על ידי מהורהרת* » 14 נובמבר 2005, 14:14
הנה ההזדמנות הגיעה.
אני כותבת כאן בעיקר בכדי להוציא ממני.
אין כמעט יום שאני לא בוכה, מאבדת את סבלנותי
רואה איך הילד שלי הולך ומתמלא בלחץ השורר בביתי.
זה מה שבעיקר שובר לי את הלב..
אני כמעט בטוחה שברגע שנעשה את הצעד לקראת פרידה-גירושין, הלחץ יירד.
אמנם זה יהיה לא פשוט, אבל הדרך תהיה פחות מלחיצה מבחינה רגשית, לכולנו, אני מקווה, מאמינה, אולי נתלית בזה קצת ומפחדת לטעות.
חוויתי קפיצה רוחנית נוספת (אני קוראת לזה קפיצה קוואנטית), שהביאה אותי לתחושה בטוחה וברורה שזה מה שאני רוצה באמת.
סופסוף עמדתי מולי ושאלתי את השאלות הברורות שהתשובות להן מבהירות עוד יותר את המצב, ואין דרך אחרת.
לחזור למה שהיה - לא יקרה. להתחיל משהו חדש - אני לא מרגישה שאני מעוניינת, לא נפשית, לא רגשית ולא פיזית.
לא שכבתי איתו למעלה מחצי שנה לפחות.
לא מעוניינת בזה, ולא מפחדת להודות בפני עצמי שזה כך. שלם לי עם ההחלטה הזו, אני לא רוצה את זה.
הפחדים העיקריים שהיו לי - להסתדר כלכלית ולהחזיק אותי ואת בני, לבד.
אמנם אמא שלי הציעה לי לעבור אליה, אבל אני לא רוצה. לא יכולה. זה הפתרון הזמני האחרון שאני אשתמש בו.
סיפרתי להורים שלי, הם תמכו בי, שזה במיוחד חיזק אותי, אבא שלי פחות וגיליתי שאמא שלי יותר קשובה
לרגשות ממנו (עוד תדהמה שהביאה לתובנות לגבי נשים-גברים, יחסי אמא-אבא-ילדים).
הוא קצת יותר "הגיוני" ומפחד שאני לא אסתדר, וטוען שיש הקרבות במערכת יחסים.
אני יודעת שיש, אבל עשיתי את שלי כבר, לא יכולה יותר, גם אם אני ארתה ואנסה, מה שעשיתי.
ניסיתי להתקרב לבן זוגי בכח, ממש בכח, עם כל הריקנות שבי, מצאתי ושאבתי מתהומות נפשי כוחות ותקווה
והתקרבתי אליו, שכבתי איתו אפילו בלב שלם (הפעם האחרונה שזה קרה, לפני כמה חודשים), והרגשתי שזה לא זה, זה נחווה אצלי
כהקלה, כי ניסיתי ובדקתי והנה זה לא זה. כיסיתי פינות שלא נגעתי בהם, עם עצמי ואיתו, שיחות שלא היו מעולם, שבסופם הגענו למסקנה
שאנחנו כל כך רחוקים, ורוב המשפטים שלו היו "אני לא מבין אותך" ולא משנה באיזו דרך ניגשתי אליו, מנסה להסביר אותי.
המסקנה היא - אני עשיתי כברת דרך בתוך תוכי, עם עצמי, הצמאון לדעת אותי כבש אותי, הדרך קראה לי, ואני הלכתי בה...
והוא לא כל כך מתאמץ לדעת מי הוא (זו המסקנה שלי מהשיחות שהיו לנו לאחרונה, בכלליות, שיחות כלליות על החיים, על הגישה אל החיים, החיפוש)
והוא נתלה בי שאני אספק את כל צרכיו הארציים. אני רוצה יותר מזה, או לא רוצה בזה לפחות. זה לא מדבר אליי, אני רוצה שילוב של הארצי והגשמי יחד
עם הרוחני ומציאת האמת , הנכון לי. חוויית החיים לעומק ככל שניתן.
הוא הודה שהוא רק רוצה ללכת לעבודה, לחזור, לחיות טוב, שיהיה אוכל, שיהיה טוב, שהילד יילך לגן, שאני אעבוד
שנשכב, שיהיה "כסף לחיות" וזהו.. זה קצת איכזב אותי כי אולי היתה בי עוד תקווה שמשהו בו יתעורר לכיוון של יותר, עמוק יותר, מרגיש יותר, חווה יותר.
