כי מישהו שמדבר בכזאת גסות, ואף יותר, כל פעם שהוא כועס.. אני לא חושבת שיש לאן להתפתח איתו

אז תעזבי אותו

_המשמעות של ה"ירידה" היתה שאני בנאדם קטן, טיפש וצר מוחין, משהו כזה אני חושבת, ששום אסימונים לא נופלים לו על הראש
וגם על יונה תמה, איך שקראתי לעצמי בתחילת הדף, הוא ירד,
כי אני ממש לא יונה ולא תמה, לדבריו
והכל בטונים כאלה של לגלוג._

אם מישהו יפמפם לי בראש לאורך זמן שאני בנאדם קטן, טיפש וצר מוחין, אני עלולה להתחיל להאמין בזה, ועוד עלול באמת לצאת ממני האדם הקטן, הטיפש וצר המוחין, כאילו רק זה מה שקיים בי.

כדאי למצוא אנשים שרואים את הטוב שבנו. שמוציאים מאיתנו את הטוב.
שדרכם אנו מצליחים לראות את עצמנו בעיניים טובות.
שלידם אנחנו מרגישים שאנחנו מתרחבים.

_כי מישהו שמדבר בכזאת גסות, ואף יותר, כל פעם שהוא כועס.. אני לא חושבת שיש לאן להתפתח איתו
גם אם בזמנים רגועים הוא יכול להיות ממש מתוק._

אני מסכימה לגמרי. מאוד מחזקת את ידייך לא להתפתות אחרי המתיקות הזמנית שלו.

למה הוא כל כך כועס?

לדעתי זה ממש לא משנה למה הוא כלכך כועס.
קודם כל, רוב הסיכויים שהכעס האמיתי הוא לא על 'גשם', וסתם מוציא עליה את הג'יפה שלו.
שנית, צריך לדעת איך לכעוס.
ואם כשהוא כועס הוא נהיה רע ופוגעני כדפוס קבוע, אף אחד לא צריך לסבול את זה.

כן זה נשמע ממש רע , למה הוא כל כך כועס?

אם על זה הוא יורד עלייך, אז הוא ממש קשקשן
המשמעות של ה"ירידה" היתה שאני בנאדם קטן, טיפש וצר מוחין, משהו כזה אני חושבת, ששום אסימונים לא נופלים לו על הראש
וגם על יונה תמה, איך שקראתי לעצמי בתחילת הדף, הוא ירד,
כי אני ממש לא יונה ולא תמה, לדבריו
והכל בטונים כאלה של לגלוג.
אני מפרטת את זה פה כדי לא להתפתות להמלצות שלכן לתת לזה צ'אנס נוסף
כי מישהו שמדבר בכזאת גסות, ואף יותר, כל פעם שהוא כועס.. אני לא חושבת שיש לאן להתפתח איתו
גם אם בזמנים רגועים הוא יכול להיות ממש מתוק.

המצב שתארת דומה ליחסים שלי אם בעלי. חברה המליצה לי על טיפול באימגו. זה מאוד יקר לנו (360 ש"ח לפגישה של שעה וחצי|) אבל ההינו על סף גירושים ויש לנו ילד קטן, כך שיש לנו הרבה לאבד. מה אני אגיד לך, אנחנו חודש בטיפול וואו! זה פשוט קסם. עכשיו כל פעם שמישהו נפגע עושים שיחה בשיטת אימגו ומצליחים להבין אחד את השניה ולהתפייס. לפני זה היינו אחרי כל ריב לא מדברים כמה ימיים...

שם הדף הזה, הוא אחד האהובים עלי פה, (אם על זה הוא יורד עלייך, אז הוא ממש קשקשן,)

די.
בהחלט די, אך כנראה המלחמות בנים-בנות לא מסתיימות להן בכתה א, כנראה הן לכל החיים, ואולי זה החיכוך שאי אפשר בלעדיו , זה מה שיוצר את האש, שיכולה להיות אש של אהבה,
הדרך שאני עובדת עליה לאחרונה כדי להתמודד עם זה , היא להתעלות מעל זה, לשפוך את הכל על ה', אליו אפשר לצרוח , לבכות ,להתחנן , הכל, ואז כשזה יוצא על בן הזוג זה יוצא בדרך יותר רכה,

זה בידיים שלנו

תודה מיקה
זו היתה באמת תקופה נפלאה
וזה מעגלי, העניין הזה
בא והולך, לפי מידת הריכוז וההתכוונות לאמת
זה בידיים שלנו

בשיחה האחרונה שלנו הוא ירד עלי, הפעם, בין השאר, על השם של הדף היקר הזה
כמה שאני אוהבת את שם הדף שלך! השם הזה מעורר אצלי תקוה.

כל פעם מחדש אני נפתחת להאמין שאולי עכשיו יש שינוי אמיתי
שאולי אני יכולה להנות מהטוב שבו ולא להיפגע יותר מהאכזריות שיוצאת ממנו כשהוא פגוע
כל פעם מחדש אני מקווה שאני לא צריכה לבזבז את האהבה שלו
לאבד את כל הדרך שעשינו בלהכיר זה את זו
לפספס את האפשרות להיות עם מישהו שאני מרגישה איתו בנוח, להפליץ, להתפשט לנשום
כל פעם מחדש אני שוכחת שכבר התייאשתי בעצם
ואני שוב מקווה שאוכל להתמסר לאהבה שלנו, לגדל ולטפח אותה הפעם באמת
ואז, קורה משהו, בדרך כלל זה נובע ממשהו שעשיתי או אמרתי או חשבתי
שהוא בוחר לפרש כמשהו נורא פוגעני ומזלזל
ואז, במקום לדבר על זה
הוא מתחיל לירות,
ואני מנסה להסביר ולפרש ולהראות שאני עוד כאן, שאפשר להבין את הדברים אחרת
שחבל להיפגע מזה כל כך, שהוא רק יוצר את הקרע ממנו הוא פוחד
ואני שוכחת שזה קרב אבוד מראש
עד שאני שוב מתייאשת, נעלבת, בוכה ומתרחקת...
ואז זה מתחיל מחדש
הוא שולף את רכותו אהבתו הבנתו, מראה לי שהוא השתנה, שהוא נפתח...
וחוזר חלילה..

