הי גוני, לא כתבתי כאן באתר כבר שנה בערך, אבל ההודעה שלך נגעה לליבי.
אני הייתי במצב כמעט זהה לפני כשנה וחצי כשחזרתי עם משפחתי מחו"ל ארוך. גם אנחנו חזרנו ליישוב קהילתי גדול יחסית, גם הילדים שלנו נקלטו במהירות ורק אני ובעלי הרגשנו עוד קצת לא שייכים, למרות נסיונות ההתחברות ולמרות שנראה היה שגם הצד השני סימפט אותנו.
כמו שאמרת, גם אנחנו הבנו שכל אחד פשוט עסוק בחייו שלו ובכל זאת, זה לא קל. שוב להזמין, ושוב ליזום, ושוב לראות שבכל זאת לא תמיד זוכרים "לספור" אותך - זה מתסכל.

היום אני יכולה להגיד לך שאנחנו מרגישים בבית לגמרי, גם אם עדיין רגל אחת בשוליים, השנייה כבר עשתה צעד לכיוון המרכז. אין לי כאן איזו קבוצת חברות נורא נורא קרובות, אבל יש המון אנשים שנעים לי לפגוש ולחיות לצידם ביום-יום, וגם יותר ויותר כאלה שכיף להזמין לקפה או אפילו לארוחת שישי. ואחרי שנה וחצי ביישוב כבר היה עם מי לתאם בקשות בהרשמות לכתה א'...
ויש לנו את החברים והמשפחה שלא גרים ביישוב אבל מתראים איתם לעיתים קרובות ומזכירים לנו שיש מי שאוהב אותנו הכי בעולם

זה שונה מאשר בחו"ל ששם הישראלים שגרים קרוב היו גם החברים הכי טובים וגם תחליף-המשפחה, והקשרים קורים נורא מהר כי אין משפחה או הרבה מכרים אחרים, וגם כי החוויה המשותפת של המעבר לחו"ל מקרבת (כולם עוד זוכרים איך הם הרגישו כשהם רק הגיעו ולכן יש יותר נכונות ורצון לשתף ו"להכניס לחבורה")

בקיצור קחי נשימה עמוקה והתאזרי בסבלנות. זה לוקח זמן... אבל זה יקרה. ברוכים השבים לארץ

אוי סליחה הרגע קראתי שוב את דברייך וראיתי שאכן את מזמינה את האמהות להשאר , ודווקא לפי התיאור נראה שזה מתקבל בחיבה רבה !!
מנסיוני אני יכולה לומר שככל שאני מתבגרת ככה קשה לי יותר למצוא לעצמי 'קליקה' מתאימה . נשמע אבל שאת בדרך טובה ..אולי אפשר לנסות להשאר בשלב הזה ולתת לדברים להגיע כשיגיע ?
כמובן שאני לא מכירה לעומק וכל הצעותיי מסוגלות לקבל ממך ביטול מהיר וזה ממש ממש בסדר !!

גוני יקרה ,
דבר ראשון ברוך שובך ! מנסיון אני יודעת שאחרי הכל אין כמו בבית ...
ולדבריך : לדעתי גם אם תשני מקום מגורים לא תרגישו קהילתיים יותר כי קהילתיות לטעמי נבנית עם הזמן ולא מגיעה בילת-אין .
אולי ניתן ליזום יותר מפגשים של ילדים עם ההורים ? כלומר אם באה ילדה לשחק אפשר להזמין את האמא לכוס קפה (חרובים כמובן ) ולקשקש .
וגם אם לא לטעמי את צודקת כשאת אומרת שייתכן שכל אחד פשוט עסוק בחייו .
אני חווה דחייה וזה נוגע לי במקומות מאוד מאוד עמוקים והסטוריים של ימי בית הספר. כשאני רציונלית אני משערת שלא באמת דוחים אותי אלא שכל אחד פשוט עסוק בחייו שלו.
המשפט הזה טומן בחובו ,לטעמי , את המפתח . מעין השלכה של עברך על מצב קיים שייתכן מאוד שהוא אחר מאוד מכפי שאת מתארת .
תני לעצמך את הזמן להתאקלם , להכיר מחדש את המנטליות , להתרגל לקהילה , לתת לילדים למצוא את דרכם אולי אפילו לבד ודרך זה יגיעו חברויות אחרות עם מבוגרים .
מה זוגך חושב על העיניין ?

