שמחה מאוד בשבילך.

חזרתי לדף שלי, אחרי 9 חודשים, ממש הריון, והנה הלידה.
אני בבית שלי, ממש שלי, טוב, כמעט שלי.. אני שוכרת מקום, וטוב לי.
היה קושי בלידה, נלחצתי ונמעכתי, עברתי שינויים פיזיים ומנטליים, אנרגטיים חזקים.
עכשיו בדיעבד, כשאני מביטה אחורה, אני רואה איזו דרך היתה, ואיך הלכתי בה.
זה עושה לי טוב, אחרי שתקופה זה עוד התנדנד בין "כמה הוקל לי" ל"אוי, מה עשיתי? איזה פחד"

היום אני כמעט לגמרי נוטה ל"כמה הוקל לי". בגדול אני יודעת שזה הצעד הנכון לכולנו.
יש עוד דרך, אבל כבר חודשיים שאני במקום משלי, וזה רק הולך ונעשה נכון יותר, בתחושה.

אני נמנעת מלכתוב את כל מה שעבר עליי, איך ומה, וכל הפרטים הקטנים, שהם לא פחות חשובים
אבל כרגע אני לא מוצאת לנכון לכתוב את הכל.

בחרתי בחיים שלי, האמיתיים, בדרך שלי. אני גם שלמה לגמרי עם העדפתי המינית, למין הנשי.
אני גולשת בנהר החיים שלי, לעיתים דרוכה, מגנה ופעילה, ולעיתים נחה, נשענת אחורה ונהנית מהתחושות
של הזרימה.

זו התחלה חדשה, ועוד נותרו לי כמה פינות לנקות, אבל זה מבורך
ואני מודה על הכל.

ואיזה יופי שנזכרתי להכנס לעדכן את הדף שלי, ששוב אקרא בעוד תקופה.

שבת שלום

תודה תודה תודה תודה תודה!
כולכן מדהימות
ענבל, אם לא הייתי כל כךךךךךך ביישנית...
אני מקווה שאם אני ארגיש צורך, אני באמת אמצא את האומץ, ונשוחח בטלפון.

אני מרגישה את התמיכה כאן, מאד.. זה ממלא את לבי, תודה לכולכן.

רציתי לעדכן שהמצב כרגע רגוע, ואני מרגישה שלמה עם עצמי מבפנים,
ולכן כל סערה שמגיעה חולפת, ואני חוזרת לעצמי בזמן קצר מאד.
שקט לי בפנים, אין רעש ולחצים בבטן/בלב, רק עייפות קלה.

אהבה

קוראת אותך ומחזקת אותך ואת בנך בדרך שבה תבחרי עבור שניכם. התהליך נשמע לא פשוט אבל את נשמעת חזקה ושלמה איתו.
את מה שספגת בסופ"ש אף אחד לא צריך לסבול
תנסי לקבל כוחות מאנשים שעושים לך טוב כרגע, זה מאוד חשוב, לי זה עזר להקיף את עצמי באנשים אוהבים שמאמינים בי.

לי לקח כמה חודשים טובים עד שהצלחתי לבכות. גם לי

כן, אנחנו כאן. אם תרצי לשוחח בטלפון או להפגש תשאירי לי הודעה.
זה ת-ה-ל-י-ך.
לא פשוט, מרתק, מצמיח. לא נראה לי שאת עוברת אותו לבד. זה טוב.
אני מאמינה ברשת של אנשים שיכולים, כל אחד בתורו לתת את התמיכה שאנחנו זקוקים לה.

אני בוכה, תודה.
טוב מאוד. לי לקח כמה חודשים טובים עד שהצלחתי לבכות.

תסלחי לי על הפרגמטיות, אבל אחרי שאת מקבלת את הייעוץ מנעמ"ת, תתייעצי עם עוד מישהו (את יכולה איתי). שמעתי באופן אישי על מקרים שהם נתנו ייעוץ לא משהו... כמובן שיש גם מקרים אחרים.
שווה בשלב הזה אולי להצטרף לאיזה פורום גרושים באינטרנט כדי לשמוע הרבה אנשים במצבך, כל זה ביחס לעניינים הטכניים והמעשיים. אני באופן אישי לא מצאתי תמיכה רגשית בפורומים האלה, יש בהם אוירה של מרירות וכעס.

גמני בוכה איתך

זהו, קבעתי פגישה ביום ד' הקרוב, פגישת עם יועצת מנעמ"ת לגירושין.
בהתחלה עוד התלבטתי אם להגיד לו לבוא איתי או לא, אבל אני די מרגישה שכדאי ללכת לבד.

היתה התפרצות, יום שישי בבוקר.
כל כך פחדתי מהרגע הזה אבל עברתי אותו איכשהו.
הוא דיבר ופתח את הנושא של היחסים בינינו, אמר שהוא לא חושב שהוא יכול לחיות ככה.
ואמרתי לו שהוא צודק, ושזה לא נורמלי ולא תקין (הוא התכוון לחוסר הקירבה הפיזית בינינו).
ואז הוא אמר "אז מה את חושבת שאנחנו צריכים לעשות?" ואמרתי שלדעתי והרצון שלי האישי הוא שנפרד. נתגרש.
שכל אחד ימצא את המקום שלו, וימשיך.
הוא חטף קריזה והשתולל קצת, הוא נפגע מאד וכעס שהוא אוהב ואני לא, וטען שזה היה ככה תמיד והוא לא ראה את זה
וזו הטעות שלו, שהוא לא ראה. אמרתי לו שאי אפשר היה לדעת או לראות דבר כזה באותם ימים, ושאני גדלתי וצמחתי והשתניתי
והתפיסה שלי השתנתה ועברתי שינויים. הוא זרק בי אשמה ואני הדפתי.
כל הכאב והתסכול שלו נזרקו עליי, התאפקתי לא לבכות (שזו חולשה אני מודעת לזה, אבל לא הייתי מסוגלת לזה מולו), והוא היה זה שדמע.
הוא כעס עליי נורא, הרגשתי את כל הכאב שלו מתערבב בצער ושיברון מסויים, הוא כעס ושאל איך אני אסתדר עם הבן שלי. ואיך אני אחזיק
אותנו (את בני ואותי) כלכלית.. ועוד כל מיני עניינים כאלו. אמרתי לו ששנינו נדאג לבן שלנו, כי הוא של שנינו, ואני אדאג לעצמי.
הוא צחק צחוק מריר וציני - לא מאמין שאני יכולה להסתדר לבד. אולי בעצם היה לו נוח שלא המשכתי לעבוד בתחום שלי ואיבדתי
את כל הזרם שם, אולי זה החזיק אותי תחת חסותו איפשהו, בלי שהוא יחשוב על זה, אולי זה היה עדיף לו.
אולי זו הסיבה שהוא לא דאג להתקדמות שכל כך שיגע לי את השכל לגביה (להכניס את הילד לגן, שאני אמצא עבודה וכו'.. הוא רק דיבר ולא עשה).

הוא הטיח בי עוד כמה דברים שלא זוכרת כעת, התחושה הכללית שהיתה לי בבטן, היא פחד מהול בהתרגשות בתוספת שלמות.
אני יודעת שזה הולם.
אני יודעת שזה אמור להיות כך.
קיוויתי שזה לא יגיע לטונים גבוהים, אבל למה אני יכולה לצפות?
מצד אחד אני נקרעת רק מלחשוב שהוא אוהב אותי ו"תלוי" בי ומצד שני אני עובדת על שחרור התלות הזו.. ממש תהליך שנעשה בתוכי לשחרור שלו.
אני קרועה בין העולמות, הוא ואני, ויודעת בלב שלם שאני לא רוצה לוותר עליי.
הוא קצת הלחיץ אותי עם העצבים שלו, יצאתי מהבית ונסעתי לקניות וסידורים קלים, הכנות ליומולדת לבני.

נסעתי בתחושה לא נעימה, של תהפוכות בבטן, כשחזרתי המשכתי בהכנות למסיבה לבני, כל היום זה נמשך
בין לבין גם ניקיתי , ארגנתי הכל, השלמתי קניות , בישלתי ואפיתי.
כל אותו יום בן זוגי ישב על המחשב, כמובן שלא נקף אצבע, וזה הרגיז אותי מבפנים, זה תמיד עיצבן אותי, מאז ומתמיד, שהוא יושב
ולא עושה כלום, ואני עושה הכל בבית.
אני מודעת לעובדה שזה היה מעצבן רק בגלל המתח שהצטבר טרם.
זה משני...

בשעות הערב, לקראת סיום השטיפה, עברתי ליד המחשב שלו , ולמרות שביקשתי שיזיז את הכבל חשמל של המחשב, הוא לא הגיב.
עברתי והכבל נפל, והתקלקל, המחשב שלו צריך כבל חדש, הוא לא עולה.
הוא התחרפן מזה, והתחיל להשתולל ממש.. לקלל ולכעוס וצעק עליי שהרסתי לו את הדבר היקר לו ביותר, ואת החיים, וקללות
לא האמנתי למשמע אוזניי, האמת שדי נבהלתי מהסיטואציה, בלב הודיתי לאל שהבן שלי נרדם חזק ולא שומע את זה (במודע לפחות).
הוא בעט לי בדלי מים והמשיך לצעוק ולבכות. אמרתי לו שיתרחק ממני, נשארתי עצורה ואטומה כלפי חוץ, כדי לא לאבד "שליטה" על עצמי.
גרפתי את המים ניגבתי וברחתי החוצה.. הלכתי מהר לבית החולים לבקר חברה שהיתה לבד אחרי ניתוח קשה.
בן זוגי היה בחדר, בני ישן בסלון, ואני פשוט הלכתי. בראש תכננתי איך אני חוזרת ומארגנת לנו מזוודה ואני עפה משם.
עיצבן אותי שפחדתי, מעצבן אותי שעברו לי בראש סיטואציות מפחידות כמו שיפגע בי או משהו. לא רוצה להיות במצבים כאלו בחיים שלי.
לא הייתי מאמינה שזה הוא, מתנהג ככה. לא מתאים לו להגיב כך. פחדתי שאולי עשיתי טעות שפתחתי את הנושא הזה, אבל אז בדרך,
אחרי שבכיתי את כל התחושות ביחד, בקול, בזעקה אליי ואל האל, הוצאתי הכל. סגרתי חלונות שלא ישמעו ובכיתי כמו שלא בכיתי מאז שהיה מותר,
בילדות, אולי עוד לפני זה - כשהייתי פעוטה. בכיתי בכי כמו של הבן שלי כשהוא בוכה מכל הלב, כאבתי את הכל ונשמתי , עד שנרגעתי לאט לאט
הקולות התמעטו , חלשו.. נרגעתי.

