על ידי שיחות* » 29 יולי 2009, 00:05
במבחן שעשיתי במוזיאון המדע בלונדון לפני כמה שנים יצא שיש לי מוח גברי
אולי לכן יש לך עצות כ"כ יעילות בענייני גברים. למשל, איך היה הציטוט ההוא, לדבר עם גבר מעט ובמשפטים קצרים וברורים. זו העצה כמעט הכי טובה לנישואין שנתקלתי בה, ואולי זו שהכי הכי לא הייתי מגיעה אליה לבדי, ללא עזרה של אשה עם מוח כנראה קצת גברי. זה שהיא עצה קשה ליישום לנשים זה כבר עניין אחר. אבל כה מדוייקת ויעילה!
ברקע: גיגית מלאה כביסה על הרצפה, גבר יושב לשולחן וקורא עיתון באחלה סבבה עם הקפה הראשון של הבוקר. גם שורק לעצמו, נדמה לי. קם לשירותים, חוזר לקחת את העיתון, וחוזר לשירותים. חוזר אחרי איזה זמן שהוא (זו פלישה מוגזמת לפרטיות, אני מניחה, לכתוב כמה זמן), וחוזר לאותו המקום. (הוא שטף ידיים, עם סבון נעים וריחני, למי שהיעדר הפרט הזה יגרום לה לקרוא בחוסר נחת את ההמשך- )
לילית נגר ברחבי המטבח. לא יושבת. דבוק לה יצור זעיר לרגל ומושיט ידיים למעלה ומבקש. האולם מוחשך ואור על הבמה. היא עם הגב אלינו:
"אוי, למה שוב ציצי? הרי ינקת כל הלילה. די. די. אין לי כוח. שיו. איך כואבות לי הרגליים. הנה, שנייה, אני אגמור לשטוף כלים ואכין משהו לאכול. לא ציצי. תכף נאכל. שיואו איך אני הרוסה. שיואו. איך נהרסתי. שיט, הכביסה. שכחתי לתלות בערב את הכביסה".
הוא קם להכין עוד קפה וחוזר לעיתון ופותח בתשומת לב את הפרוספקט של ניו פארם, וקורא אותו, מה זה בעיון, פשוט קשה לתאר.
לילית נגר מתחילה להאדים מהחלק העליון ולהוריק מהחלק השני, והדליקה הדו צבעית הזאת מתפשטת בה במהירות ומתחברת במרכז לכדי ניסוי מהפחות מוצלחים בחדר כימיה אחרי שכולם הלכו הביתה. פיה נפתח ויוצא ממנו...איך להגדיר את זה? אד מרעיל ומסוכן. רמת חובב נוד של קרקל גור ליד מה שהתבשל לה שם ויוצא. ויוצא. ויוצא.
והוא, חאראם על הפרצוף שלו. בהלם טוטאלי. מאיפה זה בא עליו? ולמה? ואולי זה לא קשור אליו? הוא אוסף את מרפקיו וברכיו וחלקי העיתון שלו בתנועות איטיות וזהירות, לא מסיר את עיניו ממנה ליתר ביטחון וכל כולו מקבל גבנון של בן כספית כשהוא מצודד אל אילה חסון מבט נפחד.
ברגע של תעוזה ושכנוע עמוק שזה לא קשור אליו ושהוא בסך הכל נקלע שלא בטובתו לתוך בלגן שהוא לא מבין ולא רוצה, הוא מתרומם במהירות ומיד משתופף , ובזחילה מהירה יוצא משם, רק כדי להפגיש את חוטמו הנבוך בחרטום נעלה, ממש כבר כמעט מחוץ לדלת אל חדר הכביסה.
