באופן טבעי

דף חדש
אולי תכף
נראה
צ'וקה תשוקה

תודה נשמה

סליחה שאני מתפרץ....רק רציתי לומר שיש בי הרבה מן המשותף לך רוצה ל אלמונית...וכנראה לא מעט סובלים מזה...
על הדרך אומר, תקנני דפחי...שאם דפחתנו היקרה העלתה את הנושא באחו, כנראה שאין לה בעייה לקבל שם תשובות גם, לא?
הנושא מספיק מעניין וחשוב כדי לדסקסו בפומביות אחואנו..ואין צורך, לדעתי, להצניעו כאן..מה גם שבגדול אין הבדל..
ועוד נקודה...רוצה יקרה - למה לקנא כשאפשר פשוט לקחת חלק?
האחו שלנו פתוח לכל...גם לבני חמישים +...אמנם, רובנו שם בני 22, אבל לא מפלים את הזקנים החכמים...(:P

דפחי- משאיר לך נישקוק גם כאן

על ידי דפחה_דש* » 08 אוגוסט 2009, 19:05

לרוצה לעזור,
בהחלט נשמע מוכר, אני אחפש לקרוא קצת יותר בנושא,
ובמקביל ממשיכה לעבוד עם הכלים שלי- "לפצח" את המקור הרגשי- הפנימי שממנו זה נובע.
רב תודות!

קראתי את הדברים שלך בדף האחו (כן, קוראת שם, נהנת, קצת מקנאה, מתמוגגת)
חשבתי שאולי אוכל להאיר משהו מהפינה שלי.
אני כבר שנים רבות מודעת וסובלת מ"הבעיה" שתארת.
ורק השנה גילתי והבנתי משהו חדש, שאולי גם הוא מסביר או "תורם" לבעיה.
וזה: שיש דבר שנקרא לו (כמו בעיות קשב וריכוז....שממש ממש אין לי...או ככה לפחות הכרתי את עצמי במשך 50 שנה)
"בעיות בהתארגנות וויסות זמן".
אצלי זה קורה ככה: כל דבר שמישהו אחר קובע לי, פגישות, דד-ליין, הזמנה להשתתף במשהו, בקשה להכין משהו למסיבה, וכו' וכו', אני עושה. פשוט כך
כל דבר שאני צריכה להוציא לפועל בשביל עצמי, (או גם מתוך רצון שלי לעשות למישהו אחר) לא קורה!
כאילו כל דבר שאינו "על סדר היום" ובלוח זמנים שנקבע לי, לא קורה.
הדבר שגרם לי לרצות להגיב, כי כל כך הזכיר לי את עצמי, זה המתנות. כמה רצון ואהבה יש לי לתת מתנות ואפילו יש לי לעיתים קרובות רעיונות כל כך מקסימים ומקוריים ויצירתיים, אבל הם לא יוצאים לפועל.
כשאני צריכה לקבוע לעצמי תור לרופא, או לעשות סידורים זה פשוט לא קורה....נדחה ונדחה.
(כשהייתי ילדה, זה היה עם שיעורי בית, הגשת עבודות, החזרת דברים שהשאלתי....כל זה לא היה מתבצע...)
הייתי נותנת לזה את המילים האלה: מתי עושים את זה? באיזה יום? באיזה שעה? כל עוד לא נקבע לדבר זמן מסויים הוא לא יקרה.
היום, כשאני יודעת (על עצמי) שזה חלק לפחות מהבעיה, פתאום הרבה יותר דברים קורים! באמת. כלומר, אני עושה אותם, כמובן, הם לא קורים מעצמם. אני מצליחה לקבוע, להחליט, ולבצע.
אם משהו מכל זה נשמע לך מוכר, אז אולי עזרתי מעט.

חוץ מזה שעדיין מחכים בקוצר לעזוב אותו, עבודה ועשיה, ואימון וצילום... כרגיל. כרגע קצת קשה, אבל בגדול נעים (-:

רק רגע... חושבת שנפל לי אסימון..
האם אין גם אנחנו מכירות? (-:

על ידי אהבת_עולם* » 03 יולי 2009, 18:56

תודה

.

בינתיים אני מנסה 'לארגן את עצמי'.
אז אני מבקשת להשאיר פתוחה את אפשרות הטיפול במסגרת מפגש, אם זה בסדר...

