על ידי עדי_ל* » 07 ספטמבר 2005, 00:01
אני לא יכולה להצטרף לצהלות השמחה של השמאל למראה עיניים שנפרדות מבית
ליאת טאוב, צרמו לי המילים הללו מפיך, על "השמאל".
אני מאוד מזדהה עם המורכבות שחשת. אני מעיזה לומר שיש עוד כמה שמאלנים שחשו כך...
ברגעים הקשים בהם פונו אנשי ההתנחלות נווה דקלים, אני הייתי "און ליין" עם חבר ללימודים, ודיברנו - חברות, לא פוליטיקה.
ואני, מעידה על עצמי
, אני ה"שמאל" הזה,
מה,(גם) אלי כוונו דבריך?
היות ואני חושבת שאני מכירה את עמדותייך הפוליטיות, לא הבנתי חלק מדבריך, כמו
אני לא מאמינה שצריך לפנות מישהו מביתו (למעט אותם אלו שמכוונים נשק מביתם למטע הזיתים שלמרגלותיו ויורים במוסקים), אלא שצריך להפסיק לשלוט, לדכא, לכבוש ולאמלל את השכנים
הרי אינך נגד הפינוי, ואיני חושבת שאת מאמינה שמישהו מהמפונים היה הולך משם בעצמו...אז מה בעצם את אומרת? שהפינוי הזה שנעשה, מוטב היה לו היה קורה מבלי שנצטרך, כולנו, להתמודד עם המראות הקשים שלו? אם כן, אז גם אני חושבת כך. אבל, אני יודעת שהרוב שהתגורר שם, שאינו יורה במוסקים, לא היה פשוט קם והולך.
אז מה בעצם היית מציעה לעשות ? למה להעיד על ה"שמאל" כעל תאב לכאבם של המפונים ואטום לטרגדייה האישית של כל משפחה על הריסת הבתים?
(סימטריה בין הריסת בתי אלו שפעלת למענם בועד נגד הריסת בתים, לבין הריסת בתי המתנחלים?)
השמאל הלא רגיש ולא מרגיש? מי זה השמאל הזה? ואיך היית רואה את את הפסקת הכיבוש קורמת עור וגידים אם לא בפינוי כפוי של המתנחלים?
כפי שאמרת, ועל כך אנחנו מסכימות,
שצריך להפסיק לשלוט, לדכא, לכבוש ולאמלל את השכנים אבל מי שהתגוררו שם , לא חשבו כך, מסתבר. וחלק מהמראות קורעי הלב, היו לטעמי, במסגרת האותנטיות שלהם, נטולי אותה רגישות לחייהם של אחרים, של עם אחר, של שכנים, והתרכזות באני , עצמי והגינה שלי.
אני לא יכולה לראות בשמאל את אלו שחוגגים את צערם של אחרים, כפי שאיני יכולה לראות במתגוררים בהתנחלויות , כאלו שחוגגים את צערו של עם אחר.
לא כקבוצה, לא ככותרת. יש קושי בלראות את האטימות שנוצרה אל מול השכן, אבל זו אינה חגיגה, אלא משהו קשה ממנה, פשוט התעלמות.
ולכן, אי אפשר להאשים את מי שאינו מגיע אליכם, אסתר
ב שטחיות והשנאה שיחות של השמצות וניתוקים שמבקשות לזרוע צער, בבטן הרכה ממילא, בתוך עמי(יהודי-ערבי)אנוכי יושבת, מה שלא יכולתי לפגוש במגורים בבקעה..._
ולמרות המורכבות הרבה, הקיימת ללא ספק , ניתן לראות את הבעייתיות במגורים בתקוע (או בבקעה) ואת האמירה הפוליטית הנובעת מהם, גם אם לא לזאת התכוון המשורר שגר שם, ושאולי, שר שיר אחר...
שהרי לראות את הנסתר, כפי שאמרת אסתר, הוא קודם כל (לטעמי) לאפשר נק' מוצא שוויונית בין בני האדם , שאחרת אין אפשרות לאחד לעבד את אדמתו ולהחליף עם השני זרעים...
גם אם כוונותיך האישיות טובות וחבריות, אין הכיבוש מאפשר נביטת אותו זרע החיוני לחברות אמיתית בין שני העמים.
כפרטים, אפשר במקרים מיוחדים "לנצח" את המציאות, כמו שתיארת את.
כקבוצה, כעם, אני חושבת שדרוש מעט יותר ממסע בלב ים (הייתי שותפה לכזה)
דרוש אמון, ביבשה, על האדמה הזו, מקום וכבוד בה לשני העמים.
אז יוכלו הפרטים להכיר, ממקום של שוויון והרבה פחות כוחניות ופחד.
