איזה יופי,
פשוט וטוב.
אני ממש לא שם (כאן) עכשיו
אבל תודה שאת מזכירה לי כמה קל לחזור למקום הנקי הזה.

הדרך הביתה עוברת דרך שביל הקבלה. ולא סתם הדרך הביתה, אלא הקו הישיר, המהיר והקל הביתה.
שביל הקבלה העצמית, שביל קבלת מה שיש- והנה הגעתי.
השביל שמקרב, שביל שכשאני הולכת בו אני יודעת שאני על הדרך הנכונה, הכל קל ומסתדר, הלב פתוח, האוזן קשובה, אני לא ממהרת מדיי ולא מתעכבת מדיי. מהלכת לי.
החיים אינם מסע לשיפור עצמי.
החיים הם מסע אל עצמי.
כי יש כבר עצמי- קיימת, טהורה, טובה, שלמה- בדיוק כמו שאני עכשיו. עכשיו.
אין צורך לשפר את עצמי, להפוך את עצמי למשהו אחר, לדמות מופת.
הספרות, התרבות, התנ"ך מלאים בדמויות מופת וממלאים אותנו בדוגמאות איך להיות, איך ראוי ונכון להיות וכל ילדה רוצה להיות נסיכה, מלכה, נביאה.
ואם תקרא בין השורות ואם תביט מעבר למילה הכתובה, תדע שהיא כבר מלכה, מיום שנולדה, שמה שהיא מחפשת נמצא בליבה ומחכה להתגלות והוא מתגלה דרך מפתח אחד- מפתח הרגש כלפי עצמך.
רגש טוב, פרגון, אהבה, אהבה אליך ( אליי), בלי מדריך לשיפור עצמי, בלי- " כשאני אהיה כך וכך אני אהיה מרוצה מעצמי"....מכירות?
עכשיו, עכשיו אני מרוצה מעצמי!
ככה לאהוב את עצמי, עכשיו, היום, מחר, כשאהיה בת 80.
ואז אשרי לי וטוב לי ואני עשירה בחלקי, מאשרת את עצמי, מאושרת בדרכי.
שבעת רצון.
איזה מילה יפה- שבעת רצון. הרצון שבע לו וטוב לו בניגוד לרעב תמידי שכל הזמן חסר לו ואין לו ושום דבר לא בסדר....
וכשהרעב הזה מגיע, כששום דבר לא נראה שלם, אני מזכירה לעצמי את הדרך חזרה הביתה, שתמיד עובר דרך שביל הקבלה והאהבה.

יש 2 אפשרויות לבחירה:
או להתחבר לחיים, כלומר למה שניתן, זאת אומרת לפעול מתוך מה שיש- זה מה יש ועם זה ננצח! וננצח ועוד איך, כי אתן יודעות מה? יש הרבה. הרבה הרבה הרבה יש בעולם הזה.
או לפעול מתוך החסר- אין לי את זה, ואין לי את זה, ואני לא יכולה ואני לא מסוגלת ואני בכלל לא טובה בזה. ואפשר לחיות חיים שלמים בחסר הזה, אבל למה?
החיים כל כך שברירים, כל כך עדינים, כל כך חשובים וכל כך קדושים בשביל שנחייה אותם מקטנות, מ" אי אפשר" , ממה שאין.
זו בחירה והיא בידיינו, אני מאמינה בכך באמת ובתמים. כל בוקר מחדש, כל רגע מחדש- לבחור. שוב ושוב ושוב, זה אינסופי.
לבחור מחדש, כל רגע הוא חדש ובכל רגע אני שואלת- מאיפה את חייה? מכח החיים או מהחסר?
ובחרתי בחיים.

את כותבת "כאילו שמשהו בי ריק" וכבר שאת כותבת ,את יודעת שזה לא אמת.
לפעמים אנחנו נמצאים בתוך מה שנקרא "הלילה האפל" כמו בתוך ריק,כל מה שהיה קודם כבר לא עושה לנו כלום,אין חיות,אין תחושה של משמעות.
והסיבה היא שאנחנו בטרנספורמציה,הישן כבר לא מתאים ואת החדש אנחנו עדיין לא רואים,הוא כאן,אבל עדיין את לא רואה אותו.
(זה מדהים,כי בדיוק על זה אחת החברות התאמנה אתמול במפגש הסינרגיה בו הייתי)
הטירוף הזה של הוואקום,הריק יכול לחרפן,אבל הוא רק זמן מַעבר אל המֵעֵבר.
ואת זה רואים שמרפים,שיושבים בשקט.