ואם תרצי לטפל בי מרחוק, אפילו רק לנסות - אני מאוד אשמח.

את צריכה לדעת על איזה בעיות באופן ספציפי? או שזה טיפול כללי כזה? (כי לפחות בעניין מה שכתבתי על הלבלב, זה קצת רחב יותר...)
והאם זה חשוב שאני אדע מתי בדיוק הטיפול ואתכוונן?

שבת שלום בינתיים.

על ידי אהבת_עולם* » 30 יוני 2009, 10:29

תודה, דפחה.
(דרך אגב, אני כבר יודעת מי את

).

האם את מטפלת רק בהרצליה או מגיעה גם לאזור ת"א?
אם אפשר רק בהרצליה, אז אולי בהמשך זה יתאפשר לי. כרגע קשה לי להגיע.

את מטפלת גם מרחוק?

על ידי נור_ק'ה* » 16 יוני 2009, 19:03

הקפות
שבויים
שוטרים וגנבים
חפש את המטמון
סימני דרך
תיפ...סו...ני...

משחקי חברה:
אנחנו מאוד אהבנו את "רווק זקן"
כסאות מוזיקליים

על ידי תות_שדה* » 14 יוני 2009, 22:17

mazkirut]משחקים של פעם pedagogit[/po]/hinuchgufani/maamarimkishurim צריך להוריד קובץ קצת כבד
משחקי חברה (תחפשי בכל ההודעות בשרשור)

על ידי חמור_אביר* » 01 יוני 2009, 12:34

דפחוש
מה מיילך?
או כתבי נא לי לכאן
[email protected]

על ידי דפחה_דש* » 19 מאי 2009, 02:09

נראה לי שעברתי איזה משוכה שמנה ומכרעת,
מסוג האבנים השואבות האלו, שמסתבר שמסובבות לעברן יותר ממה ששיערתי בכלל.
פירוט בקרוב אני מקווה...
תודה רבה לכולכמן תענוג לארח אתכמן

דפחה,
מתיחסת להודעתך הראשונה ומסכימה עם מה שכתבת שלעיתים הקושי הוא לשחרר את עצם הלהיות בקשר, לוותר על אפשרות הביחד והשותפות והגעגוע הוא לזה ולא לאיש שמילא את החלל הריק הזה...
יעני, חשוב להבחין את מה לא משחררים...
כך או כך מאחלת לך שההתלבטות תהיה מפרה ומחדשת

על ידי אהבת_עולם* » 18 מאי 2009, 17:23

דפחה, קראתי רק ת'הודעה הראשונה שלך ולא את התגובות.
רציתי לומר שלדעתי -
עדיף לא לעשות משהו כי 'נכון' לעשות, אלא כי הלב רוצה בזה.

לפי מה שכתבת נשמע שאת שואלת את עצמך אם היה 'נכון' להישאר שם. כי יש שם הזדמנות לצמיחה.
אני חושבת שכל דיבורי ה'הזדמנויות לצמיחה' למיניהם לא רלוונטיים אם הלב שלך לא רוצה להיות שם.
זה סתם תעתוע.

על ידי קן_לציפור* » 17 מאי 2009, 14:11

אני יכולה למקם אותו. איזה ילד מצחיק הוא- כל כך רגיש לבחירת מילים.
מוכר. אז צריך לבחור ולברור את המילים. זה סוג של אימון שכזה. לתאר את המצב בדרכים שיעזרו ויחזקו אותנו...

ההימנון מקסים

על ידי הגבירה_בחום* » 17 מאי 2009, 14:02

אם אני אומרת ש"צריך לשחרר" הוא אוחז בכוח. אם אני נזכרת שכל מה שדרוש זה הסכמה, הוא נרגע.
זה קטע נפוץ כשמתחילים לאמן שריר חדש שעוד לא מיומן. וגם כשהוא מיומן... זה לא תמיד הולך בקלות.
למשל כשאומרים לאנשים להתבונן במחשבות שלהן נכנסות ויוצאות מהראש, פתאום לא באה להם אף מחשבה, וכשמנחים אותם לתת למחשבה להמשיך הלאה, הם מעידים שהמחשבה כאילו בכוונה נאחזת בכוח בראשם (-:
ככה זה, בהתחלה, כשמתחילים להפנות תשומת לב למשהו, צפים המאבקים איתו....
וחוצמזה, תודה על ההימנון. אני אגב חושבת שגם פה חשוב לזכור שזה שיש לך רכוש והרבה כסף, לאו דווקא עושה אותך "עבד אבוד" , אם אתה נצמד אליהם בכוח ולא יכול יותר בלעדיהם כשהם נעלמי או כשאתה לא מצליח להשיג עוד - אז אתה בבעיה (כלומר, רובנו (-:) וזה כמובן תופס לא רק לגבי כסף. גם לגבי אהבה, שמחה, מלנכוליה, קנאה ושאר רגשות עסיסיים אנחנו גרידיים לגמרי (-:

