[u]אמרו לי שבני סובל כנראה מפיגור סביבתי (בן שלוש)התחיל ללכת לגן השנה כמעט ולא קראתי לו נותנת לו לשחק לבד ורוב היום אני על המחשב. האמנתי בחוסר ריכוז בילד, כנראה טעיתי.[/u]

אוי סבטקסט ((-))
חוסר מרכוז בילד זה להזמין אותו לקחת חלק בעיסוקים [b]שלך[/b], במקום להתמקד במלוא תשומת הלב עליו ועליו כל הזמן. זה להיות אתו בעודך עסוקה עם עצמך ועם הדברים שחשובים לך (ואם מה שחשוב לך בשעה מסוימת זה לנוח ולהסתכל עליו משחק, או לשחק אתו להנאתך - גם זה נספר!).
להיות על המחשב רוב היום בלי לחלוק אתו את העשייה הזאת, בלי שהוא יוכל להשתתף בה או להבין אותה, ומצד שני בלי "להתמרכז" עליו מדי פעם - זו אולי באמת הזנחה.

(הכל הפיך, הכל בר שקילה מחדש (()))

[u]לא קראו לו, לא שיחקו איתו- האם הם אף פעם לא קוראים לו ולא משחקים איתו? או שאת אף פעם לא ראית אצלם התנהגות כזו?אני לא יודעת כמה אפשר להסיק ממפגשים כל כמה פעמים בשנה[/u] - כיון שהמרחק ביננו די גדול, כשאנחנו כבר כן נפגשים אנחנו נוהגים ללון אצליהם. כנ"ל כשנפגשים בחג-המולד אצל 'סבא וסבתא' - כולם מבלים מספר ימים יחד (עד שבוע), כך שאני מרגישה שאני כן יודעת, ולא אך במעט, כיצד מתייחסים אליו ואל אחיו במהלך יום 'רגיל'. אמנם הביקור מוציא דברים מעט מהשגרה, אבל, לדוגמא, אני תמיד מביאה איתי ספרים לקרוא לבתי כשאנחנו שם, ומשחקים שהיא אוהבת לשחק בהם וכו'. אני יודעת שהם לא קוראים לו גם כיון שכמעט ואין להם ספרי ילדים בבית (אחד או שניים).

מאז שאחייני נולד [b]מעולם[/b] לא ראיתי את אמו מרימה אותו או מחבקת אותו או מנשקת אותו. אני חייבת להודות שלפני שבתי נולדה, והבנתי איך קשר בין הורה לילד יכול להיות, זה מאד הצחיק אותי כשהיית נכנס בדלת והיא מיד היתה שמה לך את התינוק בידיים, ושם הוא היה נשאר עד שאורח אחר היה 'מנודב' לתפקיד השמרטף.

אבל רגע, זו לא היתה כוונתי כשפתחתי את הדיון. לא רציתי להתלונן או 'להלשין' על דרכי החינוך של אנשים אחרים - איש איש לדרכו. מה שכן, באמת כואב לי כמה אחייני כנראה סובל מפיגור סביבתי, כפי שכתבה [u]סבטקסט כפול[/u]. לו הוא רק לא היה מדבר, ניחא. אבל התנהגותו מאד קשה, והוא צועק וצורח ממש כל הזמן. הוא גם בלתי ניתן לשליטה כשיוצאים איתו מין הבית, ובעלי ואני היינו כל הזמן בחרדה נוראית שהוא ירוץ לכביש וידרס. הביקור ממש סחט אותנו רגשית ובמשך כמעט שבוע לא יכולנו להפסיק לדבר ולחשוב עליו. ועלי לציין, אנחנו בדרך כלל לא 'רכרוכיים' כאלו, ואיננו מושפעים בקלות (לדעתי).

בכל מקרה, תודה בשנית על כל התגובות.

גם הבן שלי התחיל לדבר אחרי גיל 3 (משפטים)- והוא היה בגן- לסירוגין אמנם, אבל היה...
הייתי מקריאה לו מידי פעם אבל היה גם לי חשוב שישחק בעצמו. עד השנה הוא לא יצר קשרים חברתיים עם ילדים אחרים אלא אהב לשחק עם עצמו. השנה (בן 4) הוא התחיל להזמין ילדים הבייתה, משחק איתם (אבל עדיין אוהב לשבת לבד), מדבר שוטף (עם גמגום קל כמו הרבה ילדים בגילו).