די.

בשיחה האחרונה שלנו הוא ירד עלי, הפעם, בין השאר, על השם של הדף היקר הזה
מנסה להראות את עליבותי מול השם היומרני
משהו כזה
**************************
למדני אלוהי ברך והתפלל,

על סוד עלה קמל על נגה פרי בשל,

על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום.

לדעת, לייחל, להיכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל

בהתחדש יומך עם בוקר ועם ליל

לבל יהיה עלי יומי היום כתמול שלשום,

לבל יהיה יומי עלי הרגל.

(לאה גולדברג)

אמן כן יהי רצון
אמן

אמן !

העליזות מתחלפת בעצבות ולהפך
אני עוד לא לגמרי משוחררת מהעבר, אנחנו בקשר ויש דיונים ואני עדיין לא פנויה בליבי וראשי ללכת הלאה (רומנטית)
יחד עם זה אני ממש לא יכולה לדמיין את עצמי חוזרת ומאוד שלמה עם הצעד שעשיתי
מקווה עכשיו להשריש ולהתקרקע במקום החדש
למצוא פרנסה, להתפתח, ללמוד, לחזור לחיים
אמן כן יהי רצון

נו... באמת עליזים הימים?

כן, גשם היא יונה תמה ועוד כמה...
ידעתי....
פתאום נדמה לי שאני יודעת מי את !

דיוקי לשון

כן, גשם היא יונה תמה ועוד כמה...

וואו, פתאום נדמה לי שאני יודעת מי את !
את גם חושבת שאני יודעת?

כן, גשם היא יונה תמה ועוד כמה...

זהו, עזבתי את הבית

ואוו, איזה אומץ.
בהצלחה גדולה, ושבאמת יהיה לך טוב ועליז .

האם יונה תמה וגשם היא אותה אחת?
מקווה שזה בסדר שאני שואלת.

יופי

תודה מתוקה

זהו, עזבתי את הבית
וחזרתי לימי רווקותי
העליזים...

עכשיו סוף סוף קראתי את כל הבלוג.
ריגשת אותי מאוד.
ועם הרבה דברים הזדהיתי.

התרגשתי מהדיאלוגים עם אמא שלך.
וחשבתי לעצמי איך אני חושבת שבחיים אמא שלי לא הייתה יכולה להגיד לי כאלה דברים, כי קשה לה להביע רגש, וגם אפילו הייתי נבוכה נורא אם היא הייתה אומרת כאלה דברים, מרוב שאני לא רגילה.
אבל כן הזדהיתי עם דברים שכתבת בכך שאני מאוד אוהבת אותה, ושהיא בכל זאת עברה תהליך, ושהיום הקשר הרבה יותר טוב.

הזדהיתי גם מאוד עם התחושות שלך בקטע הזה:
רצים בהסטריה מנסים להמלט מהאסונות טבע שאני מפילה עליהם

והזדהיתי עם דברים רבים נוספים.

ובכלל, את כותבת יפה ונוגע.
אשמח להמשיך לקרוא.
ומאחלת לך הצלחה גדולה להגשים את הדברים שאת כמהה אליהם.

לפעמים גם טיפות גשם מספיקות..
בעצם היה עוד "ארוע" שהגדיל את הזרימה
אתמול הודעתי שאני עוזבת
וכבר מצאתי לאן..
עוד 5 ימים אני לא כאן...

זה רק טיפות של גשם
זה לא המבול

בשביל הפרוטוקול, שיהיה ברור -
אני רוצה לעזוב אותו
כבר כמה שנים שאני רוצה לעזוב אותו ונשארת
כי החיים פה נוחים
כי אני מפחדת להיות שוב לבד
כי יש בו דברים טובים שאני פוחדת לאבד, וחלילה בדיעבד להתחרט
כי הרי אף אחד לא מושלם
אבל, הדחף הראשוני שלי כרגע הוא לעזוב אותו
ואני נשארת
כי אני יודעת שזה לא סתם
שיש לי פה שיעורים לעבור
כי אני עצלנית לא רק איתו גם לפניו
פוחדת לשקוע לבדידות לפחד
אבל הקשר שלי איתו לא טוב לי
בכל אופן - לא נעים לי
אולי הוא כן טוב לי, בשביל ההתמודדות
אבל לא ככה דמיינתי חיי זוגיות כשייחלתי לזה כל כך
אבל אני נשארת כי גם מאוד נעים לי
נוחות פיסית
ניוון שכלי
דשדוש בחיים
די קל לי בסכה"כ
זה נראה לי שאולי אני סתם מתפנקת
אבל אני לא
אני גם עובדת
ומטופלת
ונוברת וחושבת ושואלת ומתמודדת בדרכים שונות
מנסה להשתנות, לקבל להכיל לאהוב
אבל עמוק בפנים כבר נעשתה ההבטחה לעצמי - לעזוב אותו
מזמן
ואני מחכה שהיא תעלה כבר לאל-חזור - לשינוי - למעשה.
ואולי אני מחכה גם לשינוי של הקשר, של האהבה והשמחה
מה שיבוא קודם...

