פלוני אלמונית{{}}, אני מזמינה אותך לבחור לך כינוי לשם השיחה, כי קצת קשה להתייחס אליך כאל פלוני אלמונית גנרי ללא ייחוד

האם לך או לגרושתך היו מערכות יחסים נוספות אחרי הגירושים?
ז"א - האם הילדה שלך, שהייתה בת שנתיים כשהתגרשתם, חוותה אתכם כילה בזוגיות אחרת, עם משפחה אחרת, כנתון שאליו היא גדלה, או שהיא מכירה אתכם בנפרד פשוט וזהו?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

התגרשתי לפני כ 45 שנים.
אין לי קשר עם האשה שהתגרשתי ממנה, אך אנחנו נפגשים בימי הולדת של הנכדים.
במסיבת יום ההולדת האחרונה, הבת שלי ביקשה שנצטלם ביחד עם הנכדים. ואז היא הפתיעה אותי, וביקשה שאחבק את אמא שלה, או משהו כזה. וזו היתה הפעם הראשונה מאז הגירושים, שעמדנו והצטלמנו זה ליד זו.
אחרי הצילום, היא פתאום אמרה לי: אולי תחזרו? הייתי המום, וההלם שנבע מסלידה, ניכר כנראה בהבעת פני, כשהיא אמרה: מה יש? אי אפשר לקוות?

הבת שלי היתה בת שנתיים כשהתגרשנו. אין לה כל זכרון של חיים משותפים. אין לה שום זכרון של חוויה משותפת בין הוריה. לא אירועים משפחתיים, לא אירועי בית ספר, ואפילו בחתונה שלה, לא הצטלמנו יחד. היא לא יכולה לזכור את המריבות שלפני הגירושים. אך כל חייה, היא חוותה רק את העויינות שבין הוריה. המריבות והעימותים שהיו אחרי הגירושים, היו מרים וקשים יותר.

מסתבר, שגם אחרי כל השנים האלה, ללא כל זכרון של בית עם אמא ואבא, עדיין מקננים בה משאלות ילדות תמימות כאלה.
(אבא)

הכי חשוב לשמור על כבוד הבן\ת זוג לזכור תמיד שהי\ו ההורים של הילדים שלכם, ברגע של פירוק התא המשפחתי הם לא צריכים להתמודד גם עם סיכסוך או מלחמות בין ההורים שהם האנשים היקרים להם בעולם.
ברור לי זה עיצה שחוקה וידוע אבל אני בוחרת במודע לקדם אותה שוב, גם עם זה ימנע ויכוח אחד או מריבה פומבית, הרווחתי.

כתבתן כאן נפלא ומרגש. כל שבת שניה, תודה על השיתוף המפרה.
אני וותיקה בעסק והילדים כבר די גדולים, הקטן בצבא. הילדים שלי עברו מבית לבית. לבנות שלי ושל בן הזוג בשלב מסוים זה הספיק והן בחרו בבית של ההורה השני כמקום קבע. הבנים (שלי ושלו)עד היום מגיחים ללילה, שניהם עם פקל תרמיל משחת שיניים ותחתונים... מי יודע איך יזרום הערב...
אני ביחסים מעולים עם אב ילדי, כל החלטה התנהלה בדיאלוג מכבד. היה לי קשה עם ההחלטה של הבת שלי לא לישון אצלי, כאב מאוד, אבל כיבדתי את זה. עם הבחירה של הבת נאלצתי לשתף פעולה. האמת שלא הבנתי אז שזה הדבר הנכון, אלא שהמציאות זימנה מריבות אמא-בת מתבגרת שקבעו עובדה. אז השלמתי. וזכיתי בהזדמנות חוזרת בזמן הצבא שלה.
בפרספקטיבה של מרחק אני מרגישה בכנות שהפגיעה בילדים היתה לא טראומטית, והזמן וההתנהלות לאורך שנות הנפרדות איפשרו מקום לתיקון ובניה חדשה. הדגש הוא להתגמש מול הצרכים המשתנים של הילדים. אם מבססים תקשורת טובה עם הגרוש, קל יותר לשים דגש על טובת הילד.
גמר חתימה טובה

וואי, מתלבטת...לילה אצלך ולילה אצלו זה קשוח, לכולם

זה מצב עצוב וקשה מכל כיוון שמסתכלים.
אני מתנחמת אך ורק באמירה לעצמי ש-לא היתה לי ברירה. לא יכולתי להרשות לעצמי להישאר בזוגיות הזאת עם ילדה קטנה ושכל ריב נוראי יהיה מולה. לעיתים בלי שליטה במילים בתחושות במבטים, בגבולות המרחב האישי. הגענו בריבים למקומות איומים ומילים מזעזעות.
אז עזבתי רגע אחרי הריב הנוראי הראשון שנעשה מעל ראשה-היא היתה בת חצי שנה.
בתהליך הגירושין היו לנו עוד כמה ריבים כאלה קשים, שהיו מעליה ומולה., עם מילים קשות מאוד.ואז היה לי הכי ברור שזה הדבר היחידי והנכון לעשות.
ועכשיו אחרי הגירושין, מינון הריבים האלה כמעט אפסי.
וזה מחזק אותי בידיעה, שלא היתה ברירה.
והחיים המפוצלים האלה שלה קשים לי וכנראה שגם לה, ואני לא מסכימה איתם (והוא התעקש על לילה אצלי לילה אצלו). מתעקשת להגיד לה - בית עם אמא ובית עם אבא, ולא בית של אמא או של אבא.
הצעצועים הם שלך, לא של הבית עם אבא או של אבא/אמא. וכל התמודדות כזאת שוברת את הלב.
אבל לא היתה לי ברירה. הייתי חייבת לעזוב.
וזו התשובה היחידה שיש לי לתת לעצמי על המצב הקשה הזה.

כל שבת שניה
אני קוראת אותך וליבי כואב. אני בחרתי להתגרש מאבי ילדיי כשביתי היתה בת שנתיים ובני בן כמעט 6.
הם ישנו אצלו פעמיים בשבוע וכל שבת שניה. אני חשבתי שזה רע עבורם, שצריך שהבית יהיה יותר במקום אחד. הקפיצות בין שינה בבית אחד ואז שינה בבית אחר יכולים להוציא מהדעת. אבל האבא התעקש וגם הבנתי אותו.

