אולי אפשר לתת לו את החלב בכוס אם הלגימה מבקבוק היא מה שמפריע להורים.
למען האמת, גם אני כמוך, סבתא יקרה, לא רואה כל רע גם בשתייה מבקבוק, ובני בן ה-4 עדיין מקבל מדי בוקר חלב (שקדים) בבקבוק ואני מרגישה שזה עדיין חשוב ומנחם עבורו, אבל מכירה גם הורים שבגילאים הללו כבר מעדיפים שהילד יפטר מההרגלים ה'תינוקיים' וגם זה בסדר. יחד עם זה, כדאי אולי למצוא איזה חלופה, גם כדי לא לקטוע את ההרגל בבת אחת (בשיטת הקולד טרקי הבלתי חביבה), וגם כדי לגרום לילד בכל זאת לאכול/לשתות בבוקר אם ניכר שבהמשך היום אינו מרבה לעשות כן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני סבתא לאורי בן השלוש.לאורייש אחות בת שנה וחצי,את אורי הצליחו לגמול מבקבוק בערב ובבקרים המשיכו לתת בבוקר לפני ההליכה לגן סימילק בבקבוק(כמו לאחותו) ,הילד צנום והכי קטן בגן,ובעייתי באוכל(כאשר אחותו ההיפך ממנו אוכלת הכל ויפה) ואינו שותה מספיק,אתמול הוריו ערכו לו יום הולדת וערכו לו טקס התפטרות מבקבוק על ידי שליחת בלונים לשמים כאשר קשרו את הבקבוק לבלונים,וכבר למחרת לא בהדרגה,מנעו ממנו את ה-180 cc סימילק שהוא הייה רגיל לשתות מדי בוקר,לגופו של עניין הילד הלך לגן על קיבה ריקה.ובערב צרב לו בפיפי מזה שהוא לא שתה מספיק,השאלה שלי זה לא אכזרי לגמול ילד בבת אחת,לא אמורים לעשות זאת בהדרגה בפרט שזה משפיע לרעה על בריאותו? לא עדיף שהילד יצא בבוקר כאשר הוא רווי נוזלים מאשר מיובש?

וגם- מוסיפה שלאחרונה התחלתי לתת לו בלילה בקבוק עם דייסה שאני מכינה- טוחנת בבלנדר אורז מלא עם מים ופרי (בננה/תפוח). נותנת לו את זה לפני שאני הולכת לישון כדי לוודא ששבע ואפשר למשוך אותו עם מים כשלוש שעות. האם זה בעייתי לדעתכן?

בני בן 8 חודשים. בעיקר יונק ואוכל מעט מוצקים. בשל התעוררויות מאד מרובות בלילה (לעיתים כל רבע שעה) בהן מסרב לקחת ממני מוצץ ורוצה לינוק שני שלוקים כדי לישון, התחלתי לתת לו בקבוק מים בין היניקות, בתקווה שפחות ישתלם לו להתעורר... גם ככה אף פעם לא התלהב מאד מהמוצץ, אבל לקח אותו כדי לישון. ניסיתי לישון איתו תוך הנקה, אבל אני לא מצליחה. לאחרונה החל לסרב לגמרי למוצץ ולהתמכר לבקבוק מים. שותה המון מים (עד כדי 500-600CC בלילה) וכמובן שצריך להחליף חיתולים בלילה. אני מניחה אותו על הבטן עם בקבוק בפה וככה נרדם. מתעורר איך שאני שולפת את הבקבוק. אני ממש לא אוהבת את הרעיון- לא נראה לי שזקוק לכ"כ הרבה מים וקשה לי שמסרב למוצץ. קניתי לו היום את המוצץ לסרבנים של BEBE, אבל זה ממש לא משנה לו. אני מרגישה שאני מתנגדת לקבל את הרעיון, בעיקר שקוראת בדף שבעתיד זה יוצר עוד בעיות, כמו גמילה אבל לא מאמינה בלהלחם איתו ולתת לו לצרוח- זה או מים או ציצי לעיתים ממש קרובות...