ואז, הוא זוכה להסבר. שזה בגללו. ושבושה וחרפה. ושאלוהים ירחם עלי כי אתה בטח לא. ושאיפה הוא חושב שהוא חי ומי עוד הוא חושב היה סובל דבר כזה. ואפילו את הכביסה, שהוא ראה, כי הרי ראית, ואל תגיד לי שלא ראית, כשכיבית אורות אחרי ונעלת בלילה כי אני כבר נרדמתי ולא היה לי כוח לשבת עם אבטיח ולראות לי סדרות מתח על פיענוח רציחות וחלקי גופות, אז ראית הרי את הגיגית עם הכביסה, וזכרת הרי שאמרתי אני אתלה כביסה אחרי שארדים אותו, והבנת הרי שנרדמתי איתו כי אני כל כך עייפה, כי הרי לא חזרתי לסלון אחרי שהוא נרדם, ובכל זאת עשית צעד גדול מעל הגיגית ...כדי לנעול! בשביל מה בכלל נעלת?! מה אכפת לך מהבית הזה בכלל?! לא! אל תתלה עכשיו! זה כבר מסריח. לא, זה כן מאוחר מדי. זה כן. אני אומרת לך שזה כן מאוחר מדי. מה מה אני רוצה? מה זה אז מה אני רוצה? אולי אני לא רוצה כלום? למה שאני ארצה משהו? למה נדמה לך פתאם שאני בנאדם עם רצונות? מה????? אני מגזימה? אני מגזימה?! חוצפן אחד! אנוכי אחד. בלה! בלה! בלה בלה בלה בלה! בלה! בלההההה!!!!
סצינה בתיאטרון מקביל:
לילית נגר ניגשת לשיש, מכינה לעצמה קפה, מחייכת אליו ומפהקת, ואומרת:
אתה מוכן לתלות את הכביסה לפני שאתה הולך? הנה בוא מתוק תשב על אבא, אמא עוד לא התעוררה"
ויוצאת בדישדוש אל המרפסת לשתות את הקפה לאט ובשקט.
התיאטרון המקביל לא קורה באופן טבעי אצל כולן. ההמתנה שהוא יבין תופסת את כל המקום ולא הרבה אחר יכול סתם כך "לקרות" ליד ההמתנה הזאת, אם אפשר לקרוא לאסון בהתהוות "המתנה", מילה תמימה שכזאת. אבל לילית נגר הראשונה, היא מבלה את רוב ימינו בהמתנה הזאת. שהוא יבין שהוא יראה שהוא יקלוט, ויבחר לו תובנות בפינצטה מתוך ענני מלל, או לחילופין ענני שתיקה רועמת.
בחיי, ככל שאני מתקדמת בכתיבה, מהדהדות לי יותר ויותר חזק המילים של האנגלי ההוא שפעם הבאתי אותו לכאן עם הביצה רכה והטוסטים, שאמר לי " את בחורה אינטיליגנטית, ובכל זאת ממשיכה לדבר על זה כאילו שזה משהו שעובד. כאילו ששני אנשים באמת אמורים לחיות יחד בתוך מקלט, לשרוד מול העולם, להתרבות להם בתוך היחידה המבודדת הזאת, להביא אליה אוכל ומצרכי קיום, ולהיות נאלצים לתפקד בהרמוניה, כשכל המהות שלהם מובילה אותם כל הזמן אל ההפך. אנשים לא אמורים לחיות ככה! בבדידות ההישרדותית הזאת! עם כל הכעס והתיסכול וה...אהבה! הוא מתיז מבין שפתיו הדקות הבריטיות. והמשיכה! הוא ממשיך לרסס. ודועך לתוך צניפה חסרת תקווה אל הרצפה כשהוא מנענע בראשו בשאט נפש כבוי.
וכשהוא גומר לשכנע אותי ואני מוותרת על האשליה ועל הכל והשיחה מסתיימת, אני נעטפת געגוע עצום לאינטימיות המתוקה של הבית המוכר שלי, ונזכרת בתודה שהכל עדיין שם, כמו שנזכרים שהכל בסדר כשמתעוררים מחלום לא נעים.
בקיצור, עד שנשנה סדרי עולם (כי בינינו אנו, זה באמת חרא של סידור, כל הקטע הזה של להיות אשה ולחלוק את המרחב עם...גבר! עם גבר! אם זה לא היה ברור שככה עושים (או שואפים לעשות כי בדרך כלל מי שעדיין לא עושה שקועה עד צוואר בלצפות לזה), אז אם זה לא היה מובן מאליו זה היה קורע מצחוק. תודו. כמה מאמץ! כמה תשומת לב צריך! כמה השתדלות, סליחה, ניבוי, הכלה, דימיון, יצירתיות, זיכרון גרוע, לתחזק את כל זה! יא אללה!), אז בקיצור, עד שנשנה סדרי עולם, אז זה באמת אחלה עצה, לדבר עם גברים במשפטים קצרים וברורים.
