חג שמח @}
איפה אתה?

שיהיה לך קל... ונעים... וכל הכאבים יעברו תכף ומיד...

בדרך חזרה מההרניה, אבא שלי בא לקחת אותי. כל בור או תלולית נחרטה.
ניזכרתי אחר--כך איך כשלקחתי אותך [ואת הצירים] לרוטשילד קיללנו את העירייה ואת המדינה ואת מי לא על שלא טרחו לשטח לנו את הקרקע, על זה שהם בונים בכוונה בורות בכביש.
או לחילופין- היום ההוא שעברנו דירה והעברנו את כל הבית בנאגלות ובנאגלה האחרונה היו רק כוסות ושני אנשים מותשים. ובשבעה במפרים שבמושב אמץ נסעתי הכי לאט בעולם כדי לא לשבור שומדבר וכמעט נרדמתי בגלל זה.



קבלת פנים יפה עשו לי הבנות- מרוב שימחה הן באו וקפצו עלי.
והפליאה בעיניהן בזמן שנאנקתי מכאב. לא אשכח לעולם.
ועכשיו- יומיים וקצת אחרי, אני עדיין רק חצי בן-אדם. בקושי יושב, בקושי קם, בקושי שוכב הולך נרדם.
בקושי.
לא מספיק בקושי.

ואיך כשאת עשית ניתוח קיסרי היית מלכה.
אני מעריץ אותך.

אבל הנה- עוד מעט בא הסתיו.
נוכל סוף-סוף לשבת בחוץ על מדרגות האבן ונשתה ביחד בירה על רקע מדרדאוס.
והאוויר יהיה סלחני ונמצא בו נחמה.
ובנו.

שמת לב שאם אומרים [כותבים, חושבים...] ליזה ליזה ליזה ליזה ברצף, הרבה פעמים, יוצא... עליז

מאחלת לפיצפונת שהיא הבריאה מ ה רררר....

מממ...
לא קישרתי שזה אתה בדף של הראייה.
איזה יופי אתה
איזה יופי אתה כותב
אני גאה לראות שזיהיתי את הפוטנציאל שלך כבר על ההתחלה

עוד כמה שבועות אשנה את דימויי המדבר במי נהר מפכים.

^{את חולה}

אל תדאגי, מותק, יהיה בסדר.
הנה בואי, תקחי כדור. כן, אני יודע שזה יטפל לך רק בסימפטום ולא בבעייה עצמה, הבאתי גם את הספר של לואיז היי...
תראי, היא אומרת שמשהו אצלך לא סגור במחשבה. חכי, יש כאן גם כמה משפטים שצריך לשנן. אני הולך להקליט לך את זה ולהריץ את זה בלופ על המחשב כל הבוקר. יש לי קול של קטיפה, זה יעשה לך טוב. [תשמרי לי רגע על התינוקת]

אני הולך לעשות כביסה. אני מבין שיש לנו מכשיר שמסוגל לנקות בגדים. נכון? תגידי, זה ההוא עם הגג הנפתח או עם החלון של הצוללת?
...
חזרתי. הכל בסדר?
לא, חשבתי שיותר חסכוני יהיה אם אני אדחס את כל הסל כביסה פנימה.

• תחתונים גרביים מגבות, כל מה שהיה בשלושת הסלים. למה?

טוב, לא חשוב, איך המצעים החדשים ששמתי לך? נעים?

• כן, אני יודע, הגומי לא הצליח לכסות את כל המיטה. [מה, היא גדלה או משהו?] אז כיסיתי רק חלק...

אה... לא ידעתי שיש כמה גדלים. איך שהם השתכללו שם החבר'ה מהטקסטיל, מה?

היום יום שישי, לא? הצהרון זה עד שבע בערב או שבע וחצי? אני תמיד מתבלבל. תגידי, הגננת תכעס אם אני אבוא רק מחר?


הוי, התינוקת התעוררה... אני חייב איזה בירה.
היי, למה לא קנית קצת זיתים, בובה? את יודעת שאני אוהב את המרירות הזו שזורמת כל כך בשלמות עם הבירה... כן, אני שומע שהיא צורחת, אני כבר הולך אליה. אל תדאגי... אבל למה לא גינס?? יש להם את הפטנט החדש הזה בבקבוקים... בסדר, אני כבר בא פיצפונת, אבא עושה לך לאכול.
תגידי צריך למעוך את הקציצה עם המטרנה או עם הבננה?

היי, מותק,
נו, תהיי בריאה כבר.

אני נזהר בלשוני
אבל כושל בשפתייך
ואל תתפסי אותי במילים-
מילותי ריקות.