נראה לי שבשלב ראשון הכי חשוב ואולי גם הכי יעיל עבורך, זה לנסות להבין שאת לא "שורטת אותו". להתמקד בזה.
הפחד לפגוע בו, לשרוט, פחד שיושב מן הסתם על הר של רגשות אשמה (הר מובן וטבעי ואנושי, שבטח התעצם מאז שנולד אחיו ) הוא זה שמונע ממך להיות נוכחת מולו עם חוסן פנימי, עם אמירה ברורה ויציבה, כמו שהוא רוצה וצריך.

לדעתי - מה שמותיר אצלו יותר רושם (אני לא חושבת שילד באמת נשרט, לכן אני לא משתמשת כאן במילים -"מה שיותר שורט") מלשמוע "לא" זה זה שהוא לא פוגש אמירה ברורה ושלמה, זה שהוא פוגש הורה שמפחד לפגוע בו ובמובן מסויים מפחד ממנו, מהילד. ולכן נזהר עליו. הוא לא צריך שתיזהרי עליו, אלא להיפך. הוא צריך שתפסיקי לפחד עליו.

אם זה מדבר אלייך, אז הנה הצעה פרקטית:
אל תנסי כרגע לשנות שום דבר בהתנהגות שלך, רק תתבוני ותזהי את מידת הפחד שקיימת בך, שמתוכה את פועלת בכל רגע נתון.
"עכשיו פחדתי". "עכשיו פחדתי קצת". "עכשיו פחדתי מאוד". "עכשיו לא פחדתי כלל".
תנסי במשך יום אחד לעשות על עצמך תצפיות בלי לפרש אותן בכלל במונחים של טוב ורע, ובלי לנסות לשנות בתוכך כלום באופן אקטיבי או בכוח.
ותראי מה יקרה.

תודה לכל העונות. בינתיים אנחנו ממשיכים עם הגמילה, ואני מבינה שחלק מההסתייגות שלי היא הפרידה שלי מהתינוק שלי שגדל. יחד עם קושי הפרידה מהבקבוק צצים קשיים נוספים שההתמודדות שלי עימם גרועה במיוחד, וזה בהחלט מתקשר למה שאת, עירית, כתבת. למשל: כל יום האתמול בילה הגדול (המדובר) עם אביו אצל סבתו ועם בני דודו. הוא מאוד נהנה אבל כשחזר כנראה רצה להיות עם אמא כי סרב ללכת לישון. אני, עייפה מתינוקי החדש (חודשיים), התעקשתי שילך כבר למיטה, והוא ביקש שארדים אותו (כלומר אכנס איתו למיטתו ואלטף אותו - כנהוג מאז ומתמיד בימים קשים). נכנסנו למיטה, פתאום היה רעב, יצאנו, אכלנו, צחצחנו שינים, חזרנו למיטה, פתאום היה צמא, מאז גמילת הבקבוק שותה רק מיץ, ביקש מיץ. סרבתי, הבאתי מים. לא רוצה מים קרים, הבאתי חמים, לא רוצה חמים, הסכמתי לקרר קצת. רק שילך כבר לישון, ולא צמא חלילה. עבר טיפול באינהלציה בערב, לכן היה גם היפר מסטיראודים (כן, אנחנו היינו שנה על הומאופאתיה אצל דוקטור פריד - כנראה שכוחה של ההומאופאתיה נגמר אצלו). מה שלא מנע ממני לדרוש ממנו שיפסיק כבר לזוז. השיא הגיע כשאחיו הקטן התעורר וביקש לאכול אז הגדול נכנס לאטרף, לא הסכים שאלך אליו, צרח, ואני קוראת לו שיכנס לחדר השינה שלי שם אני מניקה כדי שאוכל לפייסו, ולהרדימו בידי הפנויה. אני לא יכולה לתאר לכן את השתלשלות הדברים, אני מתביישת ונחרדת, אבל זה כולל מכה קלה בישבן על שבעט (בטעות?) באחיו בעת היניקה, התפרצות שלי עלכך שאיננו אומר מה הוא בדיוק רוצה, בכי של שנינו בעודי מחבקת אותו חזק, ועד להרדמותו במיטתו לצידי כשאני מלטפת את ראשו.
מה אני בעצם שואלת? מדובר בילד אינטליגנט ורגיש במיוחד, לא בדיוק "אחד מהחבר'ה", לגמרי בן בכור (כלומר ילד יחיד זמן רב) וילד של אמא (שמנסה כל הזמן להכיל עד שמתמוטטת). הוא בודק אותנו כל הזמן, מאז שנולד אחיו, אותו הוא אוהב ואליו הוא בדרך כלל מאוד עדין. אבל ברור שזה קשה לו, ברור שהוא מתוסכל, ברור שהוא רוצה המון אמא. הוא מתבכיין על כל דבר,לא מוכן לקבל "לא", מתווכח עם כל בקשה שלנו (מאמבטיה ועד הגבלת זמן מחשב), ובודק האם אנחנו עקביים, האם נעמוד מאחורי כל "איום" (ואני נשבעתי שלא אהיה מהסוג הזה, לא אתנה תנאים ולא אאיים איומים), כך לפחות נדמה לי. אני מתקשה להנהיג יד "קשה" כחומר עיקבית. על כל בכי ליבי נחמץ ואני רצה לחבקו ולהכילו. כל דבר מזמן אצלי חיבוק מרגיע, גם אם הרגע הבטיח משהו ומיד הפר הבטחתו וכעת משקר במצח נחושה שלא הבטיח (קורה המון). אז אבא כועס, והוא צתחיל ליילל ואנימיד רצה ומחבקת ומציעה פתרונות וחלופות מפתים (נו, כך נכנס מיץ ענבים הביתה וכך ויתרנו על חביתה כמקור לחלבון..). אני מבולבלת ולא בטוחה מה אני שואלת. אולי לכן יהיה יותר ברור. אני משאירה כך ושולחת על אף שכבר לא מתאים לדף כל כך...
ומודה מראש, עצם הכתיבה עוזרת