איך נהניתי עכשיו לקרוא את הדף הזה, שנכתב לפני שנים
ומה שהכי מגניב בו זה - שאני זו שכתבה אותו

_אני בחיים שלי לא דיברתי ככה להורים שלי וגם לא אדבר
לא מתוך מצוות כבד וגו' או כי אני אצילת נפש במיוחד
פשוט כי בשבילי האהבה שלהם היא ממש לא מובן מאליו
גדלתי לשני הורים מזניחים רגשית שרק כשהזדקנו/התבגרו קצת הבינו שהם אמורים וגם רוצים לבטא אהבה
(כל אחד בנפרד, הם התגרשו כשהייתי ילדה)
אז בשבילי זה לא מובן מאליו הנוכחות הנעימה שלהם
אז יש לזה כמובן את החיסרון הגדול של ילדות עשוקה רגשית
ואת החיסרון גם היום של חוסר תחושת הביטחון בגב האוהב הזה שישאר צמוד ותומך לא משנה מה
אבל יש גם את היתרון שזה מיוחד בשבילי ובכלל לא מובן מאליו שיש לי הורים תומכים ואוהבים שרוצים בטובתי_

כלכך מקסים.
אני מאוד מאוד מזדהה !

(הייתי רוצה להשתפר יותר, אבל אני מאוד משתדלת לדבר אליהם בצורה מכבדת, ולזכור להעריך את כל מה שהם נתנו ונותנים לי - ויש המון.
ובמיוחד כשאני חושבת על זה שיום אחד הם לא יהיו כאן, ואני יודעת שהם מאוד מאוד יהיו חסרים לי - זה מדרבן אותי יותר להתייחס אליהם יפה, ולהעריך את האהבה שלהם).

ממש תודה על הדברים היפים שכתבת עכשיו.
(לצערי לא יצא לי לקרוא עדיין את הבלוג הזה, אבל ממש נהיה לי חשק...)

לאחרונה יצא לי לשמוע אנשים מבוגרים, כאילו, זתומרת, בני גילי בערך
שמדברים לא יפה להורים שלהם, בחוסר סבלנות כזה
או שהייתי עם חברה שענתה לטלפון בקוצר רוח - "אני עסוקה עכשיו" - וסגרה
כל מיני כאלה, שהיה לי ברור עוד לפני שידעתי למי הם מדברים - שזה להורים
אנשים מרשים לעצמם לדבר ככה רק להורים שלהם
כי הם מובנים מאליהם, כי הם יודעים שהם אוהבים אותם ושהם שם תמיד עבורם.

אני בחיים שלי לא דיברתי ככה להורים שלי וגם לא אדבר

לא מתוך מצוות כבד וגו' או כי אני אצילת נפש במיוחד
פשוט כי בשבילי האהבה שלהם היא ממש לא מובן מאליו
גדלתי לשני הורים מזניחים רגשית שרק כשהזדקנו/התבגרו קצת הבינו שהם אמורים וגם רוצים לבטא אהבה
(כל אחד בנפרד, הם התגרשו כשהייתי ילדה)
אז בשבילי זה לא מובן מאליו הנוכחות הנעימה שלהם
אז יש לזה כמובן את החיסרון הגדול של ילדות עשוקה רגשית
ואת החיסרון גם היום של חוסר תחושת הביטחון בגב האוהב הזה שישאר צמוד ותומך לא משנה מה

אבל יש גם את היתרון שזה מיוחד בשבילי ובכלל לא מובן מאליו שיש לי הורים תומכים ואוהבים שרוצים בטובתי

חג שמח

קוראת עכשיו את בדידותו של בוחר האבטיח המופלא, ומקישור שלה הגעתי לשיר הזה שתמיד אהבתי, כילדה אפילו, בלי להבין למה. ועכשיו הקשבתי למילים ולהבעות הנפלאות שלה ועיני התמלאו דמעות וזה מן עצב רך כבר וכמעט מנוחם אבל עוד קיים... מי זה הוא? אהוב נעלם, או אולי אבא? או שניהם...

לאחרונה, קולות רחוקים החלו להדהד בתוכי - מה קורה? זהו? הפסקנו לעבוד?...

כמו שקורה לי בחיים
יש גלגל ברזל ענק וכבד. שהוא החיים שלי.
די בקלות הוא נתקע ככה ועומד ואז אני מתבאסת ומרגישה לא חיה וקורים גם דברים לא טובים שמעוררים אותי
ואז אני מתחילה לעבוד
עושה כל מיני דברים שקשורים במודעות והתעוררות
וזה אכן משפיע והתנועה מתחילה ונהיה מעניין וטוב ועוצמתי וחי ואוהב
ומשום מה הטבע שלי הוא די מהר להפסיק לעבוד ולנוח על זרי הדפנה...
זה יכול להחזיק מעמד עוד איזשהי תקופה, התנופה.... אבל מתישהו זה מגיע....
נהיה לא כל כך כיף החיים האלה, ואז, למזלי,
קולות רחוקים מהדהדים בתוכי - מה קורה? זהו? הפסקנו לעבוד?..._
למזלי זה דוחף אותי להתעורר ולא לשקוע עוד יותר.
כמו שידיד אמר לי לאחרונה, אני נסיכה כזאת, נועדתי לחיות בכיף
ולכן הוא מאוד מעריך את העובדה שאני עובדת... שזה כל כך לא בטבע שלי...
הוא התכוון לעבודה הפיסית אבל כנראה גם ברוחנית זה ככה
יש בי קול שקורה לזה עצלנות דווקא, לא בדיוק נסיכיות
אבל אז בא מהי עצלנות להרגיעני...

הלילה חלמתי שאני עפה, אחרי שנים שלא עפתי
הכי אני אוהבת לחלום שאני עפה, זה כזה תענוג, חופש ויופי...


