בנות תודה על המילים התומכות,

את הפוסט המקורי כתבתי לפני חודשיים ולצערי אני לא יכולה להגיד שהמצב כעת פשוט יותר.
עדיין נמצאת בדיכאון שהולך ובא.
הפסיכיאטר העלה את מינון התרופות וכבר הציע להחליף תרופה.
וכעת שוקלת בכובד ראש לחזור שוב לטיפול פסיכולוגי, למרות שאני מרגישה שאין לי את הכוחות לחפור שוב בפצע הפתוח הזה.
שלא לדבר על פצעי הילדות שחשבתי שהיו מאחורי.
אני משתדלת לעשות ספורט כל יום )אופניים, יוגה ואירובי( בעבר זה עזר לי ועדיין יש ימים שזה מרים אותי.
בעלי לצערי עדיין חושב שאפשר פשוט לנסות שוב להכנס להריון ושהכל יפתר באופן קסום, כאילו שצריך רק להתקשר ולהזמין בת..
למי ששאלה, התקשורת בינינו תמיד היתה פתוחה מאוד ולכן בזמן שגיליתי שאיני מעוניינת להמשיך את ההריון, האמנתי באמת ובתמים שאם הוא יראה את המצב האמיתי שלי בלי מסכות הוא יבין...
לצערי נפל לו האסימון רק על ספת הפסיכולוג שמדובר בדיכאון עמוק ולא בסתם ילדה שאמרה לא בא לי.
אני מזכירה לעצמי כל הזמן כמה אני אוהבת אותו אבל כרגע רואה רק את המגרעות שלו ואת הכעסים שיש לו על הילדים.
כמובן שבתוך תוכי אני מהרהרת למה הוא כל כך נלחם על הילד הזה...

אני עובדת עצות, מרגישה שאהיה במצב הזה לתמיד או לפחות עד שהילדים יגדלו..
ואז אפספס את השנים האלה שבהן יכולתי להנות איתם במקום רק להעמיד פנים שאני נהנת

אמא של בנים יקרה, מה שלומך?

אמא של בנים, הצטערתי לקרוא מה שכתבת.
ועוד יותר הצטערתי שהיו פה תגובות גסות ותוקפניות.
מאחלת לך שתמצאי את התמיכה וההבנה שאת זקוקה לה

נבעת מהמחשבה שתוותרו על העובר או בכלל להתעסק בזה.

שיהיה ברור שאני ממש לא חושבת שצריך להמשיך הריון בכל מצב!!

יוליקו כתבת כל כך יפה, כל מילה!

נכון, את זה שכחתי להוסיף

גם לי יש מכרה עם בן ובת. הבן חם ונעים, הבת כל הזמן משדרת לה שהיא לא צריכה אותה בכלל וטיפוס קר יחסית (כבר בת 20 ומשהו).

אבל אני ממש מבינה אותך.

קשה לדעת מה להגיד בקשר לבעל. מצד אחד, הוא כנראה נבעת מהמחשבה שתוותרו על העובר או בכלל להתעסק בזה. מצד שני, הוא היה חייב להתייחס במלוא הרצינות לדיכאון שלך בהריון ולאחריו.
אני מבינה שהרגשת בודדה לחלוטין וזו חוויה נוראית.

יוליקו כתבת כל כך יפה, כל מילה!

אמא של בנים יקרה,

כתבתי לך והכל נמחק! הנה נסיון שני:

אני חושבת עליך הרבה בימים האחרונים, אולי כי כתבת באופן מאוד נוגע ללב, ואולי כי גם אני הרגשתי שטעיתי, ושהילדה השלישית שלי היתה טעות- לבד עם שני פעוטות ותינוקת רכה, בן זוג בשלט רחוק, ובלי תמיכה אחרת (גרים בחו״ל).
הרגשתי אמא גרועה, חצי בן-אדם (מה שחוסר שינה עושה לאישיות), וממש התביישתי כששיתפתי אותו בהרגשה שטעיתי. שזה גדול עלי. עברו כמה חודשים טובים עד שהתאפסתי על עצמי.

