על ידי לי_לה* » 09 מרץ 2021, 20:55
מות המורה.
על זה אני רוצה לכתוב עכשיו.
אז כדי לכתוב אולי צריך להסביר, לדחוף לקפסולה היסטוריה שלמה שלי שאיך אפשר להסביר. אז שהמורה היה עבורי תמיד מה שההורה לא היה. כי הורה לא היה לי. הייתה לי רק אם, אמא, ומההתחלה היינו משחקות, או שהיא הייתה משחקת מולי, בלית ברירה, מהסיבות שלה- בתומכת/נתמכת. בחברה. במאפשרת. ומי שיוביל את הדרך לא היה לי.
אז כך יצא שהמורה תמיד היה דמות חשובה כל כך בשבילי. עמוד תווך. אדם שמגלם עבורי באותו הזמן את כל מה שנכון, שגם הפגמים שלו רק הופכים אותו לשלם יותר, שכל מה שאני רוצה זה למצוא חן בעיניו, שימצא בי ערך, שיראה בי כישרון חבוי, יכולת בלתי ממומשת, מישהו שטוב וצריך להדריך אותו. והמורה הזה לבש פנים שונות בזמנים שונים. וכבר מת, הרבה פעמים מת- זאת אומרת, התרסק הדימוי.
ועכשיו מה?
כבר כמה שנים, ואלו השנים האחרונות של חיי ולכן, בניגוד לשנים קודמות, עוד לא הספקתי להתפכח מהתודעה שלי בתקופתן, ולכן נראות לי אמינות ונכונות במחשבות והוויה שמלווה אותן, אז כבר כמה שנים שהמורה הזה הוא המורה ליוגה.
וכבר זמן שהתגלגלתי בתוך שלבי הערצה שונים. מתרשמת כל כך לפגוש סוף סוף חוכמה. ורגישות שמשולבת עם ניסיון חיים. והתבוננות עזה ומדוייקת. והצבת גבולות. סוף סוף לפגוש מבוגר, מבוגר שרכש את התואר הזה בכבוד, בהתנהגות והבנה ומעשים.
כל כך אפפתי אותו ביראת כבוד מנומסת, שותה בסקרנות כל פרט לגבי חייו, רק כדי לדעת איך ככה, איך עושה אדם שהוא כזה, איך חי, איך קם בבוקר, מה אומר לילדיו, מה אוכל, מה חושב על כך וכך.
כל כך אפפתי אותו, שכל התעניינות שלו בי, כמה שריגשה אותי, תמיד נענתה קצרות, כדי לדייק, כדי להיות כנה, כדי לא להעמיס מילים. אני רואה אותו מקשיב בנימוס וכבוד לברברת של אנשים אחרים. לא רציתי להיות כזו.
אז יצא שאפילו שאני מכירה אותו לא מעט, כמעט שלא דיברנו. יחסים מאוד רשמיים של מורה ותלמידה.
ואז הגיעה הקורונה. וכיאה לפזורה אנרכיסטית קטנטנה, ההתנהלות בסטודיו המשיכה כרגיל, גם כשכולם עטו מסכות, גם בסגר. ויצא שאני הייתי בסדר עם זה. ואז היה ההריון, ואז היה הרעש סביב הריוניות בקורונה. ושם התחלתי להיות מבולבלת.
אז כבר לא הלכתי לשיעורים והשתתפתי דרך הזום. ולא ידעתי אם להתחסן ובסוף התחסנתי. וחשבתי שזה טוב מספיק, ואוכל לחזור.
בואו נקרא לבן זוגי אבשלום. לשם נוחות. אז אבשלום הזה, כל כך שונה ממני בכל מיני דברים. אני צמחתי גבוה והשורשים שלי מאוד דקים. קצרים. אמא שלי הייתה פרח נידף ברוח כל חייה, ועדיין היא בוכה ומבכה את השורשים שאינם. שלא היו מעולם. היות שזו אימי אז לא נידונתי לשורשים עבים. ובכל זאת כמה שורשים קטנים וקצרים ודקים והם בעמל רב. היה קשה להצמיח אותם.