בדיוק אז הוא התקשר ואמרתי לו שאני נוסעת לבקר חברה בבי"ח וחוזרת, הוא אמר שהוא לא מוכן להישאר לבד עם הילד, ושאני אגיע מייד.
אמרתי לו בשקט שאני הולכת לבקר אותה ואז אני חוזרת לקחת אותו, ושלא ידאג. הוא ניתק.
אחרי 10 דקות הוא התקשר שוב, כשהייתי כבר בבי"ח, לקראת המעלית, הוא צעק לי "איפה את?" ודרש שאני אגיע.
שוב אמרתי בקור רוח שאני בביקור וכשאני אחזור אני אקח את הילד. ניתוק בפנים.

הייתי אצלה, ראיתי אותה ושוב עלה לי בכי, התערבב לי הכאב שלה עם שלי ועוד כמה עניינים מכל העולם.. הרגשתי חמלה כלפיה
וגם כלפיי ואמרתי תודה על הכח שאזרתי להגיע ולתמוך בה, זה עזר לי גם מאד. לפעמים אני רואה את עצמי יוצאת מתוכי ושם בשבילי. נדיר, תודה.

חזרתי הביתה, רגועה הרבה יותר.
ראיתי שהכל נשאר כפי שעזבתי (הכל מורם מאז השטיפה, המאכלים והעוגה) אירגנתי את הכל צ'יקצ'ק
נכנסתי לחדר והתייעצתי עם עצמי אם לעזוב עכשיו ולבטל את המסיבה למחרת, או אולי לערוך אותה אצל אמי, או להישאר ולקבוע פגישה
ביום א' לנעמ"ת. החלטתי על האפשרות האחרונה. אחרי נשימה עמוקה, הגעתי למסקנה שזה יהיה הכי רגוע וטוב עבורי ועבור בני באותו רגע.
כך היה.
המסיבה היתה כייפית, אנשים נהנו, חברים באו והיה לי נעים, הבן שלי היה בעננים, הילדים נהנו.
האנשים שיבחו ואני , באופן מוזר והזוי במקצת, שועשעתי מהרעיון שאף אחד לא באמת יודע כלום על מישהו אחר, על הזוגיות, על מה קרה
בחדר שהם יושבים בו כמה שעות קודם לכן.
על זה שבעוד כמה חודשים, בתקווה שהכל יהיה כשורה, כל אחד יהיה במקום טוב יותר, מקום משלו. אף אחד לא חושב על זה. החיים מוזרים.
לא הבטתי בעיניו של בן זוגי כל היום, עד עכשיו למעשה. אני לא רוצה להיות מפוחדת, אני מרגישה חזקה, אבל זה שוב ושוב מפריע לי
כמה הכח שלהם עצום, מבחינה פיזית, וכמה אני חלשה פיזית אל מולו. למרות היותי חזקה נפשית ורוחנית פי כמה וכמה לעומת מה שהייתי לפני כמה שנים.
עוד שיעור לחיים..

התקשרתי לנעמ"ת, קבעתי פגישה ואני הולכת ביום רביעי.
אני שמחה שעוד צעד נצעד. עוד מהלך. עוד טיפה קדימה. לאט וב-סדר...

אני רוצה לסגור את הקטע הזה במשהו אופטימי.
אתמול שוחחתי עם חברה והגענו לרמות גבוהות בשיחה, וזה חילחל לנשמה, וזה פתח עוד פתח, ועוד ניקוי התחולל.
הספירלות של האהבה, הריחניות והרוחניות סבבו בי וסביבי, היתה התאחדות ואהבה טהורה נקיה כזו, זה נתן לי כח ואמונה, תודה על זה!

אני כבר יודעת ובטוחה במה שאני רוצה.
אני רוצה להתגרש, אני רוצה חיים משלי אחרים
להתמקד בי ובבן שלי, היקר מכל, מתנה מדהימה שלי, אני אוהבת אותך.
אתה הכי חשוב לי, אתה הכי יקר לי, אתה המדהים מכל! נותן לי כח להמשיך ולאהוב את עצמי בעקבות האהבה שלי אליך.
אוהבת אוהבת אוהבת!

אני בוכה, תודה.

את אישה מקסימה!
עזר לי מאד לשמוע את הדברים האלו.
ואני חייבת לציין שאת נשמעת לי אישה חזקה ואמיצה.
ישר כח!
אני מאמינה, שכמו עם כל משבר, גם עם זה ההתמודדות תלויה בכל המשתתפים.

תודה רבה

המתוק היה בן שנתיים כשהתהליך שלנו התחיל, כלומר אחרי שכבר היתה החלטה סופית והתחלנו במפגשים אצל המגשרת, שזה גיל הרבה יותר צעיר מעכשיו. בשלב הראשון, כשהאקס עוד גר בבית, היינו מחלקים את הזמן עם המתוק, והפסקנו ללכת איתו ביחד לפעילויות (חוץ מכמובן יום הולדת, מסיבות בגן וכו'). הרבה פעמים כשאחד מאיתנו היה לוקח אותו, למשל לים, אז הוא היה מזמין את ההורה השני להצטרף, אבל אנחנו אמרנו לא באופן פשוט ובזה זה הסתיים.

המועד שדיברנו איתו היה רק כמה ימים לפני שאבא שלו עזב את הבית, ומה שעשינו זה בעיקר לצייר לו תמונה של המציאות הפיזית היומיומית שלו אחרי הפרידה - יהיה בית של אמא ובית של אבא, בבית של אבא תהיה לך מיטה, כשתהיה עם אמא אז אמא תכין לך אוכל ותשכיב אותך לישון וכשתהיה אצל אבא הוא יעשה את זה וכו'. בגיל הזה מה שהכי חשוב להם זה הבטחון הפיזי.

תקופת ההסתגלות עברה יחסית בקלות - מצד אחד היה לו (וגם לאבא שלו) קצת קשה להתרגל לבית החדש של אבא, ולקח שבועיים של נסיונות עד שהוא הסכים להשאר לישון שם. מצד שני היה ברור שהוא מרגיש הקלה מאוד גדולה מהתפוגגות המתח העצום שהיה בבית ורק הלך והחריף לקראת סיום התהליך.
מבחינתי ההוכחה לזה שהיה לו טוב היא שמהרגע הראשון הוא ישן טוב בלילה (אצלי), אכל טוב, ואפילו גמל את עצמו מחיתולים כחודש וחצי אחרי הפרידה.

אנחנו ניסחנו ביחד מעין משפט כזה שמסביר את הפרידה - לאבא ואמא לא היה טוב ביחד והם החליטו להפרד כדי שכל אחד מהם יהיה מאושר. אני מאמינה שבעתיד אנחנו נדבר איתו על מה שהיה לפני הפרידה ועל הסיבות לפרידה קצת יותר לעומק. קראתי באיזשהו ספר על גירושים שאחד הדברים שהכי קשים לילדים זה שאף אחד לא מסביר להם למה ההורים נפרדו וזה לפעמים גורם להם לקחת על עצמם אשמה.

היום, קצת יותר מחצי שנה אחרי, הוא רגיל לשגרה. יש לו לפעמים השגות על המצב, הוא אומר שהוא היה מעדיף שיהיה לו רק בית אחד, הוא גם מחזיק אצלו בחדר תמונה של כולנו ביחד מלפני הפרידה ומדי פעם מראה לי אותה. אני מעודדת אותו לדבר על זה, עד כמה שהוא רוצה ומסוגל להביע את עצמו, מקשיבה וקולטת את הקושי שלו.

אומרים שבטווח הארוך גירושים גורמים נזקים לילדים. אני לא מקבלת את האמירה ש"הורים מאושרים משמעם ילדים מאושרים" ואני בהחלט חושבת שבמקרים מסויימים זה לא כך. אין לי ספק שזה קשה לו, אבל ביחד עם זה לפחות כרגע נראה שזה עשה לו טוב. ובטח שלי.

זוהר אור, אני מודה לך על התגובה. קראתי את דף הבית שלך
את עושה רושם של אישה מקסימה, נהניתי לקרוא על המתוק שלך, גם המתוק שלי בגילו,
אם ירגיש לך נוח לכתוב לי על ההתמודדות עם המתוק בכל התהליך, זה יעזור (ירגיע? יכין אותי לקראת...?)
ואם זה אינטימי ופולש מדי, אז מתנצלת מראש.

לקחתי לתשומת לבי מה שאמרת, ואכן נעשתה שיחה אחת רצינית, אחת בלבד אך עמוקה ורצינית
שבעקבותיה הלכנו לייעוץ (הוא בא פעם אחת ולא רצה יותר), ומשם הדברים שוב חזרו למסלול הרגיל - איןמעשה אני קוראת לזה.
כן, עליי לכתוב את הדברים, גם כדי לראות אותם מול העיניים, וגם כדי להוציא את זה לאור.. וזה אולי יעזור לי בפן המעשי, תזוזה, תנועה.

תודה רבה
המון אהבה

קראתי עכשיו את כל הדף שלך, ומאוד נגעת לליבי.
התהליך שאת עוברת ממש מזכיר את זה שאני עברתי, למרות שהסיבות לפרידה אצלי היו שונות.

אני יכולה אולי לתרום משהו לגבי השיחה איתו - מאוד יכול להיות שזו לא תהיה שיחה אחת, אלא כמה שיחות. שיקח לו זמן לעכל את הבשורה ובינתיים הוא ימשיך להתנהג כאילו סתם חטפת קריזה רגעית ולא באמת התכוונת למה שאמרת. קחי את זה בחשבון, ואל תתאכזבי מעצמך או ממנו אם השיחה לא תתנהל כמו שציפית. יכול להיות שזה ידרוש מספר שיחות.

אני חושבת שלרשום לעצמך על דף את הנקודות העיקריות של מה שאת רוצה להגיד זה רעיון טוב.

אם יש עוד משהו שאני יכולה לתרום, אנא הגידי.

בהצלחה!

