דף נהדר

דף למחיקה ?
דף תמיכה ישן וקצר עם מעט מאוד כתיבה של פותחת הדף שביקשה תמיכה

אני גם מכירה את התחושה הזאת של להיות שונה וקצת "מוזרה" בעיני הסביבה שלי אני ובן זוגי די עב"מים מבחינתם של הרבה אנשים, במיוחד בקטע שאנחנו גרים ביחד, ואנחנו דתיים, והמשפחות שלנו ממש בהלם מזה.
אני שומעת אולי עשרים פעם ביום את השאלה "איזה מין דתיה את?" אבל אנחנו מאמינים שאלוהים זה אהבה, ולא עשרים אלף חוקים ומשפטים בלי טעם.
בהתחלה אני גם התווכחתי עם כולם על הדעות שלי ועל ה"אני מאמין שלי", אבל אחר כך הגעתי להכרה שאני עושה את זה מהתגוננות ומחוסר בטחון עצמי. מצדי שאף אחד לא יבין, זה בין כה וכה לא עניינו של אף אחד. אין לי רצון להלחם, אני נגד מלחמות. כל פעם כשמישהו אומר לי משהו בסגנון של "תסבירי את עצמך" אני מבינה שיש לי כאן נסיון לקבל את האדם השני, גם אם אני חושבת שהחשיבה שלו אטומה ולא מפותחת, אני צריכה לקבל אותו (אותו,לא את הדברים שלו).

גם זה שלא ממש אכפת לנו מכסף, ואנחנו לא "עושים קריירה" הורס את האנשים, ושאנחנו נגד הממסד, ונגד תרבות הצריכה, ומבחינתם פשוט אין לנו שאיפות לשום דבר. התגובות שלהם לפעמים משמשים לנו כבדיחות לפני השינה כשאנחנו לבד בחושך מחובקים ומבסוטים מהחיים.

ענת,
זה רק מוכיח שוב כמה הרבה קוראים דוממים (יפעת הר אבן קראה להם פעם המיעוט הדומם . אולי הרוב הדומם?) יש כאן.

איזה כיף! יופי לכם.
(ואיזה מקום מדהים זה האתר הזה. יונת קוראת לאפלה ומיד חוזר קול צלול ובהיר: "אני כאן!" מדהים.)

אני כאן.
רציתי כבר הרבה פעמים לשוב ולספר מה קרה והתחדש אבל איכשהו לא יצא.

יום אחרי שכתבתי כאן למעלה מצאנו את בית חלומותינו.

הגענו לכאן וידענו שזהו זה. זאת הפינה שלנו ואנחנו גרים פה כבר 4 חודשים ונהנים מכל רגע.
קהילה גדולה אין כאן, אבל יש 3 משפחות שילדו בבית, ודי הרבה ילדים . אני מוצאת שאני לא רוצה להתערבב כאן עם האנשים עדיין.
אולי בגלל שהבן שלי עדיין קטן ולא זקוק לחברת ילדים, כך נראה לי.

אנחנו כאן, בתוך עצמנו, ממשיכים להתחבר למקום שמצאנו שעונה על כל דרישותינו.
שלשום בעלי אמר לי שהוא מרגיש שהושלם תהליך ה"הטמעה" שלנו בבית.
שהתחברנו אליו במאה אחוז.

איך הוא כתב?
אני מאמין שכשנמצאים במשבר, או למטה כמו שאומרים, רואים את האמת, עושים דברים מתוך תחושת בטן, ויוצאים דברים נפלאים
צדקת , יקירי.
ומאותו יום - השתנו חיינו.

קול פנימי, מה שלומך?

תודה שהעזת להגיד את הדברים במקומי.

תפנו ל יונת שרון או ל רני וחדוה כשר וקבלו את הרשימה הצהובה או הרשימה הלבנה (-אני לא זוכרת איזו מהן יותר מפורטת) ותראו איפה יש אנשי באופן באיזור המתאים לכם למגורים. בהצלחה!

כל כך מבינה אתכם, איזה יופי שיש לכם אחד את השני וגם את האתר הזה.
אני גם מגלה אותו לראשונה בחודש האחרון והוא פשוט מדהים.
מסכימה עם אמא מאוהבת שכל שאר העולם חריג!
אין לי עצות שימושיות כרגע, רק רציתי לומר לכם שאתם לא לבד, וקחו המון אהבה

איזה כיף לך שלפחות את יכולה לחלוק עם בעלך.