תודה לך סגולה על החיבוק ועל המילים. זה נכנס פנימה ועושה לי משהו. את כותבת שהכל כאן כבר עכשיו..רק שאני מתקשה כ"כ להרגיש את זה
ונכון, אני לא רוצה להמשיך לצפות לדברים מבחוץ, יודעת שזה לא עושה טוב לטווח הרחוק ומשאיר אותי מצפה, מתאכזבת, מרוקנת
בימים האלו מרגישה שלא מסוגלת או לא יודעת להעניק לעצמי את מה שכ"כ חסר, ואז נתלית באחרים. כאילו שמשהו בי ריק ואני צריכה מהבחוץ שימלא אותי כי בי אין מספיק. צריכה להאמין שכן יש בי מספיק, לתרגל את זה איכשהוא אולי..

זו הייתי כמובן אני הפלוני אלמונית.

אני לא קדושה ובטח לא אלוהית. עובדת במתקן כליאה עם נערים שלא יודעים עברית. עם כל הג'יפה שיש במצב הזה- גיליתי שאם אני מדברת מילה בשפה שלהם הם מרגישים שמישהו בכלל שם עליהם משהו, שלמישהו אכפת מהם, אז התחלתי ללמוד בבית. נשברות לי השיניים אבל אני מפתיעה במילה חדשה ורואה את הפנים שלהם מתחלפות בשניה כמו קסם. זה מגניב. למשל- כשלימדתי את שמות הצבעים בעיברית- הראיתי על הבגדים שלהם- ככה שיצא שהנחתי על כל אחד מהם כמעט את היד. נכון שאני אשה, אבל גם אמא. קצת מניפולטיבי, אבל בסוף השיעור המנהיג שלהם בא ולחץ לי את היד! זה לא מובן מאליו- אני חלק ממערכת שהם שונאים וסובלים בה מאד. היום למשל נתתי לאחד מהם את העט שלי- כי בא בלי עפרון. היה מבסוט עד השמים. החזיר מיוזמתו בסוף השיעור ואמר תודה! אתמול ביקשתי אישור מיוחד והבאתי לאחר מהמחסן סוודר באמצע שיעור, כי היה לו קר בבקר. קרן אור קטנה וחמימה מול הסיטואציות הטעונות והכעס שלי עליהם כשהם בשגעת. אחר כך הם משתחררים ואני מתגעגעת...

הציפיה למשהו מבחוץ תמיד משאירה אותנו מרוקנים,
את אף פעם לא לבד.
בכל רגע עוברת דרכך אלוהות,דווקא שאת בהתבוננות פנימית יש לך הזדמנות להתעורר אליה.
פתחי את הלב ואת הידיים,השפע כאן,אפשרי לו לזרום אליך.
הכל כאן.
כבר עכשיו.

אוי איך שהדף הזה בא לי בזמן ! תודה אלמונית יקרה.
אוספת את עצמי בימים אלה, מחדש.
שוב מחדש.
מנסה להתייצב
בדיוק ! מנסה לאסוף את עצמי ולא מצליחה האמת, אחרי שבועיים ממש לא קלים שעוברים עלי וגם על בנזוגי.
שומעת עכשיו מוסיקה אינדיאנית שבדכ מצליחה להכניס לתוכי אופטימיות ותחושה של כח.
היום אני ביום קשה, קרה משהו (פנימי למדי ) שהוביל אותי לתובנות מאד לא פשוטות על עצמי ועל החיים שלי, על מה שאין בחיי ואני לא מסוגלת לתת לעצמי וגם לא ממש לקבל מהאחרים וכמה זה משאיר אותי לבד ומכווצת... ולמרות שברור לי שזה טוב, שאני מגיעה לדברים ומבינה ויכולה מפה לצמוח, הכאב גדול ונוקב. עצוב לי נורא

הרבה זמן לא כתבתי כאן, וגם לא כתבו כאן.
עבר חודש וחצי, שגרת חום ויובש שהוחלפה בחורף קליל.
שריפה וסופה, כל כך הרבה ניגודים, מתחלפים מהר.
לפעמים אני מרגישה ככלי משחק בידי ...הטבע? הבריאה?
כנראה שזה נכון.
אוספת את עצמי בימים אלה, מחדש.
שוב מחדש.
מנסה להתייצב,
השגעת במזג אויר משפיעה עליי....
מה שלומכם?