[u]במבחן שעשיתי במוזיאון המדע בלונדון לפני כמה שנים יצא שיש לי מוח גברי[/u]
אולי לכן יש לך עצות כ"כ יעילות בענייני גברים. למשל, איך היה הציטוט ההוא, לדבר עם גבר מעט ובמשפטים קצרים וברורים. זו העצה כמעט הכי טובה לנישואין שנתקלתי בה, ואולי זו שהכי הכי לא הייתי מגיעה אליה לבדי, ללא עזרה של אשה עם מוח כנראה קצת גברי. זה שהיא עצה קשה ליישום לנשים זה כבר עניין אחר. אבל כה מדוייקת ויעילה!
ברקע: גיגית מלאה כביסה על הרצפה, גבר יושב לשולחן וקורא עיתון באחלה סבבה עם הקפה הראשון של הבוקר. גם שורק לעצמו, נדמה לי. קם לשירותים, חוזר לקחת את העיתון, וחוזר לשירותים. חוזר אחרי איזה זמן שהוא (זו פלישה מוגזמת לפרטיות, אני מניחה, לכתוב כמה זמן), וחוזר לאותו המקום. (הוא שטף ידיים, עם סבון נעים וריחני, למי שהיעדר הפרט הזה יגרום לה לקרוא בחוסר נחת את ההמשך- )
לילית נגר ברחבי המטבח. לא יושבת. דבוק לה יצור זעיר לרגל ומושיט ידיים למעלה ומבקש. האולם מוחשך ואור על הבמה. היא עם הגב אלינו:
"אוי, למה שוב ציצי? הרי ינקת כל הלילה. די. די. אין לי כוח. שיו. איך כואבות לי הרגליים. הנה, שנייה, אני אגמור לשטוף כלים ואכין משהו לאכול. לא ציצי. תכף נאכל. שיואו איך אני הרוסה. שיואו. איך נהרסתי. שיט, הכביסה. שכחתי לתלות בערב את הכביסה".
הוא קם להכין עוד קפה וחוזר לעיתון ופותח בתשומת לב את הפרוספקט של ניו פארם, וקורא אותו, מה זה בעיון, פשוט קשה לתאר.
לילית נגר מתחילה להאדים מהחלק העליון ולהוריק מהחלק השני, והדליקה הדו צבעית הזאת מתפשטת בה במהירות ומתחברת במרכז לכדי ניסוי מהפחות מוצלחים בחדר כימיה אחרי שכולם הלכו הביתה. פיה נפתח ויוצא ממנו...איך להגדיר את זה? אד מרעיל ומסוכן. רמת חובב נוד של קרקל גור ליד מה שהתבשל לה שם ויוצא. ויוצא. ויוצא.
והוא, חאראם על הפרצוף שלו. בהלם טוטאלי. מאיפה זה בא עליו? ולמה? ואולי זה לא קשור אליו? הוא אוסף את מרפקיו וברכיו וחלקי העיתון שלו בתנועות איטיות וזהירות, לא מסיר את עיניו ממנה ליתר ביטחון וכל כולו מקבל גבנון של בן כספית כשהוא מצודד אל אילה חסון מבט נפחד.
ברגע של תעוזה ושכנוע עמוק שזה לא קשור אליו ושהוא בסך הכל נקלע שלא בטובתו לתוך בלגן שהוא לא מבין ולא רוצה, הוא מתרומם במהירות ומיד משתופף , ובזחילה מהירה יוצא משם, רק כדי להפגיש את חוטמו הנבוך בחרטום נעלה, ממש כבר כמעט מחוץ לדלת אל חדר הכביסה.