אני אישית פחות נחרצת ביחס שלי כלפי בקבוק או מוצץ והנזקים שלהם. לא שאני נגד הנחמות שנחשבות בריאות יותר, להיפך.

העצה שאני יכולה לתת לך היא פחות לגבי מה לבחור (כן או לא גמילה מיידית) אלא יותר לגבי איך לבחור:
בדיוק כמו שכתבה זו שמעלי, גם אני חושבת שברגע שאת תהיי ברורה ושלמה עם ההחלטה - להמשיך עם הבקבוק או להיגמל עכשיו - הוא ירגיש את זה וילך עם הבחירה שלך, וכל המהלך יהיה הרבה יותר הרמוני ופחות מתיש.

כרגע את מהססת, מתלבטת, אולי מודאגת שאת יוצרת אצלו משקעים ושריטות, מודאגת שהוא לא שותה מספיק, אולי חשה אשמה - וזה מה שעובר אליו, זה מה שהוא מרגיש, ואל זה הוא מגיב, ולכן הוא מתנגד וחווה קושי בגמילה. כך אני מניחה.

לדעתי, פחות משנה מה תבחרי - להמשיך או להפסיק - ויותר משנה שתבחרי. כי זה מה שישנה ומה שישפיע.

אם נקצין את שתי האופציות בשביל ההמחשה,
אז למשל - ילד ששותה מבקבוק ואמא שלו חושבת שבקבוק זה סבבה, והיא ברורה ויציבה ביחס לאג'נדה שלה,
זה מצב נכון יותר בעיני מאשר ילד שנגמל מבקבוק ליד אמא עם רגשות אשמה. הלך הבקבוק אבל נשארה אנרגיה של דאגה, פחד ואשמה.
ההצעה שלי היא להקדיש מחשבה לא רק לבקבוק אלא גם ל"אופן ההגשה" שלו.