תודה על התגובה חגית.
הרעיון עלה בי, וגם חברה המליצה לי לכתוב לו - תודה.
בדר"כ קל לי, כמוך, לכתוב מאשר לשוחח. פחות נתקעות לי המילים.
אבל איתו אני רוצה לשוחח פנים אל פנים. אני מרגישה שאני חייבת את זה לי ולו.
למרות שאני לא פוסלת את זה לגמרי. אפילו לכתוב לו יהיה לי מוזר, שיחה תתפתח אחרי זה, אולי עדיף לי לדבר.
או גם וגם.. אולי אני יכולה להכין מכתב שמסביר אותי במקרה והשיחה מתדרדרת למקום לא טוב ואני מאבדת את עצמי.
צודקת, תודה רבה לך מכל הלב

לילה טוב

אולי תנסי לכתוב לו מכתב שמסביר איך את מרגישה? לי זה היה יותר קל לכתוב למישהו מאשר לדבר איתו פנים אל פנים, לפחות בהתחלה.
בהצלחה @}

אני מודה לכם, ענ בל ומשתף.
משתף, תודה על השיתוף
אני אכתוב לך מייל ואשמח לשמוע
ואם אתה מרגיש מספיק נוח, תוכל לשתף כאן, מאחר ויש סיכוי שמישהו או מישהי
שנמצאים במצב דומה, יוכלו להעזר במילותיך.
בכל מקרה אני מודה מעומק לבי על האכפתיות, אני אכתוב לך.

ענ בל, תודה לך מקסימה. אני יכולה להרגיש שאכפת לך.
אפילו הרגעת אותי קצת בשתי המילים שכתבת לי "את בסדר". לפעמים צריכים אישור מבחוץ.. משהו לא פתור מבפנים.
ותודה על הרעיון, לגשת לבית דין לענייני משפחה, אני אעשה את זה כנראה בדרך הזו.

מה שמדהים זה שבן זוגי לא מודע לזה ממש.
ז"א, פעם אחרונה שאמרתי לו שאני רוצה להתגרש, זה היה תוך כדי ויכוח (קולני משהו ובטלפון)
ואני לא יודעת אם הוא קולט עד כמה אני רצינית.
אני ממש מחפשת אומץ לשבת ולדבר איתו, פנים אל פנים, מתוך הלב אל תוך הלב
להסביר לאילו מסקנות הגעתי, ושאני מרגישה כבר שאני רוצה להפרד.
אני לא יודעת למה אני מפחדת להגיד, אולי אני מפחדת מהכעס שיישפך עליי,
כי עם הרצון השלמתי, רק הקטע המעשי קצת קשה לי, ואני יודעת שזה פקק כזה של לחץ
שישתחרר כל כך ברגע שאני אפתח את הנושא בבהירות בלתי מטעה.

ברור שלי שהוא יודע שזה הסוף ושהוא מתכחש לזה עדיין.
ברור לי שלא טוב לו ככה, אבל מפני שיש לו אופי מסויים, הוא לא יעשה שינוי, אין לו את היכולת (לפחות כרגע).

איך אני ניגשת אליו?
מה, אני באה ואומרת לו "שמע, אנחנו צריכים לדבר?"
אני רק חושבת על זה וזה מלחיץ אותי, אני מרגישה כאילו זה יבוא משום מקום
הוא מתנהג כאילו לא קרה כלום והכל בסדר, יום אחרי שהוא צועק, זועק בכעס, מתלונן וטוען שנמאס לו
ושאני כבר אעלם לו מהעיניים (זה בשיא הכעס).
ואם אני אפתח את הנושא ואגיד לו שהגעתי להחלטה ובוא נלך להתייעץ בבית דין לענייני משפחה, איך עושים את זה..
הוא בטח ייכנס לשוק, זה יהיה לא צפוי.

נמאס לי לחכות לרגע שלא טוב, אני רוצה להוציא את זה ממני כבר, ברור, ולא תוך כדי ריב, רוצה שיידע.

ולמרות שכל אחד הולך בדרכו שלו, אולי מישהו יכול לספר איך ניגשים... ?

אני מרגישה שלכל השאלות שלי כאן יש כבר תשובות, ואני יודעת אותן, שומעת אותן בראשי
ועדיין יש בי רצון לראות את זה על הכתב, ממישהו נוסף..

אני מרגישה מבולבלת קצת
אני יודעת שהכתיבה שלי מושפעת מזה, אני אקח אויר..


שוב תודה על התגובות כאן!
חיבוק מהלב
ממני

קראתי ברצף את מה שכתב מהתחלה ועד אתמול. מצאתי דמיון רב בין איך שתארת את עצמך בילדותך - ההסתגרות הרגשית לביני בתקופת ילדותי.
אני עובר תהליך של פרידה מבת זוג שלא רצתה להפרד.
הפרידה הפיזית (יציאתי מהבית) התחילה לפני קרוב לשנה.
אשתף אותך ברצון.
אני מעדיף לעשות זאת באמצעות אי-מייל. [email protected]

כתבת פשוט נוגע ללב. זה שלב כלכך לא פשוט. מלא מחשבות ותהיות לגבי העתיד. גם הרבה רגשי אשמה (אני קוראת אותן בין השורות).
את בסדר. גם הילד שלכם יהיה בסדר ויעכל את זה בדרכו שלו לאט לאט.

לגבי גישור. המומלץ ביותר הוא לגשת ולהגיש בקשה ביחידת הסיוע של בית המשפט לעניני משפחה באזור מגוריך. את יכולה להגיש את הבקש הזאת לבד או ביחד איתו ממש. זה עולה כמה מאות שקלים אבל תצאו בסוף עם הסכם מסודר, מאוזן שאפשר להגיש אותו לשופט ולקבל לעליו תוקף של פסק דין.

לפי ניסיוני, זו הדרך הקצרה ביותר, הבטוחה ביותר, המקצועית והחסכונית שאפשר.

שיהיה המון בהצלחה. עם חיבוק ענקי ממני.

הנה ההזדמנות הגיעה.

אני כותבת כאן בעיקר בכדי להוציא ממני.
אין כמעט יום שאני לא בוכה, מאבדת את סבלנותי
רואה איך הילד שלי הולך ומתמלא בלחץ השורר בביתי.
זה מה שבעיקר שובר לי את הלב..
אני כמעט בטוחה שברגע שנעשה את הצעד לקראת פרידה-גירושין, הלחץ יירד.
אמנם זה יהיה לא פשוט, אבל הדרך תהיה פחות מלחיצה מבחינה רגשית, לכולנו, אני מקווה, מאמינה, אולי נתלית בזה קצת ומפחדת לטעות.
חוויתי קפיצה רוחנית נוספת (אני קוראת לזה קפיצה קוואנטית), שהביאה אותי לתחושה בטוחה וברורה שזה מה שאני רוצה באמת.
סופסוף עמדתי מולי ושאלתי את השאלות הברורות שהתשובות להן מבהירות עוד יותר את המצב, ואין דרך אחרת.
לחזור למה שהיה - לא יקרה. להתחיל משהו חדש - אני לא מרגישה שאני מעוניינת, לא נפשית, לא רגשית ולא פיזית.
לא שכבתי איתו למעלה מחצי שנה לפחות.
לא מעוניינת בזה, ולא מפחדת להודות בפני עצמי שזה כך. שלם לי עם ההחלטה הזו, אני לא רוצה את זה.

הפחדים העיקריים שהיו לי - להסתדר כלכלית ולהחזיק אותי ואת בני, לבד.
אמנם אמא שלי הציעה לי לעבור אליה, אבל אני לא רוצה. לא יכולה. זה הפתרון הזמני האחרון שאני אשתמש בו.
סיפרתי להורים שלי, הם תמכו בי, שזה במיוחד חיזק אותי, אבא שלי פחות וגיליתי שאמא שלי יותר קשובה
לרגשות ממנו (עוד תדהמה שהביאה לתובנות לגבי נשים-גברים, יחסי אמא-אבא-ילדים).
הוא קצת יותר "הגיוני" ומפחד שאני לא אסתדר, וטוען שיש הקרבות במערכת יחסים.
אני יודעת שיש, אבל עשיתי את שלי כבר, לא יכולה יותר, גם אם אני ארתה ואנסה, מה שעשיתי.
ניסיתי להתקרב לבן זוגי בכח, ממש בכח, עם כל הריקנות שבי, מצאתי ושאבתי מתהומות נפשי כוחות ותקווה
והתקרבתי אליו, שכבתי איתו אפילו בלב שלם (הפעם האחרונה שזה קרה, לפני כמה חודשים), והרגשתי שזה לא זה, זה נחווה אצלי
כהקלה, כי ניסיתי ובדקתי והנה זה לא זה. כיסיתי פינות שלא נגעתי בהם, עם עצמי ואיתו, שיחות שלא היו מעולם, שבסופם הגענו למסקנה
שאנחנו כל כך רחוקים, ורוב המשפטים שלו היו "אני לא מבין אותך" ולא משנה באיזו דרך ניגשתי אליו, מנסה להסביר אותי.
המסקנה היא - אני עשיתי כברת דרך בתוך תוכי, עם עצמי, הצמאון לדעת אותי כבש אותי, הדרך קראה לי, ואני הלכתי בה...
והוא לא כל כך מתאמץ לדעת מי הוא (זו המסקנה שלי מהשיחות שהיו לנו לאחרונה, בכלליות, שיחות כלליות על החיים, על הגישה אל החיים, החיפוש)
והוא נתלה בי שאני אספק את כל צרכיו הארציים. אני רוצה יותר מזה, או לא רוצה בזה לפחות. זה לא מדבר אליי, אני רוצה שילוב של הארצי והגשמי יחד
עם הרוחני ומציאת האמת , הנכון לי. חוויית החיים לעומק ככל שניתן.
הוא הודה שהוא רק רוצה ללכת לעבודה, לחזור, לחיות טוב, שיהיה אוכל, שיהיה טוב, שהילד יילך לגן, שאני אעבוד
שנשכב, שיהיה "כסף לחיות" וזהו.. זה קצת איכזב אותי כי אולי היתה בי עוד תקווה שמשהו בו יתעורר לכיוון של יותר, עמוק יותר, מרגיש יותר, חווה יותר.
ואולי היתה זו הקלה ביחד עם האכזבה, ההקלה ש"הנה, הוכחת לעצמך, שמעת, זה לא יילך.. למה להתעקש? זה נכון להפרד ממנו".