אז אבשלום לא ככה. לאבשלום יש הרבה שורשים וכל אחד עבה לפחות כמו זרוע. וכולו נטוע כך באדמה, מה אכפת לו מהרוח, מה אכפת לו מהגשם. צוחק להם. גדל לתוך שורשים של דורות. דורות של אנשים מושרשים. יש נכון ויש לא נכון. יש צדק וצריך לדרוש ולהילחם עליו. יש לו כוח והוא מודע לכך.
למה כל זה על אבשלום? לא בטוחה. אבל כשרציתי לחזור לסטודיו מחוסנת, אומנם בין אנשים בצפיפות לא נמוכה, וחלק לא קטן מתנגדי חיסון, וגם כאלה שמסרבים להתרגש מהקורונה, אני חשבתי שזה מספיק. ואבשלום בדרכו המתכעסת, עלי, על האנשים חסרי האחריות שנמצאים שם, שפועלים ככה, דאג לי. דאג לילד שיכול להיות. בסוף הקשבתי לו, ואולי גם הסכמתי, גם אם לא כל כך ברור לי מה נכון ומה לא, מה אמת ומה צדק, ואיך צריך לפעול בעולם המוזר הזה עם הקורונה המוזרה הזו. אבל הסכמתי שגם סיכוי נמוך למשהו רע מאוד זה דבר רע. הסכמתי. נשארתי בזום.
וכל פעם- אולי שיעור אחר? יותר מצומצם? אולי עכשיו, כשירדה התחלואה? והוא נשאר כועס, ומבקש בדרכו המתכעסת- הם לא פועלים לפי ההנחיות. אם תלכי למקום בו אנשים לא מחוסנים מתכנסים בחלל סגור בלי מסכה את מסכנת את עצמך ואת הילד שיהיה לנו. תבקשי שיעטו מסכות.
אז איך אפשר להסביר בכלל למה לבקש שיעטו מסכות זה לא רק להתבלט, לא רק להיות דאגנית ונגררת אחרי תעמולה ממשלתית לקראת בחירות, לא סתם להיות חננה בין מגניבים, אדישים, לא רק זה. גם זה, וגם זה לא קל. לא קל וגם לא קל לראות את עצמי באור כזה, שלא קל לי להגיד שימו מסכות כי זה חשוב. הלוואי שהיה קל וככה היה פשוט להשמיע את קולי בלי למות מפחד מסקילה בעיניים. ועדיין עם כל הפחד דווקא יוצא לי לבקש ככה ולהגיד. אבל עכשיו זה בכלל בכלל לא העניין. לא סתם "לא לומר את מה שלא נעים להגיד". זה מות המורה. איך אפשר להסביר.
אז מה זה המוות הזה?
זה שאותו מורה לימד אותי כל כך הרבה. והבנתי כל כך הרבה על איך הגוף שלי זז, ואיך שרירים ושרירי שרירים דקים מייצרים תנועה עדינה כל כך, מתקנים את הגוף, משנים את התודעה. ולמדתי שם על השקט, שלא הכרתי. ואז לעמול עליו בעקשנות. וללכת בדרך, כשמוותרים על המטרה. ולהאמין. ולמצוא דברים חדשים בתוך ההוויה. ודברים מטלטלים. ומפחידים. וכל זה למדתי כשהמורה שלי כל כך דייק. כל כך מסרב לדבר סתם. להגיד מילים באוויר. להשתפך ברומנטיות על חוויות רוחניות. לא. הכל היה מעשי כל כך, אוורירי ועדין עד כדי העלמות אבל מעשי, נטו, נטו מעשי, כי הוא מסרב להרוס חוכמה אמיתית בהשתפכות הזו. ודובק באמת. ורציני.
ועכשיו המורה הזה, שהולך בדרכו, מסרב להתחסן, מאפשר לתלמידים לתרגל בלי מסכות, גם בסגר. חותך באיבן שיחות על הקורונה. הסטודיו הוא מרחב בו הקורונה לא קיימת.
אז איך יכול להיות שאותו אדם שלימד אותי כל כך הרבה, ושיודע עוד המון, טועה? ואיך אוכל להרוג הכל, להרוס הכל, להרוס את עצמי- ולבקש שישימו מסיכות?