מה שאני מנסה להגיד הוא שהרבה פעמים הנזק, ההשפעה, יכולים להיגרם יותר מרגשות הפחד והאשמה מדבר כלשהו, מאשר מהדבר עצמו.
אם את תהיי בסדר עם המשהו הזה, אז גם הוא יהיה בסדר איתו. ולהיפך. החל מחפצים ומזון וכלה בחוויות והתנסויות.

בחירה שלמה היא דבר שיכול לפעמים לקחת רגע אחד ולפעמים גם לארוך זמן. זה לא בהכרח שעכשיו תחליטי להשלים עם אחת הבחירות וזה יקרה לך תוך שניה .
אם את מודאגת מדי כרגע מההשלכות הרגשיות של אבדן מקור הנחמה יותר מאשר מההשלכות של שימוש בבקבוק - תני לו בקבוק. ואם להיפך - אז אל תתני. תבדקי בתוכך עם אילו השלכות קל לך יותר כרגע להשלים. ואז - קחי לעצמך את הזמן ותבדקי איפה את. אחרי שתהיי ברורה יותר לעצמך - תהיי ברורה יותר גם לו, והוא יגיב בצורה הרמונית יותר.

אם זה מדבר אלייך ותרצי הרחבה או הבהרה על משהו מזה - תגידי.

בתי בת שנה ו-4 ינקה עד גיל 7 חוד' ועקב בעיה של התייבשות החלב אצלי וירידה דראסטית במשקל אצלה נאלצתי להעביר אותה לתמ"ל- סימילאק צמחי.
מאז רגילה להרדם עם 'בוקי' וגם מתעוררת בסביבות 4 לפנות בוקר בשביל 'בוקי'. גם אני עשיתי קומבינות של דילול,במיוחד בבוקי של 4 בבוקר דיללתי כל פעם יותר,בהדרגה,עד שכמה לילות רצופים לא התעוררה לבקש ואני ידעתי מבפנים שנגמר הסיפור של הבוקי בלילה.
אח"כ התחלתי לדלל גם בערב,כמובן בדאגה מראש שארוחת הערב תהיה מזינה ומספיק משביעה.
שמתי לב שהשיניים שלה שזה עתה הגיחו לעולם כבר מתחילות לתפוס גוון צהבהב שאי אפשר לטעות בו.מ-ב-ע-ס.
ואז,זהו.קיבלתי החלטה.אין יותר בוקי.אין יותר בכלל כך שאין אפשרות להתבלבל,לחזור,או לטעות.
הייתי נחושה,ולא חששתי למרות שידעתי שיכול להיות לא פשוט בכלל.איכשהוא הרגשתי שהנחישות שלי הורגשה על ידה וזה מה שגרם לתהליך הזה להצליח.אמרתי לה שבוקי נפל לאמא מהיד ונשבר,ואין.ואנחנו לא צריכים אותו יותר.ליטופים,חיבוקים,הבנה,חום,וכיוצא בזה.
את הבוקי מחליף 'בדי'-חתיכת שארית של בד שנשארה לי מבובה שתפרתי-היא לבד אימצה אותו והוא נהיה החבר הכי טוב שלה לשינה.
בסכה"כ 5 ימים אנחנו בתהליך והיא כבר נרדמת יופי,מקסימום תלונה שתיים.
לא יאמן אבל השיניים כבר לא צהובות!!מדהים איך חזרו להיות לבנות מהר מאד.אולי זה גם בעזרת התפוז שהיא אוכלת לפני שהולכים לישון.
אני מחזקת את דבריה של בשמת:
יש דרכים אחרות לספק לילד קטן נחמה, דרכים יותר בריאות: חיבוקים, ליטופים ופינוקים מההורים, הקראת סיפור לפני השינה, ואולי אפילו להירדם עם דובי במקום עם משהו שמכניסים לפה
בתקופה שנתתי בקבוק נתתי בצורה חד משמעית (למרות ששנאתי את זה) מתוך ידיעה שיגיע זמן שבו אהיה(אני!!) מוכנה לצאת מזה וללכת באמת אחר האמת שלי.
החולשה היא שלי,הריפוי הוא שלי.הילדה בסכה"כ מובלת אחרי באש ובמים.