הנה כמה כלים שעזרו לי בדרך שלי, ועד היום:

• לסלוח. לעצמי. לאחרים. להבין שהבחירה או הפעולה ברגע הנתון נעשית לפי ההבנה והיכולת של אותו זמן. בזמן אחר ההבנה, הרגש, הכוחות יכולים להשתנות, ולכן הבחירות או הפעולות עשויות להיות שונות.

• לבחור להכיר במציאות ולחיות בה. לא בעולם אוטופי או אידאלי או מועדף, אלא כאן ועכשיו. לי תרגול צ׳י קונג ומדיטציה עזרו מאוד בכיוון הזה. הנשימה היא כזאת עכשיו, הריכוז כזה, הגמישות והכוחות כאלה. זה מה שיש. כל יום וכל רגע הם מיוחדים. ובלי לנסות להיות מישהי אחרת, או שהסביבה תשתנה. זה מה שיש. מתוך ההכרה הזאת צומח שינוי, כי הדבר היחיד שקבוע הוא השינוי.

• להודות. למצוא על מה אני מכירה תודה, מה מתוך מה שיש לי, שיש סביבי, שקיים בעולם. על מה אני יכולה להכיר תודה כרגע. לפעמים זה האפשרות לנשום עוד נשימה, או מזג אויר יפה, או שמצאתי הבוקר את זוג המשקפיים שאיבדתי לפני כמה חודשים בדיוק כשאתמול בלילה איבדתי את הזוג האחרון שהיה בהשג יד (ולכן לא יכולתי להשתתף בנהיגה)-מקרה אמיתי! או על חבר אמיתי שקיים בחיי, או על בריאות, או על זה שיש לי אוכל, או על הפריווילגיה להיות בדיכאון ( יש ימים...).

• יש לי אמונה שמשרתת אותי נהדר: אני מאמינה שנולדתי לכאן בשביל ללמוד. כל מה שקורה בחיי משרת את המטרה הזאת. מכאן שעלי לנצל את האנשים העוברים בחיי ואת הארועים המתרחשים בהם בשביל להשתפר ולהפוך להיות יותר ויותר אני, ללמוד להתנקות מהסיגים המיותרים.
אין לי הסברים כרגע, אבל בשבילי זה כלי מעולה.

• אם יש דברים שמקפיצים אותי ומציקים לי באחר או במצב, לחפש איפה אני כזאת, (לחפש את ההשתקפות של זה בתוכי), ולהשלים עם זה שיש לי פנים רבות (הדגש הוא על לעשות שלום עם כל הצדדים שבי, כולל הרעה, הגנבת, הנכנעת, חסרת עמוד שדרה ...).

בהקשר לעניין של בן/בת:

אני חושבת שהרבה טמון בציפיות שלנו. למשל רצון להיות קרובות לבת, להלביש אותה ולסרק, לעבור איתה חוויות קרובות.
אז אני יכולה לציין שעם כל אחד מילדי יש תקופות של התקרבות והתרחקות, תלוי במצב רוח (שלי, של הילד/ה). שגם הבן שלי וגם אחי לבשו כשהתחשק להם שמלות, ושגם סירקנו אותם כשהשיער היה ארוך (לבן שלי (13) יש שיער עד הישבן, ואני מסרקת אותו לעיתים קרובות. בטיול השנתי האחרון הבנות בכיתה סירקו אותו).
אחד האחים שלי הוא חבקן באופי, אני מעסה ומקבלת עיסויים מהילדים שלי, כל אחד בסגנונו ובכמות המתאימה לו (לתת וגם לקבל).

יש לי חברה עם 4 ילדים (בן ושלוש בנות), הבן הכי קשוב ועוזר, אחת הבנות היתה במרד כמה שנים ולא דברה כמעט בכלל עם בני המשפחה, לא יצאה מהחדר ולא אכלה איתם כמעט אף פעם. לבת אחרת יש מחלה נדירה, וזה שואב כוחות רבים מהמשפחה.