אני מגלה שלהכנס למיטה ממש מוקדם יכול לעשות פלאים
נכון, ולפעמים זו בדיוק התרופה שהגוף והנפש מבקשים!
גם לי יש יום עייף כזה, שאני " נסחבת" והחום והיובש לא ממש מעוררים לפעילות....
אז נכנסתי למיטה בצהריים ופשוט- שחררתי....
בלי רגשות אשמה, בלי להכריח עצמי להיות פרודוקטיבית, פשוט שחררתי...

@}

ברור שאי אפשר להיות הפי כל היום, אני גם לא מנסה..
אבל כן, לעיתים מאד קשה לקבל את עצמי בימים שאני בבאסה קיומיות, לעיתים אני כן מצליחה לומר- טוב, זה היום שלי, מחר אולי ייהיה יום חדש.
בימים האחרונים הרגשתי שאני פשוט בסבל והיה לי קשה לקבל אותו, להרפות, רציתי כבר להעיף את כל התסכול והמועקה ממני.
היום יותר טוב כבר ( אני מגלה שלהכנס למיטה ממש מוקדם יכול לעשות פלאים ).

רוצה שזה יבוא מבפנים
fake it untill you make it.....
וחוץ מזה-
אני לא חושבת שזה טבעי להיות כל היום, כל הזמן הפי הפי הפי....
יש בנו הכל- יש ימים כאלה ויש ימים כאלה,
וזה לא חוכמה לקבל את עצמי כשאני מחייכת ונעימה ומתוקה,
החוכמה היא לקבל את עצמי בימים בהם אני זעופה, במחזור, עם שערות ברגליים, חצ'קונים ובאסה קיומית.
כי מהמקום הזה, שבו את יכולה להגיד לעצמך-" או קיי, זאת אני היום, זה בסדר....זה לא אומר שאני בן אדם איום ונורא"
, ואז את פותחת את הלב שלך בפניי עצמך,
פשוט מקלה עם עצמך to give yourself a break תרתי משמע....אז פתאום משהו נפתח,
כי הלב מסכים להיות ככה, מצוברחת, מותר לך.
וכשהלב מסכים למה שקורה, הוא נהיה רך, ואז כן מתגנבת לה שמחה קלה, או לפחות מין נינוחות, הרפייה מהמצב.

אני כל כך צריכה את הדף הזה, ביום שאני ממש לא מסוגלת לחייך בו או לראות את הטוב.
לא רוצה להיות זקנה זעופה. אבל לא מצליחה להכריח את עצמי לחייך, רוצה שזה יבוא מבפנים, הטוב הזה, הלהודות למרות הכל.
היום לא מצליחה

היום בבוקר הדהד לי בראש המשפט: " בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה"
וכך התחלתי את היום וברוך השם גם ממשיך כך.
פשוט לעשות טוב, מהצד שלי, ולשחרר, להרפות מתוך הבטחון בה'.
לא עליי לעשות הכל, לא הכל על כתפיי, אבל בתוך כל העשייה היומיומית, שגרתית, השרדותית- לא לשכוח לעשות טוב.
אפילו לשטוף כלים אפשר בטוב, בשיר, בסבבה.

אתמול הייתי אצל חברה שסיפרה לי שסבתא שלה לפני 60 שנה קראה איפשהו שבגילאי ה- 30 של האדם, יש לו הבעת פנים אופיינית, ועם הבעת הפנים הזאת שיש לך בגילאי ה- 30, אתה גם מזדקן.
כלומר ההבעה מתקבעת על הפנים ונחרטת.
ומאז הסבתא הזאת הקפידה לחייך ולהרפות את פנים, ממש להאיר אותם.
היום היא מגרדת את ה- 90 והיא חייכנית ומאירת פנים.
סיפור קטן ופשוט שסיפרה לי החברה וממש גורם לי לזכור לחייך, להרפות את פניי, להאיר אותם.
כולנן מכירים את הזקנים הממורמרים , הזעפנים ואת הזקנים החייכנים, המאירים, ה " חכמים",
אני רוצה להיות, בבו היום, זקנה חכמה, מחייכת.
מתחילה להתאמן כבר היום....

דף מרענן שכזה.
ממש נעים לקרוא את השמחה הפשוטה שמסתלסלת לה בין המילים.

מה שעושה לי את השלווה והשקט ,שמעורר בי את האור- זה לשכב במים הקרירים של ה"נחל שלי" ולהביט למעלה בין ענפי הדולב אל העננים של הסתו.

יש רגעים קסומים כאלה במבט של תינוק ,שזה עתה נולד והוא מביט בפליאה בסובב אותו ומזהה את עיני אימו שמביטה בו ושואף ונושף ...וחיי.