באתי כי ביקשת ממני, אבל אני מוכרחה לומר שאין לי תשובה בשבילך.
אני כן יכולה להגיד, שעדיף בלי בקבוקים ומוצצים מכל מיני בחינות, גם מבחינת התפתחות השיניים והלסת, גם מבחינת הרעילות של החומרים.
מצד שני, יש דרכים אחרות לספק לילד קטן נחמה, דרכים יותר בריאות: חיבוקים, ליטופים ופינוקים מההורים, הקראת סיפור לפני השינה, ואולי אפילו להירדם עם דובי במקום עם משהו שמכניסים לפה?

מוסיפה שגם הפסיק כנעט לגנרי לשתות מים. וזה גם מדאיג אותי בריאותית וגם סתם מבאס...

מחפשת להבין אם בחרנו בדרך הנכונה.בן 3.5 נהג לשתות מבקבוק מים כ"הפסקה" מהחיים. מנוחה. לפחות 3 פעמים ביום. בנוסף היה נרדם עם בקבוק מים בלבד. מקור נחמה והרגעה.6 שבועות לאחר שנולד לו אח לקה במחלת פצעים בפה וכיוון שכאב לו כל כך לא יכול היה להמשיך לינוק מהבקבוק. לפתע המיטה הייתה יבשה כל בוקר והילד מצא בקבוקי פלסטיק "של גדולים" לשתות מים בגן (ובעיקר שוקו - פתאום גילה את השוקו). לאחר 4 ימי מחלה כשחזר לעצמו, ביקש "בקבוקי..." ו"תה"(כך קראנו למים בבקבוק), אבל הזכרנו לו כמה כיף להתעורר יבש וכמה הוא גדול ויכול לשתות דברים אחרים (נהגנו לתת לו רק מים, כמעט לא היה בבית משקאות אחרים). שבוע מאוחר יותר, הוא עדיין מביע רצון עז וקושי להרדם בלי בקבוק ואנחנו תוהים אם לא חתכנו לו מקור רוגע ונחמה בצורה חריפה מדיי - לפחות לאפשר לו מדי פעם כן לקבל את הנחמה הזו...
מה דעתכם?

ממליצה על שימוש בפיטמה אפס, הרי מה שמרגיע הוא המציצה לא המשקה וככה נגמר לאט. אצלי זה עבד ומאוד הקפדתי להחליף אותה כל פעם שנהיה חריץ ההשיניים.

באופן אבסורדי אולי כדאי לך להציץ בדף יניקה מתוך שעמום

כרגיל קרוטנוית, מילים חכמות. ניסיתי את זה וזה אכן היה נעים יותר, אבל כל היום הייתי עסוקה בלהכין בקבוקים, כמעט הפסיק לשתות מים לחלוטין, וזה היה חבל לי. אני לא אוסרת ולא צועקת חלילה, אבל דומני שהגיע הזמן שיבין שאני גם לא נורא מאושרת מזה. כשהוא מבקש בקבוק באמצע היום סתם זה בגלל ש 1. משעמם לו. 2. בא לו אמא (כי בקבוק זה אומר שמתרפקים על אמא (-: 3. כועס\נעלב\עייף.
אז כשמשעמם לו... אני מנסה להציע לו דברים אחרים, משחק, פרי, אפילו, אבוי לי, עוגייה. (לרוב בשלב הזה הוא יסרב בתוקף לעוגיה וימשיך לבקש בקבוק - שזה די מדהים...)
אגב: דווקא "נימוסים והליכות" זה בהחלט לא יזיק. אולי אם היה מבקש את הבקבוק בשקט וברוגע, היה לי קל יותר לתת...

אז אולי צריך לעבוד איתו על נימוסים והליכות (אני צוחקת).

