הי בוטס
אני לא כותבת על הורות בעוד מקומות. מאז שאני בספרד אני לא עוסקת בזה אבל ניופלד מלווה אותי כל רגע. הוא הלביאה השקטה שבי, זו ששוכבת בעצלתיים בשמש כל היום אבל עינה פקוחה והגורים יודעים שהם יכולים לשחק בשלווה.
אשמח לעזור לך בכל דבר, המייל שלי [email protected]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

את כותבת על זה במקומות נוספים? יש לך איזה בלוג, אתר?
אפשר לעבור לפלטפורמת התקשרות אחרת?

הי בוטס
נכון אנחנו גרים כרגע בספרד
אני שמחה לשמוע שאת אוהבת את התוכן של הדף, אני אשמח להתייחס לכל מה שתרצי לדבר עליו

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אורלי
תודה. תענוג לקרוא אותך.
לא מאמינה שגיליתי את העמוד הזה רק עכשיו....
בא לי שיחזור לתחייה

את לא חיה בישראל, הבנתי נכון?

אולי התכוונת למשהו אחר, אני אנסה

להורה מותר לטעות, למען האמת אין הורה שלא טועה. הכוונה בלהבהב היא לאבד את הדרך שלנו בתור הורים, לא לדעת מי אנחנו, מה האמת שלנו ומה אנחנו רוצים להעביר לילד. שוב, כולנו עושים טעויות ולכן אני תמיד אומרת שאני מעדיפה שאם אני טועה אלו יהיו הטעויות שלי ולא של איזה מומחה שקראתי את הספר שלו. הרי יש אלפי מומחים ואלפי ספרים וגישות שמשתנות על פי כיוון הרוח.
זה לא אומר שאני לא עושה בדק בית, זה לא אומר שאני לא מתייעצת, זה לא אומר שאני לא מבקשת לפעמים סליחה.
להבהב זה אומר לחפש כל הזמן אישורים חיצוניים, לערוך השוואות עם משפחות אחרות, להתעלם מהנטייה הטבעית שלנו ומהאינטואיציה הפנימית ולעשות כל מיני דברים ש"צריך" או שהם "נכונים" או שמישהו אמר.

חוה ש למה את מכוונת ב
האם יש סביבו מספיק נורות ביטחון שיחליפו אותו כזה קורה?

בעקרון ניופלד מדבר על יצירת כפר היקשרותי כשכמובן אנחנו לא באמת צריכים כפר שלם מבחינה כמותית אלא לוודא עבור ביטחונו הריגשי של הילד שהוא לעולם לא ימצא בחלל היקשרותי. כלומר אם הוא בגן-שיהיה קרוב ויאהב את הגננת שלו וירגיש בטוח בחברתה (או הסייעת לא משנה). שיאהב ויבטח במורה שלו, שיבטח בשכנה שאת הבן שלה הוא הולך לבקר לעתים תכופות. לא להשאיר את הילד ללא דמות ש מבוגר נוכח לאורך פרקי זמן ארוכים. אנחנו לא צריכים להיות מוקד תשומת ליבו של הילד כל הזמן אלא להיות אפילו ברקע, אבל נוכחים מבחינה פיסית ורגשית. כשילד מעט גדל ונכנס לגיל ההתבגרות הנוכחות הפיסית הרצופה פחות נחוצה וגם בלתי אפשרית ולכן חשוב עד אז לבסס קשר רגשי חזק שהילד יוכל לאחוז בו בליבו גם כשאנחנו רחוקים ממנו.

כשפגשתי את הספר של ריץ' האריס הוא הקסים אותי.
הבת שלי הייתה קטנה מאוד והייתי עסוקה במקום של החברה בחייה.
ריץ' האריס סיפקה לי תשובות שמאוד התאימו לי אז.
אחר כך במשך הרבה זמן כבר לא הרגשתי שאני מקבלת את מה שהיא אומרת.
לא הצלחתי לראות שאני בעצם מיותרת בחיי הבת שלי וכל מה שהיא צריכה זאת קבוצת שווים ראויה.
לאחרונה כשהיא על סף גיל ההתבגרות חזרתי לעסוק בשאלות החברה בגיל הזה.
בין היתר קראתי את המאמר הזה: המתבגר של סאבג ואז די במיקרה הגעתי לספר של נויפלד והמון דברים הסתדרו לי ביחד כחלק מאותו מבנה חברתי גרוע: האופן בו מועברת התרבות, נקודת הזמן שבה תהליכים אלו התרחשו, הסיבות הכלכליות-חברתיות שגרמו להן - שימי לב שגם סאבאג וגם נויפלד מתייחסים לאותם נקודות זמן בהיסטוריה.
אני מבינה את התיאוריה של נויפלד כאומרת שהמפתח הוא ביחסים בתוך המשפחה אבל לא פחות מכך עם הסביבה.
אני לא מאמינה שאין הורה שלא מהבהב לפעמים. זה בלתי אפשרי השאלה האם יש סביבו מספיק נורות ביטחון שיחליפו אותו כזה קורה?

אני לגמרי מבינה את ההקשר.
ואחרי שקראת את שתי התיאוריות )ואולי יש לך ילדים משלך) מהי נטיית הלב שלך?

הספר איחזו בילדיכם מגיע קצת תלוש, הוא מאוד תיאורטי ומגיע ללא כל רקע להישען עליו. אין הקדמות ומי שרוצה להבין את הדברים לעומק עשוי לחוש חוסר סיפוק.

ניופלד גמיש מאוד למרות שלכאורה הוא מציג מודל הורות תובעני והוא ניתן ליישום כמעט בכל משפחה ובכל התנאים הקיימים.
העיקר שלו הוא שההורה (או ההורים) הם מקור הכוח והביטחון של הילד ומהם הוא לומד ערכים וכללי התנהגות.
ניופלד אומר שהורה שדרכו ברורה לו והוא תומך בגדילתו של הילד בשמחה וברצון, באהבה ודאגה תוך לקיחת כל הנתונים המשתנים בחשבון וקבלת החלטות יציבה יאיר את הדרך לילדו באופן ברור. הורה הססן (לא הורה שחוקר ושואל אלא הורה שמטבעו קצת מבולבל ותמיד מחפש תשובות במקורות חיצוניים) יתקשה להוביל את ילדו במסלול ההתבגרות.
כמו מנורה- יש מנורה לבנה ומנורה צהובה, יש אפילו מנורה כחולה או אדומה, כל המנורות טובות העיקר שהאור שלהן יציב. יש הבדל בין מנורה שמאירה היטב לעומת פלורסנט שכל הזמן מהבהב ובעצם עושה לנו סחרחורת. אנחנו נעדיף לצאת מן החדר או להחליף את המנורה.
ניופלד אומר שילדים עלולים למצוא במצב כזה את חבריהם כאור היציב ולהניח להם להורות את הדרך עבורם.

כל עוד האור שלנו יציב ומאיר היטב, חברים הם שמחה וברכה ויש להם חשיבות רבה בחיי הילדים.

באיחור ואולי כבר לא רלוונטי אבל שאלות שאני עוסקת בהן בדיוק עכשיו:
לא קראתי את כל הדף אבל בהתייחס לשאלת הפתיחה: לדעתי ריץ' האריס ונויפלד מזהים את אותה תופעה - העברת התרבות בין הילדים לבין עצמם במקום מהמבוגרים לילדים.
ההבדל הגדול הוא בתגובות.
בעוד ריץ' האריס טוענת שאפשר להישען אחורה ולנוח מתפקידנו כהורים המנסים לעצב את ילדינו בצורה מסוימת - נויפלד טוען שזוהי תופעה מסוכנת שיש צורך לשנות אותה ואף מציע כלים איך לעשות זאת.
לי באופן אישי הקריאה בריץ' האריס עזרה להבין את נויפלד ואת התאוריה שלו.

אבל חלל היקשרותי לא נוצר רק כי הורים לא מוכנים להשקיע בילדיהם זה לא נכון.
הרבה פעמים משהו מתפספס איפשהו בדרך ואז אנחנו מאבדים את הכוח שלנו להורות את הילדים.
הכוח להורות הוא לא כוח פיסי, לא משהו שנלקח מהילדים אלא ניתן מהם ברצון ובנדיבות. יחסים נכונים עם הילדים הם אלו שמעניקים לנו את הכוח להיות ההורים שלהם, המצפן שלהם, האור שבמגדלור.

לא מקבלים כוח באמצעות אלימות.
גם לא באמצעות כפייה.
כשהורים חסרים את הכוח להורות את ילדיהם, הילדים יכולים להיות מאוד מאוד קשים להכוונה.
מכאן, מתחיל גלגל לא פשוט ועצוב לכל הצדדים של תסכול, כעס וייאוש.
אני מאמינה שרובם המוחלט של ההורים מוכנים להפוך עולמות עבור ילדיהם. אבל כשהכוח הולך ונעלם, הורים עשויים להיקלע למערבולת שקשה לצאת ממנה ורק מחמירה את המצב.

חוצמזה שבאמת לא ידעתי שהתגעגעת אלי כל כך!

נכון בשמת. זה מה שילדים צריכים. ברור שלא כולם מקבלים את זה ואז אנחנו מוצאים המון ילדים עם חלל היקשרותי, אשר ממלאים אותו ממקורות אחרים. פה הבעיה.

לא ידעתי שאת בקוסטה ריקה, למה לא שלחת וואטס אפ? פעם הבאה תגידי נשתה מוחיטו יחד על החוף

_אהבה ללא תנאי, הרצון לטפח, היכולת להעניק מעצמך למען האחר, הנכונות להקריב את עצמך למען גידולו והתפתחותו של האחר.

את כל אלו, יש ביחסים של הורים- ילד באופן טבעי_

אהמ קכמ... [שיעול מלא משמעות] הם שם "באופן טבעי" רק אם יש הורים שאוהבים ללא תנאי, שרוצים לטפח, שיכולים להעניק מעצמם למען הילדים, שמוכנים "להקריב" או לוותר על נוחיויות מסויימות לטובת הצרכים של הילדים.
הם לא שם, אם ההורים לא אוהבים ללא תנאי, לא רוצים לטפח, לא מסוגלים להעניק, ולא מוכנים לוותר אפילו על טיפת נוחיות כדי שיהיה טוב לילד שלהם.

<אני לא פה, אני בקוסטה ריקה, יושבת במסעדה עם WI FI והופעה חיה בספרדית>

תודה בשמת קשה לי אני מהנייד.

תפוח אדמה, ניופלד מדגיש שלילדים פשוט אין את היכולת לתמוך בצורה ראויה בתהליך ההתבגרות של הילד.
מדובר בחברים ולא במשפחה.
התקשרויות שנוצרות מתוך התקשרויות קיימות מחזקות את ההתקשרות הראשונית, הם תומכים בה. לעומת זאת, התקשרות שנוצרת מתוך חלל היקשרותי, מחסור כלשהו, עשויה להתחזק עד לרמה שהיא תהווה תחרות להתקשרות העיקרית.
התקשרות פועלת כמו מצפן, בזמן שהיא נמשכת למקור אחד היא דוחה את הצד השני. זהו טבעה. ילד לא יכול להיות מוכוון עי מערכות בעלי ערכים ומסרים מנוגדים. אם ההיקשרויות העיקריות מתחרות זו בזו, אחת מהן תובס.
אני מצטטת מניופלד בשפתו הרהוטה :
" מלח המשתמש במצפן לא ימצא את דרכו אם יהיו שני קטבים צפוניים מגנטיים. הילד לא יצליח לעשות שימוש בו זמני בחברים ובהורים כנקודות מצפן יעילות. הילד יהיה מוכוון או על פי הערכים של עולם החברים או על פי הערכים של הוריו אבל לא על פי שניהם. או שתרבות החברים מושלת, או שתרבות ההורים מובילה. מוח ההיקשרות של יצור לא בשל אינו יכול לסבול שתי השפעות הכוונה בעלות עוצמה שווה, שתי מערכות מסרים מתנגשות. עליו לבחור באחת על פני האחרת; אם לא כן רגשותיו ילקו בבלבול, המוטיבציה שלו תהיה משותקת ותפקודו לקוי. הילד לא ידע לאן לפנות. באותו האופן, כשעיניו של התינוק פוזלות ויש לו ראיה כפולה, מוחו ידחיק אוטומטית את המידע החזותי מעין אחת. העין הזו תתעוור."

זה לא אומר שילד לא צריך חברים. כלל וכלל לא. הכוונה היא שאסור לנו להניח בלי משים לחברים לקחת תפקיד של מורי דרך בחייו של הילד.

ומדוע? מכיוון שביחסי חברים חסרים לחלוטין אהבה ללא תנאי, הרצון לטפח, היכולת להעניק מעצמך למען האחר, הנכונות להקריב את עצמך למען גידולו והתפתחותו של האחר.

את כל אלו, יש ביחסים של הורים- ילד באופן טבעי, והם אלו שמסייעים לילד להתפתח ולהתבגר.

מה לגבי ילדים שאינם בני גילו?

[אורלי נ, קצת ריווחתי לך כדי שיהיה קל יותר לקרוא, כי ממש התקשיתי לקלוט משהו מרוב תגובת גוש ]

ניופלד מדבר על "כפר היקשרותי". היקשרות היא הכוח החזק ביותר ביקום והיא קיימת בכל דבר. היא הכוח שקושר את החלקיקים באטום יחד ואת מערכת השמש שלנו מאורגנת וגם את התינוקות שלנו אלינו. ההיקשרות היא טבעית והיא נועדה לאפשר קיום והיתכנות של יצורים תלותיים לחלוטין כמו תינוקות. על מנת שהתינוק יוכל לשרוד כל האינסטינקטים שלו מכוונים להיקשר לדמות המטפלת בו. (אני לא מרחיבה על היקשרות כרגע).
ישנם שני סוגים עיקריים של היקשרויות, היקשרויות תומכות והיקשרויות מתחרות.
(על מנת להסביר מהן היקשרויות מתחרות צריך להבין לעומק מהי היקשרות אז גם זה בשלב הבא).
היקשרויות תומכות, הן כאלו שנוצרות כתוצאה מהעברת ההיקשרות על ידי אדם מקושר חזק. כלומר, אני מקושר חזק מאוד לאימא שלי שמטפלת בי היטב ואני בוטח בה. הקשרים שלה עם מבוגרים אחרים בחיי מעניקים לי את האישור הטבעי והנוח ליצור קשרים משמעותיים עם מבוגרים אחרים בחיי, להיקשר אליהם. כאשר היקשרות חדשה נוצרת בליבו של הילד בדרך הזו הילד נהנה מרשת ביטחון נהדרת שתומכת בהתבגרותו. אין פה כל תחרות או איום על הקשר של ההורה על הילד מכיוון שההורה בעצמו הוא זה (שבלי ידיעתו) יצר את ההתקשרות החדשה. ההתקשרות החדשה אף תורמת להתקשרות הראשונית בין הילד להורה ומחזקת אותה. כאן יש לנו התקשרות מתוך הקשר .
כאשר מסיבה כלשהי, נוצר חלל היקשרותי, מצב שבו הילד מוצא את עצמו ללא דמות אליה הוא מקושר בחוזקה בהישג יד, הוא ייצור היקשרות חדשה, אך ללא הקשר. לא צריך ללכת רחוק על מנת להבין מהו חלל היקשרותי.
דוגמא פשוטה היא כאשר אנחנו שולחים ילד רך מאוד למסגרת שבה אין מספיק מבוגרים שיהיו זמינים לילד בכל זמן. כשילד קטן מאוד מוצא את עצמו ללא תמיכה רצופה של מבוגר הוא יפנה מיד לדבר הראשון אליו הוא יכול להיקשר. קל להבין את זה כשאנחנו מדמיינים את עצמנו מטיילים ביער לא מוכר בשעות החשכה. אם נהיה מלווים במדריך שמפגין בקיאות בשטח וביטחון מלא במעשיו נוכל להנות מן החוויה ולהחשיבה לנעימה ומהנה. אך אם המדריך יפגין פחד, או אפילו יותר גרוע, נמצא את עצמינו ללא מדריך אנו נתקף פחד איום, ובצדק. אין דבר נורא יותר עבור ילד מאשר להיות תלוש ללא היתקשרות. לכן, הוא יקשר למי שזמין עבורו, העיקר לא להיות אבוד. כמו ברווזון שילך אחרי כדור, העיקר ללכת אחרי מישהו.
זה מוטבע בנו, בכולנו.
ילד קטן שנמצא בגן, יקשר למי שזמין עבורו, במקרה הזה אלו יהיו ילדים אחרים בני גילו.
פה הבעיה האמיתית: ילדים לא מסוגלים ולא אמורים להיות מושא ההיקשרות של ילדים אחרים. אין להם את היכולת לסייע להתבגרות של חבריהם. לעבודה הזו דרוש מבוגר.
תנסו לרגע לדמיין את חבורת הילדים הזו ביער בלילה.
אם נחזור רגע לענייננו, הכפר ההיקשרותי הוא ההקשר הנכון לגידולו והתבגרותו הטבעית של הילד. בשבטים המדוברים המבוגרים שמכירים את התינוק ישארו שם לצידו למשך כל חייו. הם יהיו ההקשר שבתוכו הוא יגודל. הם נמצאים בקשרים חזקים עם אימו, עם סבתו ועם דודתו. הם יטפלו בו מתי שיעלה הצורך, ויובילו אותו ביער החשוך ממש כאילו היה שלהם. לצערינו, אנחנו לא חיים בשבט.
פה נכנס הרעיון של ניופלד שאומר שעלינו לנסות וליצור "כפר היקשרותי" עבור ילדינו בתנאים הקיימים עבורנו. סבא, סבתא, דודה, שכנים קבועים, רופא משפחה מוכר ולא ארעי, חברים בני גילו שהם הילדים של החברים שלנו. ליצור סביבה שעשירה במבוגרים וקיים בה רצף, לעומת ניתוק וניכור שכל כך נפוצים בעולם כיום. לעשות כל מה שאפשר (בנעימות כמובן), על מנת שהתרבות תמשיך לעבור לילדינו בצורה אנכית- מסבתא,לאם,לבת ולא בצורה אופקית מהחברה בצופים, לחברה בבת הספר, לבת שלנו.