מות המורה.
על זה אני רוצה לכתוב עכשיו.
אז כדי לכתוב אולי צריך להסביר, לדחוף לקפסולה היסטוריה שלמה שלי שאיך אפשר להסביר. אז שהמורה היה עבורי תמיד מה שההורה לא היה. כי הורה לא היה לי. הייתה לי רק אם, אמא, ומההתחלה היינו משחקות, או שהיא הייתה משחקת מולי, בלית ברירה, מהסיבות שלה- בתומכת/נתמכת. בחברה. במאפשרת. ומי שיוביל את הדרך לא היה לי.
אז כך יצא שהמורה תמיד היה דמות חשובה כל כך בשבילי. עמוד תווך. אדם שמגלם עבורי באותו הזמן את כל מה שנכון, שגם הפגמים שלו רק הופכים אותו לשלם יותר, שכל מה שאני רוצה זה למצוא חן בעיניו, שימצא בי ערך, שיראה בי כישרון חבוי, יכולת בלתי ממומשת, מישהו שטוב וצריך להדריך אותו. והמורה הזה לבש פנים שונות בזמנים שונים. וכבר מת, הרבה פעמים מת- זאת אומרת, התרסק הדימוי.
ועכשיו מה?
כבר כמה שנים, ואלו השנים האחרונות של חיי ולכן, בניגוד לשנים קודמות, עוד לא הספקתי להתפכח מהתודעה שלי בתקופתן, ולכן נראות לי אמינות ונכונות במחשבות והוויה שמלווה אותן, אז כבר כמה שנים שהמורה הזה הוא המורה ליוגה.
וכבר זמן שהתגלגלתי בתוך שלבי הערצה שונים. מתרשמת כל כך לפגוש סוף סוף חוכמה. ורגישות שמשולבת עם ניסיון חיים. והתבוננות עזה ומדוייקת. והצבת גבולות. סוף סוף לפגוש מבוגר, מבוגר שרכש את התואר הזה בכבוד, בהתנהגות והבנה ומעשים.
כל כך אפפתי אותו ביראת כבוד מנומסת, שותה בסקרנות כל פרט לגבי חייו, רק כדי לדעת איך ככה, איך עושה אדם שהוא כזה, איך חי, איך קם בבוקר, מה אומר לילדיו, מה אוכל, מה חושב על כך וכך.
כל כך אפפתי אותו, שכל התעניינות שלו בי, כמה שריגשה אותי, תמיד נענתה קצרות, כדי לדייק, כדי להיות כנה, כדי לא להעמיס מילים. אני רואה אותו מקשיב בנימוס וכבוד לברברת של אנשים אחרים. לא רציתי להיות כזו.
אז יצא שאפילו שאני מכירה אותו לא מעט, כמעט שלא דיברנו. יחסים מאוד רשמיים של מורה ותלמידה.
ואז הגיעה הקורונה. וכיאה לפזורה אנרכיסטית קטנטנה, ההתנהלות בסטודיו המשיכה כרגיל, גם כשכולם עטו מסכות, גם בסגר. ויצא שאני הייתי בסדר עם זה. ואז היה ההריון, ואז היה הרעש סביב הריוניות בקורונה. ושם התחלתי להיות מבולבלת.
אז כבר לא הלכתי לשיעורים והשתתפתי דרך הזום. ולא ידעתי אם להתחסן ובסוף התחסנתי. וחשבתי שזה טוב מספיק, ואוכל לחזור.
בואו נקרא לבן זוגי אבשלום. לשם נוחות. אז אבשלום הזה, כל כך שונה ממני בכל מיני דברים. אני צמחתי גבוה והשורשים שלי מאוד דקים. קצרים. אמא שלי הייתה פרח נידף ברוח כל חייה, ועדיין היא בוכה ומבכה את השורשים שאינם. שלא היו מעולם. היות שזו אימי אז לא נידונתי לשורשים עבים. ובכל זאת כמה שורשים קטנים וקצרים ודקים והם בעמל רב. היה קשה להצמיח אותם.