בכל מקרה החלטתי לעבוד על היחסים בינינו, למרות הכל, רק בלי להכנס לעניין הזוגיות, אלא רק בתור בני אדם, חשוב לי
להיות איתו חברה (אם כי רגילה) כי הוא באמת אדם טוב שחשוב לי ואני אוהבת, רק לא מאוהבת בו.
היתה תקופה שהוא שיתף פעולה, והתחלנו יותר לשוחח ולצחוק יותר יחד, אך תמיד היה פיצוץ אחרי תקופה קצרה, כי הציפיות שלו
ממני היו אחרות. הוא רוצה לחזור אחורה, וזה לא יעזור, זה מה שהוא רוצה, דורש , כועס שזה לא קורה, שבור מזה.

זה התדרדר למצב שאני לא יכולה לזוז מהבית, הוא לא מסוגל להיות עם הבן שלי יותר מחצי שעה, וגם כשהוא ישן הוא לא מסוגל.
אני יוצאת להתאוורר והוא מתקשר שאני אחזור כי הוא "פתיל קצר" והוא לא יכול יותר, ושאני אקח את עצמי ואזוז הביתה "מיד" "עכשיו" !
זה מקומם אותי, הורס לי את האיזון. מונע ממני לתדלק את עצמי בכוחות ואנרגיות ליום הבא.

חיפשתי גן עבור הבן שלי, וזה עדיין לא פתור לי בפנים, אני לא מצליחה למצוא משהו, גם אם נראה לי באותו רגע, אני פתאום נחרדת וחוזרת בי.
אני כבר נשברת וחושבת שאולי אני אכניס אותו לגן, גם אם יבכה בהתחלה ("כולם בוכים בהתחלה") ושוב אני חוזרת לדעות העמוקות שלי
שזה לא כך, ולא אמור להיות כך. והגנים שנותנים יותר זמן הסתגלות, מונטסורי למשל, שאני מאד רוצה עבורו, יקרים מדי לכיסי כרגע.
זה די מתסכל למען האמת, במיוחד שזה בא בשילוב לבית עצבני, לחוץ, מתוח, קשה לי יותר מפעם.
זה נשמע רע כשאני מביטה במילים שאני כותבת, בא לי לבכות. יש ימים יפים, ולרוב אני משתדלת שהילד שלי יוצא מהלב, ויגיד , אני עוזרת לו
לגבש מילים לרגשות שלו, ומסבירה לו כמו שהייתי רוצה שיסבירו לי, הכל. גם משאירה את זה ברמת ההבנה לגילו, כמובן, לא מפילה עליו מה שלא באחריותו.

מה שכן זז אצלי - מצאתי עבודה, אמנם 3-4 שעות ביום, וזה אחה"צ, אבל זה מאוורר אותי. אני חושבת שזו גם סיבה שבני קצת
לאחונה נצמד אליי וקצת מוטרד מהרגיל. הוא נמצא עם אמא שלי כשאני בעבודה, וכמעט כל יום הוא נתקף בלחץ ומתחיל לבכות שהוא רוצה אליי.
הם מתקשרים אליי ואני מקשיבה לו בוכה, מנחמת, שולחת אהבה ונשיקות, והלב שלי נשבר. לא כי אני חושבת שזה בגלל העבודה, אלא
בכלל שהוא מרגיש שהוא צריך אותי - כאילו משהו מלחיץ אותו, מפחיד אותו והוא לא יודע להסביר.
לפעמים אני שותקת ומעבירה לו באנרגיה שאני מבינה אותו ושזה שלב, ויהיה בסדר. לפעמים אני מזילה דמעות לידו, והוא זה שאומר לי "אל תדאגי, יהיה בסדר"
ואני שוב נשברת בלב, גם תוהה אם זה אולי לא בריא לו לראות אותי בוכה, אם כי אני מאמינה שלהראות רגשות זה עדיף מלהסתיר, גם להסביר אותם.
גם ככה הם מרגישים הכלללל! שלא ילמד להסתיר, אני מעדיפה.

אני מתפזרת ומוציאה בערך עשירית ממה שיש בי כרגע, הכל מתערבב לי.
אני בימים אלו מחפשת אפשרות לפנות לגישור, על מנת להפרד יפה, בלי מלחמה, למען טובת הילד, שיהיה לו הכי פחות קשה.
כולי תקווה שבן זוגי יסכים לזה, עוד לא אמרתי לו, אני רוצה להגיד לו את זה כשרגוע ולא באחד הריבים הצעקניים שלנו. (הוא צועק ואני מקשיבה בדר"כ).

תכף אמא שלי תגיע אליי ואני אצא לעבודה,
היום בערב אני הולכת לחברה לראות את המקום בו היא גרה. אני רוצה למצוא לי גם מקום, לא יקר אבל נעים , פינה משלי, לי ולבני.
להתחיל בגישור, להתחיל מבראשית ולראות את הכל נברא, הפרידה הזו...
דף בית איך להפרד
כמה סימלי זה עבורי עכשיו.
כשפתחתי את הדף קיוויתי שיבואו כאן התשובות מבחוץ, מאנשים שקוראים, שעברו את זה, שישתפו, אפילו בפרטים הקטנים.
איך להסתדר, מה עושים , איך עושים את הצעד הראשון. איך למצוא עזרה וסיוע מהמדינה, מה זה מזונות, להרגיש נוח עם כל העניינים האלו.
המידע הגיע אליי טיפין טיפין ממני ומאנשים חיצוניים, חברות שהתגרשו.
ענבל - תודה על הפניה אלי, לעזור לי, אני לא ידעתי איך לשאול אפילו, מאמינה לי?
לא ידעתי מה לשאול, לא ידעתי כלום. עכשיו אני מוכנה יותר אז השאלות גם ברורות יותר.
כמו - איך מגישים הסכם גירושין, מה כדאי לעשות ומה לא? למי כדאי לפנות?
חברה אחת שלי פנתה לייעוץ בנעמ"ת
אחרת אמרה לי שמכיוון שאין לי דירה בבעלותי, אני אוכל לקבל עזרה בשכר דירה ל 36 חודשים, עד שאעמוד על הרגליים.

זה עוד ברקע, אני לא מתעמקת בדברים האלו, אני רוצה להתחיל בצעד ראשון - ללכת עם בן זוגי לגישור.
לפני זה להגיד לו ושיסכים וירצה לגמור את זה יפה, ולא בריבים.
לסיים תקופה שמחצית ממנה היתה נהדרת. אני מקווה שהוא יתגבר וישחרר את המשקעים שלו, את האשמה ששם בי, בבנו, בעצמו.
הלוואי והיה מבין את הדברים לעומק יותר.


אני מודה
פשוט תודה

שלום
כברת דרך עשיתי עד כה.
מרגישה רצון/צורך להוציא ולבטא במילים את שהיה ועדיין הנו.
הייעוץ עזר, בעיקר לי, כי אני היא זו שהלכה ועשתה את הדרך עם היועצת, דרך חיים, תובנות והתבהרות קלה.
בן זוגי "לא התחבר" לשיטה שלה, ששילבה כמה שיטות וגם את עולם הרוח והתובנות העמוקות יותר, שבמיוחד עזרו לי להבין בי עוד.
לטעמי, בן זוגי פשוט לא רצה להתאמץ. כיום זה ברור לי שהוא לא מסוג האנשים ש"עושים" אלא רק מדברים, מאשימים את השני
ב"כשלונות" שלהם.
הוא לא מפסיק להאשים אותי עד לרגע זה ממש. הרסתי לו את החיים, הוא כועס ומאוכזב, כואב ולא מאמין, מגיע לרמות של שנאה כלפיי לעיתים.
בעיקר הוא מאשים גורמים חיצוניים (אני, הילד, חברות שלי, משפחה, הגיע אפילו לאלוהים-והוא לא ממש מאמין בו/ה בצורה משמעותית-שהפגיש/ה בינינו).
אני כבר לא מנסה להסביר מנקודת המבט שלי, אבל כבר הגעתי למסקנה סופית, אני רוצה להתגרש, גם כבר אזרתי אומץ ואמרתי.

טוב, הבן שלי רוצה אותי, אאלץ להמשיך בהזדמנות הראשונה הבאה...

הו...
כולי פליאה
ועם זאת, מחוייכת.
רציתי להגיד תודה, אני בכלל עוד חצי מופתעת שכתבו כאן.
אני מבטיחה לשתף, כשאני לא אהיה כל כך עייפה כמו כעת.
אני אחזור ואכתוב...
תודה על האנרגיות שלכן כאן!

אוהבת

הי, מ', איפה את?
מה שלומך? איך החיים מרגישים?
קצת מתפלא שלא "עזרו" לחשוב כאן הרבה אנשים חריפים אחרים. את עמוקה ואנרגטית מאוד. בעלת שטף מרגש ועוצמתי של תקשורת. גם לי קשה לסדר את הרעיונות שעולים לי.
הממ, מחשבה אחת: מצוין שאת מרגישה משיכה לייעוץ. אפשר לקבל המון השראה מזה, ומקום כלכך מושלם לפרוק בו את המטענים השליליים. יעזור לך מאוד "בתקופת המעבר" הזאת. ואחרי, אני "בעד חיי סֶבֶל" קצת, במובן של חיים מעניינים, רוחנית, ואת מרגישה לי מאוד מסוגלת לשאת את זה, אז: may you live in interesting times.
חבל שבעלך לא הולך לייעוץ. ברור שבעזרתך בלבד, עכשיו, הוא לא יוכל לפתור/לפתח את הבעיות שלו. ומהמעט שתארת, נראה שאין לו את היכולות שלך. כלכך טפשי שאנשים מוכנים לשפוך כספים על הנאות שטחיות, ובכלל, אבל על תמיכה רגשית, התפתחות רוחנית, עזרה נפשית, כלי ראוי כלכך, לא.

ספרי מה קורה!
רק אהבה!

תודה לענ בל
הרעיון שהעלת מצויין. מקווה שתהיינה תגובות.
ושבת שלום לכולנו.

האם יש כאן נשים שהתגרשו, שיכולות לספר על איך הסתדרו כלכלית, עם ילדים זה יכול להיות יותר יעיל עבורי לדעת.
את מוזמנת לדבר איתי על כל מה שקשור לתהליך הפרידה .
תכתבי לי ל דאל 65
[email protected]

תודה לאפרסקי ם, פרחים גם לך

וחיבוקים

והיום הייתי בפגישה ראשונה אצל היועצת.
עושה רושם טוב. במקרה (או שלא, כמובן שלא), האיש שכח, איחר, ונתקע בעבודה. הלכתי לבד.
מזל שהגעתי לבד. הצלחתי להוציא ממני, אמרתי דברים שעוד לא אמרתי לאף אחד.
יש עוד דרך ארוכה , אבל נראה לי שזה הולך להיות קשה וטוב. סוג הקשיים המועילים יותר מאחרים..
הראש שלי כואב בצורה בלתי רגילה, אני הולכת לישון. אכתוב בהזדמנות הבאה.