שמחה לראות את הדף שוב במה חדש
אכתוב בחפץ לב

_אז אני לא יודעת איך היו עושים את זה בשבט, אבל אם זה מן סבב העברות ידיים בלתי מתחשב,
לא נראה לי חיובי בכלל ולא טבעי._
נראה לי שבשבט תינוק לא היה "פרס" שמעבירים מיד ליד. אלא כמה תינוקות היו מסביב כל הזמן עם מבוגרים בגילאים שונים. לא היו סבא וסבתא שגרים בבית נפרד ובאים לשעתיים פעם בשבוע ולכן להוטים להחזיק את התינוק כמה שיותר. העניין היה יותר יומיומי ולכן יותר אגבי.

שירה תודה, אני מתחברת...

_כל אם צריכה להחליט בעצמה,
לפי תחושה פנימית, כמה מתאים לה לחשוף את ילדה לאנשים אחרים._

לדעתי, זה מאוד תלוי כמה בעלי הידיים קשובים לתינוק שהם מחזיקים...

אהבת עולם , אני מאלה ש"מתקמצנות" על התינוקות שלהם, אבל לא פוסלת את האפשרות לתת את התינוק
למישהו מאד קרוב שאני מרגישה מאד בטוחה אתו.

ההתקמצנות הופיעה ללא שום אידיאולוגיה, פשוט זה הרגיש לי לא נכון. אחרי הלידה הראשונה
חמותי וחמי מאד רצו להחזיק את התינוק שלי וגם האחיות של בן זוגי, אבל ההרגשה שלי הייתה
מאד קשה כשהם נגעו בו אפילו, המגע שלהם היה לא מכבד, פולשני (תלישה של תינוק מתנמנם
מהידיים שלי, למשל תוך כדי הכרזה "בוא לסבתא" בלי שום אזהרה מראש), חמי נהג לזרוק באויר
תינוק בן חודשיים ואם אמרתי שהוא אחרי אוכל ואולי לא כדאי הוא נורא נפגע. הגיסות היו מעבירות אותו
מיד ליד לפי שעון, נגיד, כל אחת מחזיקה עשר דקות. לא הייתה שום הקשבה לצורכי התינוק.
חמותי פעם ניסתה להכריח אותי להעיר אותו משינה כדי "להראות לאורחים".

אז אני דווקא חשבתי (כך חונכתי לחשוב) שכן חשוב לתת לבני משפחה להחזיק את התינוק, אבל היום אני חושבת שהייתי צריכה לתת יותר מקום
לתחושת הבטן שלי ולא לתת להם.

ואני באמת לא יודעת איך עושים את זה בשבטים, אבל בחברה שלנו אני רואה די הרבה העברות ידיים
כשהתינוק נתפס כצעצוע ולא באמת אדם שראוי ליחס מכבד ומתחשב.

אז היום אני הרבה יותר קשובה לעצמי בעניין וגם אם יש פרצופים ומניפולציות רגשיות, לא אתן לאדם
שהוא לא מכבד ולא מתחשב להחזיק בתינוק שלי, גם אם הוא ממש קרוב מדרגה ראשונה.
החלטתי שאת הקרבה אני קובעת ומי שלא מכבד אותי ואת ילדיי, הוא קרוב על הנייר שלא באמת קרוב.

אז אני לא יודעת איך היו עושים את זה בשבט, אבל אם זה מן סבב העברות ידיים בלתי מתחשב,
לא נראה לי חיובי בכלל ולא טבעי.

פעם, אחרי שהרגשתי נורא "רשעה" שלא מתחשק לי לתת לסבא וסבתא להחזיק, דווקא חשבתי על חיות
בטבע, למשל או אפילו חיות בית, נגיד חתולים, שלא מומלץ לגעת בגורים שלהם בשבועות הראשונים,
אחרת זה יכול לפגוע באמהות, האם עלולה לנטוש את הגור, או לאכול אותו. האינסטינקט שלה הוא לא לתת
לאף אחד, אפילו מבני מינה, לגעת בגור.

יש משהו מאד פרטי ומקודש בהתהוות הקשר בין האם לתינוק, לדעתי וכל אם צריכה להחליט בעצמה,
לפי תחושה פנימית, כמה מתאים לה לחשוף את ילדה לאנשים אחרים.

אצלי, אני מרגישה שהפולשנות של בני משפחה בקשר ביני לבין בני, ממש פגעה בקשר שלי אתו.

הנה הרצאה שלו (קצת ארוך, ולא מספיק מהודק, אבל מאוד מאוד מאוד חכם!) : https://www.youtube.com/watch?v=[po]UlMkWJY5T w[/po] ודרדרית בין החוחים, סיכמתי קצת מההרצאה בנקודות, והנה לגבי הדמעות: תסכול, שאנו חוות/ים בקטנותינו, כשאנו מגלותים למשל, שאין ביכולתינו לעוף, מתבטא, בין השאר באגרסיה. אבל יש דרכים מתונות יותר להביע תסכול. תסכול עמוק מובע בדמעות-על-העקר. דבר עקר, שאין ביכולתינו לשנות, כמו את הזמן, נצחונות-תמידיים בכל, דחיה ממישהו – זה מתסכל. וכאן באות לעזרינו הדמעות. דמעות-על-העקר, דמעות על מה שאין ביכולתינו לשנות. כמו בטרגדיה היוונית. במעבדה במיניאפוליס מצאו שלדמעות אלה (בניגוד לדמעות בשל בצל, אושר, כאב פיזי) – יש מבנה כימי שאין בדמעות אחרות. אך בתרבות הנוער של ימינו אין מקום לדמעות. וגוברת האגרסיביות.

אורלי נ, את כותבת בהיר ורהוט, וזה מהדהד לי בכ"כ הרבה רמות... הולכת לראות ת'הרצאה. תודה!

אמרת שתכתבי על חשיבות הדמעות... מחכה.

בהמשך ליונת-
השאלה היא הערך שיש לתינוק מהידיים האוחזות. כיום (מה לעשות) אין שבט מטפל. הדמויות שיטפלו בתינוק (נניח הילדה הפרטית שלי)
הן מצומצמות ביותר: משפחה גרעינית + סבא וסבתא. אם מרחיבים את זה למקסימום זה יכלול עוד שתי דודות, חברה קרובה. זהו.
ולכן העברות ידיים של תינוק ופוצי-קוצי של דודות דרגה שנייה (כמו שעלול לקרות בארוחות חג למשל) הן מיותרות. לגמרי
הן משרתות את המבוגר ולתחושתי ממש מסעירות ומטלטלות את התינוק (אני רואה את המבט והתנועות של בתי. המאמץ האדיר להפעלת face recognition לפנים שבכלל לא רלוונטיות עבורה). בתרבות שלנו יש עודף רעש שלא תורם לכולם, בעיקר לרכים בינינו.
מעבר לזה, מקרה שקרה: בתי התחילה לבכות ומצאתי שאמא שלי מנסה להרדים אותה. זאת, כשכבר ביקשתי כמה פעמים שאיך שהיא מוצצת יד/ מהנהנת ראש/ מחפשת שד יתנו לי אותה. מבחינתי זה תנאי בל יעבור וזכותה הבסיסית של בתי כיונקת למצוא תמיד את אמא שלה לצידה. בגילה המופלג היא לא צריכה לחפש אלא להימצא לצידי.
אגב היא סבתא נהדרת ובדרך כלל מקפידה על כך רק חשבה להקל עלי... קיצר לדעתי תינוק לא נתרם מאחזקה של אנשים ״סתם״. המערכות שלו, כושר הקליטה החד הטרי והמדויק, החושים הנקיים והלו״ז הצפוף של בשעה וחצי להתמלא-לישון-להתרוקן מצריכים ידיים של מטפל קשוב, עדיף מוכר (כדי שהיה בגדר רעש רקע ולא יכריח את התינוק להתעסק עם נוכחות זרה).
אותה סבתא (אמא שלי יקרה) לא נוגעת וגם לא מרשה לאף אחד לגעת בתינוקות של בנותיה טרם יעברו 48 שעות מהיוולדם. לא להחזיק, לא ללטף
עם הבכורה לא הייתי כה נחרצת. עכשיו אני מרגישה שאין פריווילגיות חברתיות עם התינוקות שלי: מה שנחוץ להן הוא מה שאני שואפת שיתקיים, מתפקידי לדאוג לכך.
ואני יודעת שבגיל מתאים, הן כבר מתרפקות בעצמן
(בחג לא ״ראיתי״ את הבכורה. היא בילתה את כולו עם אחיינים, דודים ולא ברחה לרגע ״מתחת לסינר״).
להרגשתי בגיל שהתינוק מסתקרן יותר כלפי חוץ (4-6-8 חודש?) זה קצת יותר סביר להשאיל אותו לליטוף

לדעתי, זה מאוד תלוי כמה בעלי הידיים קשובים לתינוק שהם מחזיקים...

_שאלת שאלה מאוד חשובה מכיוון שניופלד מגדיר הקשרות ככזו שאם היא לא משותפת, היא מתחרה.
אני ארחיב על הנושא הזה בערב כי אין לי די פנאי כרגע._

מאוד אשמח לקרוא עוד על הנושא הזה.

ובכלל, בקשר למה שכתבת על ההתנהלות בשבט:
ישנם שבטים שמקובל בהם להעביר את הילד מאחד לשני כל מספר דקות כך שהילד לומד להכיר את כל חברי השבט במקביל.
זה אינטואיטיבית מרגיש לי מאוד נכון כך.
וקצת חורה לי לפעמים לשמוע הורים ש'מתקמצנים' על לתת לאנשים אחרים (אפילו קרובים) להחזיק את הילדים שלהם. (או אפילו ללטף)
זה מרגיש לי כ"כ מתבדל, וגם בתחושה שלי הכי לא נכון לילד.
אמנם, אם כך הם מרגישים אולי לא כדאי שיילחמו בתחושה שלהם.
אבל אני חושבת שאם היו יודעים שדווקא נכון וטוב ובריא לילד לעבור הרבה ידיים - אולי היו נפתחים לזה.

אשמח לשמוע את דעתך המורחבת בנושא.

לגבי, תיקשורת מקרבת מחייבת קודם כל תיקשורת עם עצמי. אני פחות רואה את זה בתור דרך נכונה להתנסח מול הילדים, אלא ככלי להבהיר לעצמי מה אני רוצה ואז להסביר לילדים מה אני רוצה. והפוך גם, כמובן.
בגלל זה נראה לי באמת שכל אחד והדרך שלו. אם יש מישהו שמרגיש שהמילים כובלות אותו, ומתמקד בהם במקום במשמעות, אז באמת עדיפה לו דרך אחרת.

_מה עושים עם זה שהיא יכולה ללכת (בגן ציבורי) ולהתרחק בלי שום רצון לדעת איפה אני, אם התרחקה מדי?
האם זה מעיד על משהו באופן היקשרות?_
מביאים אותה חזרה. מסבירים לה שהיא צריכה להישאר קרוב ובדרך עדינה מאוד מסבירים שיש מסביב סכנות. אימא דואגת ואוהבת אותך ואימא רוצה לשמור עליך. בואי נשמור עלינו יחד. לא להפחיד אבל לעורר מודעות. לסמוך עליה שהיא אחרי כמה פעמים תבין. ועד אז זה התפקיד שלך לוודא שהיא בטוחה כל הזמן. אם זה קשה בגלל שיש לך תינוקת אולי שווה לשקול טיול במקום הישארות במקום אחד.
זה לא מעיד כלום על ההקשרות ואנחנו גם לא מחפשים את זה. אנחנו תמיד פועלים מהמקום שבו אנחנו נמצאים בהווה, ע"י דאגה כנה, אהבה ואחריות לשלומם של בני המשפחה.
אני אתן דוגמא:
קראתי לפני כמה ימים שמישהי כתבה שהייתה עם חמישה ילדים בגילאים שונים באירוע בחוף הים. אחד מילדיה הוא תינוק קטן. בשלב כלשהו הילדים רצו לכיוון המים בחברת ילדים אחרים ונעלמו מעיניה, ללא רשות וללא ליווי מבוגר לידיעתה. אחרי השתלשלות עניינים כלשהי היא אספה את ילדיה ועזבה את האירוע כמובן לקול מחאות ותחנונים רבים מצד הילדים. כשעזבו היה הרבה בכי וצער, וברכב היא הסבירה למה פעלה כפי שפעלה. אפשר לראות את המעשה כעונש, אני לא רואה את זה ככה בכלל.
לדעתי האימא הזו נהגה בתבונה רבה. היא הייתה חייבת לשמור על בריאותם של הילדים ואם היא לא יכולה לשמור עליהם שם היא לקחה אותם למקום שבו היא כן יכלה. ככה אימא מתנהגת, גם אם זה לא הכי כייף באותו הרגע. לדעתי, הילדים הבינו בסופו של דבר את המסר האמיתי, החשוב וזה שאימא אוהבת אותם, אימא דואגת להם הם חשובים לה יותר מהכל. וזה אפשרי כי אימא לא כועסת, היא עושה מה שנראה לה נכון. בטוח שלפעמים נעשה טעויות, אבל מה שחשוב זה שהמסר שעובר לילדים הוא נכון, גם אם באותו הרגע צעקנו או נלחצנו או אמרנו את המילים הפחות נכונות.
זה גם יעורר מודעות בליבם של הילדים לסכנות שסביבם והם ישתדלו בעתיד לעזור לאימא לשמור עליהם, מתוך אכפתיות.

ניופלד מתאר את גיל שנתיים כתחילתה של התהוות, רצון לעצמאות ותחילתו של רצון נגדי, וחוסר יכולת לאזן בין הרגשות השונים מפאת הגיל הצעיר. לפעמים זה נראה כאילו הילד בעצמו מבולבל מכיוון שהוא יכול לנוע בין רגשות שונים במהירות רבה. אין שום התייחסות ליכולות מנטליות.