בקיצור- כל אחד הוא עולם ומלואו. ובמיוחד את, לעצמך, כדאי שתהיי מרכז עולמך. שתזיני את עצמך. שתאפשרי לעצמך להרגיש את מה שאת מרגישה, ושתפעלי לקבל את החיבוק והאהבה הפנימיים שלך אליך, וגם מאחרים.

מהצד המעשי אני ממליצה לך לעשות עיסויים לילדים, לבעלך (רק אם זה מתאים לך), ולקבל ממישהי/הו מקצוענית עיסוי/שיאצו/רפלקסולוגיה. להרגיש איפה הגוף מתחיל ונגמר, ואיך המגע האוהב חוצה גבולות.

אני שולחת לך חיבוק ענק.

אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי עושה הפלה אפילו במחיר של גירושין.

לי זה נשמע שלו היא יכלה לחזור בזמן, היא הייתה מפילה גם אם זה היה גורר גירושין.

ונשמע לי שיש לא מעט כעס מוצדק מהבעל שלא ראה, או בחר להכחיש את הסבל שלה. יש הרבה דברים שאפשר לעשות כדי לעזור לאדם בדכאון, אם מבינים שזה מה שקורה במקום להכחיש.

אני לא חושבת שהכחשה של הסבל שלה תוביל למשהו טוב, ועוד לא מאוחר לפתוח את העניין עם הבעל, לוודא שבפעם הבאה שיהיה משבר והיא תסבול הבעל יראה ויעזור (ובטח לא יהיה המקור לסבל! זה נוראי ממש!). או להתגרש, אם הבעל יגיד שלא אכפת לו שהוא גורם לה סבל...

אם כבר סליחה - תסלחי לעצמך שלא הבנת בזמן מה באמת חשוב לך, ולא הספקת לפעול לפי ההחלטה.

לא היה נשמע שהיא מתחרטת שהתינוק כיום חי אלא ולא על זה התכוונתי בהקשר של לסלוח לעצמה אלא בהקשר של תחושת האשמה מלווה אותה מאז (אולי)..מקווה שתיכנס לבאר...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מאוד מזדהה עם האכזבה שלך מכך שזה בן ולא בת.
אבל לא הבנתי מה יש לסלוח לבעל?
הוא לא אחראי שזה בן ולא בת וזה בן שלו כמו שזה בן שלך.
הוא לא רצה להפיל את הבן שלו והדעה שלו בעניין חשובה בדיוק כמו הדעה שלך,
ומצבו הנפשי חשוב כמו המצב הנפשי שלך.
כשנכנסים להריון אי אפשר לדעת אם נולד בן או בת,
אם לא רצית לקחת את הסיכון שיוולד עוד בן יכלת למנוע הריון מלכתחילה,
או יכלת למשל לסכם מראש עם הבעל שבמידה וזה בן אז שיהיה לו ברור שאת מתכננת להפיל,
שוב עם כל ההבנה של הקושי שלך יש עוד נפשות בעניין,
לכתחילה היית צריכה למנוע הריון ולא משנה מין היילוד,
מזדהה עם הקושי אבל לא רואה יותר מדי מקום לכעוס על הבעל על אי ההסכמה ומקווה שתתגברי על העניין במהרה.

מחשבת כפירה קטנה

אולי לא צריך לסלוח לבעל? אולי במקום זה עדיף לכעוס עליו, בגלוי, שיבין שפגע עמוקות ובגד באמון, ושעכשיו זו קודם כל העבודה שלו, להוכיח שאפשר לסמוך עליו?

כדי שלעולם לא יהיה עוד מצב שלאישתו הנושא שווה גירשים, והוא לא שם לב.

מזכיר לי את כל הסיפורים בהם פתאום היא מחליטה להתגרש, והבעל מופתע נורא. אני לא מאמינה שזה יכול לקרות בלי מנות גדושות של הכחשה או של אדישות לסבל של בת הזוג.

אם כבר סליחה - תסלחי לעצמך שלא הבנת בזמן מה באמת חשוב לך, ולא הספקת לפעול לפי ההחלטה.