אהבה
לכולנו

@}

מאחר וזה דף בלוג, אני ממשיכה קצת לכתוב.
יש בי עצב.
עצב גדול על שלא הכרתי את עצמי קודם.
אבל גם קבלה, כזו שבלית ברירה פותחת את דלתותיה ומתפרצת בכח, כי אין ברירה אלא להמשיך, לזרום, לדעת שהכל הוא שם מסיבה כלשהי.
למען האמת אני בטוחה שאני היא זו ש"מזמנת" לעצמי הכל, אז לפעמים אני יושבת ומחכה שמשהו יקרה, כי הוא אמור לקרות
ולעיתים אני מרגישה לחץ, רצון לפתוח את הפקק אי שם למטה באוקיינוס שמקיף ומכיל אותי, שיירדו כל המים, ויישאר כלום. רק שקט.

כיום יותר מתמיד(וסביר להניח שפחות ממחר), אני יודעת שאני לא רוצה להיות עם האיש שבחרתי בו.
זה כמעט ברור לגמרי.
כלומר, אם המצב היה מאפשר, הייתי יוצאת מכאן.
אני יודעת שזה תמיד ככה, אנשים מתרצים לעצמם ומחפשים סיבות "למה לא..." ובעצם זה רק הפחד, או שזה הזמן שלא מדויק שבו אמורים לקרות הדברים.
אז אני מחכה לזמן

אבל הוא כבר מסכן, ממורמר, מרגיש נטוש, מוזנח, לא אהוב, מרוחק (כי אני מרוחקת), אין תקשורת, אין מגע, אין קירבה. הרבה אין.
כבר התפרץ כמה פעמים
כל פעם נאטמתי מחדש, כשבפנים מתתי שוב ושוב (זה באופן מטורף מזכיר לי את חלי מארץ נהדרת.. "כשמבפנים אני רועמת... " אבל בשביל זה המציאו את ההומור, כדי שישתתף..).
עדיין לא מצליחה לדבר איתו, אליו, לידו, בעקיפין או ישירות.. כלום.
קיר!
קיר זכוכית בעובי העולם!
בחלומות זה בא - אני רואה את הפרידה שלנו מלאת אהבה, הבנה, קבלה..
בחלום אני אפילו רואה את המילה "אהבה" כתובה
אני רואה את עצמי חופשיה, ריגשית, נפשית, רוחנית..
בחיים, במציאות, אני מרגישה עדיין חצויה מעט.
אני מחכה למצוא גן בשביל הילד. גם זה קשה לי.. הלוואי ויכולתי להשאיר אותו איתי בבית עד כיתה א' . גם לבי"ס אני לא אשלח , לא של משרד החינוך, זה בטוח.
אני חייבת לבסס את עצמי כלכלית, ולמצוא פינה אוהבת לבן שלי, להחליט איך אני ממשיכה הלאה.

האם יש כאן נשים שהתגרשו, שיכולות לספר על איך הסתדרו כלכלית, עם ילדים זה יכול להיות יותר יעיל עבורי לדעת.
נכון שאני לא חייבת לחזור לבית של אמא שלי!? (המשפט נכתב ברוח חצי צינית חצי מלא בהלה).
נכון שאני אוכל לבנות לי ולבני חיים טובים, כשאבא חלק מהחיים שלו, ושהכל יכול להיות יותר נכון לכולנו?
הבית לא שלי, הוא של הוריו של האיש. למרות שאת הדברים לבית קנינו שנינו, גם מכספי.

אני מתפזרת, אבל זו אני..
אני אקפוץ מנושא לנושא.. למה אני צריכה להסביר?

האיש שלי, כבר הגיע לתחתית, ואמא שלו דיברה עם אבא שלי, והחלו בשיחות מעבר לראש שלנו.
הוא אמר, היא אמרה, הבן שלי אמר, הבת שלי אמרה.. כל כך הרבה רעש.
לחצו עלינו ללכת לייעוץ
גם זה לקח לי המון זמן ליישם.
גם את זה אני אמורה ליישם, כמובן, האיש לא ינקוף אצבע לכיוון, רק מתלונן שרע, ושאני לא אוהבת, ושלא אכפת לי מהנישואים שלנו.
לא יעשה צעד... אחת הבעיות הבעייתיות יותר בינינו..

אז כשהגיע לתחתית, ואבא שלי אמר שאמא שלו על סף התמוטטות מאיך שהיא מפרשת את מצבו הנפשי של בנה.. החלטתי להתקשר ולקבוע.

התקשרתי ליועצת, שמחברה שלי הבנתי שהיא משהו משהו, וקבעתי למחרתיים!!!
אני לא יודעת אם אני מתרגשת כי אני רוצה את זה ואני יודעת שזה יעזור, או בגלל שאני מפחדת רצח!

אני כאילו מצפה שהיא תעזור לי להפרד, אבל אני לא בטוחה שזה מה שיקרה.
במגע אני לא אוכל להיות איתו, לא פיזי, זה גמור ושלם מבחינתי. ממש סגורה על זה.
אני לא מסוגלת.

כרגע המצב בבית שקט.
שקט יחסי, שקט תעשייתי, לא יודעת איך לקרוא לזה.
הוא לא דורש מזמן מגע. ממש מזמן. אני לא שוכבת איתו.
אני לא מפחדת שיבגוד או שיחפש במקומות אחרים מה שאין פה.
זה לא מלחיץ אותי.
האמת שלהיפך, זו הפנטזיה שלי, שהוא יילך עם איזו מישהי וירצה לעזוב כבר. אבל זה כבר יהיה קל מדי.. אז לא !..
מה שכן, אני מתפללת שהוא יגיע למקום שלם עם עצמו. בלי קשר אליי.
שיידע להתמודד עם דברים, שיבין אותי אולי איפשהו, שיקבל לפחות.
שילמד איך לא להרוס את היחסים שלו עם הבן שלו.
זה הכי קשה לי, איך שהוא עם הבן שלנו.. חבל שהוא מפסיד הרבה בגלל שהוא תקוע בדעות העדר שסובבים אותו.
ולא נהנה מהחוויה המדהימה של גידול הילד, קסם.. תודה לאל שאני חווה את זה.

ועם כל זה. אני אומרת תודה שלא נשברתי עדיין.
ואני מקווה שזה לא רק החוזק שאני מגייסת עבור בני, עמו אני כל היממה, אלא שזה אמיתי, מבפנים.
ממקום שקט של "אין-דרמות" שאני מנסה להגיע אליו.

אה! הלכתי לטיפול EMF, היה מדהים
אני עוד צריכה 2 טיפולים, את השלישי פספסתי (יש 4 סה"כ) בגלל שהתבלבלתי בתאריך
אז ביום חמישי הזה אני הולכת לטיפול השלישי.
השניים הראשונים היו מעניינים וטובים.

אני מתעוררת אל עצמי לאט לאט
נרדמתי אחרי ההתעוררות הקודמת.. לקחתי פסק זמן מהשקט, כדי לחוות ולהעלות את עצמי למקום קצת יותר מואר ומאיר.

הרבה בעזרת אנשים מסויימים מאד, שבחרתי בהם להראות לי את הדרך, פה בחיים האלה. תודה להם, לנו.

אני רק צריכה להיפטר מהדברים המעצבנים האלו, הקטנים, שבא לך לפוצץ מישהו כשהם קורים..

אני משועשעת מעצמי, מהכתיבה שלי, אני מרגישה קצת קומית. מקווה מאד שאני לא אראה את זה בעין לא יפה, בעוד כמה זמן כשאקרא אותי. אם אקרא.

אבל זה מצב רוח כזה, שגם תורם לחשק שלי לכתוב.
כבר נחסמתי לתקופה.
ויש נושאים שאני לא מעלה פה בכלל עוד.

שקט לי וזה מה שחשוב.
ובעוד יומיים נלך לייעוץ, ואני מקווה להוציא את כל האמת מהלב, ולשתף, והגיע להבנות.

אמן!

אני עוד אשוב.. לילה טוב.

@}

היי "אני"
בינתיים לא מוחקת
תודה על החיבוק, חזרה אלייך(())

כרגע אני בהפסקה מכתיבה.
אני מתחילה להגיע למסקנות
פעם הייתי יכולה לכתוב "מסקנות קשות" אבל זה כבר לא משחק אצלי, המילים המגדירות האלו.
אני לא מגדירה כלום
השחור והלבן התערבבו אצלי ואין רע או טוב
הכל מושלם כפי שהוא

הפסקה מהכתיבה
אני בתהליך כרגע, קשה לי לכתוב אותו. לא כי זה חושפני או סיבה שכזו
קשה לי לשים במילים את התחושות שלי.. זה קורה לאט אך במהירות האור.. איך אפשר לכתוב את זה בכלל?
כשאני אגיע לזה אני אכתוב

תודה לכל מי שקרא/ה והגיב/ה וקרא/ה ולא הגיב/ה וכולם וכולן

לייטר...

קראתי.
אל תמחקי

הרבה הצלחה
וחיבוקים

את נשמעת ברורה יותר עם עצמך

שכחתי להוסיף, שבכל דקה שעברה הרגשתי את אהבתי הולכת וגדלה... ממקום משוחרר ומותר יותר...

עכשיו באמת לילה טוב

אממ.. קראתי את ההודעה האחרונה שלי, חשבתי למחוק אותה, אבל אני משאירה.
שיהיה.. אני בטח אקרא את זה בעוד שנה ואחייך בעצב מהול בשמחה, אני אראה איזו דרך עברתי. מקווה בכל אופן.