מצטרפת ל-ע ע ע - הדף הזה בסדר גמור.
כתבו תשובות לגוני, והתעלמו ממה שמיותר.

בחיאת דינכום, אל תתחילו פה בלגן.
במקום למחוק, נסו להתעלם ממה שראוי להתעלמות.

(ולא, אני לא מתכוונת להודעה הפותחת)

_{תגובות אלי - בבקשה אצלי ולא כאן}

אפילו העזתי ואמרתי לה שאשמח להיות שותפה. סיפרתי לה שאני מרגישה כאן שזה עוד לא הבית שלי ושאני עוד לא מרגישה שייכת.

ואיך היא הגיבה?

זקוקה לפרופורציות...

אחרי 5 שנים בחו"ל חזרנו לישראל ועברנו לגור באחד הישובים בארץ. לא גרנו בישוב הזה קודם לכן ואנחנו לא מכירים כאן אף אחד.

הגענו באמצע השנה והילדים השתלבו יפה עם חברים. הבת שלי עולה לא' והבן לד'.

אבל אנחנו, ההורים, בודדים כאן. אני דווקא מזמינה אמהות אלי הביתה כאשר הילדים מגיעים לשחק. ויש כמה אמהות שמתלהבות ממני ואני מהן. יזמתי ספורט משותף עם אחת, ללכת לגינה עם אחרת. אני מאוד פרו-אקטיבית בנושא הקשרים הבן אישיים.

אחת מהן כל הזמן מספרת לי על כל מיני מפגשי אמהות שקורים, על זה שכמה משפחות מתארגנות לנסוע ביחד בקיץ לחופשה, על זה שכל האמהות בקבוצה הזו תכננו איך לגרום לזה שכל הילדים יכנסו לאותה כיתה בכיתה א', (הם כתבו אחד את השני) ועוד.

הילדה שלי חברה מאוד טובה של הבת שלה והיא כל הזמן אומרת איזה חברה טובה היא של ביתה וכמה קרובות הן, אבל לרגע היא לא מתרגמת את זה להתנהגות שקשורה אלי ואפילו לא חשבה להציע לכתוב גם את הבת שלי לקראת כיתה א' ברשימה של בית הספר, כדי שהבנות יהיו יחד.

אני מבינה שההורים האלה ביחד כבר שנים, אני מתארת לעצמי שאני נראית להם שאני לגמרי בסדר. אפילו העזתי ואמרתי לה שאשמח להיות שותפה. סיפרתי לה שאני מרגישה כאן שזה עוד לא הבית שלי ושאני עוד לא מרגישה שייכת.

אני מצפה לקהילה!!!
לתמיכה של הכלל במישהו חדש.

בחו"ל אנשים עזרו אחד לשני הרבה יותר. אני מבינה למה אבל עדיין. אני מרגישה שאין כאן ערבות הדדית בכלל. שלאף אחד לא איכפת. שאף אחד לא יעשה יותר מהמינימום של להזמין את הילדים לפגישות.

אני לא מעיזה להזמין אלינו הביתה בסוף שבוע עם כל המשפחות. אין לי אומץ. מודה.

אני חווה דחייה וזה נוגע לי במקומות מאוד מאוד עמוקים והסטוריים של ימי בית הספר. כשאני רציונלית אני משערת שלא באמת דוחים אותי אלא שכל אחד פשוט עסוק בחייו שלו. אבל עדיין זה כואב מאוד. אני חושבת שאולי עשינו טעות שלא הלכנו לגור בקיבוץ או במקום שיש לו אידאולוגיה קהילתית יותר....

מה אתן אומרות?