אם תשאלי, ודאי אומר שאני מחכה לך
באוויר הדליל הזה שנותר אחרי שהמילה 'כָּמֵהַּ' גוועת
אבל את לא תשאלי
ולי כבר אין אוויר
למחזר
ּ
ּ
ּ

כתבת לי מילים כ"כ יפות, לאן הן נעלמו?

ברוך הבא @}
רוצה להיות מקורית ולא ממש מצליחה.. אז שוב
_כמה יפה הוא כותב ואני מאמין לו לכל מילה.
וגם אתה_ @}

_כמה יפה הוא כותב ואני מאמין לו לכל מילה.
וגם אתה. תתחדש וברוך הבא_

כמה יפה הוא כותב ואני מאמין לו לכל מילה.
וגם אתה. תתחדש וברוך הבא
ראיתי אותך כתוב בין הרסיסים של האור ורציתי להגיד שגם אני קוראת ודומעת מבפנים ומבחוץ. רגשת אותי עד אין קץ. תודה
והמילים כאילו נכתבו בשבילי, ועלי (שהרי גם אני, שם, עכשיו ולעולם)

עדיין מנסה להבין...

אני קוראת ודומעת מבפנים ומבחוץ. רגשת אותי עד אין קץ. תודה

מקומי מקומך


אז עכשיו אני זונח את המילים שבין השורות
אלו המשוועות
אלו הרצוצות
הבעוטות
הדחוקות
[כמו תרנגולות במשאית]
מקומי מתחת לשורה התחתונה.
היכן שפעורה התהום העמוקה מאוד הזו
אשר אם מישהו יזרוק אליה אבן
או תקווה
יכולים עוד לעבור חיים שלמים לפני שיוכל לשמוע את
פגיעתה במים.
אבל הוא ישמע.
ורק שיזרוק.

ומקומך

^{ט. כרמי כתב:
מרגע שאיני אורב ליד חלוני,
שום דבר אינו מתחולל.
איש צדיק, עשה לך צוהר
למען יבוא המבול.}




כמה יפה הוא כותב ואני מאמין לו לכל מילה.
ואת כל קירות ביתי כבר פרצתי, כל פינותי כבר חשופות לרוח.
ולא יום לי, לא לילה-.
מחכה, מסתתר, טומן מלכודות, פורש רשתות. אבל אדע שגם אם יסחפני המבול - רק יסחפני המבול
וזהו.
ואולי לא איש צדיק אני.

בעוד כמה ימים אני אדמה את רסיסי האור הרכים של שש בבוקר, שיחדרו מבעד לתריס הפונה אל העמק, כקונפטי.
[אהיה בן 35 ]
ואולי זה הזמן לתלות תקוות

לתלות תקוות ליבוש או לתלות אותן לרענון.

אעשה סדר ואמיין תקוות כמו שממיינים בגדי חורף-קיץ.
חלק אשליך מיד, כמעט בשנאה, אל החורים הלבנים מאוד שהן עצמן הותירו בי.
חלק אמכור, כמעט בעצב, [בעיקר את המופרכות שבהן] למרבה במחיר.
וחלק אמסור לצדקה, כמעט בבהילות, לכל אותם שכבר אין להם תקוות משל עצמם. 'קחו, קחו. יש לי בשפע.'
אשאיר אצלי כמה תקוות פשוטות וקלות למימוש. נגיד כמו התקווה להישאר בחיים היום, או מחר. או בעוד 35 שנה.
זוטות.
אחר-כך, בחצי הריק של כוסי, מקום האחסון של כל התקוות הישנות שאינן עוד, היכן שהאוויר דליל והמחשבות דליקות,
נוכל סופסוף לשבת כולנו ולשתות לכבוד השנה החדשה.
לחיים.

אתמול [שלישי] בסופר.
והסופר מלא מאוד.
ראבאק. אנשים. לא שמעתם על ההסכם [הבלתי כתוב אמנם] שקניות עושים אך ורק ביומשישי בבוקר?

מה זו ההמולה הזאת? מה כל כך דחוף לכם דווקא עכשיו, כשאני עושה דרכי [מעדנות] בין המדפים המדיפים את מרכולתם לכל עבר.

