על ידי ה_מכבס* » 05 נובמבר 2008, 08:56
גם באופניים יש אופנה. מה שמייצרים (בעיקר) באופנת הקונפקציה העכשווית הם "אופני הרים". זה לא מתאים לכולם, אבל זה שיש ברוב החנויות ושולט בתחום האופניים הזולים, אז זה מה שהרוב קונים.
פעם היו אופני סבא. ישיבה זקופה, גלגלים בקוטר גדול, צמיגים עם מעט חספוס, מעצור רגל (בדיווש לאחור - מה שקראו פעם טורפדו), ללא מהלכים, מסגרת פלדה. הם היו בדגמים עם "רמה" ובלי "רמה" (לנשים). אלה אופניים עמידים מאוד, באמת לכל החיים.
[רמה -המוט האופקי המחבר בין הכידון למושב משלים את צורת השלדה למשולש. זו צורה חזקה מאוד מבחינה מבנית].
אחר כך, הייתה אופנה של דמוי "אופני מרוץ". השראה ממרוצי הכביש לאופניים. זו היתה מתנת בר מצווה נפוצה בשנת השבעים והשמונים. באופני המרוץ, השלדה עשויה צינורות פלדה דקים יותר כדי לחסוך במשקל, הצמידים צרים מאוד כדי להוריד חיכוך עם הכביש, תנוחת הרוכב רכונה לפנים כדי להפחית בהתנגדות האויר (גובה המושב בגובה הכידון) וכדי לחלק את משקל הגוף בין הישבן לזרועות, נוספו הילוכים, ומעצור הרגל האחורי הוחלף במעצור יד (כי אי אפשר מעצור רגל בשילוב עם הילוכים).
התחנה הבאה באבולוציה הבאה היתה "אופני הרים". מישהו רצה להנות מאופנים מהירים עם הילוכים גם בדרכים משובשות. צינורות השלדה עובו כי המאמצים בשטח רבים יותר. החלו להשתמש באלומיניום במקום בפלדה כדי לחסוך במשקל, נוספו בולמי זעזועים, מעצורים חזקים יותר, ההילוכים הותאמו לייצר כוח במקום מהירות, הצמיגים עובו וחוספסו כדי להתמודד עם תוואי מחוספס ורך. בקיצור - ג'יפ.
אבל, לרכיבה יומיומית עירונית או שבילי כורכר, הכי מתאימים אופני סבא - עם עזרים מודרנים (הילוכים ושלדה קלה מאלומיניום):
גובה כידון גבוה מגובה המושב (כאשר המושב כבר הותאם לגובה הרוכב). הכידון קרוב יותר למושב. שני אלה מנחים ישיבה זקופה עם יכולת להתבונן באופן נוח הרחק קדימה.
למרכיבים ילדים, נוח יותר בלי רמה.
צמיגים - לא עבים מדי (כדי לא לסבול מחיכוך מיותר על הכביש) ולא דקים מדי ( כדי לשכך את חספוס הדרך).
בולם קדמי - מרכך את מהמורות הרכיבה בלי לבזבז יותר מדי אנרגית דיווש (כאשר מדוושים, הבולמים מתכווצים ומתרחבים, כך שחלק מהאנרגיה הולכת לקפיצים במקום לגלגל).
אופני סבא. אני לא יודע אם זה מושג מוכר. אולי קוראים לזה עכשיו "אופניים עירוניים", אבל עכשיו את יודעת איך הם נראים ומרגישים.
גם באופניים יש אופנה. מה שמייצרים (בעיקר) באופנת הקונפקציה העכשווית הם "אופני הרים". זה לא מתאים לכולם, אבל זה שיש ברוב החנויות ושולט בתחום האופניים הזולים, אז זה מה שהרוב קונים.
פעם היו אופני סבא. ישיבה זקופה, גלגלים בקוטר גדול, צמיגים עם מעט חספוס, מעצור רגל (בדיווש לאחור - מה שקראו פעם טורפדו), ללא מהלכים, מסגרת פלדה. הם היו בדגמים עם "רמה" ובלי "רמה" (לנשים). אלה אופניים עמידים מאוד, באמת לכל החיים.
[רמה -המוט האופקי המחבר בין הכידון למושב משלים את צורת השלדה למשולש. זו צורה חזקה מאוד מבחינה מבנית].
אחר כך, הייתה אופנה של דמוי "אופני מרוץ". השראה ממרוצי הכביש לאופניים. זו היתה מתנת בר מצווה נפוצה בשנת השבעים והשמונים. באופני המרוץ, השלדה עשויה צינורות פלדה דקים יותר כדי לחסוך במשקל, הצמידים צרים מאוד כדי להוריד חיכוך עם הכביש, תנוחת הרוכב רכונה לפנים כדי להפחית בהתנגדות האויר (גובה המושב בגובה הכידון) וכדי לחלק את משקל הגוף בין הישבן לזרועות, נוספו הילוכים, ומעצור הרגל האחורי הוחלף במעצור יד (כי אי אפשר מעצור רגל בשילוב עם הילוכים).
התחנה הבאה באבולוציה הבאה היתה "אופני הרים". מישהו רצה להנות מאופנים מהירים עם הילוכים גם בדרכים משובשות. צינורות השלדה עובו כי המאמצים בשטח רבים יותר. החלו להשתמש באלומיניום במקום בפלדה כדי לחסוך במשקל, נוספו בולמי זעזועים, מעצורים חזקים יותר, ההילוכים הותאמו לייצר כוח במקום מהירות, הצמיגים עובו וחוספסו כדי להתמודד עם תוואי מחוספס ורך. בקיצור - ג'יפ.
אבל, לרכיבה יומיומית עירונית או שבילי כורכר, הכי מתאימים אופני סבא - עם עזרים מודרנים (הילוכים ושלדה קלה מאלומיניום):
גובה כידון גבוה מגובה המושב (כאשר המושב כבר הותאם לגובה הרוכב). הכידון קרוב יותר למושב. שני אלה מנחים ישיבה זקופה עם יכולת להתבונן באופן נוח הרחק קדימה.
למרכיבים ילדים, נוח יותר בלי רמה.
צמיגים - לא עבים מדי (כדי לא לסבול מחיכוך מיותר על הכביש) ולא דקים מדי ( כדי לשכך את חספוס הדרך).
בולם קדמי - מרכך את מהמורות הרכיבה בלי לבזבז יותר מדי אנרגית דיווש (כאשר מדוושים, הבולמים מתכווצים ומתרחבים, כך שחלק מהאנרגיה הולכת לקפיצים במקום לגלגל).
אופני סבא. אני לא יודע אם זה מושג מוכר. אולי קוראים לזה עכשיו "אופניים עירוניים", אבל עכשיו את יודעת איך הם נראים ומרגישים.