"ללא חולמים - לְעולם לא תהא מנוחה לעולָם."

גם אני נכנסתי בגלל השם וקוראת..עוד בתחילת הדרך

ליונתי ...אני מאחלת לך שתקבלי את כל אשר הזמנת!
אני מצטרפת ומאחלת לעצמי שפע בהגשמה עצמית

אני מזמינה שפע חומרי שיגיע אלי בקלות.
אוקי,
זה הצליח לי
עכשיו כדאי שאני אוסיף עוד כמה פרטים, כי מסתבר שזה לא מספיק...
אני מזמינה גם שפע חברים
שפע עניין
שפע אהבה
שפע עשייה יצירתית ושמחה
שפע הרמוניה
אני מזמינה להרגיש טוב.
מאוד!

פלוני אלמונית חשפה אותי לבלוג זה ,אז תודה והנה.

שיתוף אחרים בחוויות והתנסויות ,מניע ומביא השראה גדולה לשני הצדדים.

ברוררררררררר.........

זה מדהים כמה שזה עובד, העניין שזה של - להזמין.
חברה בדרך אלי,
אני חושבת שלא כל כך בא לי עליה?
למה?
כי הקשר איתה שיטחי לי מידי
למשל, היא עדיין לא דיברה איתי על הזוגיות שלה ואני מרגישה שיש על מה לדבר...
היא מגיעה ובלי שום הכוונה או רמיזה ממני
די מייד מספרת לי על הבעיות זוגיות שלה!


אני מזמינה שפע חומרי שיגיע אלי בקלות.

איזה כיף שכתבת! בבקשה תמשיכי

איזה כיף לקבל פתאום "עוד"...

לבנזוג שלי יש ילדות, ועכשיו נהייתי פתאום סוג של אמא,
אמא חורגת
אני אוהבת להגיד שאני אמא חורגת, וכשאומרים לי - אבל זה אמא רעה..! אז אני אומרת שאני אשנה את הקונספציה הזאת.
הרי זה דבר מאוד חשוב - לשבור את מסלולי החשיבה האוטומטיים.
ובינתיים זו נראית לי משימה מאוד מסקרנת ומעניינת.
הנסיבות מראות שאני באמת אמא חורגת טובה.
במצבים מסויימים יש לי יותר סבלנות והקשבה מלהורים האמיתיים, כי הם כבר רגילים ולי הכל חדש,
אז אני קולטת ועוזרת לצאת מכל מיני מצבים קשים כאלה של התעקשויות סתם,
שנובעים בעיקר מחוסר תקשורת.
זה מאוד מספק.

ואולי אם אקבל עוד תגובות אכתוב עוד.....

עוד

אין לי ילדים, וגם לא יהיו לי
עברתי את הגיל, נזכרתי מאוחר, הרכבת חלפה...
ואל תדברו איתי על אימוץ, כמו שמשום מה כולם טורחים לעשות
כאילו שאני לא מכירה את האפשרות הזאת
מסעות שיכנועים מנג'סים
לא רוצה לאמץ, תודה.
אולי אם זה לא היה כל כך יקר, אולי אם זה לא היה כרוך בכל כך הרבה בירוקרטיה, נסיעות התארגנויות
לא בא לי על זה
כנראה שהרצון שלי בילד לא עד כדי כך חזק.
הוא מספיק חזק בשביל שארגיש כאב כשאני חושבת על זה
מספיק חזק אפילו בשביל להזיל דמעה פה ושם, רגועה
מספיק חזק בשביל לחוש כאב כשבן זוגי, שעוסק בהנחיית הורים, מדבר איתי על זה מידי פעם
על הורות
הדבר הזה שאני לא אהיה...
זה מספיק כואב לי בשביל שמידי פעם אני אתבאס מ"מה חדש"
מכל התזכורות שיש פה על הדבר המרגש הזה, ההריון, הלידה, ההנקה.
כן, זה משהו שמאוד הייתי אוצה לחוות, אבל אני לא יכולה. ניסיתי.
זה כואב, אבל לא עד כדי כך שאהפוך עולמות בשביל זה.

@}

@}

תודה שאתן נכנסות הנה ומזכירות לי להמשיך
אני קוראת עכשיו מה כתבתי לפני יותר משנה ושמחה לדווח ש -
א. מצאתי את הבן זוג שלי, והוא נפלא.
ב. הלבטים שהיו לי אז, שביררתי בדמיון מודרך, והמסר שקיבלתי מעצמי - לעשות כמו שאני מרגישה
התגלו כטובים מאוד! בחרתי במה שראיתי לנכון וזה יצא מקסים!

התקופה ההיא, עם גשם האסימונים, לא היתה סתם.
הייתי במקום תקוע ורציתי לזוז, אז עשיתי דברים.
נכנסתי לתת מודע שלי, ניקיתי, איבקתי, ניערתי, שיניתי
וזה אכן עבד! הביא לתוצאות מרעישות!
החיים שלי השתנו לגמרי, ונהיו הרבה יותר טובים, גם בעולם הגשמי וגם התמלאו באהבה
מבן זוגי, מחברים.

כצפוי, הנוחות גרמה לי לעזוב את העבודה האינטנסיבית הזאת ופשוט להנות מהקיים.
לאחרונה, קולות רחוקים החלו להדהד בתוכי - מה קורה? זהו? הפסקנו לעבוד?...
אני הרי יודעת שעם ההזנחה תחזור המצוקה.
אז לשימחתי המציאות האירה לי פנים, הביאה הזדמנויות ואני שוב מתחילה ללמוד - אימון.
הפעם זה לא רק בקטע של "עבודה על עצמי" אלא עבודה לצורך יצירת עבודה, פרנסה.
ובמהלך הלימודים, עוברת בעצמי תרגילים, תהליכים...
אתמול היה השעור הראשון, וכבר יש תובנות חדשות.