על ידי דפחה_דש* » 17 מאי 2009, 13:19

חשבתי על החלק העיקש שבי. אני יכולה למקם אותו. איזה ילד מצחיק הוא- כל כך רגיש לבחירת מילים.
אם אני אומרת ש"צריך לשחרר" הוא אוחז בכוח. אם אני נזכרת שכל מה שדרוש זה הסכמה, הוא נרגע.
ואז יש שקט. אפילו אם להרף. אני מצידי אזכר להסכים שוב ושוב...

גבירה- מצאתי- תקשיבו לשיר הראשון- הימנון-
http://www.myspace.com/daniiamir

על ידי הגבירה_בחום* » 17 מאי 2009, 13:09

מצטרפת למחבקים לכל המשתפות והמשתפים

על ידי נחל_לבן* » 17 מאי 2009, 12:57

@} לכל המשתפות והמשתפים.

על ידי בן_השמשות* » 17 מאי 2009, 12:01

מסכים עם מועצת חמורי התורה, שקבעה שפרידות הן לא בהכרח דבר רע, ולפעמים הן ממש דבר טוב.

לא שזה הופך אותן לקלות בהכרח; ופעמים רבות, הקושי לשחרר או הנטייה להיאחז, הם מה שמעצים כל כך את הקושי. הדבר מזכיר לי שאת מה שציטט באוזניי אדם חכם: "אל תעצים את החוויות שאתה עובר". מזכיר גם לי את הימים שאחרי שאבי נהרג בתאונת דרכים. אחי לא הפסיק לבכות במשך כמה ימים, ואז זה נפסק כמעט לגמרי. הוא אמר לי שהוא הפסיק לבכות ברגע שהוא הבין שהוא בוכה בעיקר על עצמו ופחות על אבא... אולי זה קשור גם למקרה של פרידה רומנטית ואולי לא, אבל נזכרתי והחלטתי לשתף.

http://www.youtube.com/watch?v=[po]ZzazL9du ow[/po]

על ידי קן_לציפור* » 17 מאי 2009, 11:24

ואם הרפתי- ואפילו היתה כל הפרידה טעות מרה, א- לא יכולתי לדלג עליה. ב- אולי משהו ישוב ויתדפק על דלתי, וממקום שקט יותר אני אוכל פשוט לפתוח אותה לרווחה ולא להתגונן.
בדיוק!!!
תודה על השיר

על ידי הגבירה_בחום* » 17 מאי 2009, 11:23

עדיין, לא בטוחה שצריך להשאר בכוח, כדי 'לא לברוח'. ממילא החיים יביאו לנו את מה שצריך כדי לעבוד עליו.
כן. מסכימה. אם כבר בניסוח של "להשאר בכוח" נמצאת כבר התשובה למשהו שצריך להשתחרר ממנו. לפעמים אנחנו נשארים בתוך סיטואציה לא פשוטה, אבל נמצאים במקום מתבונן ובוחן, ורואים את עצמינו פוגשים את הפחדים והקבעונות שלנו, ועוברים דרכם. ואז, גם אם לא פשוט וגם אם דרוש אורך רוח אני לא חושבת שזו השארות בכוח אלא עבודה מודעת. לעומת זאת כשיש מצבים שבהם אני נאחזים במשהו, סובלים מכל מרגע, ומבינים שפשוט לא טוב לנו, אבל לפחות החרא הזה מוכר לנו, ולהיות במקום לא מוכר זה אולי הדבר המפחיד בעולם...- אז אפשר לומר שאנחנו משתמשים בכוח (ולא בעוצמה) (מצחיק, בדיוק כתבתי על זה משהו בבלוג האחר שלי שאוטוטו יעלה)
וכן....! כמה טוב שממילא, מה שאנחנו צריכים ללמוד יחזור אלינו שוב ושוב עד שנלמד לעבור גם דרכו @}