נשמע לי שהתפתח מאבק שליטה סביב עניין הבקבוק ולכן הוא היסטרי, גם את בעצם די נלחצת מזה.
אולי תגדירי עם עצמך, שתרפי קצת, שמה שאת כבר מסכימה לתת לו, תתני לו בשמחה, בלי חשבון ובלי מחשבות שליליות. זה דורש עבודה עצמית (היינו בסרט הזה גם כן). אם ממילא את בסוף ממלאת לו את הבקבוק הזה, לפחות שזה יהיה נעים לשניכם.

ראשית - תודה ששאלת בצורה כה ברורה. מה באמת אני רוצה שיקרה. בעיקר אני רוצה שזה יפסיק להיות אישיו כזה. שכל פעם שהוא מתעורר הוא צועק ב ק ב U קקקקק! "הרבה אבקה! הרבה מים!". ואז ממשיך לצעוק את הטנטרה עד שהוא מקבל את רצונו (מעט אבקה אבל מי סופר?).זה מייאש כל כך ולא נעים בכלל. מין היסטריה סביב האבקה הלבנה.
מים הוא שותה מבקבוק, כל השאר בכוס (אנו נמנעים מחלב בקר בכל מקרה).
אז בתשובה לשאלתך, הייתי רוצה שישתה רק מים מבקבוק, והשאר מכוס, ושיפסיק להיות היסטרי. פעם היה מתעורר עם חיוך ענק על בוקר, היום מוכן לחייך רק אחרי 270 מ"ל תמ"ל...

מה את רוצה שיקרה? שישתה פחות מבקבוק? שיפסיק לשתות תמ"ל? שלא ישתה לפני השינה?

לגבי עצם השתייה מבקבוק - הייתי מרשה בגיל הזה. בדיוק כמו שהייתי מרשה לילד יונק לינוק בגיל הזה.
מעבר לזה, הייתי מטפלת בכל דבר לחוד (ממה שמפריע לך).
לגבי שתייה לפני השינה, הייתי לוקחת אותו לרופא שיניים לילדים, איזה דוד נחמד וסמכותי שיסביר לו בנעימות שזה לא מומלץ (אצלנו זה עזר למקרה דומה, של התמכרות לחלב פרה... והילד גם התחיל לצחצח ברצון).
לגבי הפסקת התמ"ל - אולי לשים לו משהו אחר בבקבוק? חלב עזים, חלב צמחי כמו סויה או אורז, או מיץ טבעי? ואולי פשוט מים.
במקרה שהתמ"ל הוא מה שמפריע לך, הייתי מראה לו את סוף הקופסה, שמה לו את הגרגרים האחרונים, מראה לו שנגמר, ובפעם הבאה פשוט לא קונה קופסא ולא מכניסה הביתה. מציעה לו משהו אחר בבקבוק.

שכחתי לציין שהוא בן שנתיים וחצי

מקווה שתחזרו לכאן, גם אמהות לילדים שעדיין יונקים, שכן יש לכן תובנות אולי גם בעניין זה.
בני נגמל מהנקה בגיל שנה וחצי, ומאז לקח בקבוק תמ"ל פעם או פעמיים ביום. אולם כמו בסיפורי ההתמכרות הקשים ביותר הכמות הלכה וגדלה,
ולמרות שגם אכל יפה מאד מוצקים, החלטתי לצמצם את מספר הבקבוקים ביום, דבר שהביא למשבר גדול ביחסי האמון איתו.
הלכתי בדרך הפוכה: מקבל עכשיו בקבוק (עם התחליף האיום הזה..) מתי שרק רוצה, אבל כמות האבקה מזערית (שמינית בערך ממה שממליצים על הקופסא), ממש פירורים בשביל הצבע (אותו הוא בוחן היטב כשהוא מקבל את הבקבוק לידים)....
הילד עצמאי, אוכל יפה, לא לוקח מוצץ - נראה לי זה התחליף מוצץ שלו.
כבר הגענו למצב של רק מים לפני השינה, אבל בזמן האחרון דורש גם אבקה לפני השינה, ולרוב 2 בקבוקים גדולים!!!
אם מתעורר בלילה ןמבקש בקבוק, אני משתדלת לא להיעתר, כי אני יודעת שבמקרה שלו זה מיד הופך לאוטומט - התעוררות לילה כל לילה לבקבוק עם אבקה...
אבל למי יש כול חהלטות נבונות באמצע הלילה...
אולי זה לא נורא, פשוט לתת, לפחות ביום, כמה שרוצה, ולהאמין שכשיהיה מוכן זה יעבור....?
עצות? תובנות?