ואולי היתה זו הקלה ביחד עם האכזבה, ההקלה ש"הנה, הוכחת לעצמך, שמעת, זה לא יילך.. למה להתעקש? זה נכון להפרד ממנו".
בכל מקרה החלטתי לעבוד על היחסים בינינו, למרות הכל, רק בלי להכנס לעניין הזוגיות, אלא רק בתור בני אדם, חשוב לי
להיות איתו חברה (אם כי רגילה) כי הוא באמת אדם טוב שחשוב לי ואני אוהבת, רק לא מאוהבת בו.
היתה תקופה שהוא שיתף פעולה, והתחלנו יותר לשוחח ולצחוק יותר יחד, אך תמיד היה פיצוץ אחרי תקופה קצרה, כי הציפיות שלו
ממני היו אחרות. הוא רוצה לחזור אחורה, וזה לא יעזור, זה מה שהוא רוצה, דורש , כועס שזה לא קורה, שבור מזה.
זה התדרדר למצב שאני לא יכולה לזוז מהבית, הוא לא מסוגל להיות עם הבן שלי יותר מחצי שעה, וגם כשהוא ישן הוא לא מסוגל.
אני יוצאת להתאוורר והוא מתקשר שאני אחזור כי הוא "פתיל קצר" והוא לא יכול יותר, ושאני אקח את עצמי ואזוז הביתה "מיד" "עכשיו" !
זה מקומם אותי, הורס לי את האיזון. מונע ממני לתדלק את עצמי בכוחות ואנרגיות ליום הבא.
חיפשתי גן עבור הבן שלי, וזה עדיין לא פתור לי בפנים, אני לא מצליחה למצוא משהו, גם אם נראה לי באותו רגע, אני פתאום נחרדת וחוזרת בי.
אני כבר נשברת וחושבת שאולי אני אכניס אותו לגן, גם אם יבכה בהתחלה ("כולם בוכים בהתחלה") ושוב אני חוזרת לדעות העמוקות שלי
שזה לא כך, ולא אמור להיות כך. והגנים שנותנים יותר זמן הסתגלות, מונטסורי למשל, שאני מאד רוצה עבורו, יקרים מדי לכיסי כרגע.
זה די מתסכל למען האמת, במיוחד שזה בא בשילוב לבית עצבני, לחוץ, מתוח, קשה לי יותר מפעם.
זה נשמע רע כשאני מביטה במילים שאני כותבת, בא לי לבכות. יש ימים יפים, ולרוב אני משתדלת שהילד שלי יוצא מהלב, ויגיד , אני עוזרת לו
לגבש מילים לרגשות שלו, ומסבירה לו כמו שהייתי רוצה שיסבירו לי, הכל. גם משאירה את זה ברמת ההבנה לגילו, כמובן, לא מפילה עליו מה שלא באחריותו.
מה שכן זז אצלי - מצאתי עבודה, אמנם 3-4 שעות ביום, וזה אחה"צ, אבל זה מאוורר אותי. אני חושבת שזו גם סיבה שבני קצת
לאחונה נצמד אליי וקצת מוטרד מהרגיל. הוא נמצא עם אמא שלי כשאני בעבודה, וכמעט כל יום הוא נתקף בלחץ ומתחיל לבכות שהוא רוצה אליי.
הם מתקשרים אליי ואני מקשיבה לו בוכה, מנחמת, שולחת אהבה ונשיקות, והלב שלי נשבר. לא כי אני חושבת שזה בגלל העבודה, אלא
בכלל שהוא מרגיש שהוא צריך אותי - כאילו משהו מלחיץ אותו, מפחיד אותו והוא לא יודע להסביר.
לפעמים אני שותקת ומעבירה לו באנרגיה שאני מבינה אותו ושזה שלב, ויהיה בסדר. לפעמים אני מזילה דמעות לידו, והוא זה שאומר לי "אל תדאגי, יהיה בסדר"
ואני שוב נשברת בלב, גם תוהה אם זה אולי לא בריא לו לראות אותי בוכה, אם כי אני מאמינה שלהראות רגשות זה עדיף מלהסתיר, גם להסביר אותם.
גם ככה הם מרגישים הכלללל! שלא ילמד להסתיר, אני מעדיפה.
אני מתפזרת ומוציאה בערך עשירית ממה שיש בי כרגע, הכל מתערבב לי.
אני בימים אלו מחפשת אפשרות לפנות לגישור, על מנת להפרד יפה, בלי מלחמה, למען טובת הילד, שיהיה לו הכי פחות קשה.