_מבחינת ילד-שבט וכו, ראוי לאפשר להם להיקשר בהדרגה, נכון?
אני מרגישה שבגיל רך כל כך הדרך הנכונה לכך היא או כשהיא ישנה להניח אותה עליהם להיכרות עם ריח ומגע, או כשהיא ערה: אמא נוכחת ליד ומדברת/ נוגעת_
ישנם שבטים שמקובל בהם להעביר את הילד מאחד לשני כל מספר דקות כך שהילד לומד להכיר את כל חברי השבט במקביל. אנחנו לא חיים בשבט.
שאלת שאלה מאוד חשובה מכיוון שניופלד מגדיר הקשרות ככזו שאם היא לא משותפת, היא מתחרה.

אני ארחיב על הנושא הזה בערב כי אין לי די פנאי כרגע.

_ועוד משהו: בת החודשיים שלי מראה לי בבירור כיצד היא יותר בערנות-בוחנת- חרדה מעט כשהיא בזרועות סבתא/סבא לעומת הוריה. מבחינת ילד-שבט וכו, ראוי לאפשר להם להיקשר בהדרגה, נכון?
אני מרגישה שבגיל רך כל כך הדרך הנכונה לכך היא או כשהיא ישנה להניח אותה עליהם להיכרות עם ריח ומגע, או כשהיא ערה: אמא נוכחת ליד ומדברת/ נוגעת_

שוב תודה.
מהזווית שלי (פרידה בגיל 10 חודשים מאמא במשרה מלאה לאמא נעדרת), אני בהחלט מרגישה איך האימהות ממלאת לי חללים חשוכים ומוסיפה לביטחון בעצמי ולהיותי בטוב , נינוחות, עם עצמי.
ובהחלט בתי בת השנתיים וחצי עוברת תקופה מאתגרת (גם הצטרפה אלינו אחת חדשה...) ומבקשת הרבה תופסת, מגע וכו. גם עם התינוקת. לא תמיד קל לא לכעוס. עוזר לקרוא כאן.
מה עושים עם זה שהיא יכולה ללכת (בגן ציבורי) ולהתרחק בלי שום רצון לדעת איפה אני, אם התרחקה מדי?
האם זה מעיד על משהו באופן היקשרות?
וגם: היא ממציאה עולמות דמיוניים נהדרים. ומאוד חברותית בחוג המשפחה. הגיוני שבגן היא פחות חברותית, משחקת עם עצמה? (היא כן מדברת על ילדים ספציפיים, וקשורה למטפלים. והולכת וחוזרת בשמחה). מה מאפיין את הגיל הזה מבחינת נויפלד?
(דמיון מפותח, גמילה מטיטולים, עצמאות, יכולת לספור, לספר סיפורים, פחדים והאנשה של חפצים, לפעמים בקשה מפורשת להיות לבד- נניח בעת משחק/ או עשיית צרכים)?
אשמח להחכים .
ועוד משהו: בת החודשיים שלי מראה לי בבירור כיצד היא יותר בערנות-בוחנת- חרדה מעט כשהיא בזרועות סבתא/סבא לעומת הוריה. מבחינת ילד-שבט וכו, ראוי לאפשר להם להיקשר בהדרגה, נכון?
אני מרגישה שבגיל רך כל כך הדרך הנכונה לכך היא או כשהיא ישנה להניח אותה עליהם להיכרות עם ריח ומגע, או כשהיא ערה: אמא נוכחת ליד ומדברת/ נוגעת

אני קוראת את מה שאת מספרת על נויפלד, ונראה לי שהוא נוכח בכל מיני ורסיות באתר הזה. זו פשוט דרך אחרת להגיד את אותו הדבר. זה מבורך בעיני.
זה נכון שיש הרבה נקודות השקה, אבל בכל זאת יש הבדלים מאד גדולים
אני לא מרגישה מספיק סדורה בתיאוריה של ניופלד (עדיין)
אבל כן יכולה לומר, שאצלנו
מרגע שהתחלנו ללמוד את הגישה שלו
וליישם אותה בשטח-
חלו שינויים ענקיים בבית,
מה שלא קרה קודם, למרות שהסתובבנו , ודי לעומק, בכל האיזורים האחרים שהאתר משופע בהם (תיאורית הרצף, תקשורת מקרבת וכו').
יש משהו אחר- עמוק, יסודי, מלא חמלה
פרקטי אבל לא נוקשה
שהשפיע עמוקות על הגישה שלנו מבפנים.
מאד מסכימה עם מה שכתבת
כשזה מגיע למערכת היחסים עם הילדים לא נראה לי שהדרך המדוייקת שבה התנסחתי מול הילד עקרונית עד כדי התלבטויות רבות והתעסקות תמידית. יותר נכון עבורי להעביר תחושה, מסר שהוא מעבר למילים, ואני פשוט סומכת על עצמי שכשהמסר נכון אז גם אם המילים לא מדוייקות זה לא יכול להחסיר ממנו.
זה מאד מדויק לי
ובזה ניופלד נבדל- הגישה שלו שינתה באופן עמוק את ההתבוננות וההבנה שלנו
ומשם הגיעו מעשים אחרים ומילים אחרות
שמדויקים לנו, ולא הגיעו ממתכון

אהבת עולם יקרה, איך משנים את זה? קשה לי לענות לך על זה למרות שהייתי שמחה. אני לא מכירה את סיפור חייך ואני גם לא מטפלת במבוגרים. ניסיתי לתת לך תחושה כללית של דברים שאולי התרחשו וכיוון למחשבה איך את יכולה לעזור לעצמך. ממה שאת כותבת את נשמעת כמו מישהי מאוד מודעת שמעוניינת לעזור לעצמה, בעיני זו שלושת רבעי דרך. אם יורשה לי לרגע לסטות מנושא הדף ולא לדבר "בכובע ניופלד" את נשמעת כמו בחורה אדיבה מאוד (לא יודעת למה זו התחושה שעוברת אלי!) נעימה וחברותית, אולי את יכולה להרשות לעצמך להאמין בעצמך ולאהוב אותך (נראה לי שאת מאוד ראויה) ולנסות קשר. גם אם זה לא יהיה הקשר המושלם אולי הוא יתרום משהו לזה שיבוא אחריו.

לגבי מה שכתבתי על מערכת היחסים עם הילדה התכוונתי שזה לא נכון לומר על פעוטה בת שנתיים וחצי שמערכת היחסים הייתה צריכה להיות שונה (אולי כן אולי לא אבל אני לא מכירה ולכן לא יכולה לומר משהו כזה) אלא שבכל פעם שיש לנו תינוק שגדל ומתפתח בצורה תקינה סביב גיל שנתיים עולה רצון נגדי מצד הילד, הילד מתחיל לחשוב בצורה יותר ויותר עצמאית וחווה תסכול לעיתים קרובות לכן זה דווקא סימן חיובי שעשינו משהו טוב. הוא מדביק ציון דרך התפתחותי כפי שמצופה ממנו. זה שאנחנו כחברה לא יכולים ולא מעוניינים לפעמים לעמוד בזה, זה באמת חבל את לא חושבת? אם כך בשביל מה אנחנו טורחים כל כך בגיל הרך? לא בשביל לקטוף את הפירות?
ומה שמיותר הוא להביט אחורה באשמה- היה צריך כבר להיות משהו אחר. זה מיותר. פשוט ככה. לא תורם, לא מקדם, להיפך זה מאוד תוקע ועוצר ומפריע להכל.

_אם היא תדע שאני אכעס אם היא תקרע את השרשרת, או תרביץ לחתול - אז לפעמים זה דווקא מה שיגרום לה לעשות את זה.
כאילו היא רוצה לגרום לי לכעוס._
אז אולי כדאי לנסות לראות מה קורה כשבאופן עיקבי את לא כועסת. לא פעם, לא שלוש, לא כועסת יותר. היא קורעת? אל תתני לה, לגיטימי. היא מרביצה לחתול, לא. אסור להרביץ לחתול, בואי נעשה משהו אחר. זה נשמע אולי מוזר אבל ממש לא חייבים לכעוס.
_אם היא חוששת מהפרידה הייתי מצפה שזה יהיה להפך, לא? שהיא תיזהר לא לעשות משהו שמכעיס.
למה זה גורם לה דווקא כן לעשות? (איזו בדיקה? איזו תקווה שבכל זאת לא תהיה פרידה??? )_
היא לא חוששת מהפרידה היא מצפה לה (אולי). ואם אנחנו במקום לומר "היא רוצה שאכעס" היינו אומרות "היא רוצה תשומת לב" אז התגובה שלנו לסיטואציה הייתה משתנה באופן אוטומטי, נכון? אם אנחנו מאמינות שהיא בודקת גבולות או מחפשת גבול היינו ממהרות להציב אותו, אבל אם אנחנו מאמינות שמה שהיא רוצה זו תשומת לב לא היינו ממהרות להציב גבול, אלא היינו מעניקות לה מנה גדושה של מה שהיא רוצה עד שהיא כבר לא תוכל יותר ותברח לחדר השני. זה לא פשוט בחיים המודרניים (אם הבנתי נכון היא בכורה ויחידה כרגע?) כשכל אחד מבודד בבית שלו ואת רוב הזמן מבלה בחיק המשפחה הגרעינית. בגלל זה חשוב גם לשמור על הדברים בפרופורציה. להשתדל להפיק את המירב. זה לא טבעי לפעוט להיות בלי "כפר היקשרותי" סביבו אבל בהחלט ניתן להתגבר על כך, זה פשוט מאמץ יותר.

את מכירה את מרשל רוזנברג?
כן וודאי תקשורת מקרבת. אני חושבת שתקשורת היא כלי חשוב מאוד והלוואי והיינו מתקשרים בצורה איכותית יותר באופן כללי, ובכל זאת כשזה מגיע למערכת היחסים עם הילדים לא נראה לי שהדרך המדוייקת שבה התנסחתי מול הילד עקרונית עד כדי התלבטויות רבות והתעסקות תמידית. יותר נכון עבורי להעביר תחושה, מסר שהוא מעבר למילים, ואני פשוט סומכת על עצמי שכשהמסר נכון אז גם אם המילים לא מדוייקות זה לא יכול להחסיר ממנו.

אני קוראת את מה שאת מספרת על נויפלד, ונראה לי שהוא נוכח בכל מיני ורסיות באתר הזה. זו פשוט דרך אחרת להגיד את אותו הדבר. זה מבורך בעיני.
כן גם אני חושבת. והנה בכל זאת ולמרות שנטען שהאתר הוא כולו הורות מקושרת (והורות מקושרת זו לא התיאוריה ההקשרותית אלא בפרוש ניופלד ואולי קצת סירס למרות שהחלק שלו בתיאוריה פחות עמוק והוא יותר בפרקטיקה, הוא דווקא כן אוהב לתת מתכונים להורות נכונה) יש פה הרבה שקוראות אך נמנעות מלהשמיע קול מסיבה לא מובנת. וגם בהתחלה נכתב שהרעיון המרכזי של ניופלד לגבי הורה אלפא לא מתקבל בכל כך הרבה אהדה למרות שלדעתי לא ניתנה הזדמנות הוגנת להסביר בכלל את הרעיון, הוא די נדחה על הסף. וזה מצחיק כי זה בעצם לבוא לניופלד ולומר לו אנחנו נספר לך במה אתה מאמין
מבחינתי זה פספוס אדיר להדוף משהו ככה רק בגלל שהוא מאיים על תפיסות ישנות או נראה כאילו מפיל עלינו אשמה כלשהי. גם לי היה קשה בהתחלה, אז מה? ניופלד מאוד אינטואטיבי ומאוד עמוק וראוי להמון הערכה. אין פה דף שמסביר את התיאוריה שלו, או יותר נכון עכשיו יש קצת. ובעיני זה מאוד חשוב לספר שלא הכל שחור לבן, שתמיד יש אפשרות לקדם ולשפר ושתמיד שווה להתאמץ.
גם אם לפעמים זה מרגיש כאילו אני מסכמת לעצמי את מה שאני כבר יודעת, אני גם יודעת שבעתיד יקראו את הדף הזה אימהות נוספות ואין לי ספק שהן וגם הילדים שלהן ייתרמו מהרעיונות כאן ואולי גם ילכו וימשיכו לקרוא וללמוד בעוד מקומות.

אורלי, תודה רבה על התשובה המפורטת.
מאוד הזדהיתי עם העניין הזה של פרידה. באופן אישי.
ולכן אני מבינה למה את מתכוונת. אני תוהה אם אוכל לשכנע את אחותי לעשות את זה אחרת מולה.

אני אישית חיה את החיים מתוך 'ציפייה לפרידה' כפי שהגדרת אותה (שדי מחרבשת לי את החיים).
איך משנים את זה?
(נדמה לי שכבר עברתי מספיק אבל אמיתי וקבלה של נסיבות חיינו - ועדיין הציפיה לפרידה קיימת. ומה זה אומר 'מטפל טוב'? כי הייתי כבר אצל הרבה מטפלים...)

*************

כמו כן, כתבתי לך:

_אני יודעת שלפי השיטה הזו יש איזו מערכת יחסים שיש לבנות בין ההורה לילד עוד אפילו לפני שמגיעים למצבים האלה.
ובכל זאת - כיוון שכרגע המצב הוא כזה, חשבתי אולי אפשר יהיה להתחיל משם_
ואת ענית:
לא זה לא נכון וזה גם מיותר. פעוט בן שנתיים מגלה את העולם, הוא מתהווה ומתחיל לצאת מן "הגולם" ולהפוך לפרפר. מן הסתם מעתה והלאה תהיה יותר אינטראקציה ואולי זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת ולהתכוונן אליו, בשמחה וציפיה.

לא הבנתי בכלל על מה כתבת שהוא לא נכון ומיותר. ולא הבנתי את הקשר בין התגובה שלך לבין הציטוט שלי.
(אני התכוונתי שאחרי ששאלתי על עניין הכעס עלה בדעתי שאולי זה לא כ"כ במקום לשאול על זה, כי אולי את ההיקשרות היה צריך להתחיל לבנות עוד הרבה קודם, ושאם זה לא נבנה עדיין אז אין מה להתחיל דווקא מהנושא של הכעס. (למרות שאני חושבת שאמא שלה דווקא עושה עבודה די יפה בכל אופן).

**************
דבר אחרון, אני כתבתי לך:
_כפי שכתבתי לך גם בהודעה הקודמת, אני מרגישה שהיא מצפה לכעס. כאילו, למרות שזה לא עושה לה טוב - היא מחפשת אותו.
כשאני אומרת לה למשל שתיזהר לא למשוך לי את השרשרת שלא תיקרע היא שואלת אותי 'ואת תכעסי?'
נראה שהיא במידה מסוימת רוצה שיכעסו, זה מעורר בה אדרנלין מסוים._
ואת ענית:
נשמע בדיוק כאילו היא מצפה לפרידה. מתכוננת. רק להחליף את המילה כעס בפרידה והכל משתנה ובוודאי התגובה שלנו לסיטואציה.

אז כאמור, מאוד יכול להיות שזה העניין. שהיא חוששת מהפרידה, ולכן בודקת אם זה יקרה או לא. (וכאמור, אני די מתחברת להסתכלות הזאת).

אבל עדיין אני מנסה להבין - נראה שכשהיא יודעת שאני אכעס אז דווקא היא מרגישה צורך לעשות את הדבר הזה.
אם היא תדע שאני אכעס אם היא תקרע את השרשרת, או תרביץ לחתול - אז לפעמים זה דווקא מה שיגרום לה לעשות את זה.
כאילו היא רוצה לגרום לי לכעוס.
אם היא חוששת מהפרידה הייתי מצפה שזה יהיה להפך, לא? שהיא תיזהר לא לעשות משהו שמכעיס.
למה זה גורם לה דווקא כן לעשות? (איזו בדיקה? איזו תקווה שבכל זאת לא תהיה פרידה??? )

כשכתבתי שהן מניחות להם לעשות לבד את מה שהם יכולים, כיוונתי יותר לנטייה המערבית לצעוק לילד הוראות מתמשכות ובלתי פוסקות ואז לעשות את זה בעצמנו.
אני קוראת את מה שאת מספרת על נויפלד, ונראה לי שהוא נוכח בכל מיני ורסיות באתר הזה. זו פשוט דרך אחרת להגיד את אותו הדבר. זה מבורך בעיני.