עברתי סריקה מהירה על חיי, מתינוקות ועד היום.
ה בעיה שלי כיום היא שאני לא מצליחה להיכנס לתלם של התפרנסות.
כל עוד הייתי שכירה, המשכורת היתה מגיעה והכל היה בסדר, בחשבון בנק, אבל הרגשתי חנוקה.
לפני כ 4 שנים יצאתי לעולם העצמאות ומאז אני לא ממריאה...
לא מצליחה לפקס את עצמי, לכוון את עצמי ליצירת קריירה.
בסריקה שעשיתי בראשי ראיתי שזה לא פלא..
אף פעם לא התכווננתי להישגים.
שעורי בית היו תמיד עול שלא הקפדתי לקיים, הייתי עושה ת'מינימום ומעתיקה בהפסקות
אני זוכרת שפעם אמא שלי ישבה איתי וזה היה כיף, ראיתי שאני יכולה דווקא, אבל היא לא הסכימה לשבת איתי יותר
ולבד לא הצלחתי להתרכז וגם כשרציתי המוח שלי היה עף לאלף כיוונים ולא הייתי עושה בסוף.
ככה כל השנים כולל התיכון.
בצבא הציעו לי להיות מש"קית אבל דחיתי את ההצעה על הסף, מה השתגעתי לקחת על עצמי עוד אחריות, מרצוני הטוב?
כנ"ל לגבי המבדקים לקצונה.
אחרי הצבא הרעיון ללכת ללמוד באוניברסיטה גם נראה לי הזוי, לקחת על עצמי את עול הלימודים מבחירה, עד שסוף סוף הצלחתי לגמור עם זה.
מכיוון ההורים לא היה עידוד ותמיכה, להיפך. פחות הוצאות, עדיף.
וכך התנהלו להם חיי עם השקעה מינימלית בכל מה שקשור להתפתחות ולימוד חיצוניים.
כל הפוקוס היה על אנשים. גברים, חברות, בילויים ושיחות נפש.
בשלב מאוחר יותר, כשהתחלתי להרגיש שזה לא זה החיים שלי, התחלתי להשקיע בעצמי בכיוון של טיפולים.
פסיכולוגים, סדנאות, קורסים וכיו"ב.
זה דווקא התחבר טוב לעיסוק הראשי שלי - אנשים.
ועכשיו בזה אני רוצה להתמחות.
ללמוד פסיכולוגיה בגילי המופלג זה לא כל כך ריאלי. דורש יותר מידי זמן וכסף,
אבל תודה לאל בעולמנו הנוכחי יש גם לדרכים האלטרנטיביות ביקוש גדול
ואני מקווה שאמצא את הדרך לעשות מה שאני אוהבת - לדבר עם אנשים ולעזור להם,
גם להתפרנס מזה,
וגם להתחזק שוב בעצמי, להתחבר לעוצמות שבי.
אמן

_ואז הבקשה שלה היתה - פשוט להיות ככה. לשבת בשקט. היא התרפקה עלי, הקשיבה לנשימות שלי, לפעימות ליבי, פשוט להיות.
לא בדרך לשום מקום, לא כי צריך משהו, רק להיות ביחד, בשקט, ככה...
רק אז הבנתי שאף פעם לא היה לי את זה. אפילו לא כתינוקת, כי לא ינקתי...
ובאמת כאשה עם גבר, אין דבר שאני אוהבת יותר - לשכב חבוקים ולנשום ביחד. פתאום הבנתי למה..._

_נכון שלעבר יהיו תמיד השלכות על ההווה
אבל מה אנחנו יודעים על טוב ונכון?_

|אייקון נושמת עמוק, משחררת אנחת הזדהות|
שיהיה קל. שיהיה לך טוב!
באמת. שיהיה לך טוב.

גמני נכנסתי הנה בגלל השם... מזדהה עם תחושת האסימונים הנופלים... למשל בימים האחרונים זה כיף...

הזדהיתי עם

_ובפני הנמלים שלא הספיקו לברוח כשהשקיתי את בור הקומפוסט (למרות שחיכיתי להן)
וההזדהות איתם עושה לי לחשוב - מה אם כל מיני אסונות כאלה שקורים פתאום לבני אדם
ואנחנו מנסים למצוא בהם משמעות,
קורים רק בגלל שהם נמצאים בדרך של כח יותר גדול להגשמת מטרה כלשהי
ואנחנו רק איזה נמלה קטנה כזאת בדרך, שבמקרה דרכו עליה, אפילו בלי להרגיש?_

גם לי היו מחשבות כאלו... למשל כששטפתי רצפה בצבא ונאלצתי לשטוף נמלים (למרות שניסיתי להזיז אותן מהדרך...)... חשבתי שזה כמו שיש אצלנו שיטפון שהורס כפרים שלמים... המיקרו הוא המאקרו ולהיפך...

התרגשתי לקרוא את חילופי המיילים עם אמך... תוהה איך אמי הייתה מגיבה וחושבת שלא ככה...

יונה, תמשיכי לכתוב, זה כל כך יפה ומרגש!