היום ביתי בת 19 ובני בן 23. זה כמובן כבר עולם אחר והם יכולים לבחור היכן לבקר, כמה ואם לישון אצל אביהם.
אני השתדלתי לתת מילים לתחושות שלהם, אם הם עלו, וגם להיות קשובה לפעמים בהם הם לא רוצים ללכת. (דרך אגב, זה לא קרה הרבה בעיקר בגלל הרצון שלהם לגונן על האבא. זה קורה הרבה).

אני לא יודעת בת כמה את היום... חיבוק ענק ממני

אם הברירה היא בין הורים שלא מסתדרים בינהם, אבל חיים ביחד
או
בין הורים שלא מסתדרים בינהם, אבל חיים בנפרד
)ובואו, אילו הברירות היחידות שיש, אחרת פרידה לא הייתה בכלל על הפרק)

אני, כילדה שגדלה עם ההורים מהסוג הראשון, לוקחת בידיים פתוחות את הסוג השני (ויש לי עם מה להשוות - אחותי הקטנה הייתה בת פחות מ-10 כשההורים שלנו התגרשו, לה, החיים היו הרבה יותר יציבים, ברורית, טובים..והרבה פחות מתחים. ואת זה אני אומרת אחרי שנים של ניתוח והחלפת חוויות ילדות שלי, שלה, ושל אחרים שלי. כולנו בגירות ובגירים היום, רובנו עם משפחה משל עצמנו+ילדות וילדים)

באמת, מכל הלב.

החיים במשפחה שבה ההורים לא מסתדרים, אין חיבה, אהבה, כבוד, אכפתיות
יש המון פנקסנות וטענות הדדיות....הם חיים נוראיים ןילדים וילדות
השמן הזה, שהופך את החיים הזוגיים לטובים, או לכל הפחות, נסבלים, לא קיים במערכת יחסים כזאת

חוץ מזה, שאמא שלי הייתה כבוייה. זומבי. מתה מהלכת מבחינה רגשית לאורך רוב הילדות שלי.
זה פוגע לא פחות ואף יותר

היום היא היצור הכי מלא חיים שיש, באמת
יכלנו כולנו לראות אותה מתמלאת בחיים חדשים פעילים, יוצרים, אחרי הפרידה מאבא שלי

שקטה,
הפיתרון הזה יקר, וגירושים הם פיתרון יקר בכל מיקרה
אבל אני מודה שרק מלשמוע על הפיתרון הזה, לחשוב עליו, להפוך בו בראש לימין ולשמאל, עולים בי כל מוני הדים של טובת הילדים...
ו... כן. ילד שישן מידי יום במיטה אחרת זה... פשוט מחמיץ לב. כמה לטובתו שזה יהיה :'-(

הענין הוא כזה: אי אפשר לבחור בין זוגיות והורות מושלמת, לגירושים מכוערים. למיטב הבנתי, ובחוויה שלי, אילו לא האופציות שזמינות על השולחן.
כן. צריך לזכור את זה.
גירושים היא בחירה, מנקודת מבטי, של הרע במיעוטו. של איזה מצב גורם פחות נזק.
ומסתבר, שככזה, יש בו גם נזק. מובנה. רק התקווה היא שהתועלת גדולה ממנו.

כל שבת שניה
אני מקווה שזה ברור מה שאני מתכוונת להגיד: אני לא באה ואומרת שהנזק שלך הוא לא חשוב או לא משמעותי. חלילה.
להיפך.
אני סבורה כי נזק, או סבל, טמון בכל מצב של גירושי הורים. בני הזוג יכולים להשקיע כדי למסך, לרכך, לגרום צער ונזק מקסימלי. אבל... כן. ילד הוא ילד, והדבר שהוא הי רוצה בעולם זה לראות את אבא ואמא מהם נוצר מסתדרים ביניהם, זה הבסיס...
וכשזה לא קורה... יש נזק. ברור.

יחד עם זאת, ואחרי שהסכמנו על זה, אפשר לנסות לברר, בכל פעם בלב פתוח, מחדש, מהיא טובת הילד שלי. כעת.

הייתה לפני כמה זנן כתבה איפשהו על זוגות שמתגרשים ושומרים את בית המשפחה בשביל הילדים. הילדים ממשיכים לגור תמיד באותו בית וההורים עוברים כל אחד למקום אחר (בדרך כלל לדירה קטנה ואישית) ומתחלפים במשמרות בבית הקודם. כלומר כל הורה ישן כמה לילות בבית הקודם עם הילדים וכמה לילות במקום משלו.

כמובן שהפיתרון הזה יקר יותר מבחינה כלכלית ומצריך כנראה יחסים טובים ותקשורת ממש טובה בין בני הזוג. אבל לזוגות שיכולים לעמוד בזה יש לו יתרונות מסויימים, בראש ובראשונה היציבות לילדים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

השאלה מה גובר על מה. אם יש לילדים בית אחד המובן הפיזי, ומשפחה בטייטל אבל ההורים מאוד מאוד לא מתאימים ולא מנהלים זוגיות תקינה, איזה שריטה זה עושה לילדים בנפש.
כשהחלופה היא גירושין מהסוג המכוער, מלחמות והסתה . האם עדיף לשמור על שקט תעשייתי ולא לטלטל את הספינה, אך לחיות חיים של מתח ועצבות אצל שני ההורים (התלבטות אמיתי ולא תאורטית)

קופצת כאן ראש לבריכה לא-לי, ומשתפת מחשבה.
במעגלים שלנו יש זוג שזה מכבר התגרש, ולהם בן יחיד, בן שלוש וחצי.
הם גרים יחסית בשכנות, המעגלים החברתיים של הילד נשמרים, והמשמורת משותפת.
הילד ישן כל יום במקום אחר.
ואני זוכרת שכששמעתי על הסיפור הזה, הדבר הראשון והאינסטנקטיבי ששאלתי את בעלי היה: איפה המיטה שלו? כשהוא שם את הראש ונרדם כל יום במיטה אחרת?
לא יודעת למה בדיוק, אבל המחשבה הזו נורא העציבה אותי. נכמר ליבי עליו.
כי חשבתי על עצמי - שאני הייתי מתחרפנת לישון ולקום כל יום בבית אחר. גם אם זה בית יקר ואהוב, עם אנשים יקרים ואהובים. אני רוצה את אותה מיטה ואותה מברשת שיניים ואותו ארון... אלה שבבית שלי.
יכולים באמת להיות שניים כאלה? (זו שאלה, לא קביעה)
לתחושתי לגבי עצמי, אלו תנאים שהיה לי קשה להשלים איתם. שהיו ממלאים אותי בשאלות. שהייתי מרגישה בהם מפוצלת וחסרת עוגן. (זו אני, המקורקעת. שמעתי שיש כאלה שהם נוודים בנשמתם).
ואני בן אדם מודע ומבוגר.
כך שקשה לי מאוד לחשוב על ילד בגיל הרך שמתמודד עם סיטואציה כזו. האם הוא חש פיצול כזה? כששואלים אותו איפה המיטה שלו, מה הוא מרגיש? (אני מניחה שהתשובה האינסטינקטיבית תהיה ״יש לי שתי מיטות״, אבל האם באמת, לתחושתו הפנימית, יש לו שתי מיטות? או שרק אחת שמועדפת עליו והוא נאלץ לישון בעוד אחת? או שבכלל אין לו דבר כזה שהוא מרגיש שמהווה ״המיטה שלו״?)
מניחה כאן ומסתלקת לטובת יודעי ח״ן אמיתיים
ועל הדרך גם מניחה כאן חיבוק לכל הזקוקות לו