נשמע לי מצב רוח מאוד הריוני . אתמול מישהי הזכירה לי שה iq יורד בזמן הריון. אני לא מסכימה עם זה, אבל אולי בהריון צריך להתרכז בהריון. גם ככה זה מליון שינויים. עם שינויים אחרים, כמו מעבר דירה, כדאי לחכות. או לפחות לא לקנות ולהתחייב. לגבי העולם: טוב שיש את האתר, ותעשי לעצמך טובה אם תמנעי מויכוחים עם מי שלא יסכים. הנושא הזה מעורר המון התנגדות , שמקורה בעיקר בפחד מפני שינויים. אולי זה פחד עמוק יותר, הפחד להפרד מהעדר, וכשמישהו מביע דעות לא עדריות נורא קל לתקוף אותו . עזבי אותם, תודי כל יום על בעלך הנפלא, ועל הכוחות שלך לחשוב עצמאית, ותשאירי את הויכוחים למי שעושה את זה בכיף . וקבלי עוד חיבוק ענק פה באתר .

תשובה ל.מי -
24 זו סדרת מתח שהסתיימה בשבוע שעבר (סידרה המתארת מתרחש ביממה אחת, כל פרק מתאר שעה אחת ביממה הזו. מן הסתם, היו 24 פרקים).
סדרת מתח מעולה. חבל שנגמרה...

סליחה על האוף-טופיק.

מזמינה אתכם לפנות אלי בנושא צבעון, קיבוץ מתחדש ושונה שמוקם בגליל העליון ועדיין קולט משפחות. המון ילדים, אחלה אנשים, אחלה כוונות, ונוף מדהים...אם מעניין אתכם אז תפנו אלי בדף הבית שלי. חזקו ואמצו! אתם לא לבד.

כל כך חשוב להיות חלק מ... גם אני מרגישה את זה. הצורך להשתייך הוא כ"כ בסיסי ואיכשהו הוא הפך לנחות קצת, כי אנחנו כל כך חכמים ומתוחכמים שנראה לנו שאנחנו לא צריכים אף אחד. בשנה האחרונה למדתי להודות בצורך החברתי הזה, ולהפנות לו זמן.
אני לא יכולה לדמיין את השנה האחרונה בלי האתר והקשרים הבכלל לא וירטואליים שצמחו לי ממנו.
אז קבלו את כל התמיכה, לפעמים לכתוב דף בלוג זה עוזר.
@}

כן, גם אני חושבת שכדאי קודם לגור (בשכ"ד) ורק אח"כ להחליט.

מישהו בדף שגילה הזכירה למעלה, כתב על לוטם ועל הקהילה שיש שם.
אני מכירה שם כמה חבר'ה והם ממש מקסימים. אולי זה רעיון בשבילכם. לשכור שם בית ולהתחבר לאנשים שיהיו יותר בראש שלכם. ואם זה לא יתאים, תמיד אפשר לשכור במקום אחר.
בכלל, אני בעד לגור במקום שנראה לכם זמן מה לפני שמחליטים שזה המקום שתרצו להישאר בו, לקנות בית וכו'. כי לעתים עושים את זה (קונים בית) ואחרי זמן מה מרגישים שזה לא בדיוק המקום. ואז קשה יותר לצאת, למכור/להשכיר וכו'.
כשגרים במקום, מרגישים את ה- vibes שלו, מתחברים לאנשים ואז אפשר לראות אם זה בכלל מתאים.
עצה אישית, כמובן.

קהילה לא וירטואלית

> מישהו בא לגור לידנו? <

חזקו ואמצו
ודרך אגב
מה זה 24?

היינו שם, איפה שאתם.

אל תדאגו, זה יעבור ותהיו מאושרים וחזקים יותר.
הדבר היחידי שעזר לנו לעבור את המשבר היה הזוגיות המדהימה שלנו, ויש לי הרגשה שיש לכם גם זוגיות מדהימה, קצת סבלנות והדברים יסתדרו.

עצות אין לי. זה יעזור אם אני אגיד שגם אותנו לא מבינים לא ההורים ולא החברים הלא רבים שיש? וגם אני ניסיתי להסביר למשפחתי למה אנחנו עושים את הדברים בדרך שלנו (כמו לישון ביחד עם בתנו... ) ולא היה עם מי לדבר... הרמות גבות... חוסר פתיחות מחשבתית הכי קטנה... קשה להיות חריג... אבל פה, באופן טבעי, התקבצו כמה חריגים ופתאום כל שאר העולם הפך לחריג P-: טוב שקיים מקום מפלט כמו האתר הזה.