כולי תקווה שבן זוגי יסכים לזה, עוד לא אמרתי לו, אני רוצה להגיד לו את זה כשרגוע ולא באחד הריבים הצעקניים שלנו. (הוא צועק ואני מקשיבה בדר"כ).
תכף אמא שלי תגיע אליי ואני אצא לעבודה,
היום בערב אני הולכת לחברה לראות את המקום בו היא גרה. אני רוצה למצוא לי גם מקום, לא יקר אבל נעים , פינה משלי, לי ולבני.
להתחיל בגישור, להתחיל מבראשית ולראות את הכל נברא, הפרידה הזו...
דף בית איך להפרד
כמה סימלי זה עבורי עכשיו.
כשפתחתי את הדף קיוויתי שיבואו כאן התשובות מבחוץ, מאנשים שקוראים, שעברו את זה, שישתפו, אפילו בפרטים הקטנים.
איך להסתדר, מה עושים , איך עושים את הצעד הראשון. איך למצוא עזרה וסיוע מהמדינה, מה זה מזונות, להרגיש נוח עם כל העניינים האלו.
המידע הגיע אליי טיפין טיפין ממני ומאנשים חיצוניים, חברות שהתגרשו.
ענבל - תודה על הפניה אלי, לעזור לי, אני לא ידעתי איך לשאול אפילו, מאמינה לי?
לא ידעתי מה לשאול, לא ידעתי כלום. עכשיו אני מוכנה יותר אז השאלות גם ברורות יותר.
כמו - איך מגישים הסכם גירושין, מה כדאי לעשות ומה לא? למי כדאי לפנות?
חברה אחת שלי פנתה לייעוץ בנעמ"ת
אחרת אמרה לי שמכיוון שאין לי דירה בבעלותי, אני אוכל לקבל עזרה בשכר דירה ל 36 חודשים, עד שאעמוד על הרגליים.
זה עוד ברקע, אני לא מתעמקת בדברים האלו, אני רוצה להתחיל בצעד ראשון - ללכת עם בן זוגי לגישור.
לפני זה להגיד לו ושיסכים וירצה לגמור את זה יפה, ולא בריבים.
לסיים תקופה שמחצית ממנה היתה נהדרת. אני מקווה שהוא יתגבר וישחרר את המשקעים שלו, את האשמה ששם בי, בבנו, בעצמו.
הלוואי והיה מבין את הדברים לעומק יותר.
אני מודה
פשוט תודה
הנה ההזדמנות הגיעה.
אני כותבת כאן בעיקר בכדי להוציא ממני.
אין כמעט יום שאני לא בוכה, מאבדת את סבלנותי
רואה איך הילד שלי הולך ומתמלא בלחץ השורר בביתי.
זה מה שבעיקר שובר לי את הלב..
אני כמעט בטוחה שברגע שנעשה את הצעד לקראת פרידה-גירושין, הלחץ יירד.
אמנם זה יהיה לא פשוט, אבל הדרך תהיה פחות מלחיצה מבחינה רגשית, לכולנו, אני מקווה, מאמינה, אולי נתלית בזה קצת ומפחדת לטעות.
חוויתי קפיצה רוחנית נוספת (אני קוראת לזה קפיצה קוואנטית), שהביאה אותי לתחושה בטוחה וברורה שזה מה שאני רוצה באמת.
סופסוף עמדתי מולי ושאלתי את השאלות הברורות שהתשובות להן מבהירות עוד יותר את המצב, ואין דרך אחרת.
לחזור למה שהיה - לא יקרה. להתחיל משהו חדש - אני לא מרגישה שאני מעוניינת, לא נפשית, לא רגשית ולא פיזית.
לא שכבתי איתו למעלה מחצי שנה לפחות.
לא מעוניינת בזה, ולא מפחדת להודות בפני עצמי שזה כך. שלם לי עם ההחלטה הזו, אני לא רוצה את זה.
הפחדים העיקריים שהיו לי - להסתדר כלכלית ולהחזיק אותי ואת בני, לבד.
אמנם אמא שלי הציעה לי לעבור אליה, אבל אני לא רוצה. לא יכולה. זה הפתרון הזמני האחרון שאני אשתמש בו.
סיפרתי להורים שלי, הם תמכו בי, שזה במיוחד חיזק אותי, אבא שלי פחות וגיליתי שאמא שלי יותר קשובה
לרגשות ממנו (עוד תדהמה שהביאה לתובנות לגבי נשים-גברים, יחסי אמא-אבא-ילדים).
הוא קצת יותר "הגיוני" ומפחד שאני לא אסתדר, וטוען שיש הקרבות במערכת יחסים.