גשם של התרגשויות (במיוחד הדיאלוגים עם אמא שלך) )': )':(-:}

אני מעבדת את האדמה שלי לגינה
ובדרכי נתקלת בהמון יצורונים קטנים וחסרי הגנה
רצים בהסטריה מנסים להמלט מהאסונות טבע שאני מפילה עליהם
משקה את בור הקומפוסט והנמלים מזדעקות ורצות מהר לפתחי המערות שלהן בדפנות,
חיפושיות נמלטות כשהשיח שהיה לפני רגע בית מוגן מצל ומזין נתלש מעל האדמה והן נשארו חשופות...
אני מתנצלת בפני השיחים שמקפחים את חייהם בגלל שאני רוצה לעשות גינה. הם היו שם קודם...
ובפני הנמלים שלא הספיקו לברוח כשהשקיתי את בור הקומפוסט (למרות שחיכיתי להן)
וההזדהות איתם עושה לי לחשוב - מה אם כל מיני אסונות כאלה שקורים פתאום לבני אדם
ואנחנו מנסים למצוא בהם משמעות,
קורים רק בגלל שהם נמצאים בדרך של כח יותר גדול להגשמת מטרה כלשהי
ואנחנו רק איזה נמלה קטנה כזאת בדרך, שבמקרה דרכו עליה, אפילו בלי להרגיש?

נכנסתי לכאן בזכות השם של הדף.

מדהים.
מאחלת לך להמשיך לצמוח.

קוראת אותך

התעוררתי עם חרדה קיומית מהחלום הזה.
מה שעורר אותה עוד קודם היה יקיצה מוקדמת מיללות של החתולה השכנה שלי, שבוכה בעלבון על כך שלא נותנים לה להכנס הביתה.
אחרי שנים שהיתה ישנה עם בעלתה, ההיא התחתנה ובהריון, הבעל לא אוהב שערות של חתול בבית - והחתולה הוגלתה.
זה היה כל כך עצוב, התחברתי לתחושת הנטישה שלה. ממש שמעתי את העלבון ביללה שלה.

שני אלה עשו לי להתעורר ממש לא טוב, עם פחדים על קיומי בעולם, על חוסר כסף, חוסר בן זוג, חוסר חוסר חוסר.
ובעיקר חוסר משמעת עצמית ושחיי גולשים לנוחות לא בריאה, משמינה ומנוונת. פחד.

נכנסתי מיד למקלחת, ותחת המים החמים נרגעתי קצת.
נזכרתי בספרון שאני קוראת עכשיו לפני השינה - "דיבור לאברים" -
ועברתי מאבר לאבר ואמרתי לו תודה - תודה רגל, תודה רגל ימין, תודה כף רגל שמאל, תודה כף רגל ימין, תודה ישבן רך ומרופד, תודה בטן עגולה, תודה לאברים הפנימיים, תודה לגב שמחזיק אותי, תודה ליד שמאל, תודה ליד ימין, תודה ראש, תודה מוח, תודה עיניים, אף, פה,
תודה לכל מה שיש.
זה מה שחשוב.

הבוקר התעוררתי מחלום מוזר ומוחשי,
הסתובבתי ברגל עם חברות ובדרך לעלות הביתה עצרתי ליד האוטו שלי כדי להכניס משהו שהיה לי ביד, ואני קולטת שמהחלון אני רואה את החוץ בצורה פתוחה מדי.
כשניסיתי לפתוח את הדלת המפתח התעקם לי, וכשהוצאתי אותו ונגעתי בו -הוא נשבר לשניים.
אבל התברר שזו לא הבעיה האמיתית - הדלת השניה, ממול - לא היתה שם.
מישהו גנב לי את הדלת של האוטו!
ליד המכונית היה משהו מפח, ובהתחלה חשבתי שרק פירקו לי אותה והיא שוכבת פה
אבל אז התברר שזה זוג אופניים, לא קשורות, מוטלות ליד האוטו שלי.
יש שם איזה גבר, עובר אורח, שעוזר לי להבין מה קורה פה כי אני ממש המומה.
מי ירצה לגנוב לי דלת? ועוד בצורה כל כך חלקה ונקייה, לא הרסו ולא לקחו כלום, רק את הדלת של הנהג.

האופניים נראות פריקיות כאלה, ורודות, ישנות, עם רמה גדולה, כאילו שהיו פעם אופניים לזוג אבל עברו הסבה ליחיד.
אני לוקחת אותן.
קצת מיוסרת להשאיר מישהו נחמד בלי אופניים, אבל יחד עם זה מתבקש שזה שהשאיר שם את האופניים הוא זה שגנב לי ת'דלת. אולי הוא גנב אותן מהמישהו הנחמד. אני חושבת אולי לקחת טביעות אצבעות מהן. להתקשר למשטרה. אבל זה נראה לי בזבוז זמן, הם במילא לא עוזרים.
אני נוסעת עליהן לבית של החברות שלי, מניחה את האופניים במדרגות ורצה לספר מה קרה.
ואני מקווה שאפשר לשכפל מפתח של מכונית משני חצאים של מפתח, כי אין לי ספייר (גם במציאות).
התמונה הבאה היא של מישהו שנראה נחמד, אבל זועף שמצא את האופניים שלו אצלנו במדרגות ופשוט לוקח אותן, אי אפשר לדבר איתו.

הלכתי היום למישהי שתעזור לי להקשיב לקול הפנימי שלי.
יש לי כמה החלטות חשובות להחליט בחודש הקרוב וזה נורא מלחיץ אותי.
היו לי רצונות די מוגדרים אבל פתאום קיבלתי הצעות ממומחים
שנראו הגיוניות, אבל לא הרגישו לי טוב.
אז חשבתי שאולי אני תקועה ולא משנה את דעתי מתוך הרגל, לא מתוך מה שבאמת נכון לי.

