על ידי אמא_פעם_2* » 22 נובמבר 2009, 03:02
תודה לכל העונות. בינתיים אנחנו ממשיכים עם הגמילה, ואני מבינה שחלק מההסתייגות שלי היא הפרידה שלי מהתינוק שלי שגדל. יחד עם קושי הפרידה מהבקבוק צצים קשיים נוספים שההתמודדות שלי עימם גרועה במיוחד, וזה בהחלט מתקשר למה שאת, עירית, כתבת. למשל: כל יום האתמול בילה הגדול (המדובר) עם אביו אצל סבתו ועם בני דודו. הוא מאוד נהנה אבל כשחזר כנראה רצה להיות עם אמא כי סרב ללכת לישון. אני, עייפה מתינוקי החדש (חודשיים), התעקשתי שילך כבר למיטה, והוא ביקש שארדים אותו (כלומר אכנס איתו למיטתו ואלטף אותו - כנהוג מאז ומתמיד בימים קשים). נכנסנו למיטה, פתאום היה רעב, יצאנו, אכלנו, צחצחנו שינים, חזרנו למיטה, פתאום היה צמא, מאז גמילת הבקבוק שותה רק מיץ, ביקש מיץ. סרבתי, הבאתי מים. לא רוצה מים קרים, הבאתי חמים, לא רוצה חמים, הסכמתי לקרר קצת. רק שילך כבר לישון, ולא צמא חלילה. עבר טיפול באינהלציה בערב, לכן היה גם היפר מסטיראודים (כן, אנחנו היינו שנה על הומאופאתיה אצל דוקטור פריד - כנראה שכוחה של ההומאופאתיה נגמר אצלו). מה שלא מנע ממני לדרוש ממנו שיפסיק כבר לזוז. השיא הגיע כשאחיו הקטן התעורר וביקש לאכול אז הגדול נכנס לאטרף, לא הסכים שאלך אליו, צרח, ואני קוראת לו שיכנס לחדר השינה שלי שם אני מניקה כדי שאוכל לפייסו, ולהרדימו בידי הפנויה. אני לא יכולה לתאר לכן את השתלשלות הדברים, אני מתביישת ונחרדת, אבל זה כולל מכה קלה בישבן על שבעט (בטעות?) באחיו בעת היניקה, התפרצות שלי עלכך שאיננו אומר מה הוא בדיוק רוצה, בכי של שנינו בעודי מחבקת אותו חזק, ועד להרדמותו במיטתו לצידי כשאני מלטפת את ראשו.
מה אני בעצם שואלת? מדובר בילד אינטליגנט ורגיש במיוחד, לא בדיוק "אחד מהחבר'ה", לגמרי בן בכור (כלומר ילד יחיד זמן רב) וילד של אמא (שמנסה כל הזמן להכיל עד שמתמוטטת). הוא בודק אותנו כל הזמן, מאז שנולד אחיו, אותו הוא אוהב ואליו הוא בדרך כלל מאוד עדין. אבל ברור שזה קשה לו, ברור שהוא מתוסכל, ברור שהוא רוצה המון אמא. הוא מתבכיין על כל דבר,לא מוכן לקבל "לא", מתווכח עם כל בקשה שלנו (מאמבטיה ועד הגבלת זמן מחשב), ובודק האם אנחנו עקביים, האם נעמוד מאחורי כל "איום" (ואני נשבעתי שלא אהיה מהסוג הזה, לא אתנה תנאים ולא אאיים איומים), כך לפחות נדמה לי. אני מתקשה להנהיג יד "קשה" כחומר עיקבית. על כל בכי ליבי נחמץ ואני רצה לחבקו ולהכילו. כל דבר מזמן אצלי חיבוק מרגיע, גם אם הרגע הבטיח משהו ומיד הפר הבטחתו וכעת משקר במצח נחושה שלא הבטיח (קורה המון). אז אבא כועס, והוא צתחיל ליילל ואנימיד רצה ומחבקת ומציעה פתרונות וחלופות מפתים (נו, כך נכנס מיץ ענבים הביתה וכך ויתרנו על חביתה כמקור לחלבון..). אני מבולבלת ולא בטוחה מה אני שואלת. אולי לכן יהיה יותר ברור. אני משאירה כך ושולחת על אף שכבר לא מתאים לדף כל כך...