ואז, הוא זוכה להסבר. שזה בגללו. ושבושה וחרפה. ושאלוהים ירחם עלי כי אתה בטח לא. ושאיפה הוא חושב שהוא חי ומי עוד הוא חושב היה סובל דבר כזה. ואפילו את הכביסה, שהוא ראה, כי הרי ראית, ואל תגיד לי שלא ראית, כשכיבית אורות אחרי ונעלת בלילה כי אני כבר נרדמתי ולא היה לי כוח לשבת עם אבטיח ולראות לי סדרות מתח על פיענוח רציחות וחלקי גופות, אז ראית הרי את הגיגית עם הכביסה, וזכרת הרי שאמרתי אני אתלה כביסה אחרי שארדים אותו, והבנת הרי שנרדמתי איתו כי אני כל כך עייפה, כי הרי לא חזרתי לסלון אחרי שהוא נרדם, ובכל זאת עשית צעד גדול מעל הגיגית ...כדי לנעול! בשביל מה בכלל נעלת?! מה אכפת לך מהבית הזה בכלל?! לא! אל תתלה עכשיו! זה כבר מסריח. לא, זה כן מאוחר מדי. זה כן. אני אומרת לך שזה כן מאוחר מדי. מה מה אני רוצה? מה זה אז מה אני רוצה? אולי אני לא רוצה כלום? למה שאני ארצה משהו? למה נדמה לך פתאם שאני בנאדם עם רצונות? מה????? אני מגזימה? [b]אני[/b] מגזימה?! חוצפן אחד! אנוכי אחד. בלה! בלה! בלה בלה בלה בלה! בלה! [b]בלההההה!!!![/b]
סצינה בתיאטרון מקביל:
לילית נגר ניגשת לשיש, מכינה לעצמה קפה, מחייכת אליו ומפהקת, ואומרת:
אתה מוכן לתלות את הכביסה לפני שאתה הולך? הנה בוא מתוק תשב על אבא, אמא עוד לא התעוררה"
ויוצאת בדישדוש אל המרפסת לשתות את הקפה לאט ובשקט.
התיאטרון המקביל לא קורה באופן טבעי אצל כולן. ההמתנה שהוא [b]יבין[/b] תופסת את כל המקום ולא הרבה אחר יכול סתם כך "לקרות" ליד ההמתנה הזאת, אם אפשר לקרוא לאסון בהתהוות "המתנה", מילה תמימה שכזאת. אבל לילית נגר הראשונה, היא מבלה את רוב ימינו בהמתנה הזאת. שהוא יבין שהוא יראה שהוא יקלוט, ויבחר לו תובנות בפינצטה מתוך ענני מלל, או לחילופין ענני שתיקה רועמת.
בחיי, ככל שאני מתקדמת בכתיבה, מהדהדות לי יותר ויותר חזק המילים של האנגלי ההוא שפעם הבאתי אותו לכאן עם הביצה רכה והטוסטים, שאמר לי " את בחורה אינטיליגנטית, ובכל זאת ממשיכה לדבר על זה כאילו שזה משהו שעובד. כאילו ששני אנשים באמת אמורים לחיות יחד בתוך מקלט, לשרוד מול העולם, להתרבות להם בתוך היחידה המבודדת הזאת, להביא אליה אוכל ומצרכי קיום, ולהיות נאלצים לתפקד בהרמוניה, כשכל המהות שלהם מובילה אותם כל הזמן אל ההפך. אנשים לא אמורים לחיות ככה! בבדידות ההישרדותית הזאת! עם כל הכעס והתיסכול וה...אהבה! הוא מתיז מבין שפתיו הדקות הבריטיות. והמשיכה! הוא ממשיך לרסס. ודועך לתוך צניפה חסרת תקווה אל הרצפה כשהוא מנענע בראשו בשאט נפש כבוי.
וכשהוא גומר לשכנע אותי ואני מוותרת על האשליה ועל הכל והשיחה מסתיימת, אני נעטפת געגוע עצום לאינטימיות המתוקה של הבית המוכר שלי, ונזכרת בתודה שהכל עדיין שם, כמו שנזכרים שהכל בסדר כשמתעוררים מחלום לא נעים.
בקיצור, עד שנשנה סדרי עולם (כי בינינו אנו, זה באמת חרא של סידור, כל הקטע הזה של להיות אשה ולחלוק את המרחב עם...גבר! עם גבר! אם זה לא היה ברור שככה עושים (או שואפים לעשות כי בדרך כלל מי שעדיין לא עושה שקועה עד צוואר בלצפות לזה), אז אם זה לא היה מובן מאליו זה היה קורע מצחוק. תודו. כמה מאמץ! כמה תשומת לב צריך! כמה השתדלות, סליחה, ניבוי, הכלה, דימיון, יצירתיות, זיכרון גרוע, לתחזק את כל זה! יא אללה!), אז בקיצור, עד שנשנה סדרי עולם, אז זה באמת אחלה עצה, לדבר עם גברים במשפטים קצרים וברורים.