אני חושבת שזה פשוט עניין של מינון.
לגבי שפה, זו דרך להביע כבוד הדדי. אני חושבת שהבעייה היא באנשים שמחליטים שהם יחיו לפי איזו תורה ואז מתבאסים כשלא מצליח. את מכירה את מרשל רוזנברג?

האמא מטפלת באופן מלא בכל הצרכים של הילד שאותם הוא לא מסוגל למלא לבד. במה שהוא יכול לבד היא נותנת לו חופש מוחלט. במקביל היא דואגת למלא את הצרכים של עצמה. את מתכוונת למשהו דומה?
תפוח אדמה, רציתי להתייחס למשפט הזה ושכחתי.
לפעמים אנחנו יכולים לעשות משהו עבור עצמנו ובכל זאת מאוד נעים לנו שמישהו עושה עבורנו. למשל אני יכולה להכין לעצמי תה בכל עת שאחפוץ, אבל אם אני יושבת לד שולחן כתיבה ופתאום בעלי מגיש לי כוס תה זה מאוד מאוד נעים לי ומשמח אותי. אפילו שאני יכולה לבד. אני חושבת שלעשות סתם כי בא לי גם עבור הילדים זה נעים ומתפרש כאהבה. אני לא מאמינה במושג פינוק.
זה לא אומר שכל היום אני אסתובב סביבם ואחפש מה לעשות, ברוך השם לא חסרה תעסוקה בבית עם ילדים. זה פשוט נחמד ולא נתפס בעיני כמשהו רע. בעיני זו דרך להגיש את האהבה מרצון ובנדיבות ולא כי התבקשתי. ההבדל שבין לתת לבין נלקח.

מצד שני, אם אני מאוד עסוקה או טרודה או מכל סיבה אישית שלי לא פנויה למחוות כאלו, אז מה? זה לא עושה אותי אוהבת פחות או את ההקשרות טובה פחות. כל דבר צריך להיות בהקשר וצריך להיות נוח לכולם.
בגלל זה אין נכון או לא נכון, ואין דרך אחת שמתאימה לכולם, כל אחד מוצא את הדרכים שנכונות עבורו. וגם זה משתנה מתקופה לתקופה.

_(כפי שכתבתי לך גם בהודעה הקודמת, אני מרגישה שהיא מצפה לכעס. כאילו, למרות שזה לא עושה לה טוב - היא מחפשת אותו.
כשאני אומרת לה למשל שתיזהר לא למשוך לי את השרשרת שלא תיקרע היא שואלת אותי 'ואת תכעסי?'
נראה שהיא במידה מסוימת רוצה שיכעסו, זה מעורר בה אדרנלין מסוים._
נשמע בדיוק כאילו היא מצפה לפרידה. מתכוננת. רק להחליף את המילה כעס בפרידה והכל משתנה ובוודאי התגובה שלנו לסיטואציה.

_השבוע כשאמרתי לה שלא אכעס, שאלתי אותה 'את רוצה שאני אכעס?' והיא אמרה 'לא'. אחר כך אמרה 'כן'. אחר כך אמרה לי 'תכעסי עליי'. אמרתי לה 'את רוצה שאני אכעס עלייך?' 'כן' 'את רוצה שאני אכעס עלייך בכאילו?' 'כן'.
אז עשיתי הצגה כאילו אני כועסת, וראיתי שזה מאוד מוצא חן בעיניה. היא ביקשה את זה כמה פעמים.

בקיצור,
אשמח גם אם בא לך לענות לי על השאלה ששאלתי בנושא הזה בהודעה הקודמת.
וגם אם יש לך איך להאיר לי יותר את הנושא של הכעס, ולמה היא מחפשת את זה, ואיך להתייחס - גם בהמשך להודעה הזו._
היא מחפשת הקשרות. מנות גדולות של הקשרות. הקטנטונת ממש ביקשה "לשחק תופסת". (חמודה ונבונה מאוד לדעתי יש לציין ) את יכולה להוסיף על המשחק הזה של הכעס גם דיגדוגים ונשיקות ואושר גדול נראה לי מובטח. למילה "כעס" אין משמעות במקרה הזה.

אהבת עולם, אני אנסה להתייחס לשאלה הזו עם הכלים המוגבלים שיש לנו כאן, כי לא שוחחנו בכלל על פרידה. אפשר וצריך להעמיק בזה מאוד אבל על קצה המזלג- כשילד לא חווה היקשרות, הוא חווה פרידה. אם ילד חווה פרידה ממישהו או משהו שהוא לא בחשיבות עליונה עבורו הוא יכול להסתגל לכך או למלא את החסר ממקור אחר- חשוב ומשמעותי יותר עבורו. אבל אם הוא חווה פרידה מההורה, זה מאוד מאוד קשה לגישור עבור הילד. ילד שחווה פעם אחר פעם פרידה לומד לצפות לה, ואז אנחנו מקבלים מצב שקוראים לו "ציפיה לפרידה", מצב מלחיץ מאוד ותוקע מאוד שבו עשוי להימצא הילד תקופות שלמות. הוא בעצם מצפה שזה מה שיקרה לו, ונתון ללחץ גדול. מלחץ אי אפשר להתקדם.

_ומנסה כל מיני שיטות כמו לקחת לה את החפץ המכאיב, לשים אותה בחדר להירגע (היא בוכה כמה דקות ואז 'מבקשת סליחה' והיא נותנת לה לצאת). (רק להבהרה: היא לא סוגרת את הדלת. פשוט מניחה אותה שם לכמה דקות והיא בוכה אבל לא יוצאת).
אני מתארת לעצמי שאף אחת מהשיטות האלה לא מוצלחת במיוחד, ורואים שזה גם לא עוזר במיוחד, אבל תוהה מה כן אפשר לעשות._
כשאנחנו מרחיקים ילד, אנחנו יוצרים פרידה. מפרידים את הילד פיסית מאיתנו. עבור ילד זה לא טוב. בגיל רך כל כך לקירבה הפיסית יש משמעות גדולה מאוד. רק בגיל יותר מאוחר ילד יכול להיות רחוק פיסית מההורה ועדיין להיות מסוגל לשמר את הקירבה הריגשית. זה לא אומר שבגיל גדול יותר ענישה כזו היא יעילה, אבל בגיל כל כך צעיר היא עשויה להזיק. פתרון טוב יהיה להסיח את דעתה בסבלנות, עם חיוך, להציע תעסוקה אחרת, לספק הקשרות פיסית שקלה להבנה בגיל הזה- להרים בידיים, לרדוף אחריה כמשחק(סיפוק נהדר של הצורך בקירבה, ילדים חולים על זה שהורים רודפים אחריהם זה ממחיש עבורם כמה ההורים רוצים בקרבתם) דיגדוגים וכו. ברור שאין להניח לה לפגוע אבל זה לא חייב לבוא עם כעס. היא לא "כבר בת שנתיים וחצי" היא רק בת שנתיים וחצי. רכה וחמה וחמודה מאין כמוה. נוחה כל כך להתרצות.

_האם בתור התחלה רצוי בכלל לא לכעוס? האם זה אפשרי במצבים כאלה? לא לכעוס ולא להראות כעס?
האם המסר יהיה טוב מספיק בלי להביע כעס על התנהגות פוגענית?
ויחד עם זאת, מה כן? מה היית מציעה?_

אני מקווה שהצלחתי להסביר. אין צורך וגם אין סיבה לכעוס על פעוט שובב בן שנתיים. ברוב המיקרים אם נפנה את הזמן כשמתרחש המקרה לספק הקשרות אינטנסיבית למספר דקות, נשיקות חיבוקים דגדוגים חיוכים תופסת, אם הילד ישוב להתנהגות הקודמת לאחר מכן הוא יהיה נוח יותר להקשיב לנו כשנבקש ממנו להפסיק הפעם. וגם צריך לקחת בחשבון, שאי אפשר להשאיר בן שנתיים בחלל ריק(מלא בצעצועים אבל לא באנשים) להעסיק את עצמו. אז במקום לבקש שקט, אפשר אולי לשלב אותו בפעילות שאנחנו עושים. לא תמיד נוח, אבל הורות היא לא תמיד קלה, בטח שלא בגילאים האלו.

_אני יודעת שלפי השיטה הזו יש איזו מערכת יחסים שיש לבנות בין ההורה לילד עוד אפילו לפני שמגיעים למצבים האלה.
ובכל זאת - כיוון שכרגע המצב הוא כזה, חשבתי אולי אפשר יהיה להתחיל משם_
לא זה לא נכון וזה גם מיותר. פעוט בן שנתיים מגלה את העולם, הוא מתהווה ומתחיל לצאת מן "הגולם" ולהפוך לפרפר. מן הסתם מעתה והלאה תהיה יותר אינטראקציה ואולי זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת ולהתכוונן אליו, בשמחה וציפיה.

וגם בהחלטה האישית להתקדם הלאה
גם בעיני.
בתור בוגרים אנחנו יכולים וגם נהנים מכל קשר טוב וזה מקדם אותנו אבל יש לנו כבר אחריות על עצמנו ויכולת לריפוי עצמי. מהסיבה הזו מפגשים אצל מטפל למשל ותהליך של אבל אמיתי וקבלה של נסיבות חיינו יכולים מאוד לעזור לנו להיפתח לשינוי.

תפוח אדמה, אני מסכימה שיש הרבה דרכים להביע אהבה זה ברור, אני התייחסתי לתיאוריה ספציפית שהתחילה מפרופסור גינות ואחר כך התפתחה למה שהיום מוכר כ"איך לשוחח כך שילדים יקשיבו" ומה לעשות שאני מתחברת לזה בצורה מוגבלת. כלומר אני בעד שיחה ודיאלוג ואני משתדלת לשוחח עם הילדים שלי בצורה מכבדת אבל בסופו של יום זה עשוי מאוד לסבך הורים מכיוון שזה כל הזמןו מנחה אותם מה נכון לומר ואיך ולא משאיר הרבה תמרון. נכון שישנם כאלו שממש שולטים בשיטה (הרוב לא) אבל אז שוב, זאת שיטה, עם הנחיות ברורות מה נכון ומה לא. אין פה עבודת עומק עם ההורה על מהות היחסים אלא זה נשאר על פני השטח. נכון, זה יכול לסלול דרך ליחסים באמת טובים אבל בעיני זו שיטת עבודה הפוכה. זה גם מבלבל את הילדים הרבה פעמים ונתקלתי בילדים שממש התעצבנו מזה שכל הזמן "משקפים" להם את הצורך שלהם במקום פשוט למלא אותו(!!:-) ). אני גם נתקלת בהורים שכל הזמן מפקפקים בעצמם בעקבות זה, האם עניתי נכון? האם הגבתי נכון? מה הייתי צריכה לעשות? ואז לרוב מגיע "עיזרו לי". כלומר ההורה בעצמו נמצא במקום הזה שבו הוא חסר ביטחון ולפעמים חסר אונים וכשהילד מקבל את המסר הזה זה פתח לצרות. למעשה זה הפוך לגמרי ממה שניופלד מנסה ללמד וזה לעזור להורה למצוא את הכוחות להורות בתוך עצמו, את הביטחון שהוא בעצמו המענה לקשיים של הילד שלו גם אם אין פתרון ברור ומיידי לבעיה שעולה. הביטחון וההכלה שההורה מקרין יש להם את הכוח להרגיע את הילד ולאפשר לו להניח להורה למצוא מה יעבוד עבור כולם כרגע.
דרך אגב את הגישה הזו לומדים בבית הספר שבו אני לומדת וחקרתי אותה היטב לפני שהחלטתי שלי אישית מתאים להיכנס הרבההיותר לעומק ולעבוד מבפנים החוצה ולא מן החוץ לבפנים.
אני לא אומרת שזאת גישה לא טובה. אני משתמשת בחלקים ממנה בעצמי כתוספת לבסיס החזק שקיבלתי בניופלד, אבל לדעתי כשהיא מגיעה בפני עצמה היא חסרה.

איך מודדים היקשרות? יש על זה הרבה מחקרים, מודדים את סוג ההיקשרות בגיל הרך, למשל המחקר של איינסוורת' (יש על זה המון חומק ברשת וגם באתר) המבחן של הארלו שערך על קופי רזוס בני יומם, באמת יש בשפע אלו מפורסמים במיוחד.
בכולם עובד העיקרון ש
האמא מטפלת באופן מלא בכל הצרכים של הילד
את יכולה לקרוא על תיאוריית ההיקשרות של בולבי, שממנה יצרה איינסוורת' את המבדק שלה לגבי איכות וסוג ההיקשרות של הילד.
ההבדל המהותי שהוסיף ניופלד הוא שבניגוד לבולבי שטען שאופי ההיקשרות-בטוחה, נמנעת, חרדה נקבע סופית בגיל שנה, ניופלד טוען שמדובר בגלגל שנתקע ולא במערכת התפתחות שלא יכולה לשוב ולנוע. הוא מראה איך באמצעות
באופן מלא בכל הצרכים של הילד
אפשר לאפשר לילד לחזור ולהדביק את אותם שלבי ההתפתחות בדרך להתבגרות בריאה
(יכולת להסתגל לשינויים, גמישות, גישה חופשית לרגש ולדמעות, מציאת פורקן בריא לתסכול, אינטגרטיביות, מיתון, מנגנון בהלה בריא ועובד ועוד)
שזקוקים להיקשרות-אהבה, על מנת להתפתח. כלומר, אם סיפקנו את האהבה, השגנו התפתחות, כלומר סיפקנו היקשרות- שיבחנו ושינינו את אופיה. לדוגמא שינינו הקשרות נמנעת לבטוחה.
יש היגיון?

אני קוראת אותך מההתחלה בעניין, אבל בפוסטים האחרונים קצת איבדתי אותך. הייתי שמחה אם תפרטי על איך מודדים היקשרות, למשל, כדי שאולי אני אצליח להבין יותר טוב. גם אשמח אם תסבירי איך את רואה את האהבה. איך היא מתבטאת ביומיום.
כשקראתי את עיקרון הרצף, זה היה מאד ברור. האמא מטפלת באופן מלא בכל הצרכים של הילד שאותם הוא לא מסוגל למלא לבד. במה שהוא יכול לבד היא נותנת לו חופש מוחלט. במקביל היא דואגת למלא את הצרכים של עצמה. את מתכוונת למשהו דומה?

לא ברור לי למה צריך להנדס את החיים סביב איך לומר משהו ואם אמרנו נכון או לא
כי זו דרך להביע אהבה. אהבה זה לא רק רגש, זה גם מעשה. כמו כעס. ע״ע אמא שאוהבת יותר.
גם בתקשורת אין נכון ולא נכון, יש רק דרך שעוזרת לך להראות את האהבה שאת מרגישה, גם לילד וגם לעצמך.

_לכן אני תוהה איך זה בכלל אפשרי שמי שלא הייתה לו היקשרות בריאה בילדות יצליח למצוא היקשרות בריאה בזוגיות או במערכות יחסים אחרות?
איך בכלל שוברים את המעגל הזה???_
יש לא מעט מקרים כאלה. זה קשור בלקיחת אחריות (לא להאשים את ההורים בכל), כמובן במפגש עם בן זוג מכיל, וגם בהחלטה האישית להתקדם הלאה. לפעמים דווקא הדשדוש במה שההורים עשו ואמרו לי יכול לתקוע.
בשלבי חיים שונים גם מתייחסים אחרת להורים - כעסים שהיו בגילאי העשרים יכולים להתמסמס בגילאי הארבעים כשמבינים שההורים לא יהיו פה לנצח.
זה לא בא להפחית מערך העבודה העצמית שאת מדברת עליה, אלא להבהיר שהיא לא באה במודל אחד בלבד.