[u]בהיותו אך תינוק בן מס' שבועות כבר עזבו אותו לעיתים תכופות למשך מספר ימים ויותר... הוא היה מושם מול הטלוויזיה במשך שעות, צופה שוב ושוב באותה קלטת וידאו.[/u]- קורה הרבה בסביבתי- לא מוצא חן בעיני אבל לא הייתי מגדירה כהתעללות- הכל עניין תרבותי...

[u]לא קראו לו, לא שיחקו איתו[/u]- האם הם אף פעם לא קוראים לו ולא משחקים איתו? או שאת אף פעם לא ראית אצלם התנהגות כזו?אני לא יודעת כמה אפשר להסיק ממפגשים כל כמה פעמים בשנה- גם אני לא מבלה מפגשים משפחתיים בהקראת סיפורים או משחקי קופסה עם הילדים... הם נמנעים מכל אינטראקציה איתו? חיבוקים, נשיקות, או סתם לתת לו לשבת בחיקם?

[u]ולא ניגשו אליו בלילה למרות בכיו החוזר ונישנה. מורין סיפרה לי שהם נוהגים לדבר אליו בעיקר בצעקות והתנהגותו היא בהתאם - מופרעת וצרחנית.[/u]- שוב, די נפוץ ומעציב, ואולי מרגיש בעיניינו כהתעללות אבל עדיין נחשב בתחום האפור של גישה חינוכית.

אם את מחפשת פתרון פרודוקטיבי- אני דווקא הייתי מרבה במפגשים, ע"מ לתת לילד את היחס שאת חושבת שמגיע לו. לא בשביל להראות להורים שלו "איך צריך להיות", כי אם עושים את זה בצורה כזו זה גם יכול לעורר אנטגוניזם, והערות כמו " אמא אנאלית P-:- אף אחד לא אוהב ביקרות... אלא פשוט כדי להיות שם עבור הילד, לתת, לחבק, לשחק, להקריא סיפורים.

אותו דבר אפשר לומר גם עלי.אמרו לי שבני סובל כנראה מפיגור סביבתי (בן שלוש)התחיל ללכת לגן השנה כמעט ולא קראתי לו נותנת לו לשחק לבד ורוב היום אני על המחשב.האמנתי בחוסר ריכוז בילד,כנראה טעיתי.

אותו דבר אפשר לומר גם עלי.

אולי הרוב יודעות על מה הן מדברות,
אבל אני לא חושבת שלהימנע זה פתרון מתאים. במיוחד לא כשמדובר במשפחה כל כך קרובה.
נשמע שגם ככה את ממעיטה ככל האפשר.
ואם ניסית כל מיני דרכים, אז זה אומר בעיני שאת רואה את החשיבות ומשתדלת לייצר מצב יותר טוב, וכרגע הדרך שלך היא לא להגיב להערות של הגיס וכן להיפגש.

אם את רוצה אפשר אולי לחשוב על דרכים נוספות להתמודד איתו, לפחות בהקשר של הערות פוגעות כלפייך.

אולי משהו ישיר שנאמר בטון רך ואוהב, אבל מאד אסרטיבי? אולי שבעלך יסביר/ ידרוש יחס מכבד כלפייך?
אולי להתייחס לכך בהומור? אני. עם הסרקזם והכעסים, מייד חושבת על הומור על חשבונו של הגיס, אבל ברור שזו לא דרך טובה. עדיף למצוא דרך שתעצים אותו לפקוח את עיניו או אולי את אשתו.
מסובך...

ולגבי הילד, כמה עצוב שזה לא יהיה, וזה נשמע מאד עצוב ומכמיר לב,
הוא הילד שלהם
והם רואים ולא רואים את מה שהם בוחרים
ואם יעלה לך רעיון חדש, אז כן, תציעי, תביעי
רק אל תקחי אחריות, כי זה לא שלך ואני בטוחה שיש לך מספיק משלך.