כל שבת שניה
אני מאוד שמחה שאת כאן
ובאמת לא באה חלילה כדי לערער
סומכת עליך שתדעי להיות כאן כל עוד זה מרגיש לך טוב ומיטיב, ולפרוש אם ירגיש לך מכאיב יותר מידי @}

קודם כל, את. חשובה ויקרה.

האמת שזו לא פעם ראשונה שאני שומעת מבת לגרושים את המשוואה הזו: גירושי הורים = חורבן.

היא הגדילה לעשות ותיארה את זה כך: יש בית שלם. בתוכו קורים כל מיני שברים קטנים. אבל זה בסדר. הבית שלם. הילדים בריאים. רוב הזמן הדברים בסדר, אז הכל בסדר.

ולמול זה היה הבית שגדלתי בו. מפורק לחלוטין. אבא ואמא ובת זוג שלו ובן זוג שלה והילדים של בן הזוג מנישואים קודמים והילדים המשותפים שלו ושל אמא והילדים של בת הזוג של אבא והילדים המשותפים שלה ושלו ו... כן. נשמע מסובך? נחווה הרבה יותר.

ואז, כך לדבריה, כל שבר קטן שורט אותך. מוציא אותך משיווי משקל. "שבר על שבר הושברתי"...

הרעיון הזה מתאים גם לדברים שתמרוש רוש כתבה על הרעיון של הסף (treshold): כאשר מגיע 'שבר' קטן על 'שבר' גדול למערכת אין 'מקום' להתמודד איתו (מסבירה בערך, תיכף אחפש קישור לדברי המקצוענית).

אז מצד אחד אני מבינה. ומאמינה.
שבשבילך השבר של הגירושין היה הגדול מכולם. מכת מחץ. כזו שקשה לקום ממנה.
אבל בשביל ילדה אחרת... עשויות להיות, אולי, מכות אחרות. לא ניראה לך?
הבסיס, כמו שכתבה תמרוש יפה, הוא האופטימיות, האמון בעולם בכלל ובקרובים בפרט. התקשורת בין ההורים לבין הילדים.

כל שבת שניה יקרה,
הכאב שלך גדול מאוד. זה מאוד עובר מקלדת. אני שולחת לך חיבוק גדול.

אני רוצה לציין שמסביבנו כל כך מקובל להתגרש, שהילדים שלי קצת מיוחדים בזה שהמשפחה הגרעינית שלהם יציבה (יחסית ).

אני מסכימה איתך שההורים מתגרשים זה מזה, אבל לא צמחי ויציבותם הכוללת לילדים, כולל הפן הרגשי.
מצד שני אני מכירה כמה וכמה ילדים שיש להם קשר רגשי מצויין עם בני הזוג של ההורים, ובכלל לא מרגישים שהמשפחה נחרבה או שבורה או שאין להם בית.
ברור שזה יכול לקרות- עובדה שזה קרה לך! אבל המשוואה גירושים=חורבן הבית (בכוונה כתבתי כך) אינה מחוייבת מציאות בכלל. המפתח הוא תקשורת קונקרטית בין ההורים אחרי הפרידה, ורצוי מאוד גם במהלכה.
אני נפרדתי מכמה וכמה בני זוג, אבל לא היו לי אז ילדים. מרוב בני הזוג ניתקתי קשר לחלוטין. לאדם עם ילדים אין פריווילגיה כזאת, כי זה עלול לפגוע בילד. לכן חייבים למצוא איך להפוך את היחסים הזוגיים שהשתבשו ליחסי הורות סבירים.

מלכה יקרה,
אני קוראת פה את הדברים, מכבדת את נקודות המבט שברובן שונות משלי, מסכימה עם חלק קטן, וחלק גדול כואב לי מאוד. משהו בי מתקשה לקבל ולהאמין ב-״עדיף שהתגרשו״ הזה, כמובן מהמקום שלי. גיל הנעורים זה אחרת, ולהיוולד לתוך מצב כזה זה גם אחרת (כשאתה נולד למצב נתון אז זה כמו הורות משותפת או משפחות אלטרנטיביות למיניהן).
אני פשוט הייתי ילדה ממש קטנה, שהחיים קרסו על כתפיה.
אני מסכימה עקרונית עם הגישה שאומרת שהומור ואופטימיות ותושייה הם דרך להתמודד עם חוסר הודאות והקשיים בחיים. וגם עם מה שנאמר פה, שבבסיס זה התקשורת והיחסים בין ההורים - ואם יש תיקשורת מחורבנת ונקמנית אז זה משליך על התוצאות ועל הילדים.

אז החלטתי שאני רוצה לומר עוד כמה דברים לסיום כי הדיון הזה קשה לי קצת. מערער אותי. אבל מלכה, אם את רוצה לשאול משהו מסוים או להגיב לי אז אסתכל ואשתדל לענות. אני ממש מרגישה כמה אכפת לך ואם זה יכול לעזור לך ולילדייך במשהו אתברך.
לפעמים, בתחילת הדרך, נראה ש-״להתגרש יפה״ זה קל. אבל שנים קדימה (בני זוג חדשים, עוד ילדים, הורה אחד מוצא בנזוג ואחר לא) דברים נוטים לפעמים להסתבך. שווה לקחת את זה בחשבון.
שנית, לדעתי הגיל הוא מאוד משמעותי. יש מחקר די ישן שטוען שהגיל הקריטי לגירושים של הוריפ מבחינת השםעה על הילדים זה בין 3-5. מבחינתי האישית זה נכון. כי לי כבר היתה תפיסת ״הבית אשר נחרב״.
עכשיו זו לא אמירה לגבי כן/לא להתגרש, אלא לגבי שימת לב לדברים. כבר אמרתי שלפעמים השבר לבני הזוג ככ גדול, והצעד ככ משמעותי, שיש דברים שנדחקים הצידה - ולפעמים זה הדבר שהוא כביכול חשוב מכל.

