על ידי דה_דה* » 30 ספטמבר 2007, 18:31
הגעתי לחדר לידה בבוקר.
זו הייתה הפעם השניה שלי שם, אבל הייתה לא פחות מוזרה ומביכה מהפעם הראשונה...
ישר כשנכנסתי עם החלוק הלבן והתג שמזהה אותי כתומכת לידה (טוב, ככה זה בסטאז'...) מיילדת שעברה מולי אמרה "אהההה, דולהההה"
חייכתי אליה, וניגשתי לומר שלום למיילדת האחראית.
שלום גם למיילדות שמסביב...
ו... מה עכשיו... ?
ככה הסטאז' שלי, אף אחד לא אומר מה לעשות, לאן ללכת, לאן לא, למי להצטרף ומתי.... בגדול פשוט "זורקים אותנו למים" ו... מקווים שנלמד לשחות...
אחרי כמה דקות בהן הסתובבתי מעט אבודה ונבוכה במסדרון, הבנתי שאין ברירה... אני חייבת להתגבר על עצמי, לזרוק את הפחדים הצידה, ולזרום...
נכנסתי לאחד החדרים, הצגתי את עצמי (מסתכלת בזהירות על התגובות של היולדת בשביל לראות אם היא רוצה בנוכחותי או רוצה להוריד לי כאפה לפנים),
ופתחתי בשיחה...
תוך כמה דקות, האישה הזו שלא פגשתי בחיי, מספרת לי בכזו פתיחות על החששות שלה, על אי הנוחות מהבדיקות של המיילדות והרופאים, על המשפחה שמחכה לה בבית...
אני מנסה להרגיע, לעודד, יחד שתינו שולחות מחשבות חיוביות לתינוק שלה, אומרות לו שאמא שומרת עליו, שיהיה בסדר...
היא מוסלמית.
אני לא.
אני קוראת לזה "הטבע".
היא קוראת לזה "אללה".
זה בכלל לא משנה. בעצם שתינו השתמשנו במילים אחרות לתאר את אותו הדבר...
בשיא הכנות היא פתאום אומרת לי כמה שאני עוזרת לה להרגיש יותר בטוחה בעצמה.
אני נפעמת... לא חשבתי שבאמת עשיתי משהו... כנראה שכן...
באחד החדרים יולדת ממש רגעים לפני הלידה. זו אותה היולדת שקודם עיסיתי לה את הגב, שהחזקתי לה את היד כשהרופא המרדים בא לת לה את האפידורל ובעלה נאלץ לצאת מהחדר.
אני ממהרת פנימה, שמחה שבדיוק קלטתי שזה קורה. אף אחד הרי לא היה קורא לי...
המיילדת מסדרת את הכל, מדריכה את היולדת איך להסתדר בתנוחה הנכונה.
היולדת לא ממש מצליחה לזוז, האפידורל מקשה, וגם התשישות נותנת את אותותיה.
"רגע..." היא ממלמלת "אני לא יכולה..."
"מה לא יכולה ?? אף אחד לא הרדים לך את הידיים ! קדימה !!" המיילדת נוהמת
אני מנסה לעזור ליולדת, נושכת את השפתיים כדי לא להתווכח עם המיילדת. זה לא ממקומי...
"אני מרגישה חולשה...." לוחשת היולדת
"הלחץ דם שלך בסדר ! לא קורה לך כלום !" המיילדת ממשיכה
אני מנסה לעודד, "אני יודעת שאת עייפה... אבל תחזיקי מעמד, רק עוד קצת... עוד מעט תפגשי את התינוק שלך !"
"מה עייפה ?! למה שהיא תהיה עייפה ? היא לא כאן מהלילה, רק הבוקר היא הגיעה !!" המיילדת רוטנת
אני שותקת. לא מתווכחת איתה, לא סותרת את המילה שלה, פשוט אומרת הכל אחרת.
היא אומרת "מה את עושה ?! את בכלל לא לוחצת, זה לא נקרא ללחוץ!!"
אני אומרת "מעולה, את מצויינת, לא לשכוח לנשום, רק עוד קצת זה נגמר"
התינוק יוצא, קטן ומושלם, ואני שם בשביל לראות אותו לוקח את הנשימה הראשונה שלו בעולם...
תחושה של יראת כבוד אופפת אותי...
איזה כיף שאני שם !
פתאום מיילדות אחרות נכנסות לחדר, יוצאת, נכנסות, מרכלות ומחליפות מתכונים לסוכות, בעוד שהיולדת בוכה מהתרגשות.
מתחשק לי להעיר אותן, לצעוק "מה קרה לכן ?? אתן לא רואות איפה אתן, מה קרה כאן הרגע??"
אני יודעת, הן רואות את זה כל יום. זו העבודה שלהן. הן כבר "אדישות" לזה איפושהו...
אז מה ? בשבילן זה עוד יום עבודה,
בשביל היולדת הזאת זה אחד הימים המרגשים ביותר בחייה, יום שהיא לא תשכח לעולם...
איך אפשר להתעלם מזה...?
מאותה הלידה יצאתי עם חיוך מרוח על הפנים.
התינוק מושלם, אמא בוכה בהתרגשות ואבא כבר עשה לו "בוק" שלם בפלאפון.
ואני עדיין לא מאמינה שזכיתי להזדמנות הזאת להיות חלק מהדבר המדהים הזה...