חזרתי מיום ההולדת.
היתה לי שיחה עמוקה עם חברה טובה טובה טובה, חברה מאלו שאת לא רואה שנה אבל כשאת נפגשת איתה, כאילו עבר רק יום.
היא מדהימה, ועזרה לי להבין את עצמי קצת, או יותר נכון לתת לי כיוון, לא פתרון.
היא מכירה אותי, ויודעת ה-כ-ל עליי, על משפחתי, על הפניות שלקחתי בחיים, על ההתנסויות, התלבטויות, רגשות.
היא בנאדם עמוק ואני מחוברת אליה מאד, גם אם לא מדברות על בסיס יומיומי. כרגע כולי תודה על זה שהיא קיימת.
ישבנו ושוחחנו, הכל יצא ממני, מה שלא ידעה לאחרונה. מה עובר עליי, עלינו, על המשפחה הקטנה שלי. (זה יצא ממני אחרי בקבוק טובורג כמובן).
היא שמה מולי, בלי לרחם עליי (וטוב שכך) את האמת.
אני חושבת שאשמע לעצתה. היא אמרה שאני חייבת לדבר איתו. אם קשה לי, ואני לא יודעת איך, כדאי שאני אכתוב לו (יותר קל לי).
אבל בלי לצנזר, בלי תפאורה, כמו שזה ככה.. להוציא, לספר שגיליתי על עצמי מה שגיליתי. אני מפחדת לפגוע בו.
מצד שני כששוחחנו על זה, ידעתי שזה נכון, רק מלחשוב על לספר לו הרגשתי שחרור עצום מכל המעמסה שצברתי באיזור הסרעפת שלי לאחרונה.
היא אמרה לי שאני חייבת לממש את עצמי, ואני גם חייבת לשתף אותו.
שאני אחשוב על עצמי, ולא אקח על עצמי את האבל והדכאון שלו, כי אני אתפספס, והילד שלי יסבול מזה בסופו של דבר, וכלום לא ייצא מזה, רק רע.
יש לי תחושה שהיא פשוט שוחחה עמי על מה שאני רציתי לשוחח עמי בעצמי. בחרתי לי לעמוד מול מראה היום.
מראה אמיתית, שמראה מתחת לשכבות, את כל השכבות, הפחדים, בלי לחשוש מלדבר על זה. מראה כואבת באמיתותה, שהיתה חייבת כבר להופיע.
נפתחתי ודיברתי כמו שמזמן לא עשיתי, הרגשתי בטוחה. היא משרה עליי תחושה של -נכון-אמיתי-בטוח.
אני חושבת על לכתוב לו מכתב. אם יהיה לי אומץ אני אעשה את זה ואקרא בטח שמונה מאות פעם ורק אח"כ אתן לו.
אני מתכוונת לעשות את זה, אני מרגישה שאני חייבת, ועדיף עכשיו ממאוחר... הכתיבה כשלעצמה תשחרר ממני עולמות של תסבוכות.
היא העמידה מולי שאלות שלא היה לי מנוס מהן, אלא להתמודד עם עצמי, מה באמת עובר עליי.
כואב לי הגיד שיש מצב שאני פשוט נמשכת לנשים, ותמיד זה היה כך. זה כל כך קשה לי להודות. אם כי כבר השלמתי עם זה חלקית בתוכי.
אני רוצה להיות מסוגלת לעמוד מולו, להגיד לו, לספר לו, לשתף. אני לא מבקשת רחמים, רק שינסה להבין שגם במקום שלי לא כל כך פשוט להיות.
שנוכל אולי לעבור את זה ביחד. מי יודע אילו התפתחויות תהיינה..

הילד התעורר.. טוב שיהיה עליי.. נרדם על הציצי.
אלוהים, הלוואי והוא יהיה תמיד בסדר. מלאך.

אני אלך לישון, טיפה פחות עמוסה.
לילה טוב

תודה על המילים הנעימות, ענ בל. את מחממת את לבי.

היום שאלתי את עצמי, גם אם אגיע לאיזשהו מקום, ואצליח לרצות לשפר ביני לבין בן זוגי את היחסים,
מה שלא נראה לי, אבל נגיד ו... אני בעצמי יודעת שאי אפשר לשנות אופי. יהיו כאן וויתורים, אולי קשים, אולי בלתי אפשריים מבחינתי.
פעם הוא התאים לי בכל מובן. הייתי מאוהבת בו, עיוורת. ראיתי רק כמה שהוא יפה ונעים בעיני, עדין ושקט.. עיניים טובות. הייתי כל כך מאוהבת
הרגשתי שהוא הכי הכי בשבילי.
היו לי המון רגשי נחיתות. חשבתי לעצמי "מה הוא מוצא בי בכלל?" כשהוא אמר לי שאני יפה, חשבתי שהוא סתם אומר. לא הרגשתי יפה.
אז הנה יש מישהו שרוצה אותי, ולא משנה שהוא לא כזה משקיען, טוב לי שמישהו רוצה אותי.
אולי רציתי שזה יהיה כך כי זה מה שציפו ממני, החברַה, שאני אמצא מישהו אינטליגנט, טוב לב, אוהב ועדין, מנומס ונחמד.
שאני אתחתן, אביא ילדים, אהיה כמו שמצפים ממני להיות. עליתי על המסלול הזה של העדר... בלי לדעת עוד מי אני בכלל.
רצתי ורצתי איתו, היינו המון ביחד, הרוב בא ממני. אני משחזרת לעצמי את מערכת היחסים בינינו. אני הדומיננטית. הוא כאילו מהצד בכל העניין. כאילו לא קשור, שם עצמו בידיי.
אף פעם לא השחיל מילה, נתן לי להחליט הכל. הפיל עליי את כל האחריות. הוא אף פעם לא נתן לי לעזוב את ההגה, לא לקח ממני את האחריות אף לרגע, זה עד היום כך.
בדר"כ אני אדם זורם, וההחלטות שלי לא מלוות ביותר מדי התלבטויות, אבל לפעמים עייפתי מהכובד שהושם עליי. רציתי שהוא ייזום, יחליט בשבילי לפעמים, רק לפעמים.
ומדובר בכל נושא שבעולם, מ-לאיזה סרט נלך ועד איפה נגור. אני לא אכנס כרגע לעניין החינוך, אבל היום אני רואה בבירור שזה בא מהבית שלו. אמא שלו פשוט חיה בשבילו.
נטלה ממנו כל אחריות.. אם משהו היה נופל או מושם על ידו איפשהו בבית, היא מיד היתה מרימה אחריו, הוא בכלל לא היה מודע. זה מתחיל מהדברים האלו.. אני יודעת היום.
אני בכלל לא מי שהייתי אז, כשהכרנו.
אני חייבת למצוא דרך לשתף אותו, אבל אני מרגישה שהוא מאשים אותי בהכל. הוא רומז שאני הרסתי לו את החיים, ולמה הבאנו ילד אם אני לא אוהבת, ולמה אני מזניחה אותו.
אני לא יכולה להסביר לו איך כל התליך ארע, כי עם השנים איבדתי כל רצון לשתף אותו בכל דבר, כי הוא לא שיתף אותי בכלום, פשוט כלום.
הייתי מתעניינת לגבי היום שלו, מתקשרת אליו יום יום ומתלוננת בצורה נעימה כל כך שהוא לא מתקשר וקשה לי עם זה, הסברתי לו שאני מרגישה שלא אכפת לו אם הוא
לא מתקשר לשאול לשלומי, יש לו דקה אחת ביום לעשות את זה, ובאמת כאב לי באותם ימים, הרגשתי "זנוחה".. אולי כמו שהוא מרגיש היום.
אבל הוא טוען שהוא תמיד אהב, אז למה קשה היה לו להשקיע? ולמה זה משנה לי כל כך לדעת, עכשיו?.. הוא הרי יסלף את הדברים ויגיד לי משהו שאני לא אדע
איך לענות לו על זה. אני כל כך גרועה! אני לא יודעת להתבטא מולו. ההאשמות שלו כלפיי מאפילות על כל מה שאני יודעת בתוך לבי שקרה, רק שאין לי מילים.
הוא שוב יחזור מהעבודה, מכופף ומרוחם (מרחם על עצמו בדר"כ, ואני יכולה להבין), בקושי יתייחס לבן שלו, לא ימצא את הכח או הרצון לעשות לו מקלחת.
די, אני מתחילה לקטר, זה לא מה שאני רוצה לעשות.. אוף, זה יוצא ממני. אולי בגלל היום המעצבן שעבר עליי.
עוד מעט יסתיים היום, ילדי היקר ואני נלך להתקלח יחדיו והוא יילך לישון. אני אולי אוכל לצאת לחגוג יום הולדת לחברה טובה.

לא יכולה יותר, איבדתי את הרצף של הכתיבה.

אני אשוב.

את משמחת אותי בדברים שאת כותבת.
כלכך יפה לראות אישה שנמצאת בצומת חשובה בחיים שמוצאת זמן להתבונן באופן רחב, לא רק על הקושי.
את מוצאת זמן לומר תודה. זה כלכך אמיתי, נכון ויפה.
שבת מבורכת עבורך ועבור בני ביתך.

לפני שכל זה קרה
הבוקר יצרה עמי קשר מטפלת בשיטת EMF, לאחר שהשארתי לה הודעה אתמול, שאני מעוניינת בטיפול.
האמת שהייתי רוצה להיות מטפלת בעצמי. אני זועקת מבפנים לעשות משהו שאני אוהבת, ומדבר ומתחבר אליי, ואני חושבת שאולי זה הכיוון שלי.
לפני כל זה, אני אמורה להגיע לעצמי. מקווה שהיא תוכל לכוון אותי נכון.
רק בעוד שבועיים וחצי יש לה מקום בשבילי, בבוקר. מקווה שיסתדר לי עם בני. ואני אוכל להגיע אליה.
זה נותן לי תקוה. התרגשות מבפנים, אמיתית כזו. כולי תקווה כולי תקווה!

בן זוגי יצא הלילה, לסרט. לא לפני שהטיח בי את זעמו על המכנסיים שלו, שלא הונחו כראוי בארון.
אני כל כך רחוקה מכל הקטנוניות הזו.
כל כך לא רואה את עצמי ואף פעם לא ראיתי את עצמי בתפקיד האשה הזו, על כל תפקידיה המוגדרים מראש בחברה השוביניסטית שלנו.

כבר קראתי את כל תחזוקת בעל וכל הקשור ביחסים שבין גברים לנשים. אני קוראת המון המון, שואבת המון מידע, חיזוקים, תסכולים גם של הזדהות עם המון אנשים פה, מהאתר המופלא הזה. ממש מתנה.
לפעמים אני מרגישה לא שייכת, כאילו בין הכסאות, לא לכאן ולא לכאן. לפעמים מרגישה שייכת אבל מתביישת לדרוך כאן.
בכלל מרגיש לי מוזר שאני כותבת פה בכלל.
אף פעם לא נחשפתי כך. זו דרך לגלות את עצמי ולעצמי.
אני אפילו פחות מפחדת מביקורת היום מאשר אי פעם. טוב, אני יודעת מהי ביקורת, אז לא מפחיד אותי.