_תיאוריה ששמה במרכז את אחריות ההורה וחשיבות תגובותיו לעומת תזכורת למקום "הילד" ורצונותיו. זו תזכורת חשובה גם אם נאמרה בקול רם ובוטה, חצוף תוקפני או כל שם תואר אחר.
מה שנתפס כתקשורת דיאלוגית ונעימה בצורה יוצאת דופן, על ידי חלק מהקוראות, נתפס כפטרונות ואפילו כאלימות על ידי אחרות._

מעניין אותי לדעת באיזה שלב אהבה עצומה ומוחלטת ללא תנאי (ע"ע היקשרות, שהיא פשוט מונח מקצועי ומדיד שניתן לערוך איתו מחקרים בניגוד למונח המופשט "אהבה") התחילה להיתפס בדף כמשהו כוחני או פסול, או שמבטל בדרך כלשהי את רצון הילד.

ועוד הייתי שמחה לדעת, מתי דובר כאן על תקשורת דיאלוגית. כי עד כמה שאני יודעת ניופלד לא מייעץ בנושאים הללו. את זה עושה בצורה מכובדת פרופסור חיים גינות המנוח שכבודו במקומו מונח אני פשוט לא מתחברת לכל הדיבורים האלו. לא ברור לי למה צריך להנדס את החיים סביב איך לומר משהו ואם אמרנו נכון או לא. הורות מקושרת היא לא אחיזה מחשבתית בתאוריות למיניהן_ אלא זה מה שאני אוהבת בניופלד.
אין אצלו נכון או לא נכון ואין מתכון מדויק. יש רעיון כללי שהוא אכן מאוד ברור אך ניתן לאינסוף פרשנויות וביטויים.
האמירה החזקה שלו שמדברת על לב רך של ההורה, זו ההגדרה שלו- "אלפא עם לב רך", בדיוק שומרת על הגמישות, הפתיחות ההקשבה לילד ולסיטואציה והתארגנות מתאימה סביב הצורך שעולה._

והיום גם אין לי ספק שזו האחריות המוחלטת של ההורים לגדל את הילדים ולא ההיפך או אולי או בערך, רק שהיום חלק מכובד מההורים לא בטוח בזה בעצמו.

ובכלל, חשבתי ש
_הייתי אומרת, בלי להגזים, שכל האתר הזה הוא אתר של הורות מקושרת. הוא מאגד הורים שמנסים לחיות הורות מקושרת, הוא מנסה לקדם גישות ופרקטיקות של הורות מקושרת, דן באספקטים השונים של הורות מקושרת, מתקומם נגד גישות שמחבלות בהורות מקושרת...
רוב נושאי הליבה של האתר קשורים או סמוכים ברוחם לאלמנטים שונים של הורות מקושרת._

אז אנחנו כן או לא "הורות מקושרת"?

אורלי, תודה רבה על התשובה בקשר לאנשים בוגרים שלא חוו היקשרות בריאה בילדות.

לעניין דברייך:
_נאמר ובחורה שחוותה חוסר בהיקשרות נכנסת למערכת יחסים זוגית שבה האהבה היא דבר בטוח, ובן זוגה מעניק לה מנוחה ריגשית ואיכפתיות בנדיבות, באיזשהו שלב מנגנון ההתבגרות יתחיל לנוע שוב והיא תעבור את התהליכים שהיא הייתה אמורה לעבור בגיל צעיר יותר, כעת.
מערכות יחסים אחרות, כמו חברויות חזקות, אימא של חברה שמעודדת ומפרגנת בעדינות במשך שנים, אפילו תגמולים רגשיים במקום העבודה- כאשר העבודה היא באמת חשובה ויש לה מקום אמיתי בנפשו של האדם יכולים לעזור לנו לעבור תהליכי התבגרות.
מה שחשוב להבין זה שמי שמספק את ההקשרות חייב היות בעל משמעות גדולה מאוד עבורנו בכדי שנעניק לו את הכוח לסייע לנו בהתבגרות.
כשמדובר במצבים כאלו, התהליך יותר ארוך ויותר איטי. אבל אפשרי._

זה עורר בי שאלה:
ידוע לפי שיטות אחרות (למשל האימגו - 'לבסוף מוצאים אהבה' וגם אחרות), שלאדם יש נטייה לשחזר דפוסים מהילדות,
ושמי שלא חווה למשל מספיק אהבה - ישחזר את זה בבגרות. מי שלמשל הייתה לו אמא קרה, עם כל רצונו בחום - ייטה למצוא דווקא בני זוג קרים כמו אמו וכדומה.

לכן אני תוהה איך זה בכלל אפשרי שמי שלא הייתה לו היקשרות בריאה בילדות יצליח למצוא היקשרות בריאה בזוגיות או במערכות יחסים אחרות?
איך בכלל שוברים את המעגל הזה???

**************

ובנוסף, בקשר לשאלה ששאלתי על אחיינית שלי - למרות שכמובן אני לא אמא שלה, וגם לא הורה האלפא שלה - כן הרגשתי שהשפיע עליי מה שכתבת כאן,
ושהתנהגתי איתה אחרת בימים האחרונים. לא יודעת להגיד בדיוק במה. אולי גם מתוך ההבנה שלכעוס זו טעות, ואני מנסה להגיב אליה בצורה אחרת.

(כפי שכתבתי לך גם בהודעה הקודמת, אני מרגישה שהיא מצפה לכעס. כאילו, למרות שזה לא עושה לה טוב - היא מחפשת אותו.
כשאני אומרת לה למשל שתיזהר לא למשוך לי את השרשרת שלא תיקרע היא שואלת אותי 'ואת תכעסי?'
נראה שהיא במידה מסוימת רוצה שיכעסו, זה מעורר בה אדרנלין מסוים.
ואולי היא רוצה לבדוק שאני עדיין אוהב אותה? (אבל כמובן שאני גם לא רוצה שהיא תרשה לעצמה לעשות ככל העולה על רוחה מתוך מחשבה שאקבל את הכל.)
עכשיו כשהיא שואלת 'את תכעסי?' אני משתדלת לומר לה ברוגע שאני לא אכעס, (ואולי מוסיפה שכן יהיה לי חבל.)

השבוע כשאמרתי לה שלא אכעס, שאלתי אותה 'את רוצה שאני אכעס?' והיא אמרה 'לא'. אחר כך אמרה 'כן'. אחר כך אמרה לי 'תכעסי עליי'. אמרתי לה 'את רוצה שאני אכעס עלייך?' 'כן' 'את רוצה שאני אכעס עלייך בכאילו?' 'כן'.
אז עשיתי הצגה כאילו אני כועסת, וראיתי שזה מאוד מוצא חן בעיניה. היא ביקשה את זה כמה פעמים.

בקיצור,
אשמח גם אם בא לך לענות לי על השאלה ששאלתי בנושא הזה בהודעה הקודמת.
וגם אם יש לך איך להאיר לי יותר את הנושא של הכעס, ולמה היא מחפשת את זה, ואיך להתייחס - גם בהמשך להודעה הזו.

הם סהכ קטנים בני שבע וארבע וחצי.
היו מידי פעם הבלחות של השתתפות אבל מה שקרה אתמול היה אחר.
אתמול זה היה המשך של תהליך די ארוך האמת שמתרחש אצלנו בבית.
כבר כמה חודשים שאני רואה שההפנמה של הרעיונות של ניופלד נושאת פרי. זה שלומדים ומבינים לאו דווקא אומר שמפנימים ומצליחים ליישם.
אז כבר תקופה מכובדת אני מצליחה ממש יפה, ואני פשוט רואה איך הילדים לאט לאט הופכים רכים יותר, גמישים, יש להם יותר רצון "לזרום איתי" ומאוד חשוב להם איך אני מרגישה. כמובן שהם עדיין ילדים קטנים, כן? אני חושבת שדווקא ההבנה הזו שהם קטנים וצעירים כל כך מחזקת אותי כל הזמן. זה עוזר לי לראות אותם כפי שהם ולזכור שהם זקוקים לי שאהיה אימא שלהם ללוות ולהדריך כל הזמן, גם ובמיוחד ברגעים הפחות קסומים. עצם זה שאני צופה משברים ורגעים מורכבים מאפשר לי להגיב במתינות בעצמי. אין לי ציפייה שהכל ילך חלק כל הזמן, למען האמת ההפוך הוא הנכון- אני מצפה לרגעים של קושי. הציפייה הזו משאירה אותי רגועה כשאחד הילדים נסער, ומפחיתה לחץ מהילד כי אני לא אומרת משפטים כמו "היום היית נפלא, בוא נצליח גם מחר" מה שהיה מאוד מקשה על הילד לעמוד בציפיות. ככה אני לא מתאכזבת ומהם נחסכת ההרגשה שאיכזבו אותי.

אני מאוד רוצה לכתוב משהו על דמעות.
החשיבות שלהן ואיך הן הכרחיות על מנת לשמור על הלבבות של ההורים והילדים מחוברים.

מתוקים...
בני כמה הם?
זה היה תהליך או שתמיד היו ככה?
אגב - אפשר להציע להם את סקוץ הפלא לאמבטיה...

אתמול קרה משהו מדהים.
לפני כמה זמן האמצעית שלי הייתה באמבטיה והצעתי לה לנקות מסביב בזמן שהיא מתקלחת. היא הייתה מאושרת מזה עד הגג, אז נתתי לה סקוצ' וסבון והיא התקלחה וקירצפה והייתה מאושרת ואני עוד יותר כי הנה האמבטיה נקייה

כשהיא יצאה בדיוק שטפתי כלים והיא רצתה לעזור, לא ממש רציתי כי זה מפריע לי אבל שיתפתי אותה.
מאז היא מידי פעם מבקשת לעזור ואני נותנת לה להשתתף קצת, בדרך כלל אני מתחילה וכשהכיור במצב סביר אני מפנה מסביב את כל מה שכבר ניקיתי ומניחה לה להמשיך. מים, סבון...אושר גדול. הבנתי שזה לא חייב להסתיים מהר אם ממילא לא אני אחראית לזה כרגע

גם הגדול שלי התחיל לנקות את האמבטיה באותה השיטה.
אתמול הוא ביקש לנקות את האמבטיה אז נתתי לו סקוצ' ובגלל שכבר הוא היה בשוונג אז הצטרפתי ובמקביל ניקיתי את השירותים והריצפה של האמבטיה (אין כמו עבודה בצוות להנעים את האוירה).
כשהוא יצא הוא אמר שהיה רוצה לעשות כלים אבל שזו העבודה של @@@ (אחותו) והיה קצת מאוכזב.
אמרתי לו שמה פתאום והוא יכול לעשות בהחלט גם ופיניתי קצת, כרגיל ונתתי לו להמשיך.
הוא עשה עבודה מדהימה. מדהימה.
כשהיה צריך עזרה קצת עזרתי.
בסוף התפעלתי בכנות וגם אמרתי תודה.

הוא אמר שכייף לו לעשות כי הוא אוהב אותי. כמה פשוט.

זה גרם לי לאושר גדול. בדיוק מהסיבה הנכונה, אימא, אני עשה כי אני רוצה, אני עושה כי אני אוהב וזה נותן לי כמו שזה נותן לך.
מבחינתי זה מאוד משמעותי כי זה עוד שלב של שיתוף פעולה, עוד שלב של עירנות, איכפתיות, מעורבות.
זה גם מגיע עם היגיון מאוד פשוט, לפני כמה זמן התחיל להביא כוסות לכולם ולמזוג מים כשיושבים לאכול במקום ההרגל רק לבקש שאימא תביא. וההתנהגות הזו מדבקת. גם הקטנים רואים.

זה נותן המון רוגע וביטחון שלפעמים הדרך הארוכה יותר, בסופו של דבר יעילה יותר והתוצאות שלה יציבות.
אין צורך להתמודד עם מקרים בודדים ולמצוא לכל אחד מהם פתרון כי גם כשמתרחש משבר כלשהו יש הקשבה ואמון ובטחון כך שניתן לפתור דברים ברוגע. שום זבוב לא הופך לפיל.

רקמה תודה (-:
אני שמחה שאת מרגישה שהכתיבה שלי כאן תורמת לך ואני אומר שוב שאני לא יודעת מי קורא כאן אבל אשמח אם תתפתח שיחה כך שנוכל לחשוף עוד ועוד רעיונות.

תודה! הארת לי המון על עצמי, ולמה דוקא עכשיו (מאז שבכורתי הלכה לגן+ הריון נוסף ועכשיו לידה ושתיים) עשיתי כל כך הרבה דילוגים קדימה-אחורה בתוך הנפש.

הי אהבת, סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן הייתי עסוקה בעניינים של הנסיעה, עוד חודש למנאייק
מה קורה עם אנשים שהם כבר בוגרים?
בעקרון הגישה שלנו היא "הורות מקושרת" ואנחנו לא מטפלים במבוגרים. ההתמקדות היא ביחסים שבין הורה ולילד.
במהלך הלימודים יש קורס אחד שדן בהיקשרות של מבוגרים וההשפעות של ההיקשרות בילדות על החיים הבוגרים, אבל זה לא במטרה לטפל.
יחד עם זה אני כן יכולה לומר לך כמה דברים:

ברוב המקרים סופקה לאדם היקשרות כלשהי כאשר היה ילד. זה מאוד משתנה, מה היתה איכות ההיקשרות ועד איזה גיל היא נמשכה, או לפחות עד איזה גיל טיב ההיקשרות היה איכותי מספיק על מנת לאפשר התבגרות של הילד. לפעמים ילד מקבל היקשרות מקוטעת- לדוגמא, בינקות מאימא, אחר כך אולי הייתה התרחקות כלשהי ובאיזה שלב נכנס לתמונה אדם נוסף כמו סבא, או שכנה שהיו מתקופה מסויימת מאוד משמעותיים בחיים של הילד.
לא דיברנו בכלל על תהליכי ההתבגרות, כך שאני מניחה שזה עשוי להיות קצת לא ברור. בגדול ישנם מנגנונים שמתפתחים באופן עצמאי לחלוטין אם צרכיו של הילד מסופקים, והכוונה היא שההקשרות ניתנת בנדיבות ולא מושגת לאחר מרדף. התבגרות היא ממש לא מילה גסה. באופן כללי יש בעולם היום נטייה לדחוף ולחנך את הילדים לעצמאות, זה רעיון מאוד לא בריא להתפתחות של ילד מכיוון שכל מהותו של ילד היא תלותיות. התבגרות היא לא עצמאות, אלו דברים שונים לחלוטין. התבגרות זה תהליך טבעי ורצוי שעובר כל יצור חי על מנת להגיע לעצמאות ובריאות אישית. כלומר, אין היגיןו שנדרוש מהילדים שלנו להיות עצמאיים, אם הם מסיבה כלשהי לא מתבגרים. ובאותה מידה, אם נעזור להם להתבגר בצורה מיטבית, הם ימצאו את העצמאות בעצמם, למען האמת הם אפילו ילחמו עליה.

אני מסבירה את זה מכיוון שקשה לדעת באיזה שלב אדם שחווה חוסר בהיקשרות נתקע. בעקרון יש טווחים רחבים שבהם אנחנו מצפים שילד ישיג רמת התבגרות מסויימת (יכולת להסתגל לשינויים, גמישות, גישה חופשית לרגש ולדמעות, מציאת פורקן בריא לתסכול, אינטגרטיביות, מיתון, מנגנון בהלה בריא ועובד ועוד) אבל במידה שזה לא התרחש, זה לא משנה כל כך איפה נתקענו. ככל שהילד הספיק לחוות יותר היקשרות ולאורך יותר זמן הוא הוא בעצם הצליח להשיג יותר התפתחויות בריאות.

מנגנון ההתבגרות לא צריך שנעשה עבורו משהו מיוחד. מה שמפעיל אותו זו היקשרות. כלומר, אם נספק בכל שלב, היקשרות איכותית ועמוקה, לאורך זמן (הכי טוב זה מעתה ועד עולם אבל גם למשכי זמן קצרים יותר בהחלט יש משמעות גדולה), זה בפני עצמו יניע מחדש את גלגלי מנגנון ההתבגרות.

