אמא אולי ופלונית אלמונית - אתן נוגעות לי ללב.
כפי שקראתן גם אני חרדתי ופחדתי מאוד מאוד מהשינוי.
ובדיעבד צדקתי, השינוי הזה טרף את עולמי, הביא אותי לתהומות ולמשבר הכי עמוק שחוויתי כל חיי,
ולא היתה שום דרך להתכונן אליו באמת.
כיום, בהסתכלות ממרחק של 3 וחצי שנים מהחוויה, יכולה לומר שאני מאוד מאוד שמחה שנתתי לפחד יד וצעדתי אל הלא נודע.
נכון, עברתי גיהנום, אבל גם חזרתי ממנו בחזרה, מחוזקת יותר, שלמה יותר, אוהבת ואהובה יותר, מחוברת לעצמי, מכירה את השדים והחרדות שלי וחושפת אותם לאט לאט ובעקביות.
אכן דרך חתחתים, אך הרווח הצמיחה והגדילה שעשיתי ב3 וחצי השנים האחרונות הם אדירים ומשתלמים מאוד.
גם כי הרווחתי ילדה נדירה ונשמה טהורה לאהוב,
וגם כי זכיתי להכיר את עצמי לעומק ואת העוצמות שלי, וגם של בן זוגי.
והיום אני יודעת שמה שלא יקרה, יש לי כוחות ותעצומות נפש.
אני חושבת שההפיכה להורה זה השינוי הגדול ביותר שאדם עובר במהלך חייו ולכן די הגיוני שיחווה משבר, שבר ובנייה מחדש.
זה היה לא הגיוני אחרת.
יש לזה תפקיד חשוב ומהותי לשינוי הזה, ולדעתי אדם שלא חווה את ההורות מוותר על קשת שלמה של רגשות וצמיחה.
וחבל. החיים הללו חד פעמיים, ואני מאמינה בלחוות את כל קשת הרגשות ולא רק ללכת "על בטוח" - שגם זו אשליה כמובן.
כי שליטה אין לנו באמת על כמעט שום דבר, רק על הגישה שלנו ועל הבחירות שלנו. לא על התוצאות ומה בתכלס קורה. אין שליטה.
וההורות זה השיעור הכי גדול של החיים, בין היתר על עניין הלשחרר ולהבין שאין שליטה וזה בסדר. אפשר להנות מהחיים גם בלי לנסות כל רגע לשלוט בהכול.
אמא אולי - אני מאוד מאוד ממליצה לך להכנס לטיפול אישי לעיבוד כל החששות והחרדות.
יש לך פה הזדמנות לפתור משהו מאוד עמוק עם עצמך, עם ובלי קשר להפיכה להורה.
לא סתם החששות הללו קיימים בך ויש לתת להם מקום.
טיפול בהחלט יכול לעזור לך בפלונטר הזה, אין לי מושג מה הייתי עושה ואם בכלל הייתי פה ללא הפסיכולוגית שליוותה אותי בשנתיים הראשונות של ההורות.
אני יכולה לעודד אותך שהשינוי והקושי לגמרי שווה את זה, והחיים ממשיכים גם כהורים.
אומנם אחרת ולתקופה קצרה אכן חלק מהחיים שהכרת מקודם נעצרים, אבל מתרקם משהו חדש, הזהות שלך כאישה שהיא גם אמא (אבל לא רק!) ושלאחר כמה חודשים- גג 3 שנים, את חופשייה יותר לחיות את חייך כפי שאת רוצה.
ביחוד עם ילד אחד.
לי יש כרגע רק אחת (רק עכשיו מרגישה מוכנה לטלטל את הספינה שוב...דבר שבשנה הראשונה מהלידה לא חשבתי שיקרה שוב אחרי מה שעברתי)
ואני יכולה לשתף אותך שמעבר להורות אני גם עובדת במשרה מלאה, גם סטודנטית, גם זמרת בלהקה וגם לפחות יום יומיים בשבוע לוקחת לי את הזמן לעצמי לצאת עם חברות, ללכת להופעות, להתאמן בחדר כושר ולשחות.
שלשום חזרתי מנופש באמסטרדם עם בעלי, ללא הילדה, שנשארה עם הסבים ועשתה חיים לא פחות מאתנו בזמן שנעדרנו.
זה מתאפשר לי כי יש לי כרגע רק ילדה אחת ואז חלק מהזמן היא עם בעלי וחלק איתי והשני בזמן הזה עושה דברים שחשובים לו,
וגם כי בעלי באמת הורה מאוד מעורב ושותף מלא בהורות ובתחזוקת משק הבית.
כיום, אני לא מרגישה שאני מוותרת יותר מידי,
ברור שאין לי את היכולת כבר לחזור עייפה מהעבודה ולישון קצת, אבל בהחלט יש אפשרות לפנות זמן גם לעצמך.
מצד שני, אני יודעת שכל "ההרגעות" הללו לא לגמרי יעזרו לך עכשיו,
כי את מפחדת מאוד. וזה טבעי ולגיטימי.
אני מפצירה בך לפנות לטיפול שיחתי כלשהו (פסיכולוגית, טיפול גופנפש, אלטרנטיבי המשלב שיחה), זה מאוד מאוד יכול להקל ולעזור לך.