יש שימחה גם בהשתדלות של ילדיי להינתק מהבית ולהיות עצמאיים.
להתבונן באופן שהם מחפשים את עצמם ומחפשים אתגרים חדשים ומתבלבלים ונופלים וקמים.

ואיך לא :לכתוב בדף הנחמד הזה ולהגיד שטוב לי לכול...ם.

לילה טוב.

להיות ברגש בלי לנסות לתקן את מה שאני מרגישה,רק מתבוננת

מתחילה את היום בהודיה , גם אם קשה לי בכוח. אני יודעת שזה מכוון אותי ל"תדר הטוב"

משתדלת שיהיה שיר שאני אוהבת ברקע

מכוונת את עצמי להודיה גם ברגעי קושי

ולפעמים פשוט משלימה עם זה שצריך לשחרר

להודות על מה שיש..

ולפעמים אני פשוט קמה ועושה דברים פיזית,דברים שרציתי לעשות כמו לתקתק את הבית או עבודת אומנות או לצאת לטיול עם הילדה או חברה

עשיה מאד עוזרת

ופתאום יש לי חמלה כשאני מבינה או ליתר דיוק מרגישה אותו אחרת

לפעמים עשייה עוזרת לי, עשייה שמרגישה טוב זה יכול להיות לבשל או אפילו לרקוד עם עצמי עם איזה שיר מקפיץ במיוחד.

ואני מוצאת שזה לא קשור בכלל למה שקורה סביבי

ולנסות לראות את היופי



תודה,
מתחיל שבוע חדש,
יש כיוונים נהדרים שכתבתן, להתחיל את השבוע באמת בטוב,
בקדושה,
בתשומת לב, מעבר לעצמינו.
שבוע טוב, טוב, טוב!

תודה לך על הדף המקסים והמרגש הזה, וכמה יפה שצהוב כותב לי - כאשר הטיפה מגיעה אל הים, איננה אובדת שם.
כאילו כשיש רגעים כאלו של חסד, טובים, כשמשהו מבפנים משנה ומשתנה, זה באמת לא סתם, זה לא הולך לאיבוד, זה נותר בנו.

מנסה לחשוב על רגעים כאלו אצלי- האמת שאתמול היה כזה.
משהו שהוא כואב ומציק, ופתאום יש לי חמלה כשאני מבינה או ליתר דיוק מרגישה אותו אחרת.
בין אם זה ילדה קטנה בתוכי שאני מצליחה להקשיב לה ולהבין אותה וזה מרגיע את שתינו, בין אם זה ההנאה בלהיות לבד, ברגע של שקט וצלילות פנימית, ואז באמת לא משנה מה עולה, זה מרגיש בסדר...
לפעמים עשייה עוזרת לי, עשייה שמרגישה טוב זה יכול להיות לבשל או אפילו לרקוד עם עצמי עם איזה שיר מקפיץ במיוחד.
זה באמת נורא נורא פנימי ואני מוצאת שזה לא קשור בכלל למה שקורה סביבי. באמת כמו קרן אור שפתאום חודרת.
אה, ולנסות לראות את היופי, למשל אני אוהבת לשבת על הכורסא ליד החלון בסלון ולהביט בפרחים שלי ששוכנים על עדן החלון. פתאום אני מבינה כמה יופי יש בדברים וזה מרחיב את הלב ומשמח אותי נורא.

אוף..הימים האילה של החוסר..
ואז נראה לי שכלום לא בסדר,כלום לא מספיק טוב.
לילדה שלי אין מספיק חברה,אני רקובה בבית ואין לי כח לשנות מצב,אני אמא גרועה,אני אשה גרועה לבעלי.
אני נהית חסרת סבלנות כלפי כולם ורואה רק את המגרעות.אני משתעממת מהחיים,כולם נראים לי כאילו רוצים לשתות לי את האנרגיה עם קשית.
מחשבות שליליות הן כמו נמלים-מספיק מחשבה שלילית אחת בראש ומיד מגיע כל הקן ומתנחל אצלך.
מה אני עושה בכדי לשנות תדר?
לפעמים עוזר לי לבקש סליחה ממישהו,גם אם לא ממש עשיתי לו כלום לדוגמא מהבת שלי (שנתיים וקצת).אני אומרת לה "סליחה שכעסתי קודם,אני לא כועסת יותר עלייך מתוקה,ומחבקת אותה,ומיד נפתח לי הרגש ואני רואה כמה היא מקסימה והיא נעשית רגועה ושמחה(-:
לפעמים אני פשוט משנה תדר במחשבה,וזה מצליח.
ולפעמים אני פשוט קמה ועושה דברים פיזית,דברים שרציתי לעשות כמו לתקתק את הבית או עבודת אומנות או לצאת לטיול עם הילדה או חברה.
עשיה מאד עוזרת במצבים שליליים.
מאחלת לכולם דרך שכולה רגש,אור ויצירה,
ותודה על הדף המקסים@}