על ידי חמור_אביר* » 17 מאי 2009, 11:23

באתי להסכים. אני חושבת שזו הגדרה טובה להבחנה בין שחרור לבריחה. ומסכימה איתך שהרבה פעמים הגבול ביניהם מיטשטש. ומכיוון שהאגו שלנו והאנטלקט כ"כ חזק, אנחנו נוטים לעיתים (או לרוב) לכופף את האמת ולתרץ אותה כמשהו אחר (חיובי בהגדרתו). למשל: משהו שאנחנו בורחים מהתמודדות איתו בקביעות, אבל אומרים לעצמינו שאנחנו צריכים לשחרר אותו ופשוט נמנעים ממנו. וכמו שהגדירה נחל, לפעמים אותו דבר לא ממש עוזב אותנו באמת, ואני אוסיף מאיך שאני לא אחת חווה את הדברים שאני בורחת מהם, שהדבר הזה שאנחנו לא מוכנים לפגוש פנים מול פנים לפעמים תוקע אותנו בעוד תחומים אחרים או מסתיר מתחתיו אמונות עם שורשים עמוקים יותר שאנחנו אפילו לא רואים על פני השטח. ולפעמים עד שלא נפגוש את הדבר הזה שאנחנו בורחים ממנו (אך מתיימרים להיות משוחררים ממנו), נישאר תקועים...

יקרות
אני ממש מסכים עם מילותיה של גבירתינו כאן...השכל שלנו [מיינד, אגו, אינטלקט...לא חשוב איך נקרא לו] בנוסף להיותו מכשיר מופלא ורב-עוצמה הוא גם המתעתע הגדול...
ובקלות יכול לשכנענו שמה שאנחנו פוחדים ממנו הוא מה שאנחנו לא צריכים, מה שאנחנו לא מעזים להתמודד איתו הוא משהו שכבר למדנו ולא נחוץ לנו..וכו'...
השאלה היא, וזאת בעצם היתה שאלתה של דפחתנו:
אז איך יודעים- מתי לעזוב דבר מה, זו עזיבה שיש בה שיחרור, ומתי זו עזיבה שיש בה בריחה?

כפי שכבר כתבתי, גם אני בדעה שבאמת לפעמים קשה לדעת....וגם חושב שמה שאנחנו בורחים ממנו ישוב ויפגוש אותנו מאחורי הפינה הבאה...
וגם חושב שלאנשים שעסוקים חזק בגדיחלה, צמיחה, התפתחות וכו' קשה, הו קשה לחיות עם מישו שאין לו עניין עמוק בכך...

_וקצת בשיתוף, בימים אלו אני נפרדת מבעל, עם ילדה משותפת. לא האמנתי - אבל הפרידה הזו היא הדבר המרפא ביותר שקרה לנו בכל שנות הביחד שלנו.
<עוד נקודת מבט, על מה יכולה פרידה להיות>_ - לכן לא מהרתי להשתתף בצער...פרידה זה לא בהכרח משו רע....גם המוות לא, כנראה...למרות שאנחנו מתעקשים להאחז באמונה שהוא כן...

ימים טובים לכל הנפרדות...כל דלת שנסגרת בלה בלה בלה...
דפחי..אני שמח שאת כבר לא אתונה עיקשת, אבל אל נא תחדלי להיות אתונה נרגשת...

על ידי דפחה_דש* » 17 מאי 2009, 10:38

תודה קן, על השיתוף, מחבקת אותך.