אני יודעת שיש, אבל עשיתי את שלי כבר, לא יכולה יותר, גם אם אני ארתה ואנסה, מה שעשיתי.
ניסיתי להתקרב לבן זוגי בכח, ממש בכח, עם כל הריקנות שבי, מצאתי ושאבתי מתהומות נפשי כוחות ותקווה
והתקרבתי אליו, שכבתי איתו אפילו בלב שלם (הפעם האחרונה שזה קרה, לפני כמה חודשים), והרגשתי שזה לא זה, זה נחווה אצלי
כהקלה, כי ניסיתי ובדקתי והנה זה לא זה. כיסיתי פינות שלא נגעתי בהם, עם עצמי ואיתו, שיחות שלא היו מעולם, שבסופם הגענו למסקנה
שאנחנו כל כך רחוקים, ורוב המשפטים שלו היו "אני לא מבין אותך" ולא משנה באיזו דרך ניגשתי אליו, מנסה להסביר אותי.
המסקנה היא - אני עשיתי כברת דרך בתוך תוכי, עם עצמי, הצמאון לדעת אותי כבש אותי, הדרך קראה לי, ואני הלכתי בה...
והוא לא כל כך מתאמץ לדעת מי הוא (זו המסקנה שלי מהשיחות שהיו לנו לאחרונה, בכלליות, שיחות כלליות על החיים, על הגישה אל החיים, החיפוש)
והוא נתלה בי שאני אספק את כל צרכיו הארציים. אני רוצה יותר מזה, או לא רוצה בזה לפחות. זה לא מדבר אליי, אני רוצה שילוב של הארצי והגשמי יחד
עם הרוחני ומציאת האמת , הנכון לי. חוויית החיים לעומק ככל שניתן.
הוא הודה שהוא רק רוצה ללכת לעבודה, לחזור, לחיות טוב, שיהיה אוכל, שיהיה טוב, שהילד יילך לגן, שאני אעבוד
שנשכב, שיהיה "כסף לחיות" וזהו.. זה קצת איכזב אותי כי אולי היתה בי עוד תקווה שמשהו בו יתעורר לכיוון של יותר, עמוק יותר, מרגיש יותר, חווה יותר.
ואולי היתה זו הקלה ביחד עם האכזבה, ההקלה ש"הנה, הוכחת לעצמך, שמעת, זה לא יילך.. למה להתעקש? זה נכון להפרד ממנו".
בכל מקרה החלטתי לעבוד על היחסים בינינו, למרות הכל, רק בלי להכנס לעניין הזוגיות, אלא רק בתור בני אדם, חשוב לי
להיות איתו חברה (אם כי רגילה) כי הוא באמת אדם טוב שחשוב לי ואני אוהבת, רק לא מאוהבת בו.
היתה תקופה שהוא שיתף פעולה, והתחלנו יותר לשוחח ולצחוק יותר יחד, אך תמיד היה פיצוץ אחרי תקופה קצרה, כי הציפיות שלו
ממני היו אחרות. הוא רוצה לחזור אחורה, וזה לא יעזור, זה מה שהוא רוצה, דורש , כועס שזה לא קורה, שבור מזה.
זה התדרדר למצב שאני לא יכולה לזוז מהבית, הוא לא מסוגל להיות עם הבן שלי יותר מחצי שעה, וגם כשהוא ישן הוא לא מסוגל.
אני יוצאת להתאוורר והוא מתקשר שאני אחזור כי הוא "פתיל קצר" והוא לא יכול יותר, ושאני אקח את עצמי ואזוז הביתה "מיד" "עכשיו" !
זה מקומם אותי, הורס לי את האיזון. מונע ממני לתדלק את עצמי בכוחות ואנרגיות ליום הבא.
חיפשתי גן עבור הבן שלי, וזה עדיין לא פתור לי בפנים, אני לא מצליחה למצוא משהו, גם אם נראה לי באותו רגע, אני פתאום נחרדת וחוזרת בי.
אני כבר נשברת וחושבת שאולי אני אכניס אותו לגן, גם אם יבכה בהתחלה ("כולם בוכים בהתחלה") ושוב אני חוזרת לדעות העמוקות שלי
שזה לא כך, ולא אמור להיות כך. והגנים שנותנים יותר זמן הסתגלות, מונטסורי למשל, שאני מאד רוצה עבורו, יקרים מדי לכיסי כרגע.
זה די מתסכל למען האמת, במיוחד שזה בא בשילוב לבית עצבני, לחוץ, מתוח, קשה לי יותר מפעם.