הי אמא של בנים,
אתמול כל היום חשבתי על הסיפור שלך..נגע לליבי...תגידי - האם הקושי העיקרי בשלב זה הוא הלסלוח לבעלך? או הלסלוח לך על זה שלא רצית את הילד? אני חושבת שברגע שתעני לעצמך בכנות על השאלה הזאת תוכלי לדעת איך להמשיך הלאה..
כי אם זה לסלוח לעצמך - ברור שאת הרי אמא טובה כעת והרגשות שחשת לא מוכיחות אחרת.
והסלוח לבעלך - אולי זה באמת היה מתום לב ולא באמת הבין שזה משהו רציני? גברים הרבה פעמים לא מבינים..
איך היחסים בניכם עכשיו?

תודה למי שמחק.

אוי, חיה, זה דף של אשה שמשתפת בקושי שלה. הניסוח שלך מרגיש כמו סיכות מתחת לצפורניים. כואב לי לקרוא, ואני לא האשה הזאת.

אני רוצה לשתף אותך, כי גם אני הרגשתי כמוך (בערך) כשהתבשרתי שזה בן. בכיתי ממש בדמעות. טענתי שאין לי מושג איך להיות אמא לבן. זה הסתדר אחר כך, אבל שמחתי כשנולדה לי בת, ואז עוד בת.
אחרי הלידה השלישית גיליתי שטעיתי בהערכת יתר של כוחותי, ושלושה קטנים ובעל שעובד בהייטק, ובלי בכלל עזרה- זה פשוט יותר מדי. ואז התחרטתי. הרגשתי שטעיתי, ושהתינוקת החדשה והמתוקה הזאת היא פשוט יותר מדי. שאני מזניחה הכל, ואפילו כבר לא אמא טובה.
אבל לא יכולתי להחזיר...
אז זה לא בדיוק אותו דבר, אבל עברו כמה חודשים טובים לפני שהשלמתי עם המצב.

אני מורשמת עמוקות מהאומץ שלך לראות את המציאות כמו שהיא, לא להכחיש, לקרוא לדברים בשמם. זו יכולת נדירה.

השאלה שלי אלייך היא - מה המסקנות שלך? מה למדת? מה עשית, מה את יכולה לעשות כדי למנוע ממצב כזה לחזור על עצמו?

אולי למדת לא לוותר על מה שחשוב לך בשביל אחרים? אולי למדת שאם ממש רע לך עדיף להביע את זה בצורה ברורה ואת לא חייבת להסתיר מהסביבה? אולי למדת שבעלך לא מבין אותך ואת עובדת על שיפור התקשורת?

אני מאוד מקווה שבזמן שחלף מאז דאגת להקיף את עצמך באנשים שרואים אותך. אם לא, אפשר להתחיל עכשיו!

אם כל המוכוונות שלי לעבר העתיד מפריעה לך ואת רוצה רק לשתף או לקבל באיחור את ההכרה שהיית צריכה ואת האנשים שרואים אותך ואני מפריעה, אני ממש מצטערת ותרגישי חופשייה למחוק!

|l|
נראה לי ששווה לך לעשות את העבודה של ביירון קטי, זה יכול לעזור לקבל את המציאות, ואפילו לאהוב אותה.