עשינו הרפיה עמוקה, וספונג'ה פנימית, והחדרה של אור
ובסוף תהליך ממושך שכזה, שאלתי את האני היודע שלי, או איך שקראנו לזה,
איך זה צריך להיות, מה נכון לי?
הוא ענה את כל מה שרציתי מלכתחילה, חוץ מדבר אחד!
נהייתי עוד יותר חשדנית אפילו ממה שהייתי קודם.
כל התהליכים האלה מתקבלים אצלי בספקנות לא קטנה, אבל כשאני כבר עושה את זה אני מתמסרת כמיטב יכולתי.
אם אני כבר פה, אז להיות פה עד הסוף. במידת האפשר.
שאלתי שוב אם זה קול של אמת נקיה או שזה קול הנוחות שלי
והוא אמר לי שאני אתחיל לסמוך על עצמי יותר, ושהכל יצא לי מתאים כי מלכתחילה
כי הבחירות שלי באו ממקום מחובר
וגם שאני אפסיק להבהל כל כך מההחלטות האלה, ושאתייחס אליהן כאל משחק של חיים
ואז דמיינתי שוב, מתחושה של עליצות וקלות
ושוב ראיתי שזה כמו שאני רוצה וזה מואר ושמח וכייפי.

וואו..


זה כל כך יפה ומלא השראה


תודה, @}

התרגיל שתיארתי למעלה, הפגישה עם האני הקטנה, היה בפורום בו גם אמא שלי נכחה.
כשזה נגמר והתיישבתי לידה, שאלתי אותה אם היא יודעת מה אני הקטנה ביקשה, והיא אמרה:
שתקשיבי לה.
היא ידעה, אמא שלי החכמה, שזה מה שהיה הכי חסר לי אז.

כמה שבועות אח"כ הייתי אצלה, הורדנו מהבוידעם ארגז עם מחברות מפעם.
היה שם גם יומן שלי ממזמן, כשהייתי בת 18-19.
היא רצתה לקרוא אותו והסכמתי, בתנאי שהיא תקריא בקול רם
שגם אני אדע מה כתוב שם.
וככה ישבנו שעות, היא אני ובן זוגה בסלון
והיא הקריאה את המחברת השמנה והמלאה הזאת, מלאה בכל החוויות שלי, המחשבות הפחדים והכאבים.
הם היו מרותקים, הם בלעו כל מילה. כשזה נגמר, הם רצו עוד! אבל לא היה שם.
זה היה תיקון מ ד ה י ם!
אז, גרתי בבית, איתה, אבל היא לא היתה שם בשבילי בכלל.
הזכרתי אותה רק פעם אחת, משהו כמו - אמא המפגרת כועסת עלי כי כך וכך..
היא צחקה כשקראה את זה, לא נעלבה. להפך, הסכימה איתי.
קיבלתי בשעות האלה כל כך הרבה הקשבה והתעניינות כנים מעומק לב, זה היה תענוג.
אבל היא היתה עצובה. חוותה שוב איזה אמא גרועה היא היתה.

בדרך הביתה חשתי כלפיה חמלה, כל כך הרבה ביקורת היא ספגה ממני על הגידול שלי
והיא זוכרת ויודעת שהיתה אמא לא טובה, וגם אמרה לי פעם שהגיע לי אמא יותר טובה,
שהייתי ילדה טובה כל כך. גם הרגע ההוא היה מקודש.

אז כשהגעתי הביתה, כתבתי לה את המייל הזה:

---

ממושקה יקרה שלי,

כואב לי שעשיתי אותך עצובה על העבר,
אז בשביל האיזון - רוצה שתדעי שאני גם זוכרת
את ימי האושר הצרוף באכזיב
את הכיף של הארוחות בדראגסטור
את החצאית הכחולה שסרגת לי עם האפרוחים
ואיך שהיית קוראת לי אפרוחה
את זה שהבאת את יונה לחיים שלי
את עטיפת הבד התכולה של הספר הראשון, שרקמת עליה כל כך יפה והשווצתי בה
את מלחמות הנשיקות שהיינו עושות
את אוירת הכיף והפאן עם החברות המדליקות שלך
את הבית הפתוח
את הידיעה שזה שאין לנו זה כי באמת אין ולא כי את לא רוצה לתת
את זה שהחברים שלי תמיד חשבו שאת אמא כיפית
את הראש הפתוח שלך
שאפילו ישבת לעשן איתנו פעם
ששמעתי ממך לא פעם שאני קרן האור של חייך
את שיחות הטלפון החמות שהיו לנו כשהתקשרתי עצובה מהצבא
ואת איך שהזדעקת והכחשת בשיחת טלפון מ X כשאמרתי לך שחשבתי שאת לא אוהבת אותי
את הפתיחות והתמיכה כשעשיתי הפלה
את תחושת הבית, הנקי, מסודר מקבל ומזין.
ועוד מלא דברים שלא עולים לי עכשיו
וכמובן את כל האהבה והשפע שאת מרעיפה עלי מאז שהכל השתנה...
ואיך שלפני כמה חודשים אמרת לי, בדמעות, שהייתי ילדה טובה והגיע לי יחס יותר טוב

נכון שלעבר יהיו תמיד השלכות על ההווה
אבל מה אנחנו יודעים על טוב ונכון? בתמונה המלאה.
אולי דווקא את התהליך הזה שאנחנו עוברות היינו צריכות שתינו לחיים שלנו
וזה בדיוק הדבר שנכון לנו.
מי אמר שאם הייתי פחות "שרוטה" ומתחתנת ועושה ילדים כמו כולם הייתי יותר מאושרת?
חסרים סיפורים שמעידים אחרת?
עכשיו טוב לי, ואת אמא נהדרת

וזה מה שחשוב.
אוהבת אותך.

הבת שלך.

---

למחרת בבוקר חיכה לי האימייל הזה:

נשמה שלי מתוקה ויקרה לי מכל

אני בוכה עכשיו. ואין לי מילים לתאר את הרגשתי. אני חושבת שאושר וצער גם יחד.
אושר על הדברים הנפלאים שכתבת לי. ואני שמחה שאת זוכרת (גם) אותם. וצער על "השריטה" הקלה שגרמתי לך.