http://www.youtube.com/watch?v=fDiCr7BNVY4

על ידי דפחה_דש* » 17 מאי 2009, 10:11

תודה רבה לכל משיבי ומשיבות הנפש.
איזה נעים לקום בבוקר ולקרוא את כל זה.
לשאלתך- קן לציפור, היתה אהבה, בהחלט, אבל אולי לא כזו לזוגיות.
הוא איש יקר ומקסים הבחור, והפך לחבר טוב שלי. שעצוב לי לאבד.
היתה בנינו תקשורת פתוחה מאוד, יכולתי לסמוך גם על ההבנה שלו, בהרבה מאוד רמות. אבל כמעט רק בהתחלה הרגשתי שאני נמשכת אליו בלי סייגים, וברמה הפיזית מעולם לא היתה לי הרגשה של תואם,
ובעיקר תחושה של פער אנרגטי, שאני במקום שמתרחב עכשיו בצורה מסחררת, והיה בא לי לנער אותו ולהגיד לו- נו בוא כבר!! בוא איתי.
היה לי קשה ועדין לסמוך על התחושות האלה, ומכאן הרצון עוד "ליישב" את זה- הרגשתי שיפוטית. כאילו- מי אני שאגיד שאני ככה והוא ככה... אולי זה רק ליבי הסגור, שלא מצליח פשוט לקבל אותו כפי שהוא, ורוצה לשנות אותו...
אז רגע רגע... משחק חוזר, אני רוצה לנסות שוב ובלי שיפוט- ואם אז זה לא מצליח, אז זה בטוח לא מצליח...

לשאלתי ההיא- מהגיגי הלילה נמסר, שהצורך להפריד בין שיחרור לבריחה הוא עצמו צורך של הראש שלי- האינטלקט כפי שאמרה הגבירה (ואולי זה בכלל האנטי-לקט). - אותו הצורך שלו להתווכח עם זה- ולנצח.
אם שיחררתי- אהה, אז זה טוב מאוד וכל הכבוד לי,
אבל אם ברחתי- נו נו נו... לחזור מיד לזוגיות כדי להפרד בפעם הבאה מתוך צלילות רוחנית בלבד, ובלי כל הקשקושים האלה שמאפיינים בני אנוש!
בעולם הרוח האחדותי, הדברים לא מצייתים לחלוקות הדיכוטומיות של 0 או 1, שחור- לבן וכו'.
הכל נמזג זה אל תוך זה, והכל לשם הריקוד אולי?

כך או כך להרפות זה המפתח, ולשימחתי, אני כבר לא כזו אתונה עיקשת.
אם אני ארפה, תהיה הרפיה, ואם לא אז לא. והרפיה תלויה בי ובבחירה כאן ועכשיו. בלי אם ואז.
ואם הרפתי- ואפילו היתה כל הפרידה טעות מרה, א- לא יכולתי לדלג עליה. ב- אולי משהו ישוב ויתדפק על דלתי, וממקום שקט יותר אני אוכל פשוט לפתוח אותה לרווחה ולא להתגונן.

על ידי קן_לציפור* » 17 מאי 2009, 09:15

גם אני הגעתי. אז למה נפרדת ממנו? בגלל הקשיים?
לא כתבתי מילה אחת על אהבה... - ומה היה עם זה?

אני בדעה, שאת מה שאנחנו צריכים לפגוש בחיינו, דרך בני זוג, משפחה, חברים - נפגוש שוב ושוב.
עדיף לעשות את מעגל המפגש עם המקום הזה - והריפוי אותו את יכולה לתת לעצמך, במקום שיש בו אהבה. זה פשוט יהיה יותר נכון.
מסכימה עם קודמיי לגבי האבחנה בין השחרור האמיתי והבריחה.
עדיין, לא בטוחה שצריך להשאר בכוח, כדי 'לא לברוח'. ממילא החיים יביאו לנו את מה שצריך כדי לעבוד עליו.

וקצת בשיתוף, בימים אלו אני נפרדת מבעל, עם ילדה משותפת. לא האמנתי - אבל הפרידה הזו היא הדבר המרפא ביותר שקרה לנו בכל שנות הביחד שלנו.
<עוד נקודת מבט, על מה יכולה פרידה להיות>