אז אבשלום לא ככה. לאבשלום יש הרבה שורשים וכל אחד עבה לפחות כמו זרוע. וכולו נטוע כך באדמה, מה אכפת לו מהרוח, מה אכפת לו מהגשם. צוחק להם. גדל לתוך שורשים של דורות. דורות של אנשים מושרשים. יש נכון ויש לא נכון. יש צדק וצריך לדרוש ולהילחם עליו. יש לו כוח והוא מודע לכך.
למה כל זה על אבשלום? לא בטוחה. אבל כשרציתי לחזור לסטודיו מחוסנת, אומנם בין אנשים בצפיפות לא נמוכה, וחלק לא קטן מתנגדי חיסון, וגם כאלה שמסרבים להתרגש מהקורונה, אני חשבתי שזה מספיק. ואבשלום בדרכו המתכעסת, עלי, על האנשים חסרי האחריות שנמצאים שם, שפועלים ככה, דאג לי. דאג לילד שיכול להיות. בסוף הקשבתי לו, ואולי גם הסכמתי, גם אם לא כל כך ברור לי מה נכון ומה לא, מה אמת ומה צדק, ואיך צריך לפעול בעולם המוזר הזה עם הקורונה המוזרה הזו. אבל הסכמתי שגם סיכוי נמוך למשהו רע מאוד זה דבר רע. הסכמתי. נשארתי בזום.
וכל פעם- אולי שיעור אחר? יותר מצומצם? אולי עכשיו, כשירדה התחלואה? והוא נשאר כועס, ומבקש בדרכו המתכעסת- הם לא פועלים לפי ההנחיות. אם תלכי למקום בו אנשים לא מחוסנים מתכנסים בחלל סגור בלי מסכה את מסכנת את עצמך ואת הילד שיהיה לנו. תבקשי שיעטו מסכות.
אז איך אפשר להסביר בכלל למה לבקש שיעטו מסכות זה לא רק להתבלט, לא רק להיות דאגנית ונגררת אחרי תעמולה ממשלתית לקראת בחירות, לא סתם להיות חננה בין מגניבים, אדישים, לא רק זה. גם זה, וגם זה לא קל. לא קל וגם לא קל לראות את עצמי באור כזה, שלא קל לי להגיד שימו מסכות כי זה חשוב. הלוואי שהיה קל וככה היה פשוט להשמיע את קולי בלי למות מפחד מסקילה בעיניים. ועדיין עם כל הפחד דווקא יוצא לי לבקש ככה ולהגיד. אבל עכשיו זה בכלל בכלל לא העניין. לא סתם "לא לומר את מה שלא נעים להגיד". זה מות המורה. איך אפשר להסביר.
אז מה זה המוות הזה?
זה שאותו מורה לימד אותי כל כך הרבה. והבנתי כל כך הרבה על איך הגוף שלי זז, ואיך שרירים ושרירי שרירים דקים מייצרים תנועה עדינה כל כך, מתקנים את הגוף, משנים את התודעה. ולמדתי שם על השקט, שלא הכרתי. ואז לעמול עליו בעקשנות. וללכת בדרך, כשמוותרים על המטרה. ולהאמין. ולמצוא דברים חדשים בתוך ההוויה. ודברים מטלטלים. ומפחידים. וכל זה למדתי כשהמורה שלי כל כך דייק. כל כך מסרב לדבר סתם. להגיד מילים באוויר. להשתפך ברומנטיות על חוויות רוחניות. לא. הכל היה מעשי כל כך, אוורירי ועדין עד כדי העלמות אבל מעשי, נטו, נטו מעשי, כי הוא מסרב להרוס חוכמה אמיתית בהשתפכות הזו. ודובק באמת. ורציני.
ועכשיו המורה הזה, שהולך בדרכו, מסרב להתחסן, מאפשר לתלמידים לתרגל בלי מסכות, גם בסגר. חותך באיבן שיחות על הקורונה. הסטודיו הוא מרחב בו הקורונה לא קיימת.
אז איך יכול להיות שאותו אדם שלימד אותי כל כך הרבה, ושיודע עוד המון, טועה? ואיך אוכל להרוג הכל, להרוס הכל, להרוס את עצמי- ולבקש שישימו מסיכות?