לקבל מייל מהאיש שליי להכנס לאתר הזה לדף מעניין. או לשבת ולענות תשובה לשאלות, גם אם בד"כ אני לא מסתובבת כאן באתר. או להקדיש זמן ולדייק את עצמי בהתנדבות. למה? כי זה בא לפתחי ועושה לי שמח לעשות את זה עכשיו.
גולדי לכי עם הדברים, והבטן שלך והאינטואיציה, ישאירו אותך מדוייקת וינחו אותך בדרך.

טוב נראה לי שדיברתי די הרבה להיום.
אז שבת שלום והרבה שמחה, ואם יש עוד שאלות אני כאן.
בלהה

[po]עיניים כחולות[/po] ומדהימות
איך אני שמחה שאת כאן!!!! הדברים שלך כ"כ ריגשו אותי (כל השערות ברגלים שלא הוצאתי מזמן - וסליחה על השיתוף - עברו לדום)
מתגעגעת אליך.

ואווווו.. גולדי, איזה דף מדהים ועמוק פתחת..
יושבת וקוראת מילה במילה כל אחת ואחד, קצת קשה להכיל הכל ולהפנים באותו רגע..מנסה וחושבת איך מכניסה את עצמי לכל התכתובת המדהימה הזאת וכמובן שהשאלה המתבקשת היא האם אני בשנות ה40+ הגעתי לייעוד שלי...
אז ממש לא.. וגם אני נמצאת עדיין בחיפוש למרות שהדרך היום פחות מפחידה ומלחיצה מהעבר ..ואחת התובנות שלי היום היא התשוקה להנות מהחיים, לנצל את הרגע שמתמלאת ממנו , ואם וכאשר רגעים אלו יביאו אותי לייעוד אתמלא עוד יותר אך לא אתמקד בשאלת הייעוד כדי לא לתסכל את עצמי - מה שעשיתי עד לא מזמן..
ואליך יקירתי .. מה שלא יודעות אחרות ואני כן.. (-: הצילומים שלך מדהימים, המון עומק ויופי.. יש בך תשוקה מדהימה לצילום.. הזרימה צריכה לבוא מבפניםמבלי הרבה לשאול... אלוהים לא יעשה בשבילך את השיווק - צר לי... אבל את יכולה לשווק את עצמך בלעדיו ובגדול..
ולדברי המנחה היקרה שלנו.. "אין עשן בלי אש, ואין יצירה בלי בערה פנימית וכמיהה של הלב."
אז יש בך את היצירה ויש בך את הכמיהה, וכל השבילים מובילים לדרך הנכונה..
עוד נתראה ונצלם.. אוהבת..

היי [b]בלהה[/b]

איך אני שמחה שאת כאן. חיכיתי לך. חיכיתי שמשהו יבוא ויגיד: [u]הזדהיתי עמוקות עם הדרך שעברת. ממש היית יכולה לכתוב את הביוגרפיה שלי.[/u]
כתבת ממש יפה ואני מאד מאד מודה לך על הדברים.
הגעת בדיוק בזמן, בזמן שעולות בי שאלות לגבי ההמשך ונראה לי שאת צעד אחד קדימה ותוכלי להבהיר לי כמה דברים....

כתבת:
_לפני שנים בהתחבטויות ובקשיים העצומים, אמרה לי המדריכה הרוחנית שלי משהו שמלווה אותי בכל רגע.
היא אמרה: "תעשי את מה שבא לפיתחך. לא יותר ולא פחות". זה הכל._
אני אשמח אם תפרטי קצת יותר, אני בדיוק בנקודה שצריכה להחליט איך ממשיכים עם התובנות ולא כ"כ יודעת איך.

_הבנתי שאני צריכה להתדייק בתוכי. הרגשתי שאם אגיע לדיוק שלי/ייעוד שלי, אלוהים יעשה עבורי את השיווק.
כאילו העולם יגיד - סוף סוף הגעת, אפשר להתחיל לשלוח אליך אנשים._
גם אני רוצה שאלוהים יעשה עבורי את השיווק, אני ממש גרועה בזה :-). תספרי לי עוד, איך זה עבד בשבילך...?

[u]וגם קבוצת הצילום שמצאת. גם אני מצאת קבוצה לפני שנתיים שהעלתה אותי על הדרך.[/u]
בא לך לשתף? מסקרן אותי לדעת איך הגעת לשם, מה היה לפני שהגעת? לשמוע קצת על התהליך...


מחזקת אותך בהמשך הדרך
איזה כיף!!!