ובתור לקופה עגלתי מלאה ואני עושה הנחות: איש מותש נושא על גבו שתי ככרות לחם.
מי אני שאמנע מילדיו את פת הלחם הזאת שלה-הם-מחכים-כבר-קרוב-לשלוש-שעות-ובחוץ-קור-כלבים-וחתולים-גם-ובבית-בדיוק-הדוד וגו'.
שיעבור זה.
ואחרי דקה וחצי בחור גמלוני עם פנים עצובות מאוד מאוד מציץ בי בחשאי.
נושא, כמעט מחביא, בקבוק ברנדי משובח.
ומי אני שאעכב איש במרדפו או בבריחתו או בחקר האני שלו-שהרי-איש-איש-ודרכיו-וחיבוטיו-וכאבו-ולבטיו-ואיש-איש-וכוסו-החצי-מלאה-במה-היא-מלאה-הכוס-ולמה-היא-ריקה-כל-כך-ריקה.
שיעבור גם זה.

ועוד עוברים דרכי ומעלי ומתחתי אנשים נושאי סיפורים ארוכים ומצרכים פעוטים ואני מעביר את כולם בחרבה. חה.
וכשבא סופסוף תורי וכבר שילמתי ופניתי לדרכי, נתלית עלי אחת, מושכת בדש מעילי.
"אפשר להיות חצופה" היא אומרת [אולי בקול רם מאוד] "אפשר להיות חוצפנית" היא חוזרת שוב.
ואני מנסה לגלגל בפי מה ההבדל בין חצופה לחוצפנית וגם איך היא שמה בידי את ההחלטה אם היא יכולה להיות כזאת או אחרת.
איך אחליט בשבילה אם להיות או לא להיות אבל היא קוטעת באחת את המחשבות שלי, פניה בפני: "אפשר לקחת לך את המכסה של הגבינה למבצע של תנובה?"

[עכשיו את מבינה, בובה, למה איחרתי? עכשיו את מבינה למה הכל כל-כך דביק ולבן? עכשיו את מבינה למה אני לא הולך יותר לסופר?]

תודה (שמתי קישור למסתקרנים)
מבטיחה לשנות..
(אם עוד נהיה פה..)

תתחדש

אם פי 3
תודה. קוסמים וקסמים יש כאן כבר המון, לא? רק לבחור צריך ולבצע.
אני ממשיל את קדברה למישהי שקראו לה יפה. הרי לא קבעו שהיא כזאת. רק קיוו או ציפו.


לוונדר סגול
חורף ענקי בחוץ. אני מניח שמשב רוח חמים היא מחמאה גדולה ואני מקבל אותה בשמחה.
בקייץ חיזרי לכאן ושני [בבקשה בבקשה]. הברכה אז תהפוך לברכה עונתית.
וראיתי את ה because שלך שהוא פשוט והוא מקסים.

ברוך הבא!

אוהבת את משב הרוח שאתה מביא איתך.
רוח קרירה, מי מעיין מפכים.

ברוך הבא
מחכים לקסמים... (-:

כן, סיגל ב , תודה.

ברוך הבא! @}

חוזר כדי לראות אם אני מאמין [עדיין] למה שכתבתי או מסכים.
כן.
זה עדיין רלוונטי.
טוב, אולי הזזתי בינתיים את הגדר קצת החוצה. אני מנסה לגנוב שטחים. להרגיל את כל הנוגעים בדבר שהשטח קצת יותר גדול עכשיו.
שיש יותר מקום. שיש עוד מה לגלות. שצריך גם שם למתוח צינורות.

והזמן הזה שרובץ כאן כמו איזו חיה קדמונית- לא איכפת לו ממני. הוא ימשיך לרבוץ אם אהיה כאן ואם לאו.
לא אתייחס אליו יותר. אל-זמן אני אהיה. לא תקתוק ולא פקפוק ולא שקשוק ולא פיספוס.
אף פעם לא הייתי כאן.
אף פעם לא אהיה.
או תמיד.

וזה לא רלוונטי.

^{"ה Email שלי:" [email protected]}

---

[ דף בית אישי , כן, כן ]
היגעתי בעקבות תפרחת חיתולים. סיבה טובה, לא? ולאן ואיך אפשר להמריא מכאן. חה.
אני מפזר את עצמי ברשת. קצת פה, קצת שם, קצת מדי.. משהו בסוף ינבט, משהו בסוף יחלחל החוצה מתוך המעגל, משהו יסתכל בי בעיניים בחזרה ויותר לא אזדקק למילים האלה או לצלילים.
שתי נשים טענו לאחרונה שהתחרפנתי [הן השתמשו במילים שונות אבל הכוונה היתה זהה], שאם להמשיך- אז עד הגדר ולא מעבר. ואני בניתי ערים שלמות – מגדלים טירות וערי מסכנות מחוץ לגדר שלי. הרי שם אני נופש [לכל הרוחות] ושם האוויר הוא נקי ולא צריך לפרוט אותו לחלקיקים.

---