זה נשמע רע כשאני מביטה במילים שאני כותבת, בא לי לבכות. יש ימים יפים, ולרוב אני משתדלת שהילד שלי יוצא מהלב, ויגיד , אני עוזרת לו
לגבש מילים לרגשות שלו, ומסבירה לו כמו שהייתי רוצה שיסבירו לי, הכל. גם משאירה את זה ברמת ההבנה לגילו, כמובן, לא מפילה עליו מה שלא באחריותו.
מה שכן זז אצלי - מצאתי עבודה, אמנם 3-4 שעות ביום, וזה אחה"צ, אבל זה מאוורר אותי. אני חושבת שזו גם סיבה שבני קצת
לאחונה נצמד אליי וקצת מוטרד מהרגיל. הוא נמצא עם אמא שלי כשאני בעבודה, וכמעט כל יום הוא נתקף בלחץ ומתחיל לבכות שהוא רוצה אליי.
הם מתקשרים אליי ואני מקשיבה לו בוכה, מנחמת, שולחת אהבה ונשיקות, והלב שלי נשבר. לא כי אני חושבת שזה בגלל העבודה, אלא
בכלל שהוא מרגיש שהוא צריך אותי - כאילו משהו מלחיץ אותו, מפחיד אותו והוא לא יודע להסביר.
לפעמים אני שותקת ומעבירה לו באנרגיה שאני מבינה אותו ושזה שלב, ויהיה בסדר. לפעמים אני מזילה דמעות לידו, והוא זה שאומר לי "אל תדאגי, יהיה בסדר"
ואני שוב נשברת בלב, גם תוהה אם זה אולי לא בריא לו לראות אותי בוכה, אם כי אני מאמינה שלהראות רגשות זה עדיף מלהסתיר, גם להסביר אותם.
גם ככה הם מרגישים הכלללל! שלא ילמד להסתיר, אני מעדיפה.
אני מתפזרת ומוציאה בערך עשירית ממה שיש בי כרגע, הכל מתערבב לי.
אני בימים אלו מחפשת אפשרות לפנות לגישור, על מנת להפרד יפה, בלי מלחמה, למען טובת הילד, שיהיה לו הכי פחות קשה.
כולי תקווה שבן זוגי יסכים לזה, עוד לא אמרתי לו, אני רוצה להגיד לו את זה כשרגוע ולא באחד הריבים הצעקניים שלנו. (הוא צועק ואני מקשיבה בדר"כ).
תכף אמא שלי תגיע אליי ואני אצא לעבודה,
היום בערב אני הולכת לחברה לראות את המקום בו היא גרה. אני רוצה למצוא לי גם מקום, לא יקר אבל נעים , פינה משלי, לי ולבני.
להתחיל בגישור, להתחיל מבראשית ולראות את הכל נברא, הפרידה הזו...
דף בית איך להפרד
כמה סימלי זה עבורי עכשיו.
כשפתחתי את הדף קיוויתי שיבואו כאן התשובות מבחוץ, מאנשים שקוראים, שעברו את זה, שישתפו, אפילו בפרטים הקטנים.
איך להסתדר, מה עושים , איך עושים את הצעד הראשון. איך למצוא עזרה וסיוע מהמדינה, מה זה מזונות, להרגיש נוח עם כל העניינים האלו.
המידע הגיע אליי טיפין טיפין ממני ומאנשים חיצוניים, חברות שהתגרשו.
ענבל - תודה על הפניה אלי, לעזור לי, אני לא ידעתי איך לשאול אפילו, מאמינה לי?
לא ידעתי מה לשאול, לא ידעתי כלום. עכשיו אני מוכנה יותר אז השאלות גם ברורות יותר.
כמו - איך מגישים הסכם גירושין, מה כדאי לעשות ומה לא? למי כדאי לפנות?
חברה אחת שלי פנתה לייעוץ בנעמ"ת
אחרת אמרה לי שמכיוון שאין לי דירה בבעלותי, אני אוכל לקבל עזרה בשכר דירה ל 36 חודשים, עד שאעמוד על הרגליים.
זה עוד ברקע, אני לא מתעמקת בדברים האלו, אני רוצה להתחיל בצעד ראשון - ללכת עם בן זוגי לגישור.
לפני זה להגיד לו ושיסכים וירצה לגמור את זה יפה, ולא בריבים.
לסיים תקופה שמחצית ממנה היתה נהדרת. אני מקווה שהוא יתגבר וישחרר את המשקעים שלו, את האשמה ששם בי, בבנו, בעצמו.
הלוואי והיה מבין את הדברים לעומק יותר.
אני מודה
פשוט תודה