אני מאמין שכשנמצאים במשבר, או למטה כמו שאומרים, רואים את האמת, עושים דברים מתוך תחושת בטן, ויוצאים דברים נפלאים .
אמן!

נ.ב. איך אפשר לא לראות את 24????

מתוך שקט מוחלט אני מדבר עם עצמי בימים האחרונים. רצות לי מחשבות רבות ולעיתים כלום.
יש לפעמים ימים כאלה קשים, לא חלילה בבריאות, אבל הנפש צריכה לעכל את הנעשה סביבה.
דממה.
תהו ובוהו.
אני מאמין שזה הזמן שיקרה משהו טוב בחיינו. זה כמו תהליך התבגרות שכזה.
אחרי שקראתי כאן את הדברים שכתבת ,אישתי, אני מבין שזה אכן משבר עמוק אישי מאוד, חברתי, ואולי אף כלכלי שאנו עוברים(פרוט בהמשך).
שנינו יודעים שאת שלב ההחלטה לעבור מפה, ולמצוא את בית חלומותינו במקום מדהים, עברנו.
אני מרגיש שעכשיו אנו קרובים למציאות יותר מאי פעם, כי ראינו בתים וישובים, ונדע לזהות את המקום היחיד והמיוחד שהוא שלנו. אז להתעודד, זאת הדרך הנכונה.
אישי: להתמודד כל הזמן עם אנשים על דעותינו,דרך חיינו,השקפות חיים שונות..
חברתי: "אין אף אחד מהקרובים אליי שמבין אותי" כמו שכתבת. גם אני מרגיש ככה.
מוזר לחיות במקום ולא לראות אנשים דומים לך בגידול הילדים, אפילו לא דומים לך בתחביבים, ואפילו לא רואים"24".
כמעט ואין על מה לדבר עם השכנים (אלא אם כן מתפוצץ צינור מים, או הגנן מגיע יותר מדי פעמים לדעתי לביקור בגינה, או שהפח עולה על גדותיו ואין מי שיפנה את הפסולת המפוזרת על הרצפה).
יש מעיין מיתון חברתי בארצנו. שכחנו מה זה שכן טוב וקרוב, אפילו לא מתלוננים על שכן שבנה פרגולה בלי אישור

כלכלי:

לא יכולנו לעמוד בסכומים, אכן לא קל לקנות או לבנות בית בישראל. העלויות כבדות, המוסדות שדורשים כספים הם רבים, הישובים אכן יפים ומטופחים, אך ההוצאות הכרוכות בהצטרפות מוגזמות.
מצד שני, הבנקים עושים חיים גם אם לקחת משכנתא ואתה משלם, וגם אם אתה לא משלם את הכסף, הם מקבלים בכל דרך אפשרית (גם מכוערת ,של לזרוק אנשים על טפם לרחוב).
ובטוח צריך לקחת משכנתא כי למי יש פה כזה הון עצמי גדול.

את האמת מה שנשאר פה טוב, והכי טוב, זה הזוגיות, וזה הכי חשוב. יש אור ואהבה, וכמה שיותר הרי זה משובח.

אני מאמין שכשנמצאים במשבר, או למטה כמו שאומרים, רואים את האמת, עושים דברים מתוך תחושת בטן, ויוצאים דברים נפלאים .

זה באמת לא קל לשאת את דגל "האחר" בפני כולם.

ובהחלט נשמע שמקום אחר יכול לשנות דברים פיזית ואנרגטית.
אם אתם כבר מחפשים בית חדש אולי תחפשו במקום שיש בו לפחות חלק ממה שאתם מאמינים ורוצים מבחינת האוכלוסיה, הפתיחות, השרותים וכו'.

אשמח לעידוד ועצות.

את רוצה עידוד? עצות? או מסתפקת בחיבוק-עם-הנהון?