ימים יפים-של מורכבות, התמודדות, והתחדשות לכולנו, אינשאללה
[u]אני לא יכולה להצטרף לצהלות השמחה של השמאל למראה עיניים שנפרדות מבית[/u]
[po]ליאת טאוב[/po], צרמו לי המילים הללו מפיך, על "השמאל".
אני מאוד מזדהה עם המורכבות שחשת. אני מעיזה לומר שיש עוד כמה שמאלנים שחשו כך...
ברגעים הקשים בהם פונו אנשי ההתנחלות נווה דקלים, אני הייתי "און ליין" עם חבר ללימודים, ודיברנו - חברות, לא פוליטיקה.
ואני, מעידה על עצמי :-) , אני ה"שמאל" הזה,
מה,(גם) אלי כוונו דבריך?
היות ואני חושבת שאני מכירה את עמדותייך הפוליטיות, לא הבנתי חלק מדבריך, כמו
[u]אני לא מאמינה שצריך לפנות מישהו מביתו (למעט אותם אלו שמכוונים נשק מביתם למטע הזיתים שלמרגלותיו ויורים במוסקים), אלא שצריך להפסיק לשלוט, לדכא, לכבוש ולאמלל את השכנים[/u]
הרי אינך נגד הפינוי, ואיני חושבת שאת מאמינה שמישהו מהמפונים היה הולך משם בעצמו...אז מה בעצם את אומרת? שהפינוי הזה שנעשה, מוטב היה לו היה קורה מבלי שנצטרך, כולנו, להתמודד עם המראות הקשים שלו? אם כן, אז גם אני חושבת כך. אבל, אני יודעת שהרוב שהתגורר שם, שאינו יורה במוסקים, לא היה פשוט קם והולך.
אז מה בעצם היית מציעה לעשות ? למה להעיד על ה"שמאל" כעל תאב לכאבם של המפונים ואטום לטרגדייה האישית של כל משפחה על הריסת הבתים?
(סימטריה בין הריסת בתי אלו שפעלת למענם בועד נגד הריסת בתים, לבין הריסת בתי המתנחלים?)
השמאל הלא רגיש ולא מרגיש? מי זה השמאל הזה? ואיך היית רואה את את הפסקת הכיבוש קורמת עור וגידים אם לא בפינוי כפוי של המתנחלים?
כפי שאמרת, ועל כך אנחנו מסכימות,
[u]שצריך להפסיק לשלוט, לדכא, לכבוש ולאמלל את השכנים[/u] אבל מי שהתגוררו שם , לא חשבו כך, מסתבר. וחלק מהמראות קורעי הלב, היו לטעמי, במסגרת האותנטיות שלהם, נטולי אותה רגישות לחייהם של אחרים, של עם אחר, של שכנים, והתרכזות באני , עצמי והגינה שלי.
אני לא יכולה לראות בשמאל את אלו שחוגגים את צערם של אחרים, כפי שאיני יכולה לראות במתגוררים בהתנחלויות , כאלו שחוגגים את צערו של עם אחר.
לא כקבוצה, לא ככותרת. יש קושי בלראות את האטימות שנוצרה אל מול השכן, אבל זו אינה חגיגה, אלא משהו קשה ממנה, פשוט התעלמות.
ולכן, אי אפשר להאשים את מי שאינו מגיע אליכם, אסתר [po]ב שטחיות[/po] והשנאה שיחות של השמצות וניתוקים שמבקשות לזרוע צער, בבטן הרכה ממילא, בתוך עמי(יהודי-ערבי)אנוכי יושבת, מה שלא יכולתי לפגוש במגורים בבקעה..._
ולמרות המורכבות הרבה, הקיימת ללא ספק , ניתן לראות את הבעייתיות במגורים בתקוע (או בבקעה) ואת האמירה הפוליטית הנובעת מהם, גם אם לא לזאת התכוון המשורר שגר שם, ושאולי, שר שיר אחר...
שהרי לראות את הנסתר, כפי שאמרת אסתר, הוא קודם כל (לטעמי) לאפשר נק' מוצא שוויונית בין בני האדם , שאחרת אין אפשרות לאחד לעבד את אדמתו ולהחליף עם השני זרעים...
גם אם כוונותיך האישיות טובות וחבריות, אין הכיבוש מאפשר נביטת אותו זרע החיוני לחברות אמיתית בין שני העמים.
כפרטים, אפשר במקרים מיוחדים "לנצח" את המציאות, כמו שתיארת את.
כקבוצה, כעם, אני חושבת שדרוש מעט יותר ממסע בלב ים (הייתי שותפה לכזה)
דרוש אמון, ביבשה, על האדמה הזו, מקום וכבוד בה לשני העמים.
אז יוכלו הפרטים להכיר, ממקום של שוויון והרבה פחות כוחניות ופחד.
[u]ימים יפים-של מורכבות, התמודדות, והתחדשות[/u] לכולנו, אינשאללה |Y|