אני אסביר.
נאמר ובחורה שחוותה חוסר בהיקשרות נכנסת למערכת יחסים זוגית שבה האהבה היא דבר בטוח, ובן זוגה מעניק לה מנוחה ריגשית ואיכפתיות בנדיבות, באיזשהו שלב מנגנון ההתבגרות יתחיל לנוע שוב והיא תעבור את התהליכים שהיא הייתה אמורה לעבור בגיל צעיר יותר, כעת.

מערכות יחסים אחרות, כמו חברויות חזקות, אימא של חברה שמעודדת ומפרגנת בעדינות במשך שנים, אפילו תגמולים רגשיים במקום העבודה- כאשר העבודה היא באמת חשובה ויש לה מקום אמיתי בנפשו של האדם יכולים לעזור לנו לעבור תהליכי התבגרות.
מה שחשוב להבין זה שמי שמספק את ההקשרות חייב היות בעל משמעות גדולה מאוד עבורנו בכדי שנעניק לו את הכוח לסייע לנו בהתבגרות.
כשמדובר במצבים כאלו, התהליך יותר ארוך ויותר איטי. אבל אפשרי.

אני אתן עוד דוגמא,
אני מכירה מישהי שבילדות המוקדמת חוותה הקשרות טובה מאוד עם אימא שלה ובערך מגיל 10 איכות הקשר נפגמה מאוד. מאותו הזמן היא הרגישה שהיא די לבד בעולם, וציפו ממנה למלא תפקידים רגשיים שלא מיועדים לילדים אלא להורים.
ככה היא גדלה, התחתנה, התגרשה, התחתנה, ילדה.
בחורה מדהימה.
היא אימא מאוד הקשרותית ובפירוש לקחה החלטה להיות עבור הילד כל מה שלא היו בשבילה.
הילד גדל בצורה נפלאה, אבל זה לא העניין. היקשרות היא דו צדדית, היא מערכת יחסים. כמו שהילד שלה נהנה מהקשרות איכותית כך גם היא. הקרבה הגדולה הזו שהיא חוותה יום יום, שעה שעה התחילה להזיז אצלה דברים. פתאום צפו דברים מהעבר, חוויות שנדחקו ונשכחו. המנגנון התחיל שוב להתקדם. באופן מאוד ברור היא התחילה להיזכר בחוויות שנשכחו בדיוק בגיל שבו היא חוותה פרידה (חוסר בהקשרות). שם היא בעצם נתקעה.
זה קורה להרבה מאיתנו, הילדים שלנו מספקים המון היקשרות (כשאנחנו לא הודפים אותה או מונעים מהם לספק) וזה מטיב גם איתנו כבוגרים.
במערכת יחסים שכזו חשוב מאוד לשים לב ולזכור שגם אם אנחנו נהנים מהפירות של ההיקשרות (ברור, למה לא?) עדיין התפקיד שלנו במערכת היחסים הוא להיות ההורה, זה שמספק את כל צרכיו של הילד, היחיד ש"עובד" במערכת היחסים הזו, ולא לטעות ולצפות מהילד לגדל אותנו, במילים אחרות, אלפא עם לב רך זה גם עוד הסבר קטן ללמה כל כך קשה לנו להיות אלפא "טבעיים" כל הזמן, ולמה לא יכולים להיות בסיפור הזה אשמים. לכולנו חסכים אבל אנחנו יכולים לצמוח מתוכם. האימא הזו היא אלפא במלוא מובן המילה, וגם זוכה לעבור תהליכים בעצמה.

במידה ולאדם אין דמויות היקשרותיות כלל, בהווה בכל אופן, הוא יכול לעבור עם מטפל טוב ורגיש תהליך של אבל על המחסור בהיקשרות שאותו הוא חווה. תהליך כזה יכול לשחרר תקיעות ולאפשר לאדם להיות פתוח להקשרויות חדשות בחיים שלו, איתן יוכל לחזור באופן טבעי אחורה להיכן שנתקע מלכתחילה ומשם להמשיך ולהתבגר.
מאוד קשה למטפל לבדו להצליח להניע את גלגל ההתבגרות של המטופל בעצמו, וגם לשמר את זה מספיק זמן (מטבע הדברים).

אני מקווה בערב לשוב לענות על השאלה השנייה ששאלת לגבי הילדה.

אהבת, הילדים הופכים את הבית, נגמרו 5 דקות הפסקת צהריים שלי בינתיים. אחזור כשאתפנה

שאלה נוספת:
יש לי אחיינית בת שנתיים וחצי. ילדה מקסימה, שמדי פעם יש לה איזה פרץ של אגרסיביות.
למשל אם מתרגשת ממשהו או מתוסכלת - פתאום יכולה להעיף מכה. (לפעמים זה סתם לא כואב במיוחד, ולפעמים יכולה לעשות משהו ממש כואב, להעיף חפץ כבד, לנשוך חזק).
כמו כן, היא אוהבת להציק לילדים בגילה ולהחטיף להם מכות.
אוהבת להציק לחתול.

אמא שלה מסבירה לה הרבה כמה זה לא נעים לילדים, לחתול וכו'.
ומנסה כל מיני שיטות כמו לקחת לה את החפץ המכאיב, לשים אותה בחדר להירגע (היא בוכה כמה דקות ואז 'מבקשת סליחה' והיא נותנת לה לצאת). (רק להבהרה: היא לא סוגרת את הדלת. פשוט מניחה אותה שם לכמה דקות והיא בוכה אבל לא יוצאת).
אני מתארת לעצמי שאף אחת מהשיטות האלה לא מוצלחת במיוחד, ורואים שזה גם לא עוזר במיוחד, אבל תוהה מה כן אפשר לעשות.

האם בתור התחלה רצוי בכלל לא לכעוס? האם זה אפשרי במצבים כאלה? לא לכעוס ולא להראות כעס?
האם המסר יהיה טוב מספיק בלי להביע כעס על התנהגות פוגענית?
ויחד עם זאת, מה כן? מה היית מציעה?

(לא יודעת אם יש לך עצות למצבים ספציפיים. ומקווה שזה בסדר מצדך שאני שואלת.
אני יודעת שלפי השיטה הזו יש איזו מערכת יחסים שיש לבנות בין ההורה לילד עוד אפילו לפני שמגיעים למצבים האלה.
ובכל זאת - כיוון שכרגע המצב הוא כזה, חשבתי אולי אפשר יהיה להתחיל משם... )

הי אורלי, מאוד מעניין אותי לקרוא אותך.
את כותבת יפה וברגש, וגם טוב לשמוע את הדוגמאות מהניסיון האישי.

רציתי לשאול, אני מבינה לפי מה שכתבת שגם אם ההורה לא סיפק לילד היקשרות חיובית בתחילת החיים, הוא יכול לתקן את זה בהמשך.
עכשיו, מה קורה עם אנשים שהם כבר בוגרים?
אני חושבת על עצמי, ועל רבים כמוני - שלא חוו היקשרות בריאה, וזה גם לא תוקן אחר כך.
האם לי כאדם בוגר יש אפשרות כיום לעשות משהו בנדון? לתקן את מה שהתקלקל כתוצאה מחוסר ההיקשרות הבריאה?

אשמח לשמוע אם יש לך כיוון...
בין שמדובר במשהו שאני יכולה לעשות לעצמי.
ובין שמדובר בטיפול בשיטה לאנשים בוגרים. האם קיים כזה?

הי דנד י תודה.
אני מנחה של הגישה.
אני כותבת פה כי אני בטוחה שהרבה אנשים יכולים ליהנות מהעקרונות של התיאוריה, משם כל אחד יפרש ויבטא אותם בעצמו, כמובן מי שמתחבר.
הכי כייף זה אם נוצרת שיחה (אולי נוצר הרושם שאני מעוניינת להרצות, אז ממש לא) כי אז אני יכולה להתייחס לכל מיני דברים מחיי היום יום ולתת את ההסתכלות של הורות מקושרת לנושא.

ר ו ת ה את כל כך צודקת, זה באמת שינוי איטי, אבל יסודי, וכשהוא נטמע הוא נטמע היטב. לדעתי הוא שינה לי את החיים.
בהתחלה לא "קניתי" את הרעיונות האלו, הם היו לי קשים מידי. מתישהו הגיע שלב שלא יכולתי להתנגד להם יותר, במיוחד אחרי תקופה מאוד ארוכה שעבדתי עם הגישה בבית הפרטי שלי והתחילו להגיע תוצאות. ההבדל הבולט ביותר לדעתי היה, שכל שינוי שהתרחש היה מאוד מעוגן. לא משהו שפעם עובד ופעם לא וזה הביא איתו כל כך הרבה הקלה ושמחה.
_הגישה שלי כמטפלת היא שההזמנה ליצור קשר מסוג אחר בטיפול, היא הרבה פעמים המפתח לשינוי
וזה מוכיח את עצמו שוב ושוב._
את יכולה לפרט?

אני גם עוצרת כדי לומר לך, שוב, שנהנית לקרוא אותך
כיף שחזרת לכתוב!
עשינו לאחרונה את הקורס הראשון של הורות מקושרת
והגישה התחברה לנו כל כך מדויק
זה עושה שינויים איטיים אך בטוחים ונכונים בבית שלנו.
מאד נעים לקרוא אותך, ומזכיר לי שוב ושוב את העיקר.
אני תוהה אם גם מי שלא מכיר את המושגים בכלל, מצליח להבין
מקווה שכן, כי את באמת כותבת ברור מאד.
כה לחי!
וגם, כמי שעובדת בשנים האחרונות במרכז לטיפול בהפרעות אכילה
אני ממש ממש מסכימה עם מה שכתבת בפוסט הקודם
אני עובדת בעיקר עם מתבגרות ומבוגרות צעירות (20-30)
וכבר זמן מה מעסיק אותי הקשר בין הפרעות אכילה ובין הבעיות בהיקשרות שאני מזהה
כמטפלת שלהן- גם על סמך היכרות עם הילדות שלהן (דרך עיניהן),
וגם כפי שהקשיים בהיקשרות באים לידי ביטוי בקשר איתי.
הגישה שלי כמטפלת היא שההזמנה ליצור קשר מסוג אחר בטיפול, היא הרבה פעמים המפתח לשינוי
וזה מוכיח את עצמו שוב ושוב.
הקשר הזה בין הפרעות אכילה וההיקשרות מאד מעסיק אותי, אולי יום אחד אעשה על זה את הדוקטורט

אורלי,
איזה כיף לקרוא על הנושא הזה.
את מתנסחת בבהירות, תענוג.
את מעבירה קורסים בעצמך או שהשתתפת בקורס?
אני שואלת בגלל הבקיאות הרבה שאת מראה בנושא.
ממשיכה לעקוב.
תודה

אפרופו שאני זו שמאכילה , (במובן של הענקה וסיפוק צרכים ולא במובן של אני יכולה גם למנוע) הרבה פעמים ניתן לטפל ולפתור הפרעות אכילה בעזרת חיזוק ההתקשרות. יש משהו מאוד בסיסי בהאכלה, ילד שלא מסכים לקבל אוכל מידנו, לא מניח לנו לטפל בו, מעביר לנו מסר מאוד חזק. אני לא מדברת על בררנות באוכל ועניינים שגרתיים, אני מדברת על הפרעות של ממש, אנורקסיה, בולימיה, כאלו.
לא, זה לא אומר שאנחנו גרמנו לאנורקסיה (שלא יקפצו עלי פה)
כן יכול להיות שמשהו התרחש עם הילד/ה שפיספסנו איפשהו בדרך. מסיבה כלשהי הילד לא מוכן לקבל מאיתנו טיפול מאוד בסיסי-אוכל. באמצעות חיזוק ההתקשרות, לפעמים כפיצוי על התקשרות אחרת שפוגעת בילד או נמנעת ממנו, אנחנו יכולים ללמשוך אותו חזרה אלינו, להרגיש רצוי ואהוב ובעל ערך.
ילד שמסרב להניח להורה להאכיל אותו משדר מצוקה מאוד מאוד גדולה. אוכל זה תנאי בסיסי לחיים. יש פה מסר מאוד חזק. אם אנחנו מצליחים למצוא את הדרך לרכך את ליבו של הילד, להביא אותו לדמעות, לחבר אותו אל הרגש, זו קפיצת דרך מאוד משמעותית בדרך לעודד אותו לתת לנו להאכיל אותו ולטפל בו.

אני מחפשת בתוכי את האלפא האמיתית ומגלה שהיא לא אלפא כמו שמדברים עליו בדרך כלל- לא סממנים גבריים של שליטה וכוח, אלא רוך והכלה יחד עם ההבנה שאני זו שמאכילה, מחליטה מה עושים. כשאני שם היא פשוט גוש מתיקות.

מילים מתוקות מדבש.

אני צריכה להיות אלפא ולהכות אותה

כואב לי בגוף לקרוא את המשפט הזה. פרוש כל כך לא נכון למה זה אלפא.
איך אני אסביר את זה?
אימא תרזה היא אלפא. האם אימא של האלפא.

נטע, את צודקת לחלוטין.
בגלגול המקצועי הקודם שלי עבדתי עם כלבים במשך 11 שנים.
אני מגדלת כלבים וחתולים כל חיי.
כלבים הם יצורים היקשרותים מאוד, ומאוד אינטואטיביים.
לפני כמה חודשים קנינו גורת כלבים. הכלב שלנו נפטר חודשיים לפני ואחרי תקופת אבל הבאתי את כלבת החלומות הפרטית שלי, מהסוג שחלמתי כל החיים שלי מהילדות המוקדמת שתהיה לי.
גידלתי אותה בלי חיתולים
אל תצחקי! מספיק צחקו עלי במשפחה.
מה זה אומר? זה אומר שהשתדלתי לצפות מתי היא צריכה להשתין והיא הייתה צמודה אלי 24/7.
אם נסעתי לאנשהו היא באה איתי. ויתרתי על ארועים שלא הייתי חייבת ללכת.
אם פיספסתי אותה והיא עשתה פיפי ניגבתי בשקט.
אני לא מרביצה לה, אני בכלל לא יכולה לכעוס עליה. אני כל כך אוהבת אותה. גם אם היא גונבת אוכל מהשולחן (שאני ממש אבל ממש לא מרשה) אני אומרת לה לרדת בהחלטיות שלא משתמעת לשתי פנים והיא מבצעת.
היא מדהימה. היא כלבה כל כך טובה, זה לא יאמן.
פעם היא נשכה את הבן שלי בגלל שהוא הכאיב לה. כעסתי מאוד. היא לא מעזה לעשות את זה שוב.
מבחינת הכלבה, מאוד מאוד קל לי להיות אלפא עם לב רך כי בעלי חיים היו טבעיים לי מאז שאני זוכרת את עצמי.

אבל אני מנסה להרגיש פחות אשמה, כי זה רע ולא מקדם אותנו בכלל.

את צודקת לחלוטין, אין בזה שום דבר טוב ובמיוחד שאת בכלל לא יודעת אם זה נכון.
לדעתי מיותר לנו לקחת על עצמנו אחריות לדברים שאולי כלל לא קשורים אלינו, ובטח ובטח אם הם דברים לא חיוביים.

אני ממליצה לך לעבוד איתה. במקום לומר לה מה לא, תאמרי לה מה כן. תקדישי לה תשומת לב חיובית.
את מכירה את שיטת הקליקר? תחפשי סרטונים ביו טיוב יש המון. זו שיטה ללמד כלבים דברים תוך משחק וגמול-חטיף, שבח וליטוף. אחר כך מורידים את החטיף ונשאר שבח וליטוף
ככה תיצרי קשר טוב עם הכלבה, תחברי בין הלבבות שלכן ותזכי בכלבה נוחה. היא מצידה, תזכה לאהבה מצידך ומצד הסביבה והשתתפות גדולה יותר בחיי המשפחה שכן מאוד כייף לקחת איתנו לכל מקום כלב נעים ונוח.