על ידי הגבירה_בחום* » 17 מאי 2009, 07:32

הי דפחה
שמחה לראות את הדף שלך מתעורר לחיים.
זה לא שאני לא עוקבת אחרי הדף ההוא. (לכל החמורים, בני השמשות, הנחלים, קיני הציפורים היקרים) רק שמאז הדיון התפתח לגברברים עם כנפיים או בלי, לא מצאתי מה לומר (תופעה שלא קורית לי הרבה בחיים)
_אני חושבת ש"לשחרר" מגיע ממקום של השלמה. "אני לא צריכה את זה יותר כי למדתי את מה שזה בא ללמד אותי" או "השתנתי וזה כבר לא משרת אותי"
כש"בורחים" ממשהו, לא באמת נפרדים או נפטרים ממנו. הוא נשאר איתנו, מציק במחשבה, יש משהו לא "גמור" איתו. תמיד נסתכל אחורה, לראות אם הוא עוד שם, נגרר אחרינו בחוט אחד שנתפס על העקב שלנו או אולי הוא מצא אותנו שוב..אני חושבת._
באתי להסכים. אני חושבת שזו הגדרה טובה להבחנה בין שחרור לבריחה. ומסכימה איתך שהרבה פעמים הגבול ביניהם מיטשטש. ומכיוון שהאגו שלנו והאנטלקט כ"כ חזק, אנחנו נוטים לעיתים (או לרוב) לכופף את האמת ולתרץ אותה כמשהו אחר (חיובי בהגדרתו). למשל: משהו שאנחנו בורחים מהתמודדות איתו בקביעות, אבל אומרים לעצמינו שאנחנו צריכים לשחרר אותו ופשוט נמנעים ממנו. וכמו שהגדירה נחל, לפעמים אותו דבר לא ממש עוזב אותנו באמת, ואני אוסיף מאיך שאני לא אחת חווה את הדברים שאני בורחת מהם, שהדבר הזה שאנחנו לא מוכנים לפגוש פנים מול פנים לפעמים תוקע אותנו בעוד תחומים אחרים או מסתיר מתחתיו אמונות עם שורשים עמוקים יותר שאנחנו אפילו לא רואים על פני השטח. ולפעמים עד שלא נפגוש את הדבר הזה שאנחנו בורחים ממנו (אך מתיימרים להיות משוחררים ממנו), נישאר תקועים...

על ידי נחל_לבן* » 17 מאי 2009, 07:17

(הי! אתה שם! חמורון! סיימת עם העץ שלי או שנשארו לך עוד מחשבה עוד שתיים שלא הורהרו עדיין? )

אז איך יודעים- מתי לעזוב דבר מה, זו עזיבה שיש בה שיחרור, ומתי זו עזיבה שיש בה בריחה?

בוקר טוב...

אני חושבת ש"לשחרר" מגיע ממקום של השלמה. "אני לא צריכה את זה יותר כי למדתי את מה שזה בא ללמד אותי" או "השתנתי וזה כבר לא משרת אותי"
כש"בורחים" ממשהו, לא באמת נפרדים או נפטרים ממנו. הוא נשאר איתנו, מציק במחשבה, יש משהו לא "גמור" איתו. תמיד נסתכל אחורה, לראות אם הוא עוד שם, נגרר אחרינו בחוט אחד שנתפס על העקב שלנו או אולי הוא מצא אותנו שוב..אני חושבת.

במערכות יחסים, אני מסכימה עם בן וחברתו.
כל דבר יכול להיות שיעור, הזדמנות, אתגר..בעיקר בתחום מערכות היחסים. אבל אולי השאלה שצריכה להישאל היא "האם יש לי כאן סיבה טובה להישאר?"

מבינה אותך.
גם לי קשה להרפות ומאותן סיבות.
מנסה ללמוד. לפעמים זה מצליח לי יותר.
אולי זה הפחד מהבלתי ידוע? מהריק?
אני חושבת שזה קטע של נשים.
טוב אין לי כל כך דברים חכמים להגיד. אני סתם מקשקשת כדי להגיד לך שאני שומעת.

על ידי בן_השמשות* » 17 מאי 2009, 00:25

לא כתבתי מילה אחת על אהבה...

בהחלט ייתכן שיהיה לי משהו להגיד על מה שכתבת, כי כתבת הרבה דברים שמבקשים תשומת לב, מחשבה והתייחסות, אך כרגע מצב הצבירה שלי הוא כשל סחבת רצפה, ואומר רק דבר אחד שהתעורר בעקבות המשפט האחרון שלך. כשאני עצמי התלבטתי לגבי סיום קשר ארוך, ושיתפתי בזה מישהי, היא אמרה שבסופו של דבר זה די פשוט: האם יש שם אהבה, או לא? אם כן, אפשר לבדוק מה אפשר לעשות. אם לא, אז חבל על הזמן... ואני חושב שהאמירה שלה היתה פשוטה אך לא פשטנית. לא קל להרפות, קשה יותר כשלא מרפים... אבל בסופו של יום, אהבה או היעדרה היא באמת המפתח.

אלה שני הסנט שלי כרגע; המשך יבוא, אם יבוא, בהמשך (:
ובינתיים, לילה טוב וחיבוק גדול.