נשברתי...
לא יכולה יותר.
אני בוכה ורע לי בפנים. בא לי שתקשיבו לי .
אני מרגישה שאני ובן זוגי לבד מול כל העולם. אנחנו לבד כאן.
לא מוצאים את בני מיננו סביב.
הגעתי לשלב שאין לי כוח יותר להילחם מלחמות.
אני מרגישה שכל הזמן אני צריכה להסביר את עצמי, את דרכי, ודרך מחשבתי ל כל מי שנקרה בדרכי.
לחנך על לידה בבית, ילד שלם לא נימול, נשיאה על הידיים...
חוץ מהאתר הזה אין סביבנו אף אחד שהוא בראש שלנו וזה כל כך מתסכל!
אתמול כבר ממש הבנתי את זה. התחיל דין ודברים עם בני משפחה על לידה וגידול ילדים. אחרי שני נסיונות הסבר שלי, התייאשתי וויתרתי.
לא רוצה יותר לשאת את הדגל האידיאולוגי שהתרגלתי לשאת בשנים האחרונות.
עייפתי.
אני מעדיפה שלא לדבר על חיי ומחשבותיי עם אף אחד . לא צריך לחלוק, כי בסוף רק חולקים על דעתך.
שכל אחד יחיה באמונתו ויעזבו אותי בשקט לדרכי.
יש כל כך הרבה דעות בעולם הזה וכל כך מעט אנשים ש"בראש שלי" .
למעשה, רק כשאני כותבת כאן בפורום אני מרגישה שייכת.

היום המשכנו בחיפושינו אחר בית.
זה עסק ממש לא קל ואני לא מבינה למה בתחום הזה באים עלינו קשיים.
אני רגילה שהכל הולך לי בקלות ופתאום יש בנושא הבית מין תקיעות שכזו.
אז חיפשנו קהילות טבעיות , יישובים בראש פתוח, אך עד עכשיו לא יכולנו לעמוד בסכומים שכרוכים במעבר כזה.
היום ראינו שני בתים.
הראשון יפה וטוב, עם גינה, אך ביישוב שממש לא נראה לנו. אפילו לא ידעתי מה מעיק עליי מהרגע שנכנסנו ליישוב, ובסוף הבנתי שזה בגלל שאין שם כמעט צעירים. הישוב קופא על שמריו, ויש שם אולי חמישה ילדים קטנים.
סוף סוף מצאתי בית חמוד עם גינה, וענן כבד יושב לי על הלב ומפריע להמשיך. כאילו החלום לא רוצה להתגשם לנו.
ודווקא כשאנחנו כבר ממש ממש בטוחים ומשוכנעים ורוצים שינוי.
הקשבתי לעצמי וזזנו הלאה.

הבית השני בשכונה צעירה, גדול יותר, עם גינה, בית חדש לגמרי ובמחיר אטרקטיבי יחסית.
ישר התלהבנו . עד שפתאום נזרק שם משפט לאוויר שריסק אותי.
אני לא רוצה לפרט אבל זה קשור לחלק בלתי נפרד ועיקרי מהחיים שלנו שלא יעמוד בקנה אחד עם מגורים שם.

בדרך הביתה היתה אוירה קשה באוטו.
הרגשתי תחושה שלא הרגשתי מעולם (ובדרך כלל אני לא כזו רגישה...) .
כאילו האויר עצמו הפך למוצק. הרגשתי את זה בידיים, כאילו אני לשה בצק, ובפה , כאילו אני לועסת את האויר.
כמעט נחנקתי ובסוף הכל התפרץ.
אני בוכה כי הבנתי שאין לי אפילו את מי לשתף בהרגשות האלו.
חוץ מבעלי היקר לי מאוד (אני אוהבת אותך, ממי) .
אין אף אחד מהקרובים אליי שמבין אותי.
גם אם מתיימרים להבין על מה אני מדברת, זה תמיד יהיה מן העבר השני. ממול.
הרגשתי שאני פשוט רוצה להגיע הבייתה ולכתוב כאן בפורום.
לקבל תמיכה אם אפשר.
כאן זה כמו משפחה. [
כשאני "מדברת" כאן אז קודם כל מהנהנים בראש.
נקודת המוצא הבסיסית היא של פתיחות והסכמה. של מכנה משותף.
ותבינו, אף פעם לא חיפשתי ממש להשתייך. תמיד אהבתי להיות יוצאת דופן ולא שגרתית ולהראות בדרך התנהגותי איך דברים "צריכים" להיות.
אולי ההריון מדבר מבטני. אני מרגישה בימים האחרונים שהאופי שלי מתחיל להשתנות, ואני מקרינה כלפי חוץ חלקיקים מהאופי של הנשמה שיש לי בבטן.
כאילו היא רוצה להראות את עצמה עוד לפני שיצאה לאויר העולם.

אשמח אם תציעו לי שם דף אחר כי כרגע זה מה שעלה לי לראש אך אני לא אוהבת אותו.
תודה על ההקשבה.