על ידי גאמה* » 01 מאי 2005, 13:15
ואל תאמרו שהיא ילדה, שהיא תשכח... או שרוב החוויות הטובות יוצרות יותר אפקט מאשר משפט ש"התפלק" פעם או פעמיים. אני יודעת. היא לא תשכח וגם אני.
אבל היא לא תשכח גם את ההתנצלות שבאה בעקבות המשפט שהתפלק. ונכון, והלוואי והמשפט הזה לא היה נאמר, אבל מייד אחריו בא מסר מתקן ויש לו השפעה.
איך יכולתי להגיע למקומות האלו? איך להימנע מהם הלאה?
זה צרוב בך ואי אפשר למחוק את זה.
נכון. זה צרוב בכולנו.
אבל אני מרגישה שמשהו שעברתי בחיי עזר לי להתמודד עם הצריבה הזו ולהצליח לא לשחזר אותה עם הבת שלי (בינתיים).
כחלק מטיפול פסיכולוגי שלי, עברתי יחד עם המטפלת (ויחד עם עצמי) על זכרונות מהילדות שלי, ועל הדרך שבה התייחסו אלי הוריי. אני מרגישה כיום, שבעקבות העלאת הזכרונות האלה לרמת המודעות בהווה והתייחסות אליהם - משהו בצריבה זז. השתנה. זה כבר פחות אוטומט.
מה אני בעצם מנסה להגיד? עברה לי מחשבה בראש - לא עצה טיפולית משום סוג שהוא (אני לא מבינה בזה):
חשבתי שאולי כדאי לך לנסות לשבת עם עצמך מדי פעם בשקט, ולשחזר את העבר בעיניי רוחך. להעלות את המשפטים שנאמרו, האווירה שהייתה בבית, המעשים שנעשו - להסתכל על הכל ולתמלל לעצמך את התחושות שחשת כילדה באותם רגעים. לתמלל ואז גם להרגיש את הזעם, הכאב, ההשפלה, העצב, הבדידות - מה שזה לא היה שעבר עלייך אז, ולחוות את זה לרגע בהווה כאדם בוגר.
אני מרגישה על עצמי, שהחיבור שחוויתי לרגשות האלה כאדם בוגר, הוא כל כך חזק ועוצמתי, שהוא מצליח לרוב לגבור על אותה צריבה. כי יחד עם אותה צריבה ואותו משפט שרוצה להתפרץ החוצה, יש הבנה עמוקה וחוויתית (לא רק של השכל - זה חשוב!) של מה עומד לחוות הצד השני. של העובדה שיש ילדה קטנה בצד השני! וזה מצליח לעצור את זה.
אני מרגישה את זה הרבה פעמים בעיקר במערכת היחסים שלי עם הכלב שלנו. בד"כ זה מצליח. למרבה בושתי אספר על אירוע אחד נוראי שקרה עוד בטרם עברתי עם עצמי את התהליך הזה.
באותו יום, שהיה יום טעון במיוחד בבית של ההורים שלי - וזה כמובן לא מקרי שזה קרה דווקא שם, נתתי לכלבי האהוב מכה קטנה על האף כשחיטט בפח הזבל, אחרי שהזזתי אותו משם בפעם הראשונה. רציתי למות באותו רגע. אני עד עכשיו רוצה למות כשאני חושבת על זה.
אבל כאמור, מאז התפתחתי (תודה לאל), ואני מאמינה שיש מה לעשות בעניין הצריבה הזו. אני מקווה שתשמעי כאן עוד רעיונות להתמודדות, שנלמד כולנו איך אפשר לצמוח מזה.
@}
[u]ואל תאמרו שהיא ילדה, שהיא תשכח... או שרוב החוויות הטובות יוצרות יותר אפקט מאשר משפט ש"התפלק" פעם או פעמיים. אני יודעת. היא לא תשכח וגם אני.[/u]
אבל היא לא תשכח גם את ההתנצלות שבאה בעקבות המשפט שהתפלק. ונכון, והלוואי והמשפט הזה לא היה נאמר, אבל מייד אחריו בא מסר מתקן ויש לו השפעה.
[u]איך יכולתי להגיע למקומות האלו? איך להימנע מהם הלאה?[/u]
[u]זה צרוב בך ואי אפשר למחוק את זה.[/u]
נכון. זה צרוב בכולנו.
אבל אני מרגישה שמשהו שעברתי בחיי עזר לי להתמודד עם הצריבה הזו ולהצליח לא לשחזר אותה עם הבת שלי (בינתיים).
כחלק מטיפול פסיכולוגי שלי, עברתי יחד עם המטפלת (ויחד עם עצמי) על זכרונות מהילדות שלי, ועל הדרך שבה התייחסו אלי הוריי. אני מרגישה כיום, שבעקבות העלאת הזכרונות האלה לרמת המודעות בהווה והתייחסות אליהם - משהו בצריבה זז. השתנה. זה כבר פחות אוטומט.
מה אני בעצם מנסה להגיד? עברה לי מחשבה בראש - לא עצה טיפולית משום סוג שהוא (אני לא מבינה בזה):
חשבתי שאולי כדאי לך לנסות לשבת עם עצמך מדי פעם בשקט, ולשחזר את העבר בעיניי רוחך. להעלות את המשפטים שנאמרו, האווירה שהייתה בבית, המעשים שנעשו - להסתכל על הכל ולתמלל לעצמך את התחושות שחשת כילדה באותם רגעים. לתמלל ואז גם [b]להרגיש[/b] את הזעם, הכאב, ההשפלה, העצב, הבדידות - מה שזה לא היה שעבר עלייך אז, ולחוות את זה לרגע בהווה כאדם בוגר.
אני מרגישה על עצמי, שהחיבור שחוויתי לרגשות האלה כאדם בוגר, הוא כל כך חזק ועוצמתי, שהוא מצליח לרוב לגבור על אותה צריבה. כי יחד עם אותה צריבה ואותו משפט שרוצה להתפרץ החוצה, יש הבנה עמוקה וחוויתית (לא רק של השכל - זה חשוב!) של מה עומד לחוות הצד השני. של העובדה שיש ילדה קטנה בצד השני! וזה מצליח לעצור את זה.
אני מרגישה את זה הרבה פעמים בעיקר במערכת היחסים שלי עם הכלב שלנו. בד"כ זה מצליח. למרבה בושתי אספר על אירוע אחד נוראי שקרה עוד בטרם עברתי עם עצמי את התהליך הזה.
באותו יום, שהיה יום טעון במיוחד בבית של ההורים שלי - וזה כמובן לא מקרי שזה קרה דווקא שם, נתתי לכלבי האהוב מכה קטנה על האף כשחיטט בפח הזבל, אחרי שהזזתי אותו משם בפעם הראשונה. רציתי למות באותו רגע. אני עד עכשיו רוצה למות כשאני חושבת על זה.
אבל כאמור, מאז התפתחתי (תודה לאל), ואני מאמינה שיש מה לעשות בעניין הצריבה הזו. אני מקווה שתשמעי כאן עוד רעיונות להתמודדות, שנלמד כולנו איך אפשר לצמוח מזה.
@}