אני יודעת שזה לא אותו דבר וסלחו לי על ההשוואה, אבל אני קוראת בעניין וחושבת הרבה על הכלבה שלי.. הכלבה שלי היא טיפה בעייתית. אני לא יודעת אם זה בגלל משהו שעשיתי בגורות המוקדמת או בגלל שיש לה כזה אופי, אבל אני מנסה להרגיש פחות אשמה, כי זה רע ולא מקדם אותנו בכלל. הרבה מאלפים ובעלי כלבים (וגם סתם יועצים ״מומחים״ כמו אבא שלי, בדרך כלל גברים) טוענים שאני לא סמכותית מספיק, אני צריכה להיות אלפא ולהכות אותה כשהיא עושה משהו לא רצוי, או יותר עדין אבל דומה בעיני- להיות כל הזמן במשחק הכוחות בו ברור שאני חזקה יותר. ואני מרגישה אחרת. אני מוצאת שאסרטיביות עדינה היא בדיוק המפתח להתנהלות נעימה בבית ובחוץ. כשאני כועסת עליה היא נהיית חסרת ביטחון, לא סומכת עלי, וכתוצאה מכך תוקפנית כלפי כלבים שקטנים ממנה. אני מחפשת בתוכי את האלפא האמיתית ומגלה שהיא לא אלפא כמו שמדברים עליו בדרך כלל- לא סממנים גבריים של שליטה וכוח, אלא רוך והכלה יחד עם ההבנה שאני זו שמאכילה, מחליטה מה עושים. כשאני שם היא פשוט גוש מתיקות.
בקיצור, אני מתאמנת על הכלבה שלי ומקווה להיות אמא יותר מוכנה... גם על זה מנסה לא לחוש אשמה..

אי אפשר לדעת
ברוב המקרים מה שאת מתארת באמת סביר שהתרחש, וזה האוטומט שעולה לכל אחד נראה לי כשהוא נתקל באידיליה שכזו. הנה, אפילו אני כתבתי שזה מאוד סביר.
זה לא אומר שאי אפשר להגיע למצב כזה מתוך מערכת יחסים טובה באמת. (אני יכולה להעיד על עצמי שזה לא בא לי באוטומט, כלומר הייתי בטוחה שאני אימא אלפא, עד שמצאתי את האלפא האמיתית שבתוכי וההפרספקטיבה השתנתה. היום אני אמא אלפא לשניים מתוך שלושת הילדים שלי, ועכשיו מתרכזת בשלישית. כן, לפעמים כשצריך לתקן זה יותר קל לאט לאט. עם שניים באמת מספיק שאגיש סמרטוט)
אבל זה לא כל כך משנה. לצורך הדיון, אף אחד לא יודע, גם לא ניצן, אבל התיאור מתאים לאימא אלפה ולכן הדגשתי אותו.

קראתי את הרשימה ואהבתי אותה מאוד. האמריקאית הזו די דומה לאימא שלי (תתפלאי הפולניה).

בעיני יש הבדל גדול בין לעודד שיתוף פעולה מצד הילדים או יותר נכון אחריות אישית, לבין לשבת במסעדה עם פעוט בן שנתיים או שלוש.
אם כבר אנחנו מדברות על אמריקאים, אז יש דבר מאוד בולט בתרבות האמריקאית בהקשר של ילדים: הם מתבטאים היטב. ילדים ממש קטנים מתבטאים בצורה רהוטה וברורה, משתמשים במשפטים מאורגנים ושוטפים להפליא.
גרתי שלוש שנים בארהב וזה משהו שתמיד היה מדהים בעיני. בארץ זה לא מתקרב אפילו. יש ילדים שמתבטאים טוב יותר מאחרים, אבל כקבוצה אין מה להשוות.

יש עוד משהו יפה בפוסט של ניצן, היא כותבת בין היתר כך: "היא מולכת בבית ומובילה את הילדים ביד רמה, ללא מאמץ מיוחד. את הכל היא עושה עם לא יותר מאשר טון סמכותי, והילדים (שהם בעלי מזגים שונים לתפארת) מבצעים בענייניות. אני לא מאמינה באילוף ואני ממש לא רוצה שכל ההורות שלי תדמה לזו של שרה, אבל בזה, נראה היה לי שיש משהו מאד יסודי שהיא עושה ואני לא. שרה לא מתעצבנת ולא כועסת, ולמרות זאת זה עובד. ואולי מכיוון שהיא לא מתעצבנת וכועסת זה עובד."
לי שרה נשמעת כמו אלפא קלאסית. אלפא אמיתית, לא מקולקלת. עם כוח, ללא כוחניות. שרה יודעת משהו בהחלט. היא יודעת את זה בכל מילימטר בגוף שלה וגם הילדים שלה יודעים. בגלל זה כלכך קל להם להיתלות בה, לתת לה להוביל, להראות להם את הדרך.

תודה אני אקרא.
אני לא יודעת לגבי אחוזי השרוטים, אבל אני כן יודעת שישראל מייצרת ומייצאת את הכמות הגדולה ביותר של סטארטפיסטים ביחס לכמות האוכלוסיה במדינה.
וזה תחום מאוד דינאמי, שדרושות לו מיומנויות מאוד עכשוויות שלא עולות בכלל בקנה אחד עם החינוך הרדוד והמיושן פה בישראל. במקביל, אנחנו סובלים מתסמונת "בריחת מוחות" חריפה שגם אומרת הרבה. אותם מוחות, לא מעוניינים להשאר פה. בעיני הסיבות לכך לא כל כך ברורות, ואולי אפילו די מורכבות.

אני כן יודעת שאיכשהו עם כל הבלאגן שלנו ו"חוסר התרבות" הישראלית אנחנו מגדלים פה דורות של אנשים מבריקים ויצירתיים יותר מכל מקום אחר בעולם
מספרית, אני חושבת שכמות הצעירים ה"שרוטים" בחברה עולה בהרבה על כמות הצעירים ה"מבריקים והיצירתיים" שאת מדברת עליהם.
ואני ממליצה לך על רשימה מדהימה של ניצן אמ, חינוך לעצמאות
לגבי השאלה, איך בתרבויות אחרות מצליחים לגדל ילדים שמשתפים פעולה ומתנהגים "יפה" בזמן שאצלנו רוב האנשים נכשלים במיומנות הזאת.
שתהיה לך עוד תיאוריה לגבי הנושא.

אני מנסה לחזור לכתוב ומודה שדעתי מוסחת.
רציתי מקודם לכתוב ממה שאני יודעת על הקשר שבין תסכול לאגרסיביות.
יש כל כך הרבה דברים שקשה מאוד להעביר בצורה שתהיה ברורה ומובנת, במיוחד בהתכתבות. יש לי גם עדיין תחושה שרעיון ההורה האלפא מעורר התנגדות מסוימת ואני מצליחה להבין למה.
נראה לי שאני אכתוב על זה קודם, או לפחות אנסה.
בשביל זה אני צריכה לקפוץ קדימה ואם משהו לא מובן בבקשה תשאלו כדי שאוכל להסביר.

כשהתינוק נולד לרוב ההורים קל לספק את הצרכים המידיים והברורים שלו. להאכיל, לחמם, להרגיע וכו. בדרך כלל, אם לא נקשיב לכל מיני "עצות מומחים" נצליח וגם די בקלות לענות על כל הדרישות של התינוק. הבעיה מתחילה, כשאנחנו לא רואים מספיק אימהות סביבנו ואת ההתמודדויות שלהן עם התינוקות שלהן. רובנו לא ממש יודעים איך תינוקות מתנהגים לפני שיש לנו אחד או לפעמים אפילו כמה. אנחנו מקבלות את הרושם מהסביבה שתינוק אמור לאכול בתדירות מסוימת, לישון מספר שעות ביום ובגיל 3 שבועות לפתח בעיית גזים (ולסיים עם זה בגיל 3 חודשים). לפעמים התרחיש הזה באמת מצליח אבל לרוב התינוק לא קרא את הספר שאימא שלו קראה ולכן הוא לא כל כך יודע איך להתאים את עצמו למה שכתוב שם. זה קשה. אני לא יודעת כמה מכן נולדו אימהות מושלמות מהרגע הראשון אבל אני יודעת על עצמי שממש לא הייתי שם. זו אחת הסיבות שאני משתדלת להתבונן וללמוד כל הזמן. הרבה פעמים ברור לי שכרגע מה שאני יודעת מספיק עבורי ועבור ילדי ולפעמים יש תקופות שאני מרגישה צורך להרחיב את הידיעות שלי ובדרך כלל בזמנים האלו אני גם מגלה מחשבות חדשות שבאמת משמעותיות עבורי.

כשהילד גדל טיפה והופך לפעוט מתחילות הרבה מהבעיות. הקושי גדל. הסביבה שאנו חיים בה לא תומכת ולא מעודדת סבלנות, בלשון המעטה. מספיק שנלך עם פעוט בן שנתיים למסעדה והוא יחווה תסכול שימצא את דרכו החוצה בהתבטאות אגרסיבית כלשהי, ומיד אנחנו ממהרים להסות אותו למען שלוות הנפש של הסועדים בשולחן הסמוך, המלצרית הנבוכה וחמותנו המצקצקת.
אבל מה, זה לא ממש עובד. הקטנצ'יק לא באמת מבין את כל ההסברים הארוכים והמלומדים שלנו מדוע עליו לשבת עם מפית על הצוואר כרגע וללגום בעדינות מרק מהכפית שאנחנו מגישים לו. לפעמים באמת הכל עובר בשלום יחסית, אבל הרבה יותר פעמים אנחנו נאלצים לרסן אותו ולכוון אותו באמצעים שמסבירים לו חד משמעית שכרגע יוצא ממנו משהו שאנחנו לא מוכנים לקבל, שאין לנו עבורו מקום. כמובן שבילד זה מעורר תסכול עוד יותר גדול ומחאתו מתגברת, ואנחנו בתגובה מתוסכלים מאוד מכל הסיטואציה. לפעמים אנחנו אשכרה מצליחים להעביר את המסר בצורה כל כך ברורה שהילד נכנע בשלב מוקדם ולא מפגין התנהגות מרדנית כמעט בכלל. יש שיגידו שהילד מחונך. שהנה, נהדר, עובדה שזה עבד. בחלק מארצות אירופה אפשר לראות בקלות ילדים בכל גיל יושבים בצורה מופתית ליד שולחנות ערוכים שכל הכלים שעליהם נשארים מסודרים ושלמים עד לתום הארוחה. איך זה קורה? אני לא יודעת. בטח שאני לא יכולה לומר מה גורם לזה ומה ההשפעה של זה על הילד. אני כן יודעת שאיכשהו עם כל הבלאגן שלנו ו"חוסר התרבות" הישראלית אנחנו מגדלים פה דורות של אנשים מבריקים ויצירתיים יותר מכל מקום אחר בעולם. להרגשתי, ואולי אני ממש טועה לא מדובר בילדים שונים או בהורים שיש להם יכולת הכלה יוצאת דופן ולא מעוררים בילד אפילו טיפת רצון נגדי. וכבר אמרנו שרצון נגדי הוא ברכה. הוא הפרי של ההיקשרות. התהוות של אדם חדש בשלביה הראשונים.

המצב הזה מאוד מאוד קשה. הציפיות שיש לחברה מסביב היום בשילוב עם אורח החיים הבלתי אפשרי, המרוץ לקריירה, שעות העבודה הבלתי נגמרות, יוקר המחייה המטורף והרצון לתת לילדים את הטוב ביותר גובים מחיר. נוצר מעין מעגל- הפעוט מתחיל להביע דעה ואנחנו בתגובה, מבולבלים. מצד אחד, אנחנו רוצים להקשיב ללב, להגיב ברכות, בסבלנות, עם זמן. מצד שני, הכל לוחץ. אין זמן. לכל אחד יש מה לומר ועצה להשיא. אלפי ספרים בנושא חינוך וגידול ילדים. אינספור גישות. פתאום אנחנו, ההורים, לא בטוחים בכלל מה נכון. פעם אנחנו מתנהגים כך ופעם אחרת לגמרי. גם הילד מבולבל. הילד מחפש ביטחון, מחפש איזושהי וודאיות ברורה שיוכל להתאים את עצמו אליה אבל לא תמיד היא בנמצא. פתאום הילד "בודק גבולות". אני לא חושבת שהילד מונע מדחפים שכאלו בכלל. אני חושבת שהוא יותר מבקש להבין בצורה ברורה מי מכוון אותו, ומה הדרך. הוא בכלל לא יודע שהוא עושה את זה. אין פה מניפולציות ואין פה בכוונה. יש פה צורך של הלב שלו, צורך קיומי לדעת שיש יד שמחזיקה אותו חזק תמיד, שמלווה אותו בדרך כל הזמן עד שהוא יחליט בעצמו שהוא מוכן לעזוב אותה ולצעוד לבד.

זה מזכיר לי זוג מכרים שלנו, שהבכור שלהם חופף בגיל לבכור שלנו. הילד הזה איחר מעט בהתפתחות שלו ביחס לסטנדרט. בגיל שנה וכמה חודשים, אולי שנה וחמש הוא לא עמד עדיין ללא תמיכה. פעם בילינו את השבת יחד. בזמן שהאבא ישב על הרצפה, התינוק זחל אליו, החזיק בו ונעמד. האבא חייך ולקח את היד של הילד בידו, עד לאותו הזמן הילד אחז לאבא בכתפו. הילד נדרך מיד. יכולתי לחוש בזה. אבא אמר לו, איזה יופי אתה עומד! קדימה, תעמוד לבד! ולקח את ידו מתוך ידו של הפעוט. הילד מיד התיישב. לא נפל, התיישב. האבא היה לא מבסוט. הוא היה מאוכזב. הילד שלו לא עומד עדיין והוא כמעט בן שנה וחצי. האבא הזה, לא מבין בכלל לדעתי מהו המסר או יותר נכון המסרים הרבים שהוא מעביר לילד כשהוא מגיב כך. הוא לא חושב על זה שהילד לא יכול לעמוד לבד כרגע ויהי מה. הוא לא מבין שכשהוא שומט את ידו מיד הילד, הוא משאיר אותו להתמודד לגמרי לבד איפה שהוא פשוט לא מוכן, במקום שהוא צריך את אבא, סומך עליו, מצפה ממנו להיות עבורו. וכבונוס, הוא גם מאכזב את אבא. מה שהאבא הזה חושב, זה מה שאמרו לו בטיפת חלב. שהילד מתקרב לגבול המקובל שבו מצפים מילד ללכת בכוחות עצמו. ככה גם הסבתות, השכנים, הגננת, המוכר במכולת. כמעט כולם. האבא הזה דואג עכשיו, משהו מעט שונה בילד שלי, איך אני עוזר לו להתגבר על המכשול הזה? הקולות מבחוץ כל כך חזקים שהוא לא שומע את ליבו לפעמים, אלא רק את הקולות המפחידים האלו והוא פועל מתוך פחד.
אני בספק אם מישהו יכול להתחמק מהקולות האלו לחלוטין. אם יש הורה שבשום שלב, אפילו לא לרגע נתן לדעות של אחרים להשתלט עליו אפילו לזמן קצר.

ככל שהילד גדל, מתחיל איזשהו פער להיווצר. הילד מביע התנגדות לדברים, רצון משלו ואנחנו לא תמיד מצליחים להגיב ברוגע וסבלנות, גם אנחנו נכנסים לתסכול. לפעמים הילד מתחיל להפגין אגרסיביות, התקפי זעם ארוכים (שיכולים גם לנבוע מאפיו הספציפי של הילד) בכי, דרישה לקבל אהבה שלמה דווקא כשקשה לנו להעניק אותה. הוא לוחץ לנו על כפתורים, מעמת אותנו, אבל לא בכוונה. הדינמיקה הזו, מרחיקה את ההורה. זה קשה מאוד להתמודד עם ילד שעל פניו נראה כאילו לא אכפת לו מאתנו, עושה לנו דווקא, סוחט אותנו כשכל מה שאנחנו רוצים זה לגדל אותו בשלווה. הרי לא לשם כך הבאנו אותו לעולם? אבל זה חשוב להבין, התקשרות היא הדדית. כשאנחנו לא מקבלים את האיתותים הנכונים להתקשרות האינסטינקט שלנו לא מופעל כמו שצריך. הרבה יותר קל להתייחס ברוך וחמלה והכלה לילד שאהבתו אלינו גלויה וברורה. זה לא משהו שאנחנו יכולים לשלוט בו. זה אינטואיטיבי. כאשר הילד לא מספק את צרכיו ההיקשרותיים של ההורה, להורה קשה לחוש את אותם רגשות רכים שחשובים כל כך לשני הצדדים. במיוחד אם נוסיף במקרה הזה קשיים מצד הילד, ילד שלא מנשק, ילד שנרתע ממגע, ילד שלא מחייך אליך הרבה, שלא אומר לך שהוא אוהב אותך. אני יודעת כי אני חוויתי את זה. בתחילת חייו של בני הבכור הוא הפגין את כל ההתנהגויות האלו. מלבד החשש שזה העלה בליבי, מלבד המוח שפעל בקדחתנות להבין מה לא בסדר הלב סבל. למה אני לא מאוהבת בו בטירוף? למה אני רואה אותו "כמו שהוא" ולא כאילו הוא נסיך מהאגדות כמו שחברות שלי ראו את ילדיהן? אבל אני אוהבת אותו. מאוד. אני חולה עליו! אז למה יש לי רגשות אשם?

