על ידי רסיסים_של_אור* » 20 נובמבר 2007, 07:23
יוטי יקרה, עוקבת אחרייך בשקט בשקט ומתלבטת אם להגיב, לשתף, לכתוב משהו...
שאלת מה? זה הולך ללוות אותי כל החיים? בחוויהשלי התשובה היא כן ולא. יש רגעים שבהם זה כל-כך רחוק ממני וכאילו נשכח, שואלים אותי כמה ילדים יש לי ואני עונה בקלילות שלושה. ויש רגעים שבה אני שוב שם, נוגעת במלוא העוצמה בכאב החד הזה והוא מפלח את ליבי וכמעט שלא מאפשר לי לתפקד ולנשום. אני חושבת שאם בהתחלה רוב הרגעים היו אלה הכואבים, היום התדירות שלהם ירדה משמעותית. אבל זה שם, ולא תמיד אני יכולה לצפות מתי זה שוב יעלה ויציף אותי. אני משתדלת ללמוד לקבל את זה כחלק ממני, תנודות בלתי צפויות אך כבר מוכרות.
יש הרבה נחמה בתינוק החי שבא אחרי האובדן, אבל הוא לעולם לעולם לעולם לא יחליף ולא יקח ממני את זכרון התינוקת המתה שאחזתי בידיי (אפילו שהיו פעמים שרציתי מאד מאד שכך אכן יהיה...).
ולגבי דריה והשאלות האפשריות, הזכרת לי איך כשהייתי בערך בחודש השמיני, ישבתי עם הילדים באיזה פלאפליאדה, ובעוד שהם נוגסים בפיתות שלהם הם שאלו אותי: "אמא, מתי התינוק הזה ימות ?" (אני כמובן השתנקתי על הפיתה שלי) ואז הם הסבירו והרחיבו את השאלה: "התכוונו, אם הוא לא ימות בלידה, אז הוא ימות לפנייך או אחרייך ?".
אחרי ההלם שלי הבנתי שהעיסוק שלהם בזה מצד אחד שונה כל-כך מהעיסוק שלי ומצד שני דומה מאד. גם הם חוו טראומה, והם יותר מכולנו מבינים ששום דבר לא מובן מאליו. (הבכור שלנו לא הסכים לבא לראות את התינוק החי בבית חולים מרוב שנטבעה בו הטראומה הזו של לבא לבקר אותי אחרי ולגלות שאין תינוקת, היינו צריכים להבטיח ולהישבע לו בכל דרך אפשרית שהפעם יש תינוק והוא חי לגמרי...).
ולגבי: זה כזה "תיק" להתמודד איתו, לא יאמן כמה זה כבד. אין לי מילים כדי להביע כמה את צודקת. זר לא יבין זאת. יש מי שסביבנו שמרגיש שעלינו רק להגיד תודה שזכינו בהזדמנות נוספת, אבל ההתמודדות עם כל החרדות, הפחדים הרגשות הקשים שזה מציף בנו ועוד ועוד היא עצומה !! (אותי הרבה מזה תקף דווקא אחרי שהתינוק החי נולד וגרר אותי לדכאון לא קל בכלל של אחרי לידה...).
שולחת לך חיבוק גדול גדול והרבה אהבה והזדהות.
יוטי יקרה, עוקבת אחרייך בשקט בשקט ומתלבטת אם להגיב, לשתף, לכתוב משהו...
שאלת [u]מה? זה הולך ללוות אותי כל החיים?[/u] בחוויהשלי התשובה היא כן ולא. יש רגעים שבהם זה כל-כך רחוק ממני וכאילו נשכח, שואלים אותי כמה ילדים יש לי ואני עונה בקלילות שלושה. ויש רגעים שבה אני שוב שם, נוגעת במלוא העוצמה בכאב החד הזה והוא מפלח את ליבי וכמעט שלא מאפשר לי לתפקד ולנשום. אני חושבת שאם בהתחלה רוב הרגעים היו אלה הכואבים, היום התדירות שלהם ירדה משמעותית. אבל זה שם, ולא תמיד אני יכולה לצפות מתי זה שוב יעלה ויציף אותי. אני משתדלת ללמוד לקבל את זה כחלק ממני, תנודות בלתי צפויות אך כבר מוכרות.
יש הרבה נחמה בתינוק החי שבא אחרי האובדן, אבל הוא לעולם לעולם לעולם לא יחליף ולא יקח ממני את זכרון התינוקת המתה שאחזתי בידיי (אפילו שהיו פעמים שרציתי מאד מאד שכך אכן יהיה...).
ולגבי דריה והשאלות האפשריות, הזכרת לי איך כשהייתי בערך בחודש השמיני, ישבתי עם הילדים באיזה פלאפליאדה, ובעוד שהם נוגסים בפיתות שלהם הם שאלו אותי: "אמא, מתי התינוק הזה ימות ?" (אני כמובן השתנקתי על הפיתה שלי) ואז הם הסבירו והרחיבו את השאלה: "התכוונו, אם הוא לא ימות בלידה, אז הוא ימות לפנייך או אחרייך ?".
אחרי ההלם שלי הבנתי שהעיסוק שלהם בזה מצד אחד שונה כל-כך מהעיסוק שלי ומצד שני דומה מאד. גם הם חוו טראומה, והם יותר מכולנו מבינים ששום דבר לא מובן מאליו. (הבכור שלנו לא הסכים לבא לראות את התינוק החי בבית חולים מרוב שנטבעה בו הטראומה הזו של לבא לבקר אותי אחרי ולגלות שאין תינוקת, היינו צריכים להבטיח ולהישבע לו בכל דרך אפשרית שהפעם יש תינוק והוא חי לגמרי...).
ולגבי: [u]זה כזה "תיק" להתמודד איתו, לא יאמן כמה זה כבד.[/u] אין לי מילים כדי להביע כמה את צודקת. זר לא יבין זאת. יש מי שסביבנו שמרגיש שעלינו רק להגיד תודה שזכינו בהזדמנות נוספת, אבל ההתמודדות עם כל החרדות, הפחדים הרגשות הקשים שזה מציף בנו ועוד ועוד היא עצומה !! (אותי הרבה מזה תקף דווקא אחרי שהתינוק החי נולד וגרר אותי לדכאון לא קל בכלל של אחרי לידה...).
שולחת לך חיבוק גדול גדול והרבה אהבה והזדהות.