אתמול בטיול - גם Y וגם אני - חשבתי על הדברים ביומנך. והצטערתי על תחושת פחד הנטישה שלך, שלדעתי הוא מיותר לגמרי.

את מתוקה ויפה וטובה וחכמה ושאפה ואין שום סיבה שינטשו אותך. אמנם אני אמא שלך - אבל גם כל הסובבים אותך חושבים ככה. אז יש סיכוי ולו הקלוש ביותר שתצאי מזה? וגם אם לא, שתדעי לך שאני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד ושתמיד אדאג לך עד סוף ימי. ושאני רוצה שיהיה לך רק טוב בחיים ושתמצאי את אהבת חייך .

נ.ב. את באמת יכולה לכתוב ספר - כשרונית שלי

נשיקות חמות
אמא

---

זה כל כך יפה שאני רוצה לחלוק את זה אתכם.

תודה על הליטופים הנעימים שלכן

אני לא כל כך ממשיכה כי באמת קצת נירדמתי,
יש לי זיכרון נעים מהתחושה הזאת של האנרגיה והתנופה
וגם קרו כמה דברים יפים ואני אמשיך.

מקסים,
מקווה שיהיה המשך

מקווה שיהיה המשך

@}

מקסים, תמשיכי

התובנה הבעייתית בכל בסיפור היא שזה דורש עבודה מתמדת.
לטווח הקצר זה עושה לי ממש טוב - התרגיל דמיון מודרך שעשיתי,
אבל אני יודעת שזה לא תיקון מוחלט, צריך לתת למים האלה ללטף עוד ועוד את הזיזים, להחליק את הצלקות.
דוגמא:
פגשתי את אני הקטנה. חיבקתי אותה, היא לא ממש התמסרה.
בתרגיל נתבקשנו לשאול אותה מה היא רוצה מאיתנו, לתת לה את זה, ואח"כ לקחת אותה הביתה, לבית שלנו הנוכחי. לבנות לה שם חדר.
פגשתי את החמודה הזאת, ושאלתי מה את רוצה?
היא אמרה - שתקשיבי לי...
אז הלכנו יחד לסלון (של פעם) ישבנו על הספה והקשבתי, אבל היא לא כל כך דיברה. היא לא יודעת לדבר. היא לא רגילה.
אף פעם לא שאלו אותה - מה שלומך? איך היה בגן? אז זה חרק לה..
ניסיתי לחבק אותה, לקח לה זמן לתת בי אמון.
ואז הבקשה שלה היתה - פשוט להיות ככה. לשבת בשקט. היא התרפקה עלי, הקשיבה לנשימות שלי, לפעימות ליבי, פשוט להיות.
לא בדרך לשום מקום, לא כי צריך משהו, רק להיות ביחד, בשקט, ככה...
רק אז הבנתי שאף פעם לא היה לי את זה. אפילו לא כתינוקת, כי לא ינקתי...
ובאמת כאשה עם גבר, אין דבר שאני אוהבת יותר - לשכב חבוקים ולנשום ביחד. פתאום הבנתי למה...
אז היינו ככה ביחד, וכשהגיע השלב לקחת אותה אלי, לא רצינו לבנות לה חדר. הייתי לבדי בחדר מספיק בחיים. היא רוצה להשאר איתי, צמודה, לידי.

חוויה מתוקה, מתקנת, מעצימה.
אני עדיין נפגשת בה מדי פעם, בגילאים שונים. יצא לי אפילו להניק אותה איזה יום, כשהייתי בתור ממושך במשרד הפנים. נראה לי אחלה ניצול של הזמן.
ממש חיבקתי אותה והינקתי אותה. {חוויה שלצערי שתינו לא חווינו (מקווה שעדיין) - לא המיניקה ולא היונקת}.
ואחרי כמה דקות כאלה, פתאום התישבה לפני אישה עם תינוק, בדיוק באותו גיל בו דימיינתי את עצמי. איזה מצחיק זה היה. סימן? את בדרך?

בחודשים האחרונים מגיע אלי המסר מכל הכיוונים - זה בידיים שלי
החיים שלי בידיים שלי
ברור שזה מסר ישן מאוד, "תעתועים" של ריצ'רד באך היה התנ"ך שלי כבר לפני שנים רבות
וכתאוריה כללית זה עבר לי המון פעמים ליד האוזן במשך השנים
אבל פתאום מגיעים גם הכלים לעשות את זה.
הכלי העיקרי הוא דמיון מודרך שכולל בתוכו היגדים חיוביים.
מסר נוסף שמגיע אלי לאחרונה מדבר על חיבוק, על קבלה עצמית
כשיש קונפליקט בין מה שאני רוצה ומה שצריך - להסתכל שוב על הצריך הזה.
הרבה פעמים מתברר שהוא בעצם לא כזה מלחיץ כמו שנדמה לי.
לא לבטל את עצמי כל כך מהר.

זו תקופה מלאה בתובנות בשבילי
כל הזמן אני רואה מחדש ומבינה ממה אני עשויה
כלפי חוץ אין הרבה שינוי - אבל מבפנים מרגישה תנועה מתמדת, התפתחות וצמיחה.

תקופות כאלה גם מפחידות אותי
אני פוחדת שזה יעבור והכל יישאר אותו דבר
הכל אצלי לוקח שנים, אני יש לי קצב אחר.
ולפעמים יש פאוזות ממושכות כאלה, הזמן שלוקח לדברים להבשיל.

אני עושה את הבלוג הזה כדי לדווח, כי דיווח משאיר אותי ערה
וכמובן שפידבקים יתקבלו בברכה.