בינתיים שולחת חיבוק גדול
אמא אולי ופלונית אלמונית - אתן נוגעות לי ללב.
כפי שקראתן גם אני חרדתי ופחדתי מאוד מאוד מהשינוי.
ובדיעבד צדקתי, השינוי הזה טרף את עולמי, הביא אותי לתהומות ולמשבר הכי עמוק שחוויתי כל חיי,
ולא היתה שום דרך להתכונן אליו באמת.
כיום, בהסתכלות ממרחק של 3 וחצי שנים מהחוויה, יכולה לומר שאני מאוד מאוד שמחה שנתתי לפחד יד וצעדתי אל הלא נודע.
נכון, עברתי גיהנום, אבל גם חזרתי ממנו בחזרה, מחוזקת יותר, שלמה יותר, אוהבת ואהובה יותר, מחוברת לעצמי, מכירה את השדים והחרדות שלי וחושפת אותם לאט לאט ובעקביות.
אכן דרך חתחתים, אך הרווח הצמיחה והגדילה שעשיתי ב3 וחצי השנים האחרונות הם אדירים ומשתלמים מאוד.
גם כי הרווחתי ילדה נדירה ונשמה טהורה לאהוב,
וגם כי זכיתי להכיר את עצמי לעומק ואת העוצמות שלי, וגם של בן זוגי.
והיום אני יודעת שמה שלא יקרה, יש לי כוחות ותעצומות נפש.
אני חושבת שההפיכה להורה זה השינוי הגדול ביותר שאדם עובר במהלך חייו ולכן די הגיוני שיחווה משבר, שבר ובנייה מחדש.
זה היה לא הגיוני אחרת.
יש לזה תפקיד חשוב ומהותי לשינוי הזה, ולדעתי אדם שלא חווה את ההורות מוותר על קשת שלמה של רגשות וצמיחה.
וחבל. החיים הללו חד פעמיים, ואני מאמינה בלחוות את כל קשת הרגשות ולא רק ללכת "על בטוח" - שגם זו אשליה כמובן.
כי שליטה אין לנו באמת על כמעט שום דבר, רק על הגישה שלנו ועל הבחירות שלנו. לא על התוצאות ומה בתכלס קורה. אין שליטה.
וההורות זה השיעור הכי גדול של החיים, בין היתר על עניין הלשחרר ולהבין שאין שליטה וזה בסדר. אפשר להנות מהחיים גם בלי לנסות כל רגע לשלוט בהכול.
אמא אולי - אני מאוד מאוד ממליצה לך להכנס לטיפול אישי לעיבוד כל החששות והחרדות.
יש לך פה הזדמנות לפתור משהו מאוד עמוק עם עצמך, עם ובלי קשר להפיכה להורה.
לא סתם החששות הללו קיימים בך ויש לתת להם מקום.
טיפול בהחלט יכול לעזור לך בפלונטר הזה, אין לי מושג מה הייתי עושה ואם בכלל הייתי פה ללא הפסיכולוגית שליוותה אותי בשנתיים הראשונות של ההורות.
אני יכולה לעודד אותך שהשינוי והקושי לגמרי שווה את זה, והחיים ממשיכים גם כהורים.
אומנם אחרת ולתקופה קצרה אכן חלק מהחיים שהכרת מקודם נעצרים, אבל מתרקם משהו חדש, הזהות שלך כאישה שהיא גם אמא (אבל לא רק!) ושלאחר כמה חודשים- גג 3 שנים, את חופשייה יותר לחיות את חייך כפי שאת רוצה.
ביחוד עם ילד אחד.
לי יש כרגע רק אחת (רק עכשיו מרגישה מוכנה לטלטל את הספינה שוב...דבר שבשנה הראשונה מהלידה לא חשבתי שיקרה שוב אחרי מה שעברתי)
ואני יכולה לשתף אותך שמעבר להורות אני גם עובדת במשרה מלאה, גם סטודנטית, גם זמרת בלהקה וגם לפחות יום יומיים בשבוע לוקחת לי את הזמן לעצמי לצאת עם חברות, ללכת להופעות, להתאמן בחדר כושר ולשחות.
שלשום חזרתי מנופש באמסטרדם עם בעלי, ללא הילדה, שנשארה עם הסבים ועשתה חיים לא פחות מאתנו בזמן שנעדרנו.
זה מתאפשר לי כי יש לי כרגע רק ילדה אחת ואז חלק מהזמן היא עם בעלי וחלק איתי והשני בזמן הזה עושה דברים שחשובים לו,
וגם כי בעלי באמת הורה מאוד מעורב ושותף מלא בהורות ובתחזוקת משק הבית.
כיום, אני לא מרגישה שאני מוותרת יותר מידי,
ברור שאין לי את היכולת כבר לחזור עייפה מהעבודה ולישון קצת, אבל בהחלט יש אפשרות לפנות זמן גם לעצמך.
מצד שני, אני יודעת שכל "ההרגעות" הללו לא לגמרי יעזרו לך עכשיו,
כי את מפחדת מאוד. וזה טבעי ולגיטימי.
אני מפצירה בך לפנות לטיפול שיחתי כלשהו (פסיכולוגית, טיפול גופנפש, אלטרנטיבי המשלב שיחה), זה מאוד מאוד יכול להקל ולעזור לך.
בינתיים שולחת חיבוק גדול (())