על ידי חמור_אביר* » 17 מאי 2009, 00:23

דפחה DEAR
התכוונתי לכתוב לפני הכל שצר לי לשמוע על הפרדה, אבל אחק כך חשבתי לי שאני לא יודע אם אני באמת מרגיש כך, או זה סתם מתוך נימוס..אז ויתרתי על זה..(:
מי בכלל אמר שלהיות בזוגיות זה המצב ה"נכון" וה"רצוי" בהכרח, ופרידה זה תמיד משו מצער?
פרידה מקשר לא מתאים יכולה להיות ארוע משחרר ומשמח ולא אדם אחד ולא שניים בודאי חוו את זה..
אז, צערי או איחולי..תבחרי לך מה מתאים...

אז איך יודעים- מתי לעזוב דבר מה, זו עזיבה שיש בה שיחרור, ומתי זו עזיבה שיש בה בריחה?

אוי, שאלה קשה....גם אני התחבטתי בה ויותר מפעם אחת...לא יודע אם יודעים בבטחון...
נראה לי שזאת יותר ידיעה אינטואיטיבית מאשר שכלית....אז יותר מאשר יודעים, מרגישים...אבל כן, תמיד קיים הסיכוי שאנחנו בתחכומנו, משקרים קצת את עצמנו...
לא יודע....
אעלה לעץ החרוב של נחל לבן ואהרהר מעט..אולי בינתיים תופענה כאן החכמות ותארנה אותך..[וגם אותי..]

בכל מקרה, להרפות נראית לי אחת ממילות המפתח לאושר..תמיד..

על ידי פיה* » 17 מאי 2009, 00:22

דפחה היי, שאלה שאלתית מאד....
אולי האינדיקציה היא כזאת? אם את מרגישה שחרור הקלה ואין געגוע... - אז הדבר נכון לך והוא לא בריחה.
אם את עדיין מתעסקת בקשר,מתגעגעת - אז זו היתה בריחה?
לא יודעת בעצמי כמובן..

על ידי דפחה_דש* » 17 מאי 2009, 00:19

אחח, אני כזה משק אוטרקי,
שואלת , עונה, מצחיקה את עצמי...
לילה טוב

על ידי דפחה_דש* » 17 מאי 2009, 00:18

והנה אחד מהארסנל, שקפץ לי לבד במרגיעון הפנימי-
אל תהיה צודק, תהיה צוחק!!

על ידי דפחה_דש* » 17 מאי 2009, 00:02

יש לי שאלה ואני רוצה לשתף.
נפרדתי מבן הזוג שלי לפני קצת פחות מחודש, היינו יחד 3 חודשים. אפילו שאני זו שסיימתי את הקשר אני מתקשה להרפות. נדמה לי לפעמים שאני מתקשה להרפות מהקשר עצמו, לאו דוקא ממנו...
כאילו לוותר על זה לחלוטין זה בבחינת הרמת ידיים, הודעה בכישלון.
שכנראה לא בשם האהבה אני עוד מתייסרת על זה. קצת. גם בזה להודות לא כ"כ נעים לי- אבל זה מה יש...

זה היה קשר צעיר למדי, שעלו בו לא מעט קשיים. לפני שנפרדנו חשבתי לעצמי שלהתחיל ממקום כל כך מורכב זה מעמסה גדולה מדי לקשר כה צעיר. לבן הזוג שלי היו לא מעט עקבות, והיתה לי הרגשה שלהיפרד ישחרר אותי מהעקבות הללו, שהן לא אופיניות לי, ופגשתי לראשונה בקשר איתו.
במקביל אני חושבת שזה גם האתגר והגדילה שלי... הרי אני בחרתי בערוץ הזה, בו.
אז איך יודעים- מתי לעזוב דבר מה, זו עזיבה שיש בה שיחרור, ומתי זו עזיבה שיש בה בריחה?

אההה- הצורך פשוט להרפות כה גלוי,
ואני עדין רוצה ליישב את זה בשכל שלי, לצאת צודקת איכשהו, להבין משהו, להגיע לסוף המחשבה...
לא כתבתי מילה אחת על אהבה...

על ידי **אנונימי** » 17 מאי 2009, 00:02

http://ursispaltenstein.ch/blog/images/[po]uploads img[/po]/irene mueller amazing water drops.jpg
דף בית אישי

שליחת תגובה

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: דפחה דש