הבנתי שהלחץ שלי היה מיותר, שצריך יותר לסמוך על הילדים שלנו, הדברים הסתדרו מעצמם, צריך לתת לזה זמן ולא להילחם בהם.
הנסיון האישי שלי.
ביתי בת שלוש וחודש. השתמשה בבקבוק כמוצץ עד לפני חודש. היתה שותה בכמויות ....
הגמילה שלה מחיתולים נעשתה אחרי יום הולדת שלוש. (היות וסרבה עד אז להגמל וזרמתי איתה, על הילדה עברה שנה לא קלה , הריון שלי מלוווה בשמירה ובאישפוזים, ולידה של אחותה ). הנסיכה ניגמלה גם מחיתולים וגם מבקבוק ביחד בעקבות החלטה שלה.
מחיתולים: היא פשוט יום אחד אמרה שהיום אני לובשת תחתונים ולא חיתולים. (היא אמרה את זה גם לפני כחצי שנה אבל אז לא היה לי השכל או האנרגיה להקשיב לה) ובאותו יום שהחליטה הורדנו טיטול גם ביום וגם בלילה. היו שתי לילות של פיספוסים וזהו....
גמילה מבקבוק, זה נעשה כאילו דרך מקרה זה לא היה מכוון אבל יצא כך.: הלכנו לגן עם בקבוק של שוקן עם פיה (כמו של גדולים לדבריה) ואז המטפלת אמרה לי תשאירי את הבקבוק הזה אחר כך אמלא אותו במיים , שאלתי אותה אם היא מסכימה אמרה שכן וזהו... הנסיכה הפסיקה עם הבקבוק של תינוק.
שתי הגמילות נעשו במקביל ביחד . גם לי ניראה שהיא מבינה את הקשר בן שתייה לפיפי ולכן הורידה בכמות השתיה שלה. דבר שדרך אגב אני מצערת מעט עליו. אני מעודדת אותה לשתות יותר אבל גם כאן סומכת עליהה.
לפני שבוע בעקבות העדרות שלי מהבית ליומים עם אחותה הקטנה. (אישפוז) וכשחזרתי , חזרו הפיספוסים בלילות וחזרה הבקשה לבקבוק של קטנים. זרמנו איתה. פשוט החלפנו סדין מקלחת וכו בצורה טיבעית. וקיבלה את הבקבוק שביקשה. (הבקבוק נישאר על אדן החלון אחרי שנתנה ממנו לגימה אחת בילבד).

ראשית כל , סוף סוף מישהוא פה מתייחס למה שכתבתי, תודה לך ע אלמונית, עברו כבר 3 חדשים, ומה שכתבת פה, הוא בדיוק מה שעבר עלי,
בני עבר גמילה מוצלחת מחיתולים , כן, גם בלילה ,(למעט קקי- במקרה זה הוא מבקש טיטול, עדיף לי על ההתאפקויות ה"לא בריאות" שהיו לו)
הבנתי שהלחץ שלי היה מיותר, שצריך יותר לסמוך על הילדים שלנו, הדברים הסתדרו מעצמם, צריך לתת לזה זמן ולא להילחם בהם.
יהלי עדיין שותה מים מ"בקבוק של תינוק" אבל בכמויות "סימליות" ובעיקר כדרך להירגע. רק בבית , ובד"כ לפני השינה - ואין לו שום בעיה של הרטבה.
בכל אופן , תודה.