מסיימת בתודה
תודה תודה תודה
תודה שאני מצליחה, עם כל הקושי, לעמוד בשעורים שבחרתי לעצמי.
תודה שאני בריאה
תודה שהבן שלי בריא, שמח וחופשי.
תודה שבן זוגי תפס יוזמה ויצא היום לסרט, עם אח שלו.
תודה שיש לי זמן לכתוב, ששקט פה, ואני עם עצמי קצת, לבד.
ותודה על הפתרון, שעוד לא הבחנתי בו, אבל אני בדרך...

כמה דקות ישבתי מקופלת בעצמי, רגליים על הכסא, מול המחשב. ידיי מכסות את עיניי. מנסה לחשוב מה לכתוב. יותר נכון - איך. יש לי תחושת שיפוט עצמי, נוראית.
היום הרגשתי רע עם עצמי.
אפילו חוויתי את אחד הרגעים הנוראיים של "הלוואי והייתי לבד" (שזה כולל שלא יהיה הבן שלי)
רציתי נורא לקחת את עצמי ולברוח לכמה ימים. לא משנה לאן. ואני לא יכולה.
אני מרגישה אשמה.
כבר כמה שנים שאני חיה בלי אשמה, למדתי שאין כזה דבר באמת, זו רק תחושה. אין אשמה.
והנה תחושת אשמה מחלחלת אל תוכי.
הוא יודע, בן זוגי יודע, וזה כואב לי, וכואב לו.
היום הוא כעס, שאני הולכת לפגוש חברות, ומסתובבת (לא משנה שלקחתי את הילד איתי, שהוא בדר"כ זה ש"מפריע" לו).
הוא פתאום פתח את כל מה שהיה לו, או לפחות חלק ממה שיש בו, הכאב.
לא יכולתי לפתוח את עצמי כדי להכיל את הכאב שלו, וזה הכי נורא.
עמדתי שם, לא מסוגלת לזוז, חנוקה לגמרי ולא יכולה להגיב.
הנהנתי ואמרתי "מה אני אעשה?" בייאוש שמתפרש לו כאדישות, נוראית.. אני פשוט נוראית.
ממה אני מפחדת? מה כבר יקרה? אני לא מצליחה להביא את עצמי להיות מסוגלת לדבר איתו.
אני מפחדת שזה כל כך עמוק ודחוס, שאם אני אפצה את פי בעניין, אני אקיא (מטאפורית) ולא אוכל לדבר, זה ייצא מטורף, לא שפוי, מלא בכי.
מפחדת לבכות לידו. בכלל מפחדת לבכות ליד מישהו, זה לא הפחד שזה יתפרש כחולשה, זה פחד לחשוף את עצמי.
אני כל כך מוסתרת, גם לעצמי. עם כל הפתיחות שיש בי, אני לא מסוגלת להגיע למצב של אפילו שמינית ממי שאני ליד בן זוגי.

הוא צעק עליי מתוך התסכול הנוראי שלו.
רציתי לבכות, עצרתי את עצמי. רק הסכמתי איתו.
הוא פרץ בקול רם בתלונות על זה שאנחנו אף פעם לא ביחד (לא שמת לב שפעם רציתי כל כך ולא היה לך זמן/כח/רצון בשבילי?)
אמר לי "תמיד כשאני פה, את הולכת, וכשאת פה אני לא פה, אנחנו אף פעם לא ביחד בשום מקום"
אמרתי לו שזו ההזדמנות שלי לנשום אויר מהיותי נון סטופ עם הילד.
כשבעצם הייתי יכולה להיות כנה ולומר לו שהוא צודק, ושאני מתחמקת מלהיות איתו, כי קשה לי, רע לי בסביבתו, אני לא אוהבת, קשה לי איתו כל כך.
אני רוצה לבד לבד לבד לבד! ועוד לבד!
עמדתי והסכמתי בשקט, באדישות (הגנה שלי מהפחדים מהבכי והתפרצות רגשות מצידי). והוא נטרף מהצורה שאני מתמודדת (לא מתמודדת).
הוא שאל אם הייתי רוצה שהוא יעזוב את הבית, עניתי לו שאם כבר, אני אצא. זה קצת כמו להודות במשהו. (שאני זו שסוטה לכיוון של לא רוצה יותר?)
הוא אמר שהוא לא יכול לחיות ככה יותר. קשה לו. קשה היה לראות אותו. הסכמתי איתו, אמרתי שגם אני לא יכולה, למרות שזה נראה כאילו הכל טוב מבחינתי, זה לא.
בין לבין, כשהבן שלי החל מחקה אותו בתנועות היד והקול הרם, אמרתי לו שינסה לא להרים קול ככה ליד הילד.
הוא אמר לי שהוא ייצא דפוק (הילד שלנו), והכל בגללי, ואני אשמה בהכל.
זה חילחל לתוכי, לאט ובשקט.. הרגשתי שמרעילים אותי. נתתי לרעל לחדור, נהייתה לי בחילה נוראית.
איכשהו הצלחתי להוציא מעצמי מילה או שתיים, כדי לא להתמוטט במקום מהאטימות שלי, הכל נדחס לי בפנים. כל כך לא טוב.
אמרתי לו שהריחוק הזה בינינו לא קשור לילד, כשהוא החל שוב עם עניין ה"אני חושב שלא היינו מוכנים לילד".
הפעם הוא הוסיף שהוא הלך אחריי ואחרי הרצונות שלי , "כמו תמיד", כי הצקתי לו שאני רוצה ילד.
מוזר שאני לא זוכרת את זה ככה. אני כבר לא מצליחה לסמוך על עצמי ועל התחושות שלי.
או שהוא מבלבל אותי עם האשמות כאלו, או שאני באמת כל כך שונה מעצמי היום שאני לא זוכרת את עצמי אז.
מבלבל כך כך.
בגלל זה אני לא מצליחה להסביר את עצמי מולו, כל מה שאני יודעת, לא מצליחה לבטא במילים.
די עכשיו אני רק רוצה לבכות.
אוף אחד גדול ומעצבן יש לי בבטן.
ואז הוא אמר לי "תגידי לי.. את לסבית?!"
שתקתי, אני לא יודעת.
"לא, אני רוצה לדעת את האמת, תגידי לי את האמת. את מסתובבת עם החברות האלו שלך, לכי תתחתני איתן"
שוב שתקתי, אני באמת לא יודעת, לא ממש. זה קשור?
"אני רוצה לדעת כדי לא לסבול"
איך זה בדיוק קשור לסבל? אני כל כך מבינה אותו וכל כך לא, באותה העת.
אני חצויה בין שני עולמות. העולם של אני הישנה, והעולם של אני החדשה.
אני הישנה, שהיתה מאוהבת בבן זוגה עד לשד עצמותיה
אני הישנה שכולם היו מרוצים ממנה, כי היא התנהגה למופת, כמו שצריך, כמה שצריך, איפה שצריך...
אני הישנה המעורפלת והלא ברורה או אפילו מוכרת לי.
אני החדשה שאני לא מכירה לגמרי, רק בשלבים של היכרות, קשה לי גם לזו להסתגל.
בא לי להעלם קצת, באמת.
אולי אחרי שאני אחשוף את עצמי בפניי תהיה הקלה משמעותית. יהיה לי יותר קל לחשוף את עצמי מול אחרים, אני אדע מה יש שם.
לא אמרתי כלום, אני באמת לא יודעת מה ומי אני, עדיין.
וגם אם אני אבחר בלחיות עם אישה, מה שאני לא חושבת שאני אעשה בתקופה הקרובה, זו לו הסיבה בגללה הריחוק בינינו.
הריחוק הזה היה תהליך ארוך, ארך כבר כמה שנים.
יש בינינו מרחק שנות אור.

אתמול ביקשתי שוב סימן, כיוון מהייקום, תוך כדי מדיטציה.

אולי הדברים מתחילים? אולי הסוף מתחיל? אולי פתרון? אולי הדרך לא קלה אבל נכונה?
הכל יתבהר, אני יודעת. קשה ומעצבן ומעיק, ואני דואגת לילד. אני רוצה שתהיה לי הסבלנות בשבילו, בשבילי, בשביל בן זוגי.

אמרתי לבן זוגי שנלך לייעוץ, כי גם אני כבר לא יכולה, ושכבר אמרתי לו בעבר שלא טוב לי ככה.
הוא כמובן אמר לי שאני אמצא אבל שקודם אני אגיד לו כמה זה עולה. כמה שהוא צפוי.
הסכמתי.

זהו, הם באו.. אני אמשיך אח"כ
יהיה טוב

@} @} @}

שלום,
אני כבר כמה ימים נכנסת לכאן ולא מצליחה לכתוב.
מצד אחד אני מרגישה שיש בי המון להוציא, מצד שני אני לא מצליחה להוציא.
אני לא מרגישה את הלחץ ההוא ששריתי בו לפני כחודש, גם השקט והשלווה הטוטאליים עדיין לא ממש כאן.
בגדול אני חיה את הרגע, נהנית מהילד. עושים המון ביחד, לבד או עם חברות, משפחה וכו'.
אני מחפשת עבודה מהבית, אני לקראת ראיון.

ענ בל תודה רבה על הדברים שלך.

זו שאלה שתחזור ותעלה פעמים רבות אם את נשארת בקו של פרידה. זה לא שמחליטים וזהו, לא חושבים על זה יותר. חשוב שתקחי את הזמןלהגיע להחלטה בשלה, ונקיה
את צודקת לחלוטין. אני יודעת את זה, אני חווה את זה. נדמה לי שאלו הפחדים שלי שעולים וצצים שמשפיעים גם כן.
כרגע החלטתי לשים דברים במקום שקט יותר. לא לחשוב יותר מדי, לזרום ולראות איך הדברים מתגלגלים.
כשתגיע העת, הכל ייצא ממני, בצורה הנכונה וההולמת ביותר.
אני מרגישה שעברתי איזושהי סערה ואני אחריה, סערה מתוך סערות שהיו ועוד יבואו. זו היתה חזקה, אני עדיין מרגישה אותה מאחוריי, אבל קצת יותר שקט לי.

חשוב שתמצאי תמיכה ותקבלי תמיכה. אל תתביישי לבקש. ולא רק באינטרנט. זה לא מספיק
צודקת, אני מחפשת מטפלת מסויימת, שמה תמר גנישר. אני מרגישה כבר כמה חודשים שאני צריכה לפגוש את האשה הזו. היא מטפלת בשיטת EMF.
אני חייבת להגיע לתוך תוכי, להבין הכל, לדעת אותי. שם התשובות להכל. או לפחות כיוון, אור.. משהו...
אני לא מתביישת לבקש, אני רק מחכה לרגע שאני אוכל לקבל.


