קראתי לדף 'דילמות' כי האיזון בין ילדים לעבודה מורכב מהרבה מאד כאלו. כל פעם שאני האחרונה שאוספת אותו והראשונה שמשאירה אותו אני תוהה אם אני אמא טובה מספיק בשבילו. אבל הנושא שמעסיק אותי עכשיו זו באמת הנסיעה. הדעות שלכן בתור הורים לילדים קטנים עם יותר ניסיון ממני זה מאד רלוונטי לי. אין לי הרבה ניסיון בנושא וגם לא עמדה חינוכית / אידיאולוגית מגובשת היטב. אני ממציאה תוך כדי ניסיון. כיוון שכך לשמוע מאנשים שכבר היו שם, מזדהים עם הדילמה האופרציונלית והאמוציונלית ויכולים לספר לי מה המסקנות שלהם מהחוויה זה באמת כל מה שרציתי (בשלב זה בכולופן).

אם ההזדמנות הזאת באמת מאוד חשובה לך, אני חושבת שלנסוע עם מישהו שהתינוק מכיר שיהיה איתו בזמן שאת עסוקה, זה פתרון לא רע.
נכון שזה יקר, אבל תינוק כמעט לא משלם טיסה ושהות במלון כך שהמחיר יהיה רק למבוגר המלווה.

וגם:
כדאי לך להרחיב את הדיון, מה מטריד אותך לגבי זה, למה את רוצה לנסוע או לא לנסוע. אחרת את מקבלת רק את הדעות שלנו - אמנם מה שביקשת - אך לא בטוח שהן רלוונטיות אלייך.

אהלן מניקה.
קראת לדף דילמות ילדים והזדמנויות בעבודה. רציתי לשאול אותך, האם הדילמה שאת מעלה קשורה לדילמות נוספות, כי כתבת ברבים, ואם כן, לאיזה דילמות.
אנסח שוב: האם זאת דילמה נקודתית, או שאת מנסה לברר משהו יותר רחב לגבי יחסי עבודה-ילדים?

אני מסכימה שלהמנע מרגשי אשמה זו לא סיבה טובה לסוע או לא לסוע וזה לא מה שמעסיק אותי. אני מנסה לברר לעצמי מה עדיף לבן שלי ולאמא שלו. עבר לי בראש לסוע עם אבא שלו אבל אני לא חושבת שהוא יכול לקחת חופשה כל כך ארוכה מהעבודה. אם נעשה את זה זה לא יהיה עם מישהו זר - סבתא או דודה של הצאצא יבואו איתנו. אולי אפילו שתיהן.

איף. זה לא קל האמהות הזאת.

אני אישית הייתי נמנעת מנסיעה לא בגלל פחד מרגשות אשמה, אלא מחשש מפגיעה עמוקה וקשה בתינוק שלי. זה לא אותו דבר.

קודם כל, בגיל הזה בהחלט זוכרים.
הזיכרון פשוט מקודד בצורה שונה, בגלל שהיכולות הקוגניטיביות בגיל הזה פחות מפותחות, לא מתאפשרת זכירה במובן שלנו.
זוכרים אחרת, התודעה זוכרת, אבל מאוד קשה להגיע לזכרונות האלה בגלל הקידוד שלהם, וזו אחת הבעיות בטיפול פסיכותרפי.
יש לזה אפילו שם מקצועי - "שכחת ינקות" - זאת אומרת, יש זיכרון, בהחלט.

דבר שני,
כשהגדול שלי היה בן שנה וחצי (והייתי בהריון) האיש שלי קיבל הזדמנות לנסוע לחודש לארצות הברית ללמד.
נסענו איתו, אני, התינוק והבטן.
היה קצת קשה כי הסתובבתי המון לבד, אבל לא היינו מוכנים לנתק אותו מאבא לתקופה כזו ארוכה.

אולי תנסו לנסוע שלושתכם - ככה את תהיי איתו בלילות, והאיש שלך בימים.
אם זה לא מסתדר,
נראה לי בעייתי גם להיות שעות ארוכות כל יום כל היום במקום זר+עם מישהו לא מוכר.
אולי הרע במיעוטו (אחרי נסיעה משותפת) - זה להישאר במקום שלו ועם אבא שלו.