מה שהייתי מבקשת מהורים שמתגרשים:
לא לשכוח לראות את הילדים. לראות אותם. לא את ״הילדים״ במשמורת, איפה עושים חג, מי מביא מתי. את הילדים.
המשפחה שלהם מתפרקת, ולא יהיה לזה תיקון. אולי תהיה צורה אלטרנטיבית, אבל בית משפחה - אבא ואמא וילדים - לא תהיה. לא במובן שהיתה.
שוב, לא כדי שתכו על חטא, או שתתגוננו, רק כדי שתבינו. שתזכרו.
והתקשורת: שתהיה מכבדת, ראויה, נקייה. הם אוהבים אתכם. את שניכם. אתם כל עולמם. ועכשיו עולמם מפוצל, ואם נכנסות פה טינות וקטנוניות ונקמנות כי לזה יש בן זוג ואמא שלך ככה ואבא שלך ככה - אוי ואבוי לקטנים האלה, שנמצאים באמצע שדה הקרב וצריכים לבחור נאמנויות וצדדים.
תשתדלו לגור במרחק סביר כך שחיי החברה והלימודים והמסגרות והחוגים יוכלו להתנהל כרגיל.
ותמיד, תמיד, תמיד תדאגו שהם ידעו שאוהבים אותם ושאכפת לכם מהם.

_ואני חושבת: איך הייתי רוצה לגדל את ילדי, בתוך חוסר הוודאות המזעזע הזה?
והתשובה הנוכחית, הראשונית שלי היא: הייתי רוצה לגדל אותם במצב תודעה שבו קשיים גדולים ואסונות הם חלק מהחיים, נתון בסיסי בלתי מפתיע, והאהבה וההומור והיוזמה והאופטימיות והיכולת לטפל בעצמך ולתמוך בזולתך נשמרים ומשתפרים גם בתוך מצוקה חומרית, אבל וצער_
משפט כל כך חשוב. במיוחד בזמנים האלה. תודה תמרוש.

תמרוש רוש וואו הגעתי "במקרה" (לאמאמינהבמקריות), זיקוק של מחשבה מדויקת וחדשה לשאלה
איך הייתי רוצה לגדל את ילדי, בתוך חוסר הוודאות המזעזע הזה?_

הפיסקה האחרונה לגריון וגם למסגור...

מוסיפה כילדה להורים שהתגרשו כשהייתה בת 17:

הוקל לי כשהתגרשו.
שנאתי לחיות בבית הזה, עם ההורים המתוחים האלה
הקשר ביני ובין ההורים שלי היה..ידעתי שהם אהבו אותי, הרגשתי בזה, אבל לא הייתה להם אחיזה הורית בי מאז שאני זוכרת את עצמי. המון היפוך תפקידים (כל העניינים שלי מול המורים והמורות עוד ביסודי פתרתי בעצמי, ברמת בגרות שלא מוכרת לילדה בת 6,7,8...אמא שלי גילתה רק בדיעבד על דברים וכעסה מאוש על המורים, אבל זה לא עזר לה -כדי לחסוך ממנה קושי וממני את האכזבה/קושי שלה, טיפלתי בדברים בעצמי מול המערכות, ובכלל. אבא שלי לא היה קיים מבחינה רגשית בשבילי באותה התקופה)

בשלב מסויים, אני יצאתי מהבית ללמוד במקום רחוק, ואחים שלי הפכו להיות "ילדי ברזלים"כי, וול, היה רע, ממש, המתח הזה בבית. ההישרדות הרגשית.

הוקל לי, לנו, כשהם נפרדו.
אמא שלי פרחה ממש אחרי הפרידה - פתאום נכנסה לחיים שלנו מישהי חזקה, יציבה, עם עמוד שדרה, שלא מוותרת על הקשר איתנו וגם פנויה רגשית להכיל אותו

אבא שלי..נשאר אותו הוא. אותו קורבני.
ויש לי אהבה עצומה כלפיו, כן? הוא חי איתי בבית תקופה, כשהיה צריך מקום לחיות בו.
חרא בן זוג הוא היה.

אחותי הייתה בת פחות מ-10 כשהם נפרדו, והחיים שלה כבר היו אחרים לגמרי, הרבה יותר רגועים ושקטים ו- טובים
קצת קינאתי בה בעבר על הילדות שהייתה לה שלא הייתה לי.
ובו זמנית שמחתי בשבילה המון, שהיא גדלה עם אמא שלי בגלגול שלה של אחרי הגירושין, ולא עם האמא שאני גדלתי איתה.


כשאני מסתכלת על הילדה הגדולה שלי, שמאבא שלה אני פרודה מאז שהיא זוכרת את עצמה ואפילו עוד קודם - היא לא מסכנה שקרועה בין שני עולמות.
היא בעלת בסיס יציב ואיתן, איתי, ולפעמים הייתה רוצה להתפצל לשניים כדי להיות בשני מקומות בו זמנית
אבל מאחר וגם אני, כאישה בוגרת, הייתי רוצה להתפצל לשניים ושלוש, בלי קשר לבית בו גדלתי (אלא כי הבחירה בין לצאת להתקשקש עם חברה או להיות עם הילדות בבית או לנסוע לחברה שצריכה עזרה או ללכת למסיבת יומולדת - היא בחירה שגורמת לי לרצות לרקוד על כל החתונות, ולהתאכזב שאי אפשר D-: ) זה פשוט שיעור חשוב שאני יודעת שילווה אותה כל חייה, כמו את כולנו

מלכה, תודה על פתיחת הדף!
את מוזמנת למחוק את ההודעה כשתראי אותה.