[u]פלונית[/u] [po]ו אילה [/po], אתן צודקות מבחינה מסוימת. באמת בכלל לא נעים להפגש איתם, וזו, בין היתר, הסיבה בגללה אנו נפגשים רק מספר פעמים בשנה. ניתן להגיד שאני לא בדיוק יוצאת מגדרי על מנת ליזום מפגשים. [b]אבל[/b] גיסי, עד כמה שחברתו אינה נעימה תמיד לי, הוא עדיין אחיו היחיד של בעלי, ובעלי אוהב אותו, ובצדק, כי הוא אחיו. אין לי שום רצון בעולם להפריד בין האחים - זה לא הוגן לעשות זאת לבעלי.

נכון שאם אתה לא מאתגר התנהגות המפריעה לך (דהיינו 'אמא אנאלית') הרי שאתה בעצם מאפשר אותה. אני עם בעלי 10 שנים ו-10 שנים גיסי עוקץ אותי על כל דבר שהוא יכול למצוא. ניסיתי התעלמות, עימות, התקפה... ושבתי להתעלמות כיון שנראה שזו הדרך היחידה שעובדת איתו. אם מתעלמים ממנו הוא משתעמם ועובר לעצבן מישהו אחר. ציטטתי אותו רק על מנת להראות שעל אף שאני מנסה 'להדגים' להם איך אפשר להעניק תשומת לב לילד מבלי למות על המקום הם מתעלמים ואף חושבים שאני לא נורמאלית (הנקה! מנשא! חיתולי בד!!!).

[u]למה את בכלל נפגשת איתם? למה את מאפשרת להם לקרוא לך אמא אנאלית?[/u]
מסכימה עם זה מאוד, שימי לב לאיבוד האנרגיה שלך שם.

למה את בכלל נפגשת איתם? למה את מאפשרת להם לקרוא לך אמא אנאלית?
שבעלך יפגש איתם לבדו. אני הייתי נמנעת ממפגשים חברתיים כדי לא לחוות את הסיוט הזה (וגם למנוע מילדי)
אני מוכרחה לומר שבמשפחה שלנו היה מקרה דומה, שבו רשויות הרווחה התערבו (גם אנחנו יצרנו קשר איתם)
ותקופה ארוכה מאד לא נפגשנו איתם עד שהם התעשתו (וכמובן האשימו אותם בהפצת המידע על ההורות המתעללת שלהם)
יש כל מיני רמות של התעללות. גם התעלמות יכולה להיות סוג של התעללות

[u]ליאת[/u], המון תודה על התגובה. הייתי מאד רוצה להגיד משהו להוריו - לא בניסוח של 'הילד שלכם לא בסדר', כי אם יותר בסגנון של 'אולי כדאי לפנות ליועץ תקשורת על מנת לעזור לו בפיתוח השפה'. למרבה הצער הם נורא רגישים לביקורת - אמיתית או מדומיינת - ויראו בכך השמצה פרועה וקריאת תיגר על חייהם, דרך החינוך שלהם, וכללית עליהם. לכן אני נמנעת מלהגיד אפילו מילה אחת.

כפי שאמרת, כיון שהוא החל ללכת לגן יתכן שהגננת תראה ואולי תגיד משהו, למרות שאין לדעת - אמו של הילד היא מורה לגיל הרך בבית-ספר יסודי!!!

נשמע מאד עצוב.

מכירה מצבים דומים ובמיוחד את הבן של השכנה, שגם הוא באותו גיל אם לא קצת יותר, בקושי מדבר, ומצליח להכות ולפגוע בפעוט שלי מדי פעם, למרות שאני יודעת שבחברת הילד הזה אני צריכה להשגיח בשבע עיניים.
גם לגדולים שלי הוא יכול להרביץ.
אזרתי אומץ ואמרתי לאמא משהו על אבחון, טיפול, הגשת עזרה לילד.
היא נשמעה קשובה אבל בפועל נראה לי שלא עשתה דבר בנושא.
וגם דרכה החינוכית כאמא, בעייתית בעיני.
אם כי לפחות ממנה אין שמץ לגלוג על ההורות שלי.
אצלה הענין הוא יותר חוסר גבולות.

כן, אני שיפוטית. צר לי. למרות המודעות, גם לי זה קורה.

מקוה שהגננת תראה ותגיד ותנחה והמצב ישתפר.