החלטה קשה..
לא יודעת אם זה מה שאת מחפשת, אבל
אותי כתינוקת בת כמעט שנתיים השאירו לשבועיים עם חברים מאד קרובים שהכרתי מצויין. מספרים שכשהורי חזרו לא רציתי לבוא אליהם או ללכת איתם (והם נורא נעלבו..)
אני לא זוכרת את זה באופן מודע, אבל תמיד כשאני שומעת שמשאירים תינוקות לתקופה ארוכה עולה בי עצב עמוק. אולי זה קשור
וגם - אני אישית הייתי נמנעת מנסיעה לא בגלל פחד מרגשות אשמה, אלא מחשש מפגיעה עמוקה וקשה בתינוק שלי. זה לא אותו דבר.

משהו בלב שלי אומר לי שלא נכון להשאיר אותו כל כך הרבה זמן בלי אמא.
בגלל ההנקה - שנלחמנו עליה רבות ואין לי עדיין כוונות להפסיק, דווקא עכשיו כזה הולך בקלות יחסית. בגלל ההרדמה - שהוא רגיל שזה זמן אמא נטו. בגלל שבערב האחד בשבוע בו אני מגיעה מאוחר הביתה הוא מתנפל עלי כאילו פחד שלא אחזור יותר. בגלל שזה ספטמבר והוא יתחיל גן חדש ולא נראה לי להעמיס עליו גם 'גמילה' מהנקה ומאמא ואין לי שום דרך להסביר לו שאני חוזרת באופן שהוא יבין. בגלל שאמא של האיש שלי נפטרה כשהוא היה בן שש וזה עשה לו טראומה ואני מאד מזדהה עם הכאב הזה וקשה לי לחשוב שהבן שלי יחווה משהו דומה - אפילו בקטן.
אני גם לא כל כך בטוחה שאבא יסתדר לבד כל כך הרבה זמן (מסתבר שזה עלול להתארך לחודש). אבא אומר שכן אבל למרות שהוא מעורב עד מעל האוזניים, אני לא חושבת שהוא מודע לעומק ההשקעה באמת.

לא ברור אם לקחת אותו זו אופציה. לא כל כך בגלל ההיבט הכלכלי - שהוא קשה אבל כאמור אפשרי אלא כי לא ברור אם בעבודה שלי יקבלו את זה בעין טובה. וזה לא שיהיה לי הרבה זמן להיות איתו - גם שם הוא יראה אותי מעט מאד. אני אפילו לא בטוחה לגבי סופי שבוע.

מנגד, אנחנו מתכננים עוד ילד מתישהו בעתיד הקרוב וזו כנראה ההזדמנות האחרונה שלי בשנים הקרובות לעשות משהו כזה שהוא בין היתר חלום שלי כבר שנים רבות.

כדאי לך להרחיב את הדיון, מה מטריד אותך לגבי זה, למה את רוצה לנסוע או לא לנסוע. אחרת את מקבלת רק את הדעות שלנו - אמנם מה שביקשת - אך לא בטוח שהן רלוונטיות אלייך.

תסעי ותסעי לבד. אם הייתי לידך הייתי אורזת לך מזוודה.

אני הייתי לוקחת איתי. קשה לי לחשוב על פרידה מילד בגיל כה רך. לדעתי אם זו באמת הזדמנות כה חשובה שחבל לוותר עליה, על תוותרי, אבל מיצאי דרך למזער נזקים מבחינתו.

זה גם נרשם איפשהו בגוף, בתודעה, בלב של האמא שהיא לא עשתה משהו שמאוד חשוב לה
כנראה שכן

זה גם נרשם איפשהו בגוף, בתודעה, בלב של האמא שהיא לא עשתה משהו שמאוד חשוב לה מרגשות אשם כלפי הבן שלה.