איזה כיף לקרוא אותך
כיף למצוא דמיון בין אנשים דרך הוירטואלי..
מתחילה את היום בהודיה , גם אם קשה לי בכוח. אני יודעת שזה מכוון אותי ל"תדר הטוב"
משתדלת שיהיה שיר שאני אוהבת ברקע , מאוד משפיע על מצב רוח
מכוונת את עצמי להודיה גם ברגעי קושי
ולפעמים פשוט משלימה עם זה שצריך לשחרר
להודות על מה שיש..

אה,אותך אני כבר ממש מכירה
נכון, צריך להכיר ולא לפחד להכיר, את כל המכלול שלנו.

להיות ברגש בלי לנסות לתקן את מה שאני מרגישה
ומקבלת את מה שמרגישה, בלי ישר מהר מהר לתקן, לשפר , במאמץ.
ואז- שלווה.....

והעניין הוא באמת ביומיום, לא לחכותל- כשהילדים יגדלו, שיהיה כסף, שיבוא שלום....
עכשיו, עכשיו, עכשיו.
תודה סגולה.

יש המון רגעים כאלו,אבל הם קורים בעיקר בעקבות אימונים שאני מתאמנת (לחיות סינרגיה)
אני מגיעה עם רגש חזק שמציף אותי לגמרי ואז שאני חוקרת מה המחשבה שמביאה אלי כל כך הרבה כאב או כעס עולה חיוך של תובנה,
אה,אותך אני כבר ממש מכירה ! נעים להפגש שוב.
והמקום הזה שמאפשר לי להיות ברגש בלי לנסות לתקן את מה שאני מרגישה,רק מתבוננת.
גורם הרבה פעמים לשמחה להציף אותי מבפנים כמו בועות של שמפניה שעולות ועולות ועולות וכמעט גולשות ממני.

מאוד רוצה לשמוע מכן/מכם, על הרגעים הטובים שלכם ביומיום, בשגרה.
איך אתם הופכים התחלה של כדור שלג ידוע מראש- למשהו אחר,
שפתאום במקום להתרגז, או להתייאש, משהו מבפנים משנה את זה.
אולי ללמוד את הדינמיקה של זה ויותר ויותר להשתמש בכח של השינוי,
של שינוי דפוס שגרתי לקרן אור קטנה וחמימה שפותחת חלון למציאות חדשה.
גם אם זה זמני.

יופי של דף את פתחת,אוהבת את המילים הטובות שלך @}

תודה לך על הדף הזה

דף בלוג

תתחדשי

קוראת.

לפעמים יש רגעים קסומים שאני ממש בקשר עם מה שנמצא, עם המציאות...
כשהילדים פונים אליי, ואני רכה ומקשיבה באמת,
ואני נוכחת ונינוחה ושקטה- לא משנה מה קורה.
וזה מדבק והנוכחות רק מתגברת ומתחזקת ומשפיעה על כל הסביבה.
וכשאני לא נאחזת בקסם הזה ומנסה לתפוס אותו כדיי שלא יברח- אז הוא מתרחב ומחלחל עוד ועוד.
וכל רגע חדש.
ובכל רגע אני יכולה לקבוע ולהחליט להיות מחוברת,
בפשטות למה שיש.
וזה כח אדיר.
וזה גורם ללב להתרחב כל כך, עד שהוא רק רוצה להיטיב.
ולפעמים לא....אין קבלה של הקיים. וגם זה בסדר.
אבל זה משתנה.
והשגרה מוארת, דרך החיבור לדברים ואני מגלה שאין רגע שדומה לרגע אחר.
הכל באמת חדש. יכול להיות חדש.

נכנסנו לשגרה.
האור של החגים עבר....
ימים " רגילים", לא ברור מה מזג האויר, חוסר ודאות....
ומתוך זה אני מתעוררת ,
מתעוררת לשמחה שלא תלויה במתרחש בחוץ.
מתעוררת לרצון לעשות משהו קטן, פשוט וטוב.
להאיר, במילים, במעשים, במחשבות,
להתחדש עוד ועוד ועוד.
זהו דף בלוג קטן, שמזמין אתכם להגיב, להיטיב, ולספר איך אתם מיטיבים, איך אתם מאירים את השגרה באור המיוחד שלכם.