שנה טובה ומתוקה
{@

[u]שרית[/u], באמת שאין לי כוונה למתוח ביקורת. אין ספק ששיטת החינוך שלהם שונה משלי, ואינני טוענת שאני מומחית לילדים, או לחינוך, או שאני מושלמת בדרכי. כל מה שרציתי זו עצה כיצד לנסות ולעזור לילד אשר בגיל 3 וכמעט וחצי אינו מדבר, אינו מתקשר, והתנהגותו קשה. כפי שכתבתי קודם, אין ביכולתי להעניק לו את מה שהוא זקוק לו - סיפור, שיר, משחק - כיון שאנחנו גרים מאד רחוק מהם ורואים אותם רק מספר פעמים בשנה.
אני באמת מנסה להמשיך בדרכי עם הבת שלי, אך לא רק שאין הם מחקים את הדרך, הם די מלגלגים עליה. גיסי קורא לי 'אמא אנאלית'...

[u]אנחנו לא גרים לידם ורואים אותם רק מספר פעמים בשנה.[/u]
איך ממספר כ"כ מועט של מפגשים את מסיקה ש [u]הם מאד מזניחים את התפתחותו (לא קוראים לו, לא משחקים איתו).[/u]

ובלי קשר שלשום פגשתי מישהי שסיפרה על אחיה שלא דיבר עד גיל 4. אמרו לאמא שלה להכניס אותו למוסד (היום הוא כבר איש) ושמשהו לא בסדר איתו.
היום הוא טייס מצליח, כמובן מדבר.

אל לנו לשפוט כ"כ מהר, ובטח לא ממפגשים מרוחקים ולא מקצועיים.

שנה טובה

מוזנח? - האם לפי דרך החינוך שלך?
ואולי זו דרכם והיא שונה מדרכך.
אסור לנו להיות שיפוטיים כל כך.
משהו נראה לנו לא נכון אלינו לעשות מעשה
כמו : התקרבי איליו, הזמיני לסיפור, דברי איתו, תשירי לו ואיתו שירי משחקו כו...
תמשיכי את בדרכך אפילו בהחצנה לידם אולי הם יחקו את דרכך....ואולי לא
להעיר/להאיר לא הייתי נכנסת לזה
השארי משפחה חמה, אוהבת ותומכת ועשי את שנכון לדעתך לעשות.
חג שמח שנה טובה

תודה רבה לכל כותבי/כותבות התגובות.

אכן, איננו גרים בישראל ואי לכך שירותי הרווחה שונים מהארץ. כפי שכתבתי קודם, השירותים הסוציאליים פה לא יתערבו אלא אם כן קיימות הוכחות להתעללות ממשית - פיזית או הזנחתית באמת (אם הם מונעים ממנו אוכל, לא מוציאים אותו מהבית וכו').

בקשר להענקת זמן ואהבה לילד: הלוואי שיכולתי אבל הנסיבות לא מאפשרות. אנחנו לא גרים לידם ורואים אותם רק מספר פעמים בשנה. מן הסתם כתוצאה מכך הוא אינו מאפשר לי להתקרב אליו. וכי מי יכול להאשים אותו? הוא אינו רוצה את תשומת ליבי - אדם די זר לו - כי אם את תשומת ליבם של הוריו. בנוסף, בגלל התנהגותו הפרועה, עלי לשמור על בתי כשהוא בקרבתה (היא בת שנתיים) כיון שהוא דוחף וצובט וחונק. עם כל האמפטיה בעולם, אני עדיין אחראית יותר לשלומה מאשר לשלומו.

אמו טוענת שכשהוא בגן הוא מתנהג למופת. אני לא יודעת אם זהו שקר הנובע מהתכחשותה לבעיה או אם זוהי האמת והוא אכן מגיב טוב יותר לסמכות של אנשים אחרים. עלי לציין שהוא התחיל ללכת לגן רק השנה - בספטמבר - כך שימים יגידו. אולי אם המורה/גננת תראה שיש בעיה היא עשויה לדבר עם הוריו ולפתור את הבעיה שלי (דהיינו, להתריע על המצב).

הבנתי שאין זה בישראל, אבל בכל מקום יש את החוקים המקומיים והרווחה המקומית

מצטרפת לקודמי......... אם את באמת רוצה לעזור, עיזרי לילד ולא להוריו
העניקי לו מזמנך ואהבתך......