ברור שאת לא זוכרת. אבל זה נרשם איפושהו בגוף, בתודעה, בלב.
חשבתי שזה ברור שזה מה שהתכוונתי. אבל עכשיו אני רואה שאולי זה לא היה ברור.

זה שזה גיל שלא צוברים בו זכרונות רבים - כמובן שזה לא אומר שזה לא משפיע עלינו.
אחרת כמעט שום דבר שאנחנו עושים בגיל הזה לא היה משנה. ואנחנו הרי יודעים שזה כן משנה.
בעיקר ניסיתי לומר את מה שאמרת - שזה שאנחנו לא זוכרים לא ממש קשור לנקודה הזו.

גם אותי השאירו עם דודה לחודש בגיל שנה. אני לא זוכרת כלום כי זה גיל שלא צוברים בו זכרונות (הם נצברים בעיקר בגיל 15-25 או 15-30). אבל כאם - זה מבחינתי מנוגד לכל הגיון.
ברור שאת לא זוכרת. אבל זה נרשם איפושהו בגוף, בתודעה, בלב...

זה נראה לי סוג של אסון בשביל ילד כל כך קטן...

מזכרון- גיל שנה וחודשיים זה עדיין במסגרת תקופת חרדת הנטישה ושבועיים זה ה-מ-ו-ן זמן. מצטרפת להמלצה לקחת אותו איתך אם אפשר. (מבלי להכנס בכלל לשאלת ההנקה). בהצלחה!

אני "נטשתי" בת שנתיים לשבועיים אחרי המון התלבטויות בנסיבות דומות. מבחינת ההנקה לא היתה בעיה - חזרתי והיא מיד ביקשה (וקיבלה) לינוק והכל המשיך כרגיל.
המשפחה, שאיתה היא נשארה, דיווחו שהכל היה בסדר ולא היו קשיים מיוחדים. היא היתה מוקפת בהם כל הזמן וגם אחיה הגדול היה לצידה.
לא הבחנתי בחרדת נטישה מוגברת או שינוי התנהגותי. עברה מאז יותר משנה. אני לא יודעת להגיד נחרצות אם כן או לא נגרם נזק, אבל אני כן יודעת ש"לא רואים עליהם" ושמבחינה מקצועית אני שמחה שהלכתי על הנסיעה הזאת. זו היתה הזדמנות חד פעמית שמאוד תרמה לי. בגדול הייתי עושה את זה שוב.

תמיד היתה לי חיבה גדולה יותר לגרום סבל לילדים שלי (כמו לנסוע לניו יורק לתינוק...) כאשר הם איתי, מאשר סבל להיות בלעדי בגיל לא מתאים ולתקופה ארוכה מדי
אני גם מסתכלת שונה מאוד על הוצאות שהן לצריכה (לקנות בגדים) מאשר הוצאות שהן בעצם השקעה גדולה (גם בקריירה וגם במצב הרגשי של הילד). כך שאישית היתי (וכך עשיתי) משלמת סכומים גדולים, אפילו את כל הרווחים שלי בתקופות מסוימות (די ארוכות...), להשקעה. אז זה יהיה למשל לקחת בייביסיטר איתך.

גם אותי השאירו עם דודה לחודש בגיל שנה. אני לא זוכרת כלום כי זה גיל שלא צוברים בו זכרונות (הם נצברים בעיקר בגיל 15-25 או 15-30). אבל כאם - זה מבחינתי מנוגד לכל הגיון.

כשהייתי בסביבות הגיל הזה ההורים שלי נסעו לחודש לאירופה.
אני נשארתי אצל סבתא, ולא זוכרת שזה בכלל קרה...
לא רואה סיבה שלא תסעי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבן שלי יהיה בספטמבר בן שנה וחודשיים. יש לי הזדמנות לסוע מטעם העבודה לשבועיים בניו יורק. זו הזדמנות גדולה מאד מבחינת הקריירה שלי. אני בדילמה - לסוע או לא? לקחת אותו איתי (יקר ולא ברור מי יטפל בו אך לא בלתי אפשרי)?

אשמח לשמוע דעות בנושא