היי, יקירות,
אני שמחה על הדיון שהתפתח מאוד. וגם התעודדתי מהדברים האחרונים שנכתבו פה.
אצטרף בשמחה לדיון

לילדי יש הרבה חברים שהוריהם גרושים, וזה לא נראה בכלל טראומטי עבורם. אני חושבת שזה קשור לכך שההורים מתקשרים. במשפחה הכי מורכבת שאני מכירה (זוג של חברים של האיש שלי וחבר שלו-כלומר זוג והגרוש של האשה, וגרנו ממש בשכנות שנה) יש ׳בשרשרת׳ 5-6 הורים וכשבעה ילדים, והם נפגשים לחג המולד ופסחא ומדי פעם לחופשות כולם ביחד. למרות שטווח הגילאים ענק (הגדולה היתה בת יותר מעשרים ועם בן זוג כשהקטן היה תינוק), היתה תחושה חזקה של אחאות בין האחים, ולא תחושת חצי אח לא שייך.
בשתי משפחות של חברים שלנו שבהן המצב בין ההורים לא טוב, הילדים סובלים. ההורים לא מצאו דרך לתקשר, הגירושים היו מכוערים, אחד ההורים או שניהם מנסים למשוך את הילדים לצד שלהם כולל חיכוכים והכפשות, והמצב די מכוער, כולל ילדים שמסרבים להפגש עם אחד ההורים, או הפרדה בין האחים- חצי לה חצי לו

אז מנסיוני בתצפיות על גירושין המפתח לחיים טובים אחרי הגירושין עם ילדים הוא תיקשורת, כי אי אפשר להתנתק לגמרי בגלל הילדים. לכן חייבים למצוא את הדרך להיות איכפתיים במידה, להתגמש במידה, לדאוג שההסכם יהיה הוגן לשני הצדדים, ולהתחשב בטובת הילד (לדוגמא- מגורים של כל אחד מההורים במרחק שיהיה סביר לילד).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מכירה מקרוב מאוד ילדים כאלה.
מכירה ילדות (כמה, לא אחת!) שגדלו ב-2 בתים. בתים טובים. והן מרגישות לא שאין להן בית, אלא להיפך: שיש להן יותר מבית אחד.
אני חושבת שמאוד מאוד חשוב הקשר עם הילד, התקשורת, הרגישות, הקירבה. זה קובע הרבה יותר מענין הגירושין.
אני מסכימה ככ עם מלכה: ההורים קובעים הכל: איפה גרים, איפה לומדים, מה קונים, מה אוכלים. השאלה מה מצב הילדים תלויה בהתנהלות ההורית בקשר שלהם עם הילדים ולא בהחלטה זו או אחרת.

ועוד דבר...

ממה שאני ראיתי ישנם ילדים שממש מרגישים שהפרידה בין ההורים הייתה לטןבתם ולרווחתם...

מהמפגש הלא מייצג שלי עם ילדים להורים גרושים, פגשתי כל מיני תגובות ששקפו תתחושות שונות:

התחושה של החמצה גדולה ומשאלה לאיחוד מחדש
התחושה של הקלה ורווחה גדולה
התחושה של בית חדש ומשפחה מורחבת
התחושה של פגיעה בשייכות ובבטחון
התחושה שאפשר לצאת ממצוקה גדולה וליצר מבנה אחר
התחושה של שמחה על הרחבת משפחה

וכו וכו

משערת שהיו כבר מספיק מחקרים איכותניים טובים
שמספרים על כך במבט נרחב יותר.

כל שבת שניה
קודם כל בחרת ניק יפיפה!!
ותודה על זה,
בהחלט עוזר לתקשורת...

לצערי, ממש קצרצרה בזמן
אבל הרגשתי ממש חייבת להשאיר פה סימן שקראתי
והדברים שלך ממש מעוררי מחשבה!!!

אני ממש אשמח שתעלי את הדברים מנקודת מבטך,
ואחזור להגיב בפירוט...

ו... בעלת הבית
תני רמז אם נוחה לך השיחה שהתפתחה אצלך בסלון או שנעבור עם הדיון הזה דירה...

מקווה שדבריי מתקבלים מתוך המקום שהם נאמרים ושאני לא מעליבה או פוגעת... אם כן אני ממש מתנצלת
אני מדברת מהלב ומאיכפתיות
אבל אם זה לא מתאים לכן עכשיו תגידו לי או תמחקו את הדיון או תעבירו אותו למקום אחר

ובכל זאת חייבת להגיד בצער רב,
שעדיין לא פגשתי ילד גירושים מבוגר שמאמין באמת ובתמים שההורים שלו ״עשו לו טובה״ שנפרדו. זה קטע של טינאייג׳רים בעיקר, והוא נוטה לעבור ברגע שאתה מבוגר ובעיקר כשיש לך משפחה.
שלא נדבר על החגים... שעכשיו נזכרתי... בעעע...
כולם קצת מצולקים ופעמים רבות באופנים דומים.
ממליצה לכן לראות תוכנית של ערוץ 1 ״סליחה על השאלה״ עם ילדים להורים גרושים. הזדהיתי שם עם הרבה מהדברים ואני חושבת שזה יכול להיות מאוד אינפורמיטיבי בשבילכן.

ושוב אני רוצה להגיד שלא באתי לחרוץ דעה או לרפות ידיים או להגיד שלהתגרש זה טעות ונזק לילדים וכו
לא יודעת מה המקרים אצלכם.
אצל ההורים שלי בהחלט טעות ונזק לילדים עד היום כולל.
מקווה שאצלכן לא ורוצה!! וכותבת כאן!! כדי לעזור שאצלכן זה לא יהיה ככה.

מלכה, עונה לך בינתיים פה ובעלת הדף ואת תחליטו אם רוצות להעביר או לא.
חשבתי על הדוגמאות שלך. בעצם אני מבינה מהן שאת אומרת - יש עניין של אחריות הורית, זה מעצם הגדרת התפקיד של ההורה, מחליטים, משפיעים, טועים... ואם הכל מתוך רצון בטובת הילד אז מה ההבדל בין גירושים ורילוקיישן.
אז מצד אחד נכון, אין הבדל.
מצד שני, כל ההבדל שבעולם.
כי זה בית. זה בסיס. זה יסוד. זה משהו שמתפרק לילד על הראש. לא יודעת על אילו גילאים מדובר אצלך, אבל בגיל שלי (3-4) זה היה קריטי. וגם - ראוי לציין לטובתכן ולרעת ההורים שלי - שהם לא הסתדרו, לא דיברו, לא נכנסו אחד לשני הביתה, היו במעין מלחמה קרה תמידית זה נגד זה, גרו רחוק אחד מהשני (קריטי לעניינים חברתיים) ועשו בערך את כל הטעויות האפשריות.
אני ממש מרגישה איך הדבר הזה מלווה אותי בכל יום ויום מחיי. כאילו זה לא העבר שלי אלא ההווה שלי. ההתמודדויות שלי בחיים בנושאים קריטיים - משפחה, מחויבות, זוגיות, אמון, ביטחון, בדידות, יכולת אהבה עצמית - אני רואה איך המון מהמוקשים האלה נטמנו שם.