אני אמא לילד בן שנתיים וחמישה חודשים. מה שאת מתארת מאפיין מאוד גם את בני, הבקבוק מהווה אצלו תחליף למוצץ והוא שותה המון מים רק מבקבוק (לא מוכן לשמוע על כוס).לפני חודשיים בערך התחלנו גמילה מטיטולים, הגמילה היתה מהירה, הוא עדיין שותה המון מבקבוק אך הולך לשרותים (לא צריך כל הזמן להחליף לו טיטולים). כתוצאה מהגמילה הוא גם עושה הרבה פחות פיפי בלילה ובמקביל לאט לאט שותה פחות לפני השינה. נראה לי שהוא מבין שאם הוא ישתה הרבה אז הוא יעשה יותר פיפי ולכן הוא שותה פחות. אני נותנת לו לזרום וסומכת עליו שכשירגיש שדי לבקבוק יפסיק. בנוסף כבר הרבה זמן יש לנו כלל ששותים מבקבוק רק בבית ולא כשיוצאים החוצה לטיול וכדומה.

אני בדיוק עם אותה הבעיה, רק שאצלי זה שוקו/מיץ.
מחכה גם לתגובות ורעיונות. (נמאס לי להחליף טיטול בגדים ומצעים באמצע הלילה).

יהלי שלי בן שנתיים ותשעה חודשים עוד מעט, משתמש בבקבוק (רק עם מים) הרבה, זה מרגיע אותו - זה ברור. למעט בגן - בו הוא משתמש בכוס עם פיה.
כשאני באה לקחת אותו מהגן הוא מבקש ישר את הבקבוק.
השימוש בבקבוק מים (רק מים ! חלב מבקבוק הוא הפסיק לשתות בגיל שנה ו-4 , מיוזמתו!) מתעצם בלילה, בלי זה הוא לא נרדם, לפעמים כשהוא לא מצליח להירדם ( לעיתים רחוקות), הוא מבקש עוד ועוד ואז אני מתנגדת, מה שגורם לתגובה של בכי וצעקות , בד"כ אני לא נשברת ולבסוף הוא נרדם תוך כדי שאני מלטפת אותו. בד"כ הוא מבקש מים ("בבקבוק של תינוק" - כלשונו) גם באמצע הלילה פעם-פעמים, ואני נענית לו (כל עוד זה לא חוזר על עצמו מעבר לפעמיים).
כדאי לציין פה שבעבר הוא היה קם כמעט כל שעתיים למים, הייתי משאירה לו 2 בקבוקים מלאים על מנת שלא יעיר אותי, אבל המצב רק החריף והשיג את ההיפך, נאלצתי להחליף לו טיטול ובגדים ומצעים באמצע הלילה, לכן הפעלתי איזהשהוא תהליך גמילה אגרסיבי (כן, נתתי לו לבכות, ורק חיבקתי אותו), יש לציין שעבד , אלא שהוא היה חלקי , מכיון שלא יכולתי לנתק אותו לגמרי מהבקבוק - שהרי זה ענה על הצורך שלו להירגע, והוא היה עוד קטן. מה גם שבגיל שנתיים הוא חלה בוירוס שגרם לו לפצעים בפה, והדבר היחידי שהוא היה מוכן להכניס לפה, זה רק מים - קרים מאוד - בלילה, כמובן שנעניתי בזמנו, מכיון שהיה חשש שייתייבש ומאז המנהג שוב השתרש...
אני יודעת שזה משמש לו כתחליף למוצץ (הוא השתמש במוצץ כחצי שנה בלבד- מגיל 4 חדשים עד עשרה חדשים- ואז התנגד לו נמרצות), אבל התלות שלו בבקבוק רק מתעצמת עם הזמן ומכיון שאני רוצה מתישהוא לגמול אותו מחיתולים גם, נראה לי שזה רק מקשה, כיון שהוא עושה הרבה מאוד פיפי.
הוא שותה לפעמים מכוס רגילה או מבקבוק עם פיה , אבל לא "נהנה" מזה מספיק ודורש בקבוק "של תינוק"
אני לא יודעת ממה לגמול אותו קודם , מהבקבוק (ואיך) או מטיטולים - כי יחד זה נראה לי יותר מידי עבורו.
אם יש לכם נסיון בנושא עם מקרים דומים, אשמח לקבל עצות.