קצת מזכיר לי את הספר "ואם היו אומרים לך" מספר על הקושי של אם צעירה בגידול ילד אוטיסט
אם כי אין מצב לאבחן את הילד רק ע"פ הדברים שלך. צריך לראות את התמונה המלאה.
אני מאמינה שבסופו של דבר ההורים יצטרכו לטפל ולאבחן גם אם ירצו או לא.

ולראייה יצא לי במרגיעון "אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה"

תטפחי אותו ,תעשירי אותו-את עולמו באהבתך אותו (טיול קטן רק של שניכם;פעילות בחומרים -אשמח בקלי קלות ללמד אותך;שירים בזיופים בקולי קולות ופיזוזים;בישולים קטנים-אשמח להציע;ספרי לו סיפורים ואולי תבקרו בספריה.. ומה שאת-אתם אוהבים.בהצלחה וחיבוקי לפשוש

לי נראה שאני מאוד מבינה כמה קשה לראות מקרוב ילד כל כך צמא לאהבה והתיחסות.
כשהייתי צעירה הייתי מגיעה לביקור קרובים ואני זוכרת איך הייתי יוצאת לחדר המדרגות בשביל לבכות.

אני חושבת שהבעיה של התיקשורת היא קצה הקרחון , היא סימפטום ולא הבעיה. גם אם לילד יש איזו בעיה אורגנית/מולדת.


_מצד שני, את יכולה להראות להם אחרת כשאת נפגשת איתם, לשחק משחק דמיון איתו, שלאו דוקא דורשים יכולת מילולית,
להקריא סיפור, לשחק בליגו וכו' וכו'. פשוט להדגים את מה שאת חושבת שנכון לעשות איתו. והם ילמדו..._
מסכימה מאוד עם מיכל.

זאת בחירה שלך אם את רוצה להמשיך להגיע לשם, כי את יכולה להחליט שזה נשגב מיכולתך וכואב לך הלב.גם בלי לומר דבר לאיש,שעלול להתפרש כביקורת.
אם החלטת להגיע,דבר שאולי יעזור לך לשאת זאת זה שתוכלי לעטוף את הילד הזה באהבה ותשומת לב.

נסי לשלוח להם לינק שבו מופיעים סימפטומים של ילדים אוטיסטים או כאלה שנמצאים בספקטרום. אולי זה יעורר אצלם משהו. אפשר מויקיפדיה.

מונו, זה לא בישראל.
אבל נשמע לי שילד בגיל זה עם בעיית שפה שאינה מטופלת בשום צורה ואינה זוכה לשום התייחסות מיוחדת -- אם זה יימשך כך עוד כמה חודשים זה כבר יתחיל לדגדג את איזור ההזנחה גם מבחינת החוק.

ילד שהתנהגות הוריו פוגעת בהתפתחותו , ניתן לפנות לרשויות הרווחה בעילום שם ולהתיעץ.לא יודעת האם התנהגותן מסכנת אותו או לא. לכן אני ממליצה להתקשר ולברר
http://www.eli.org.il/Content/[po]e um[/po].asp
אם את מגיעה למסקנה שהתנהגותם אינה מסוכנת, או שאת לא מתקשרת, עליך למצוא דרך להרפות מהנושא. להיות נעימה אל הילד ככל שניתן, ולהיות שם בשבילו.

הי מורין
אכן בעיה.
אני מבינה שיש לאחיין שלך בעיית שפה שאולי משפיעה גם על התנהגותו או לחילופין שיש מספר קשיים איתם הוא מתמודד בנוסף לבעיית השפה.
אני חושבת שנכון וצריך להגיע לקלינאית תקשורת אפילו רק לצורך אבחון והדרכה של ההורים.
כדאי אולי להציג את זה בצורה של קבלת יעוץ על מנת להקל על ההתמודדות עם הילד וכן שיפור התקשורת בינו לבין ההורים.
לדעתי את לא האדם המתאים לומר להם זאת. יש לי רושם שיש איזו שהיא התנגדות של ההורים לכך. יכול להיות שזה יגיע דרך הגננת,
יכול להיות שהאסימון ירד משיחה עם חברה קרובה או סתם הם יבינו יום בהיר אחד שזה הזמן.
מה שברור הוא שאי אפשר לכפות עליהם דבר.
מצד שני, את יכולה להראות להם אחרת כשאת נפגשת איתם, לשחק משחק דמיון איתו, שלאו דוקא דורשים יכולת מילולית,
להקריא סיפור, לשחק בליגו וכו' וכו'. פשוט להדגים את מה שאת חושבת שנכון לעשות איתו. והם ילמדו...