וואו אני מסירה בפנייך את הכובע על האומץ להביא דברים אלו לכתב ושאת מסוגלת לקבל את מי שאת והרגשות שלך ולא להתחזות...אין לי משהו חכם להגיד אבל עוקבת...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולם,
את הדברים שאני עומדת לכתוב לא שיתפתי עם הרבה אנשים בחיי.
בעיקר בגלל הידיעה שלא מדובר במשהו שגרתי או בדעת הכלל.
אני בתחילת שנות ה30 לחיי, נשואה לגבר שאני אוהבת ואוהב אותי וביחד אנחנו מגדלי שלושה שנים.
כבר בהריון הראשון יחלתי לבת, כשהתבסרתי שיש לי בן התאכזבתי מעט אבל היה לי ברור שאני רוצה שני ילדים.
חוויתי סוג של דיכאון קל אחרי הלידה, אחרי כמה חודשים של הסתגלות הכל היה בסדר וכשבני הבכור היה בן שנה החלטנו שאנחנו מוכנים להביא ילד נוסף לעולם( מיותר לציין שיחלתי בכל ליבי לבת וגם ניסיתי כל תרופת סבתא אפשרית).
עד היום אני זוכרת את הרגע שגיליתי ששוב יש לי בן, היה קשה לקבל את זה.
אבל כבר הייתי אמא מנוסה וכבר באותו רגע ידעתי שננסה שוב.
בפעם הבאה חיכינו קצת יותר( כמעט 4 שנים) והלכתי צעד אחד קדימה.
בהמלצה של חברה הלכתי לרופא נשים שמתכנן את הימים, התנוחות ואת כל מה שמסביב במטרה להשפיע על מין העובר.
כבר בשבוע העשירי להריון, עשיתי בדיקת דם תוך שאני משוכנעת שהפעם הצלחתי לממש את משאלת ליבי.
הרגע שבו גיליתי שיש לי בן נוסף בבטן תפס אותי כל כך לא מוכנה...
הייתי בעיצומן של שנתיים קשות מאוד בחיי, הבנים שלי עדיין היו יחסית צעירים, איבדתי דודה שגידלה אותי, נאלצתי לנהל את העסק המשפחתי שהיה על סף קריסה וכבר עברתי הפלה טבעית אחת בעקבות הלחץ שהייתי מצויה בו.
הרגשתי שהכל קורס מסביבי ואף אחד לא רואה אותי.
בכיתי יום ולילה, לא יכולתי לתפקד והתחננתי בפני בעלי בכל שיחה שיתן לי את הסכמתו להפסיק את ההריון.
כבר ידעתי בדיוק מה זה אומר ללדת, לגדל תינוק ובנוסף כבר היו לי שני בנים שובבים בבית.
לא רציתי ללדת את הילד, הרגשתי שיש לי גוף זר בתוך הבטן ויחלתי בכל מעודי שמשהו יקרה ואני לא אהיה חייבת להיות אמא ליד הזה..
בעלי התעלם מהמצוקה שהייתי שרויה בה וכל אותו הזמן לא יכולתי להראות לסביבה שלנו שום דבר מעבר לקצת באסה..
בשבוע 40 להריון שהיה קל מבחינה פיזית אך בלתי נסבל מבחינה נפשית, הבן השלישי נולד.
הלידה עברה במהירות ופתאום הייתי צריכה לשחק את תפקיד האמא המאושרת לתינוק חסר הישע הזה שיחלתי לו דברים נוראיים.
והרגשתי שאני חייבת לשדר עסקים כרגיל ושכולם צריכים לראות כמה אני מאושרת.
כי אסור להרגיש שום דבר אחר, אחרי הכל נכנסתי להריון בקלות, ילדתי בקלות ונולד לי ילד בריא, אז על מה בדיוק יש לי להתלונן??
הדכאון פשוט לא עזב אותי!
הרגשתי שאני נשארת לבד עם התחושות שלי.
בעלי לא רצה לשמוע, אחי לא רצה לשמוע, אמא שלי היתה היחידה שהיתה לי אוזן קשבת אך לא היה ביכולתה לעשות שום דבר מעבר לעזרה עם הילדים.
בסופו של דבר קיבלתי את העובדה שהבעיה היא כנראה בי.
אחרי אינספור פגישות עם פסיכולוגית ופסיכיאטר ותרופות מרשם ושיחות עם אמהות שהרגישו דברים דומים, עדיין איני מסוגלת לקבל את זה ופשוט להמשיך הלאה בחיי..
איני מסוגלת לסלוח לבעלי על כך שהתעלם ממצבי הנפשי ובחר לא להתמודד עם ההחלטה הקשה.
שחשב שזה פשוט יעבור לי...
לא מצאתי שום פוסט מהסוג הזה באינטרנט אז החלטתי לכתוב אחד בעצמי..
הבן שלי כבר בן שנה וחצי, הוא כל כך מתוק וכמובן שזו לא אשמתו אבל אני פשוט לא מסוגלת להתנער מהתחושה שאם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי עושה הפלה אפילו במחיר של גירושין..