זו אני, האלמונית. החלפתי ניק לבקשת מלכה כדי להקל על הזיהוי.
קודם כל אני רוצה לומר גם למלכה שוב וגם למתלבטת שלא באתי להעביר ביקורת על ההורים או האימהות אלא להציג את הפרספקטיבה של מי שעברה את זה כי נראה לי שהיא יכולה להיות חשובה למי שנמצא בתהליך ועוזרת למודעות ואולי, והכי חשוב, יכולה לעזור לילדים שלהם כרגע, שזו המשאת נפש שלי והמתנה העילאית שאני יכולה לתת להם מתוך הזדהות והבנה עם המצב שלהם.

מתלבטת, שאלת לגבי הבת בלי בית. גם למלכה היו שאלות. אתן קודם קצת רקע.
אנחנו שני אחים, בן ובת בהבדל של שנתיים. אחי הוא הבכור. ההורים שלנו ״חרקו״ עד שנפרדו כשאני הייתי בת 3-4 ואחי 5-6, והגט הסופי התקבל בערך שלוש שנים מאוחר יותר (בשלב שבו תכלס לשניהם כבר היו בני זוג).
ההורים נגררו בתחילת הקשר בין שתי ערים בארץ (מרחק של כשעה נסיעה ביניהם), ובסוף התהליך כל אחד מהם נשאר בעיר אחרת. בזמנו לא היה נהוג משמורת משותפת והיינו בחזקת אמא בעיר שהיא גרה בה כשאבא בא לבקר אותנו פעם בשבוע ולקחת אותנו לישון אצלו כל שבת שנייה ומחצית מכל החופשים.
אתן כבר יכולות לתאר לעצמכן איך חיי החברה שלנו נראו... (הפסדתי חצי מהכל תמיד, מסיבות כיתה, ימי הולדת תנועות נוער וכו׳, וכאמור גירושים לא היו נפוצים אז וזה פגע מאוד במעמד החברתי ובתחושת השייכות).
עוד דבר הוא שפעמים רבות זה לא שרוצים לקחת אותי ולהיות איתי, אלא רוצים ״לקחת את הילדים״ ו״להיות עם הילדים״. לפעמים הייתי צורחת שאני לא רוצה לנסוע, בעיקר בגיל קטן, והיו לוקחים אותי בכוח. למיטב זכרוני בלי לדבר או להסביר, פשוט לקחו אותי בוכה וצורחת.
במאמר לא מוסגר אציין שאחי היה ילד נוח ממני וזכה ליחס אחר ועל פניו משופר, ואני תמיד הרגשתי ״קשה״ ו״בעייתית״.

ועכשיו מרחיבה את עניין הבת-בלי-בית:
תוך פחות מחמש שנים לשני ההורים שלי היו בני זוג שהם התחתנו איתם ונשואים להם עד היום ויש להם איתם ילדים. וזה מה שאמרתי, שלהם - ההורים - שלקחו את ההחלטה לפרק את המשפחה שלנו, יש את הפריביליגיה להקים ולבנות להם תא משפחתי חדש וחלופי ושלם. לנו, הילדים, שלא בחרנו שום בחירה, אין את הפריביליגיה הזאת. ואנחנו תמיד חצויים: רגל כאן ורגל כאן. לא לגמרי חלק מהמשפחה הזו ולא לגמרי חלק מהמשפחה הזו.
עד היום אני לא יודעת לאן ואם אני שייכת, ולא יודעת מי המשפחה שלי. לא יודעת אפילו איך לקרוא לאחרים (אבא חורג? אחים? אחים למחצה?)
אפילו אחי, שלא הסתדרנו כילדים ויש בינינו גם הרבנ ובעיקר שהחוויה שלו בילדות היתה שונה לגמרי משלי תמיד אמר שהמשפחה שלנו זה הוא ואני וזהו.

עכשיו, ברור שההורים שלי לא השכילו לפעול במודעות בהמון תחומים, ובהחלט יש לי כעס עליהם למרות ההבנה.
פשוט לפעמים נראה לי שהפרידה היא שבר כל כך גדול לבני הזוג עצמם, שהם במובנים מסויימים כאילו מתרכזים בילד אבל בעצם מתרכזים בכאב שלהם ובשיקום שלהם, ואז ״הילד״ הוא יותר דימוי מאשר ילד אמיתי, והילד האמיתי נשאר בצד הדרך.

והאם תוכלי להבהיר - מה עזר לך כילדה (או מה לדעתך היה עוזר) במצב הנתון של גירושים?

פלוני אלמונית
אשמח להבין ממך. אמרת בת בלי בית.
למה התכוונת?
אני מאמינה שהמעברים מבית לבית הם בעייתים ומייצרים חוסר יציבות בילדי הגירושים.
אבל לא הצלחתי למנוע את זה.. הוא רצה חצי חצי וזהו.
מעבר לזה יש לה זוג הורים אוהב וקשוב, שיחסית מסתדרים ביניהם. לא קורה לה שום דבר לא נעים "מעל הראש".
כואב לי על הסגנון חיים הזה שנפל עליה, על כך שתמיד מישהו חסר ביום יום שלה, פעם אמא, פעם אבא.
אבל המעבר בתים, פשוט כואב לי הכי בשבילה...
אשמח להארה

מלכה,
חשוב לי להגיד קודם כל שממש לא קראתי את הדברים כביקורת. את אמא שאכפת לה וששואלת שאלות והלוואי שההורים שלי היו גם יותר שואלים. מצד שני אני עדיין בעקשנות חשוב לי להעביר את הצד של הילדים שהרבה פעמים נשכח וגם לציין שאני ממש לא בקטע של הילד מעל לכל (נגיד בדוגמה של הרילוקיישן לא בטוחה מה דעתי ואם היה נכון לחזור בשביל הילדה).
מציעה שנעביר את הדיון לדף שלך? כי אנירואה שזה נוגע לך אישית ויש לך הרבה שאלות ולא בטוח זה מתאים פה לבעלת הדף.
בזמן שתעשי את זה אני אחשוב על מה שכתבת ואיך לענות וגם אבחר ניק. נתראה שם מאוחר יותר (-:

פלונית אלמונית,
אני רוצה רגע להתייחס ולשאול לגבי הדברים מאירים שכתבת. חשוב לי להדגיש שאני חלילה לא באה לתקוף מולך, אלא לפתוח את הנושא לדיון ולהבין טוב יותר את עצמי ואת עמדתי בנושא

מקווה שהדברים יקראו באוירה החיובית בה נכתבו @}

אני רוצה להפריד רגע בין 2 חלקים:

• ההחלטה על הגירושים עצמם
• אופן ההתנהלות בתוכם ולאחריהם במשך השנים

כתבת:
המכאוב שלה נובע ישירות מהחלטה שההורים שלה לקחו
שזו אמירה מאוד עצמתית
לרגע אפילו כמעט ביצבצה לי ממנה האשמה
במישנהו יכולתי לראות אותה, נקייה, שלמה ותמימה... כמו אינסוף החלטות אחרות שהורים לוקחים ומשפיעות בדרך זו או אחרת על הילדים שלהם: לצאת לרילוקיישין או לפוסט דוק בחו"ל, לעבוד בהייטק כולל בשעות לא שעות, להתחנך בבית, להשקיע בפסנתר...

אני בכוונה מציגה קשת של החלטות
בכל אחת מהן יש רכיב של הורה שלוקח בחירה
ורכיב של ילד שסופג ממנה תוצאה
זו האחרונה יכולה להיות כרוכה באושר או במכאוב, וזה תלוי בכל מיני גורמים מסביב, שנינח להם, לעת עתה.

לגבי כל אחת מההחלטות הללו, אני רוצה לעשות את אותה ההפרדה שניסיתי להגדיר קודם:

• עצם ההחלטה
• ההתנהלות לאחריה

כי את ההחלטה ההורים לוקחים מנקודת מבטם
אני מקווה שכולם לוקחים בחשבון את טובת הילד ומקווים להיטיב עימו בצעדייהם, ככל שהם בוחרים בהם.

אבל אחר כך מגיע הילד בעצמו.
ואם השנים הוא גדל ואולי גם יודע להגיד בעצמו מהיא טובתו. על אף שזה עשוי להיות מבלבל, ולא קשה "לשטוף את המוח" לילד צעיר, באופן כזה שגם בבגרות הוא יצטרך עבודה עצמית, כנות והרבה הסכמה לכאוב כדי לברר מהיא אכן טובתו...

אני מתכוונת להגיד שאך טבעי הוא שהורים בוחרים. זו דרך העולם. השאלה היא מה קורה כשלילד לא נוח עם הבחירה שלהם. ולא תמיד המצב הוא הפיך, אפילו כמעט תמיד... לא.

דוגמא: זוג יצא לשליחות ציונית בחול, עם ילדה בת 4.
הילדה גדלה ובכיתה ב' כבר היה ברור שקשה לה מאוד מאוד להתאקלם, אז הם בחרו לוותר, לקצר את השליחות שנקבעה ל5 שנים ולחזור.

הם חזרו לישראל והילדה התחילה בכיתה ג'
היום היא מתבגרת.שמתקשה לסיים בגרויות. לדעתה, היא סובלת מקשיים לימודיים היות ופיספסה כיתה א ו-ב בישראל.

מה יש לנו כאן:
ילדה שהמכאוב שלה נובע מהחלטה שההורים שלה לקחו.
ואף שהבינו את המכאוב שלה, והסכימו לחזור לטובתה
היא עדיין לא הייתה ולא תהיה כאן בכיתה א'
ועדיין לא מתיישב לה האם כותבים אמא או אמה

(מקווה שלא יצאתי מגוכחת באתר של חנב"ים עם הדוגמא הזו. ניסיתי להביא דוגמא שיש בה כאב אבל ברור שכולם לטובת הילדה)

מה את חושבת על הילדה הזו?

אני לא באה להקטין את הכאב של בת להורים גרושים, חלילה, רק להבהיר שהכאב הזה מובנה בתפקיד ההורות...
למעשה ההורים בוחרים להביא ילד לעולם
והשאלה האם הוא בוחר להגיע לכאן מאוד פילוסופית...

וואיי, יצא לי ארוך ואני לא בטוחה שהצלחתי להעביר משהו... נאלצת לשלוח בלי לקרוא, אחזור אחר כך

פלונית אלמונית יקרה,
בתור מתגרשת בעתיד (או למעשה כבר בהווה )
הדעה שלך מאוד יקרה וחשובה לי.

אני רואה בה הזדמנות באמת להבין את הדברים מנקודת מבטך, שהיא מאירה ומדוייקת, לאור הניסיון האישי שלך, ו... גם הוותק.

אני מודה לך על הדברים שכתבת,
קראתי אותם שוב, ושוב, ושוב
אני ממש אשמח שהדיאלוג הזה ימשיך,
ואם תבחרי לך כינוי - זה רק יתרום לטובת הענין.