בגדול לטעמי אנחנו לא יכולים להתערב בחינוך ילדי אחרים אם לא הוזמנו לעשות כן / יש הזנחה פושעת שמצדיקה ערוב הרשויות - נראה לי שבמקרה שתארת שניהם לא מתקימים.
יחד עם זה אפשר לעזור לילד - את אומרת שלא משחקים ולא קוראים לו אולי אם אתם נפגשים אפשר שתעשי כן - בלי ביקורת בלי הסבר להורים , פשוט כי זה מה שהיית עושה עם ילד "רגיל" .

עוד מחשבה שעולה לי לפעמים הורים לא רואים את הבעיה כי זה הרבה יותר מידי מפחיד עבורם.

רציתי, ברשותה של מורין, להוסיף עוד פרטים כרקע לעניין.
מהידוע לי (ממורין) דומה שחוסר הדיבור של האחיין הוא רק קצה הקרחון - רק הסימפטום הפעוט ביותר לבעיה הנוראית של ההזנחה החמורה ממנה הוא סובל. מדובר בהורים אשר מיום היוולדו נטו להתייחס אליו כאל לא יותר מחיית מחמד טורדנית - בהיותו אך תינוק בן מס' שבועות כבר עזבו אותו לעיתים תכופות למשך מספר ימים ויותר בהשגחת סבתו (שגם לה אין מי יודע מה גישה לתינוקות, וזו בלשון המעטה). הוא היה מושם מול הטלוויזיה במשך שעות, צופה שוב ושוב באותה קלטת וידאו. לא קראו לו, לא שיחקו איתו ולא ניגשו אליו בלילה למרות בכיו החוזר ונישנה. מורין סיפרה לי שהם נוהגים לדבר אליו בעיקר בצעקות והתנהגותו היא בהתאם - מופרעת וצרחנית. כשהלכו לבקר בגן החיות הם התהלכו איתו ברצועה הקשורה לריתמה. יש לציין כי מדובר בחו"ל (אירופה) ובמשפחה לא ישראלית, שם הדבר נפוץ למדי(למרבה הצער), אולם בעיקר עבור ילדים שזה עתה התחילו ללכת+, ולא עבור בני שלוש.
בקיצור, זוועה איומה. הבעיה היא שרשמית אין כאן מקרה של התעללות פיזית או נפשית בילד. עד כמה שזה נורא לשמוע על כך, מסתבר שהמקרה נופל בקצה הספקטרום של ה"הורות הנורמטיבית". אני מודה שתחושות התסכול, הצער והאימה שלי מהמקרה גרמו לכך שביקשתי ממורין להפסיק ולספר לי על כך, אולם היא, שנאלצת להיפגש עם המשפחה באירועים משפחתיים, אינה יכולה לטאטא זאת ממחשבותיה.
עצוב מאד מאד שהורים בלתי מתפקדים אלו בחרו ללדת עוד ילד (כיום בן שנה) ובקרוב יוולד עוד אחד.

האם למישהו יש עצה? אחייני בן שלוש וארבעה חודשים ואיננו מדבר עדיין. הוא אומר מספר מילים בלבד, ללא משפטים. אוצר המילים שלו מאד קטן והתנהגותו מאד בעייתית - הוא צועק וצורח, יתכן מתוך תסכול על שאיננו יכול לבטא את עצמו אחרת. הוריו מתכחשים לעובדה שיתכן שיש לו בעיה ופותרים את עניין התנהגותו כ"ככה זה עם בנים". לדעתי, הם מאד מזניחים את התפתחותו (לא קוראים לו, לא משחקים איתו). האם יתכן שהוא יצליח להתגבר על הבעיה לבדו, כיון שלא נראה שהוריו יקחו אותו לאיבחון או לקלינאי תקשורת?

הוריו מתייחסים לכל הערה בנושא כביקורת על התנהגותם ואני לא רוצה ליצור קרע משפחתי שלא ניתן יהיה לאחות. בעלי - שזהו בנו של אחיו - מאד מתוסכל, אך איננו יודעים מה לעשות, והאם בכלל לעשות משהו. האם למישהו יש עצה?