ומודה מראש, עצם הכתיבה עוזרת
תודה לכל העונות. בינתיים אנחנו ממשיכים עם הגמילה, ואני מבינה שחלק מההסתייגות שלי היא הפרידה שלי מהתינוק שלי שגדל. יחד עם קושי הפרידה מהבקבוק צצים קשיים נוספים שההתמודדות שלי עימם גרועה במיוחד, וזה בהחלט מתקשר למה שאת, עירית, כתבת. למשל: כל יום האתמול בילה הגדול (המדובר) עם אביו אצל סבתו ועם בני דודו. הוא מאוד נהנה אבל כשחזר כנראה רצה להיות עם אמא כי סרב ללכת לישון. אני, עייפה מתינוקי החדש (חודשיים), התעקשתי שילך כבר למיטה, והוא ביקש שארדים אותו (כלומר אכנס איתו למיטתו ואלטף אותו - כנהוג מאז ומתמיד בימים קשים). נכנסנו למיטה, פתאום היה רעב, יצאנו, אכלנו, צחצחנו שינים, חזרנו למיטה, פתאום היה צמא, מאז גמילת הבקבוק שותה רק מיץ, ביקש מיץ. סרבתי, הבאתי מים. לא רוצה מים קרים, הבאתי חמים, לא רוצה חמים, הסכמתי לקרר קצת. רק שילך כבר לישון, ולא צמא חלילה. עבר טיפול באינהלציה בערב, לכן היה גם היפר מסטיראודים (כן, אנחנו היינו שנה על הומאופאתיה אצל דוקטור פריד - כנראה שכוחה של ההומאופאתיה נגמר אצלו). מה שלא מנע ממני לדרוש ממנו שיפסיק כבר לזוז. השיא הגיע כשאחיו הקטן התעורר וביקש לאכול אז הגדול נכנס לאטרף, לא הסכים שאלך אליו, צרח, ואני קוראת לו שיכנס לחדר השינה שלי שם אני מניקה כדי שאוכל לפייסו, ולהרדימו בידי הפנויה. אני לא יכולה לתאר לכן את השתלשלות הדברים, אני מתביישת ונחרדת, אבל זה כולל מכה קלה בישבן על שבעט (בטעות?) באחיו בעת היניקה, התפרצות שלי עלכך שאיננו אומר מה הוא בדיוק רוצה, בכי של שנינו בעודי מחבקת אותו חזק, ועד להרדמותו במיטתו לצידי כשאני מלטפת את ראשו.
מה אני בעצם שואלת? מדובר בילד אינטליגנט ורגיש במיוחד, לא בדיוק "אחד מהחבר'ה", לגמרי בן בכור (כלומר ילד יחיד זמן רב) וילד של אמא (שמנסה כל הזמן להכיל עד שמתמוטטת). הוא בודק אותנו כל הזמן, מאז שנולד אחיו, אותו הוא אוהב ואליו הוא בדרך כלל מאוד עדין. אבל ברור שזה קשה לו, ברור שהוא מתוסכל, ברור שהוא רוצה המון אמא. הוא מתבכיין על כל דבר,לא מוכן לקבל "לא", מתווכח עם כל בקשה שלנו (מאמבטיה ועד הגבלת זמן מחשב), ובודק האם אנחנו עקביים, האם נעמוד מאחורי כל "איום" (ואני נשבעתי שלא אהיה מהסוג הזה, לא אתנה תנאים ולא אאיים איומים), כך לפחות נדמה לי. אני מתקשה להנהיג יד "קשה" כחומר עיקבית. על כל בכי ליבי נחמץ ואני רצה לחבקו ולהכילו. כל דבר מזמן אצלי חיבוק מרגיע, גם אם הרגע הבטיח משהו ומיד הפר הבטחתו וכעת משקר במצח נחושה שלא הבטיח (קורה המון). אז אבא כועס, והוא צתחיל ליילל ואנימיד רצה ומחבקת ומציעה פתרונות וחלופות מפתים (נו, כך נכנס מיץ ענבים הביתה וכך ויתרנו על חביתה כמקור לחלבון..). אני מבולבלת ולא בטוחה מה אני שואלת. אולי לכן יהיה יותר ברור. אני משאירה כך ושולחת על אף שכבר לא מתאים לדף כל כך...
ומודה מראש, עצם הכתיבה עוזרת