מתלבטת יקרה,
רוצה לתרום לך מניסיוני כבת להורים גרושים.
מקווה שלא יתלהמו עליי... אבל אני מדברת מדם לבי ורוצה להעביר את הצד שלי.
דבר ראשון - את צודקת. הבת שלך תחווה מחסור, חריגות ושוני. אמנם היום, לאור ריבוי מקרי הגירושים, הרבה פחות מאשר בזמני (אחי ואני היינו היחידים עם הורים גרושים ברדיוס של קילומטרים על גבי קילומטרים).
ובניגוד לדוגמאות שניתנו פה, של הזיהום וכו, המכאוב שלה נובע ישירות מהחלטה שההורים שלה לקחו.
עכשיו אני לא אומרת שום דבר על נכונות ההחלטה הזו, ורוצה להאמין שהיא נלקחה בכובד ראש ובטוחה שהילדה היתה המחשבותייך.
מה קורה לפעמים? מה חשוב לי לחדד?
שאין לה צד בעניין. היא לא מחליטה. דברים קורים לה.
היא עוברת מבית לבית כי אתם בחרתם בכך. לא היא.
היא נולדה לאבא ולאמא האלה כי הם רצו בכך ובחרו בכך. לא היא.
לא מדובר על ״לפצות״ אותה על החסר כי אי אפשר.
אני רק מדברת על מודעות. מודעות לכך שהמצב הזה נכפה עליה, ו-כן, הוא נכפה עליה כתוצאה מהחלטה שההורים שלה לקחו.
זה לא אומר שהיא לא אהובה, ושלא יוכל להיות לה טוב, וכולי. אני לא יודעת. יודעת להעיד על עצמי: אני בת בלי בית. והתחושה שלי לפעמים היתה כאילו אני שק של תפוחי אדמה שזורקים אותו ממקום למקום.
ברור שזה לא חייב להיות ככה.
אבל אני חושבת שהרבה פעמים הורים עסוקים בטרדות (המוצדקות!) וחיכוכי משמורת כלכלה וכו, שהעניין הזה של הילדים נשכח. הם הופכים לנתון אינפורמטיבי.
אני פשוט רוצה להאיר זרקור על זה שלפעמים כאילו מתעסקים בילד והילד נשכח בדרך.
אני מניחה שלפי הדברים שלך את בתודעה וחשוב לך ואני חושבת שהמודעות שלך פה היא חשובה מאוד ויכולה לעזור, לא בקטע של ייסורי מצפון אלא בקטע של להבין שהילדה עומדת במצב מסויים מתוך בחירה שלכם והבחירה הזו יכולה לגרום לה למצוקה.
ועוד דבר שחשוב לי להגיד:
ההורים - שמקבלים את ההחלטה להתגרש - יכולים להתחיל מחדש. יכול להיות להם פרק ב׳ ותהיה להם משפחה חדשה ושלמה, עם ילדים ואבא ואמא.
ילדי הגרושים אף פעם לא יכולים להתחיל מחדש. הם תמיד הילדים של האבא הזה והאמא הזאת.
חשוב לזכור.
לא כדי לצער אותך חס וחלילה אני אומרת את הדברים. פשוט אולי זו זווית מהצד של הילדים שאני שומעת ומכירה מהרבה נוספים חוץ ממני.

מלכה, כתבתי, והכל נמחק, ואז נכנסתי שוב, וכתבת כל מה שנמחק לי! כולל הנשימה! ועוד יותר מזה. אז תודה!

כתבתי גם שאני מכירה ילדים שסובלים מזה שהוריהם לא נפרדים, וגם ילדים יחידים שמאושרים מכך שהם יחידים.
בכל מקרה, המצב הוא שלילדה שלך יש אמא ובית והיא מטופלת היטב, וכנראה יהיו לה חיות, ויש לה אבא ובית והיא מטופלת היטב, ויש לה חיות. זה מצב ממש טוב! היא מרגישה אהובה, וזה העיקר.

__אני במרדף מתמשך כדי לייצר לה סביבה ומציאות שאין בהם שום חוסר
תעצרי כאן @}

הרצון הזה משותף להרבה הורים: נשואים, גרושים, יחידנים ואחרים.
המון אימהות בכל העולם מנסות לייצר לביתן סביבה ומציאות שאין בה שום מחסור אבל... הן לא תצלחנה. לעולם, הילדות תכלול שמחה וכאב, פחד ואהבה, בדידות ותקווה.

ההבנה הזו לרגע מפחידה. מצערת.
הילדה שלי תחווה מחסור?! אוי.
ואני לא אוכל למנוע אותו ממנה?! אוי ואבוי.

אבל ברגע השני היא משחררת. מרגיעה.
הילדה שלי תחווה מחסור? מסתבר...
ואני לא אוכל למנוע אותו ממנה? לא. וזה גם לא התפקיד שלי.
אני יכולה להיות שם איתה ולצידה, לעזור לה לפתח כלים שיקלו עליה את ההתמודדות, לתמוך, להקל, לחבק...
זו המהות של אמא @}

תחשבי כמה ילדים בעולם סובלים ממחסור: מחלות קשות ל"ע, עוני, רעב, ועוד.
תחשבי איזה מחסור חווים, לעיתים, ילדים הכי נורמטיבים סביבנו: קושי חברתי, לימודי, התפתחות מוטורית כזו או אחרת, התפתחות שפתית.

לבת שלי היה זיהום. עשרה ימי אישפוז.
היא חוותה מחסור בבית. בעיטוף. במקום המוכר לה.
יכולתי למנוע את זה ממנה?
לצערי לא.
מה כן? יכולתי להיות איתה כמה שיותר, להשאיר אותה לבד במינימום של המינימום, להניק אותה בשפע...
ואז, בתוך המחסור בבית היא חוותה שפע בנוכחות הורית.

אני מקווה שלא מייגעת, אני בכוונה מדגימה
כי פתאום זה ניראה לי ברור שילדים חווים מחסור. תמיד. זה פשוט קורה, במינון כזה או אחר...

אז ממש כדאי להשתחרר מהמירדף הזה, כלשונך
לנשום עמוק
לזכור ולהאמין: אני מניחה שלא בחרת להפיל על ביתך מחסור מתוך רצון לפגוע בה. חלילה.
מכלול נסיבות הוביל אותה לגדול במצב כזה. היא תחווה מחסור מסוג זה או אחר, מסתבר, ותרווה שפע של איכויות אחרות. לדןגמא עכשיו מדבריך עולה שאת מתקרבת לטבע אז מסתבר שהיא תחווה שפע של צמחים, לדוגמא, או בעלי חיים. וזה מהממם...

מקווה שהייתי ברורה ושהדברים יפתחו בך צוהר...

__איך היא הייתה אם החיים שלה היו נורמליים
נשמע שיש לה חיים נורמליים לגמרי של ילדה להורים גרושים

עוברים עלי ימים קשים יותר.. אני מרגישה שאני בקושי רואה את הילדה שלי.
היא כל הזמן עוברת מבית לבית.
למה זה מגיע לי, למה זה מגיע לה לחיות ככה?
קצת רחמים עצמיים לעכשיו.
אנחנו נעבור לגור בקרוב בבית החדש, והיא תהיה בו רק חצי מהזמן.
וקשה לי עם הלבד הזה שהוא אני והיא.
איך זה משפיע לה על האופי? ואיך היא היתה אם החיים שלה היו נורמליים?
קשה לי לפעמים לראות זוגות שלמים, עם ילדים קטנים. אני מרגישה כאילו באתי מכוכב אחר, מסרט אחר, מחיים אחרים.
אני במרדף מתמשך כדי לייצר לה סביבה ומציאות שאין בהם שום חוסר-רגשי, רוחני, חומרי, חברתי
אבל עדין יש חוסר.
והחיים שלה מחולקים לשניים.
בית עם אמא בית עם אבא

{
הדיון החל בדף הבלוג של מתלבטת להיות גרושה במושב ופוצל משם