הגעתי לחדר לידה בבוקר.
זו הייתה הפעם השניה שלי שם, אבל הייתה לא פחות מוזרה ומביכה מהפעם הראשונה...
ישר כשנכנסתי עם החלוק הלבן והתג שמזהה אותי כתומכת לידה (טוב, ככה זה בסטאז'...) מיילדת שעברה מולי אמרה "אהההה, דולהההה"
חייכתי אליה, וניגשתי לומר שלום למיילדת האחראית.
שלום גם למיילדות שמסביב...
ו... מה עכשיו... ?
ככה הסטאז' שלי, אף אחד לא אומר מה לעשות, לאן ללכת, לאן לא, למי להצטרף ומתי.... בגדול פשוט "זורקים אותנו למים" ו... מקווים שנלמד לשחות...
אחרי כמה דקות בהן הסתובבתי מעט אבודה ונבוכה במסדרון, הבנתי שאין ברירה... אני חייבת להתגבר על עצמי, לזרוק את הפחדים הצידה, ולזרום...
נכנסתי לאחד החדרים, הצגתי את עצמי (מסתכלת בזהירות על התגובות של היולדת בשביל לראות אם היא רוצה בנוכחותי או רוצה להוריד לי כאפה לפנים),
ופתחתי בשיחה...
תוך כמה דקות, האישה הזו שלא פגשתי בחיי, מספרת לי בכזו פתיחות על החששות שלה, על אי הנוחות מהבדיקות של המיילדות והרופאים, על המשפחה שמחכה לה בבית...
אני מנסה להרגיע, לעודד, יחד שתינו שולחות מחשבות חיוביות לתינוק שלה, אומרות לו שאמא שומרת עליו, שיהיה בסדר...
היא מוסלמית.
אני לא.
אני קוראת לזה "הטבע".
היא קוראת לזה "אללה".
זה בכלל לא משנה. בעצם שתינו השתמשנו במילים אחרות לתאר את אותו הדבר...
בשיא הכנות היא פתאום אומרת לי כמה שאני עוזרת לה להרגיש יותר בטוחה בעצמה.
אני נפעמת... לא חשבתי שבאמת עשיתי משהו... כנראה שכן...
באחד החדרים יולדת ממש רגעים לפני הלידה. זו אותה היולדת שקודם עיסיתי לה את הגב, שהחזקתי לה את היד כשהרופא המרדים בא לת לה את האפידורל ובעלה נאלץ לצאת מהחדר.
אני ממהרת פנימה, שמחה שבדיוק קלטתי שזה קורה. אף אחד הרי לא היה קורא לי...
המיילדת מסדרת את הכל, מדריכה את היולדת איך להסתדר בתנוחה הנכונה.
היולדת לא ממש מצליחה לזוז, האפידורל מקשה, וגם התשישות נותנת את אותותיה.
"רגע..." היא ממלמלת "אני לא יכולה..."
"מה לא יכולה ?? אף אחד לא הרדים לך את הידיים ! קדימה !!" המיילדת נוהמת
אני מנסה לעזור ליולדת, נושכת את השפתיים כדי לא להתווכח עם המיילדת. זה לא ממקומי...
"אני מרגישה חולשה...." לוחשת היולדת
"הלחץ דם שלך בסדר ! לא קורה לך כלום !" המיילדת ממשיכה
אני מנסה לעודד, "אני יודעת שאת עייפה... אבל תחזיקי מעמד, רק עוד קצת... עוד מעט תפגשי את התינוק שלך !"
"מה עייפה ?! למה שהיא תהיה עייפה ? היא לא כאן מהלילה, רק הבוקר היא הגיעה !!" המיילדת רוטנת
אני שותקת. לא מתווכחת איתה, לא סותרת את המילה שלה, פשוט אומרת הכל אחרת.
היא אומרת "מה את עושה ?! את בכלל לא לוחצת, זה לא נקרא ללחוץ!!"
אני אומרת "מעולה, את מצויינת, לא לשכוח לנשום, רק עוד קצת זה נגמר"
התינוק יוצא, קטן ומושלם, ואני שם בשביל לראות אותו לוקח את הנשימה הראשונה שלו בעולם...
תחושה של יראת כבוד אופפת אותי...
איזה כיף שאני שם !
פתאום מיילדות אחרות נכנסות לחדר, יוצאת, נכנסות, מרכלות ומחליפות מתכונים לסוכות, בעוד שהיולדת בוכה מהתרגשות.
מתחשק לי להעיר אותן, לצעוק "מה קרה לכן ?? אתן לא רואות איפה אתן, מה קרה כאן הרגע??"
אני יודעת, הן רואות את זה כל יום. זו העבודה שלהן. הן כבר "אדישות" לזה איפושהו...
אז מה ? בשבילן זה עוד יום עבודה,
בשביל היולדת הזאת זה אחד הימים המרגשים ביותר בחייה, יום שהיא לא תשכח לעולם...
איך אפשר להתעלם מזה...?
מאותה הלידה יצאתי עם חיוך מרוח על הפנים.
התינוק מושלם, אמא בוכה בהתרגשות ואבא כבר עשה לו "בוק" שלם בפלאפון.
ואני עדיין לא מאמינה שזכיתי להזדמנות הזאת להיות חלק מהדבר המדהים הזה...