מקווה שעזרתי ולא כיוונתי. את תמצאי את הדרך שלך.
בהחלט תרמת לי המון להרגשה, לידיעה שיש מצבים קשים ויש להם פתרונות, וסוף. וסוף זו התחלה.
תודה לך על המילים, הנוגעות.
תודה תודה תודה

עכשיו מצאתי קצת זמן.
כל כך קשה לי להבין את עצמי, ולמה זה קורה. ומצד שני אני כל כך יודעת שזה מקום אמיתי.
חשוב שאת מרגישה מתי את אמיתית עם עצמך. זו שאלה שתחזור ותעלה פעמים רבות אם את נשארת בקו של פרידה. זה לא שמחליטים וזהו, לא חושבים על זה יותר. חשוב שתקחי את הזמןלהגיע להחלטה בשלה, ונקיה. אני מבינה לחלוטין את המשפט הזה שלך. כשעוד התלבטתי אם להשאר או להפרד שאלתי את עצמי מה אני רוצה באמת? והתשובה מההתחלה ועד הסוף היתה: להפרד. היו המון סיבות אוביקטיביות שהיו קשורות לחיי הנישואין המעוותים שלנו. אבל היו גם סיבות שהיו קשורות רק אלי, וזיהיתי אותן מההתחלה.
לא רוצה לחיות עם בן זוג אחד כל חיי.
רוצה לחיות לבד לפחות תקופה מסויימת בחיי.
רוצה להיות חופשיה לחוש, להרגיש, לאהוב.
רוצה לנוע ולהתנועע, לא להיות כבולה כפי שהייתי.
זה נשמע לי קיצוני מאוד מה שאני קוראת כאן, אבל זה בא ביחד עם החוויות הקשות שעברתי בנישואין. ואולי אני מתנצלת, אבל אני לא צריכה להתנצל. זו אני.
וזו את עכשיו. זה לא אומר שאת חייבת להתגרש, אם התאהבת באישה ואם את במקום שרוצה לחיות זוגיות חדשה. זה אומר:
תשארי קשובה לעצמך. מה שהחברה אומרת חשוב, אבל את תחליטי בסוף מה שיתאים לך.
קחי את הזמן שלך לעכל, להגיע לתובנות. הדרך תתברר לך בהמשך.
זו סיטואציה קשה. נישואין הם דבר קדוש בעיני. לא קל להתיר את הקשר המיוחד הזה. אני בכלל לא ממליצה להתיר אותו. אבל, אם אחרי לבטים, התלבטויות, מחשבות, התיעצויות, תגיעי למסקנה שזו החלטתך, הכל יזרום בדרך הזו.
בן זוגי הקודם ידע ממש כשהתחלתי לחשוב על זה שאלו הן מחשבותי. הוא ניסה לשכנע, לאיים, ועוד יותר ללחוץ ולשכנע. היה לי קשה מאוד, מייסר וכואב במידה עצומה. תקופה של כמה חודשים. ממש מוות. הלכתי להתיעץ עם מטפל זוגי טוב. שוחחתי איתו עם ידיעתו של הX אבל לבד. נעזרתי גם בפרחי באך. הלכתי למטפלת נפלאה שידעה להתאים לי את מה שהתאים וחיזק אותי באותה תקופה. הייתי זקוקה לליווי של שני אלה.
חשוב שתמצאי תמיכה ותקבלי תמיכה. אל תתביישי לבקש. ולא רק באינטרנט. זה לא מספיק.
כתבתי המון. מקווה שעזרתי ולא כיוונתי. את תמצאי את הדרך שלך.
באהבה

מהורהרת יקרה. אני עוד אכתוב לך.
פשוט, אין לי זמן השבת.
@} @} @}

שבת שלום

מהורהרת,
שתהיה שבת שלום

ענבל, ראשית תודה על התגובה.
את הדף שלך קראתי ושבתי וקראתי שוב.
אני חייבת לציין שאת ראויה להערצה. את אמיצה ושאבתי המון מהמילים שלך. תודה.

צודקת בעניין הלחכות ולסיים לפני שמתחיל משהו חדש.
הבחורה שאני בקשר איתה, יודעת את זה. מבינה ונבונה.
האמת שדיברנו על זה, והחלטנו שלא לעשות כלום בעניין, עד ששתינו נעבור מה שאנחנו אמורות לעבור.
חשבנו לחכות, גם אם זה ייקח שנה, שנתיים או יותר. כדי לבוא ממקום נקי יותר.
החלטנו על ניתוק, שלא הצליח.. שתינו נבהלנו במידה שווה, כל אחת ממקומה.
כל כך קשה לי להבין את עצמי, ולמה זה קורה. ומצד שני אני כל כך יודעת שזה מקום אמיתי.
בגדול אני יודעת ומבינה, את שעליי לעשות והדרך בה עליי לפעול.
היא שם, שומעת, תומכת ומבינה.
זה לא קל לאף אחת מאיתנו. לא קל בכלל לאף אחד מהמעורבים.

אתמול קראתי קצת במקומות שונים, מצאתי מעט תשובות וכיוון לגביי.
עדיין לא יודעת איך לפתוח את העניין.

חיפשתי בדפים שלך תאור של איך התחלת, או איך פתחת את הנושא עם בן זוגך.. לא מצאתי.
מעניין לי איך אפשר בכלל להתחיל לדבר על זה.
הוא בכלל לא יודע שאני חושבת על זה.
כלומר, כן, הוא יודע, כי פעם אחת באמת אמרתי לו, בעצב רב, לא תוך כדי ריב, על כוונותיי, ושאני לא מרגישה שאני יכולה להקדיש לו יותר מעצמי.
הוא נבהל והחליט לעשות שינוי, שלא תפס.. לא יודעת אם בכלל משהו שהוא יעשה או ישנה בעצמו, יוכל להצית אצלי אהבה אליו, כמו שהיתה לי פעם.
חשבתי לעצמי ואני יודעת, שגם אם הוא יהפוך פתאום לאיזה פרינס צ'ארמינג, גם זה לא ישנה..
אני מנסה לא לפחד מהשינוי שנוצר בי. עם כל הקושי, כי זה די מזעזע עולם.. משתדלת לזרום לאט ולהבין.
הדבר היחיד שלוחץ לי הוא הבן שלי, מתי יהיה נכון, והכי פחות קשה לו מבחינת הגיל, או אם זה בכלל קשור לגיל..
אני יודעת שהוא קשור לאבא שלו מאד, אבל בקושי מתראים. גם כשמתראים והוא איתו, זה בדר"כ אצל ההורים של בן זוגי.
כמעט ואין זמן שלהם ביחד-לבד. נדיר.
הבן שלי לרוב נרדם לפני שאבא מגיע, ורק בבוקר מתעורר לראות אותו שם.
ההסתגלות שלו תהיה תלויה בנו (ההורים) בלבד, אני יודעת.


שוב תודה מעומק הלב.
ושוב - אני חושבת שאת אישה מדהימה.
תודה גם לפלונית, Pלונית אחרת, שמים וארץ ומרגנית על התגובות. חיבוק...

רמזת לכך בתחילת העמוד. זה לא מפתיע ולא נורא . קצת מרגש.
ובכל זאת, כדאי לבדוק היטב מה הסיבות שבשלן את רוצה להתגרש. כדאי ורצוי לסיים את הפרק הקודם בחייך לפני שנכנסים לעניין חדש.
את מוזמנת אלי
ומצפה ומחכה למי למי

וואו.

אמא'לה/-:

רועדת מפחד, ובליווי פעימות לב מואצות, אני רוצה להודות בפניי
יש לי אהבה
אחרת
לא במסגרת שבחרתי בה
אהבה אחרת, ממקום אחר.
ממקום חדש, של אני החדשה.
קשה לי עם זה, טוב לי עם זה, מפחיד לי, קורע , חוצה, לא שפוי, אמיתי, מרוחק, מקורב.
אהבה שמרגישה יותר ממה שאי פעם הרגשתי.
יש ייסורי מצפון על זה שאין לי ייסורי מצפון לגבי זה.
כבר היו פעמים, הזדמנויות, שבהן לא הלכתי לכיוונים שרציתי, בגלל המצב שלי.
הפעם זרמתי קצת יותר.
משותקת מפחד
ומתמלאת באנרגיות חיוביות.
הדואליות בעולם הזה, איזה מבחן מטורף.

מעניין אם אני אלחץ על "הוסף לדף" או שאני אשתפן ואשאיר בלב.

הדמות שמולי, מוכרת לי כבר 4 שנים
ההתקרבות קרתה באופן פתאומי (או שלא). פתאומיות, שפרצה לפני כחודשיים.. אולי.. אני לא טובה בזמנים.. תחושת הזמן מעורפלת לי..
מיום ליום אני מרגישה שזה הולך וצומח, גדל, מחבק יותר.
אני לא רוצה שההחלטות שלי ינבעו מזה.. זה לא קשור. לא לא.
עוד לפני שזה קרה. הגעתי למצב של ייאוש בזוגיות שלי.
רציתי לא רציתי משהו אחר.. קיוויתי ועצרתי עוד לפני.
זה נמשך שלוש שנים, המחשבות האלו.
הגעתי לא מזמן לנקודה בה אמרתי לעצמי.. או קיי אני, עכשיו תהיי פתוחה למה שיבוא אלייך..
זה נשמע נוראי, אם פעם חברה היתה מספרת לי הייתי חושבת שזה נוראי, אבל כיום אני לא חושבת כך.. היום אני יודעת שלא כל דבר הוא כפי שנראה. שיש יותר, יש מעבר.
לא חייבים להבין בכל, אבל מה שקורה , יש לו סיבה..
מהנקודה הזו אמרתי לעצמי שאני בשלה, ופתוחה למה שיבוא.
רק שלא ציפיתי שיבוא מהכיוון הזה..

והיא בחורה

היכן שאת לא נמצאת
מה שאת עוברת, ומה שאת חושבת
קבלי
לכי בדרך שלך לאט, לאט
ההחלטות יגיעו ברורות בהמשך.

ותכתבי, הרבה, ככל שתרצי.
יש כאן המון אנשים שמקשיבים בשקט
ולפעמים יאירו את עיניך במשפט או במילה.
יום נפלא.

Pלונית אחרת, תודה על התגובה..
ועל החיבוק