לוקח זמן לנשום פנימה ולהבין ששום דבר מזה לא קשור אלי, וגם להאמין בזה.
לפעמים אנחנו לא מצליחים, לא בהתחלה ואז הבעיות מחמירות. כי ההתקשרות נחלשת, הילד וההורה מתרחקים במקום להתקרב ולחזק אותה. הילד יפגין יותר תסכול, יותר אגרסיביות, לפעמים אדישות, ימנע מלשתף אותנו בדברים, ברצונות, במחשבות, בתחושות, ואנחנו מצדנו נתרחק עוד יותר ואפילו נתבלבל, פעם נפגין קשיחות ופעם רכות, פעם נציב גבולות ופעם נכיל בסבלנות. אם אנחנו מבולבלים, אז מה עם הילד? אם אנחנו לא מצליחים להגיע למנוחה, איך נשרה אותה עליו? זה קורה כי גם אנחנו זקוקים לאיתותים הנכונים שיפעילו אצלנו את אינסטינקט ההיקשרות שכל כך חשוב לקיום שלנו. גם אנחנו מפחדים להיפגע.
גם אנחנו מונעים ע"י הרגשות של הילדות שלנו, שצצים ועולים, לפעמים תחושות של חוסר קבלה, חוסר אהבה, ההרגשה שאין עבורנו מקום בטוח, שאין מי שמאושר עד גדותיו מקיומנו. זה דוחק אותנו לפינה ואנחנו נסגרים, מתקשים לראות את הקריאה לקירבה, את ההזמנה להקשר, לאהוב.
זה דורש תעצומות נפש ומוכנות לעבודה, נכונות לקחת סיכון שניפגע, שאולי לא ניענה מיד כפי שאנחנו רוצים. שליבנו יכאב. שנהיה חשופים.
אנחנו כהורים חייבים לדעת שגם אם הילד שלנו לא מראה את זה בקלות כרגע, הוא אוהב אותנו בכל ליבו. אהבה מוחלטת ועצומה, שמחכה להזמנה להתקיים. אנחנו התשובה לכל שאלותיו, פחדיו וכאביו. זה מעניק לנו את העוצמה הדרושה להורות אותו.
זה נותן לנו את הסבלנות הדרושה לפתוח את ליבו, ולחבר אותו לליבנו.

אחפש, תודה

פלונית יש לך את הספר? אם כן אפשר להשאיל אותו ממך?

כן, אם את בארה"ב. אפשר לרכוש גרסא אלקטרונית, והיא לא יקרה. זה ספר אקדמי וטכני מאוד, אבל מעניין. יפה גם הגישה הבוגרת שמכירה ששבטים אינם מונוליטים - יש ילדים שבוכים יותר ויש שפחות, יש אמהות שקרובות יותר לילדים ויש שמתרחקות - ובכלל טווח הגישות להורות גדול, אפילו בתוך אותו שבט, שלא לדבר בין תרבויות שונות.

who do little more than fend off the blows and laugh

בדרך כלל הסחת דעת מחוייכת תפתור את הבעיה

מגניב.

פלונית יש לך את הספר? אם כן אפשר להשאיל אותו ממך?

פלונית, תודה על ההפניה, אני מתה לקרוא את הספר הזה, ממה שאני מבינה הוא משלב מספר תצפיות ומחקרים עם זו הנוכחית של הכותב?
באמת קשה למצוא מידע לגבי ילדים בחברות שבטיות. ממה שכן מצאתי, ההבדל המשמעותי בהתנהגות הוא במשכה של כל תקופה. כלומר ילדים עוברים בין שלבים שונים בהתבגרות מהר יותר מאשר ברוב החברות המערביות.
עוד דבר שהבנתי הוא שבחברה שכזו בה לכל פרט יש ערך הילדים מרגישים בעלי משמעות. בגלל שישנה פעילות כל הזמן, בכל מקום,שנעשית ע"י מבוגרים או מבוגרים מהם, זה מסייע לפעוט לעבור בין תחושות מהר יותר. באותה המידה שהוא לא יכול להכיל רגשות ממתנים בקשר לתסכול שהוא חווה בזמן מסוים, הוא לא יכול לזכור בכלל שכעס לפני דקה אם פעילות מעניינת מושכת את תשומת ליבו.
עוד דבר שילדים עושים בחברות שבטיות הוא העתקה של התנהגות. הרבה לפני שהם פועלים מתוך דחף פנימי הם פשוט מעתיקים את ההתנהגות של חברי השבט האחרים ובחברות כאלו ברוב הזמן הדגש הוא על התנהגות מאופקת.

יונת, ממה שאת מתארת זה נשמע שלילד יש רגישות למזון. בהחלט יכול להשפיע על התנהגות.
מעניין מאוד מה שכתבת על הקשר בין תסכול והתקף זעם.

הוא יכול לחוש תסכול עמוק, וכתוצאה מכך להפוך לאגרסיבי.
אגרסיביות, אלימות, זאת בהחלט התבטאות של תסכול שהילד לא יודע כיצד להתמודד איתו. אם מבינים איך המעגל הזה עובד, ניתן למנוע את זה או לחילופין לפתור את זה.

אבל אז למה לא רואים את זה בתרבויות שבטיות?

מי אמר שלא? הנה עדות מחוקר ששהה בקרב אנשי ההדזה:

Hadza children are allowed to do as they like most of the time. Young
infants will often grasp sharp knives and be allowed to suck on them. During their “terrible twos” children throw tantrums and pick up sticks and hit adults, who do little more than fend off the blows and laugh. One early German observer described Hadza mothers and fathers as doting (Obst 1912), while another said children were not punished (Kohl-Larsen 1958). I too found children received considerable affection and were rarely punished. I only saw one spanking during a year of observation of men
and children.

מתוך הספר המדהים הזה: http://books.google.com/books/about/[po]Hunter gatherer Childhoods[/po].html?id=FLcMONS 7AwC

פעוט זועם זה לאו דווקא מחזה קשה או מתסכל. זה מחזה טבעי.

אולי. אבל אז למה לא רואים את זה בתרבויות שבטיות? אולי זה לא רק מגבלה של הקורטקס אלא יש עוד גורמים מעורבים?
(אחד מילדי היה מגיב ככה לחיטה -- בהתקפי זעם בגלל תסכולים שונים. כשלא אכל חיטה התסכול היה רק תסכול, לא התקף זעם.)

ערכתי עכשיו כדי שיהיה אפשר להמשיך את הדיון בנושא הדף.
היו הודעות שמחקתי חלק ושמרתי חלק, כי הרגשתי שאפשר להפריד. היו כאלה שנשמרו בהן הערות שלא קשורות ישירות, כי לא הצלחתי להפריד בין הקשור ללא קשור.
תרגישו חופשי לתקן אם היו בזה טעויות, ובכלל.

לאחיזה מחשבתית בתאוריות למיניהן
זה מה שאני אוהבת בניופלד.
אין אצלו נכון או לא נכון ואין מתכון מדויק. יש רעיון כללי שהוא אכן מאוד ברור אך ניתן לאינסוף פרשנויות וביטויים.
האמירה החזקה שלו שמדברת על לב רך של ההורה, זו ההגדרה שלו- "אלפא עם לב רך", בדיוק שומרת על הגמישות, הפתיחות ההקשבה לילד ולסיטואציה והתארגנות מתאימה סביב הצורך שעולה.

_כשאני משחררת את השליטה
אין צורך לשלוט. זה בדיוק הרעיון, אנחנו לא מחפשים לשלוט בילדים או בחיים שלהם או בכל מצב שאליו אנחנו עשויים להיקלע. גם אם אין לנו לפעמים פתרון מדויק עבור הילד זה בסדר. אנחנו הפתרון. הנוכחות שלנו, הבטחון שאנחנו מקנים לפעמים זה הפתרון הכי טוב כשאין משהו מאוד ברור בנמצא._ תודה אורלי על ההרחבה. אני מתכוונת לרצון חזק שלי שדברים יקרו באופן מסוים וגם לאחיזה מחשבתית בתאוריות למיניהן ואז מה שעוזר לי הוא הכנסת גמישות והסכמה וקבלה למה שקרה במקום האוטומט הקופץ שמתנגד לשינוי ורוצה שהדברים ישארו כפי שהוא תכנן.

אם יורשה לי לתקן אני אקרא להיתהוות של הילד "פרי". הפרי של ההיקשרות.

נוח לי שבנותי יהיו בצד "שלי" אך באמת בתוכי אני מעדיפה שיהיו בצד "שלהן" גם אם הוא שונה משלי.
בהחלט. מה שאת מתארת במשפט הזה הוא היתהוות. ה חלק החשוב בתפקיד שלנו כהורים (או בכל אופן זה משהו שאמור לקרות כי לעיתים קרובות מסתבר, נדמה לנו שכולם סביבנו גדלים אך זה ממש לא אומר שהם גם מתבגרים).
כשאנחנו נותנים לטבע לעשות את שלו ולגדל את הילדים יפה כל כך כפי שהוא עושה אנחנו מצפים להיתהוות. כלומר אנחנו רוצים ומקווים לראות מחשבה עצמאית בילד, רעיון משלו, דעה אישית. למשל לקראת גיל שנתיים ישנו פרץ ראשון של היתהוות. מה שחכמינו קוראים "גיל שנתיים האיום". אבל למה איום בעצם? גידלנו תינוק, אהבנו אותו בלי סוף, דאגנו לכל צרכיו והנה מתחיל להניץ לו ניצן של אישיות עצמאית, עם רצון משלה.
הילד הזה, דווקא בגלל שעשינו הכל "נכון" מתחיל לחשוב לבד. הוא מגלה שיש לו רצונות משלו, אבל לא תמיד הוא יודע, ובדרך כלל לא יודע איך לבטא את אותם הרצונות. אז אנחנו חווים הרבה רצון נגדי, אבל רצון נגדי מהסוג הטוב. הילד בן השנתיים יכול בשלב הזה להכיל רק רגש אחד, רק מחשבה אחת בזמן נתון, הקורטקס שלו לא מפותח דיו על מנת לשלב בין כמה רגשות יחד. אז אם הוא לא מקבל משהו שהוא רוצה-הוא עשוי להתעצבן. מה זה להתעצבן, לזעום! פעוט זועם זה לאו דווקא מחזה קשה או מתסכל. זה מחזה טבעי. (אני אסייג ואומר שבחברות שבטיות בגלל סביבה שונה לחלוטין ההתבטאויות של זה הרבה יותר ממותנות, אבל קיימות). אפשר להכנס למלחמה נגד "הסוררות" שהילד לקה בה פתאום - לכעוס עליו, להפעיל סנקציות, לצעוק, להציב תנאים, לאיים, להרחיק אותו מאיתנו לעונש (זה נפלא כי הילד בעצם מבין משהו כמו "או הנה התחלת לחשוב עבור עצמך זה לא כל כך מקובל עלינו"), ואפשר במקום זה לכוון אותו. אני לא מצפה מבן השנתיים שלי שיבין הסברים ארוכים ומייגעים למה הוא לא צריך לכעוס עכשיו, למרות שאני נתקלת בזה מסביב כל הזמן, בכל מקום. אני מוצאת פתרון אחר, קל, יצירתי, מהיר. בדרך כלל הסחת דעת מחוייכת תפתור את הבעיה. לא תמיד, וזה לא נורא. לא מתים מזה.
זה קורה הרבה פעמים לאורך התבגרותו של הילד. זה מגיע לעצימות מאוד גדולה כשמתקרבים לגיל ההתבגרות. אז ההתהוות היא בשיא וגם היכולות לבטא אותה. אבל היתהוות היא תמיד מבורכת. ואם ההתקשרות היא טובה ונכונה, אין סיבה לחוות את התקופה הזו כ"מרד גיל הנעורים". יש רצון נגדי, יש. אבל הוא יבוא לידי ביטוי בצורה ממותנת. בגיל הזה אנחנו בהחלט נראה אינטגרטיביות- שילוב של רצונות ורגשות. לצד ה"אני מאמין" של הנער/ה נרגיש בקלות גם אמפתיה, התחשבות, אהבה מצד הילד, יכולת לנהל דו שיח ובעיקר יכולת להיות ממותן. אנחנו לא נאבד אחיזה בילד רק בגלל שהוא מתבגר. אנחנו נרוויח אדם.
כשאני משחררת את השליטה
אין צורך לשלוט. זה בדיוק הרעיון, אנחנו לא מחפשים לשלוט בילדים או בחיים שלהם או בכל מצב שאליו אנחנו עשויים להיקלע. גם אם אין לנו לפעמים פתרון מדויק עבור הילד זה בסדר. אנחנו הפתרון. הנוכחות שלנו, הבטחון שאנחנו מקנים לפעמים זה הפתרון הכי טוב כשאין משהו מאוד ברור בנמצא.

וואו, עכשיו אני מבינה מאיזה דף ציטטה ציל צול... הגעתי וקראתי בנשימה אחת את כל הויכוחים.
אני אשמח לשמוע עוד על גורדון ניופלד. לא מזמן צפיתי ביוטיוב באחת ההרצאות שלו, על החרדה בילדים, ותרגמתי את כ-ו-ל-ה לעצמי (תרגום מוער, לא תרגום שאפשר להפוך לכתוביות) כדי שאוכל לקרוא את זה שוב ושוב בשפה שלי. מרתק.
לא בטוחה שאני מסכימה איתו לגבי כל דבר,
ועדיין מאוד מעניין אותי לשמוע עוד.
(לעניין הויכוח האלים נאמר מספיק, ונראה שחזר השקט. אז מקווה שמותר לי לא להתייחס?)

כוח הוא משהו שיש לי, הוא משהו שניתן לי ע"י מישהו אחר. אם הילד שלי מאמין ביכולתי לטפל בו, מרשה לעצמו להיתלות בי ולהיות במנוחה מוחלטת, הלב שלו מחובר לשלי, הוא ירצה לשמח אותי, להיות "בצד שלי". הוא יעניק לי את הכוח להיות בעלת השפעה עליו. הוא יעניק לי את העוצמה הדרושה להיות אימא שלו. הוא יעניק את החשיבות הראויה לדעות שלי, למחשבות שלי, לערכים שלי.
אני באופן אישי ממש לא מתחברת לניסוח הזה. אני גם בודקת את גבולות התפקיד והאחריות שלי כל הזמן. נוח לי שבנותי יהיו בצד "שלי" אך באמת בתוכי אני מעדיפה שיהיו בצד "שלהן" גם אם הוא שונה משלי. אני משתמשת במושג כוח כי כך אני חווה את זה. יש לי כוח להחליט מה לקנות, מה להגיש לארוחת הערב ואיך לנהל את היום. אני מתחשבת בדעות של בנותי אך בתחומים מסוימים פשוט יש לי יותר כוח ומשאבים לקבוע מה יהיה. לא תמיד זה נאור ואצילי לפעמים זה ממש ביטוי של משאבים מצומצמים שעומדים כרגע לרשותי לדוג' או חוסר מודעות, או שלב כלשהו בתהליך שלי. זה משתנה. הרבה פעמים אני תופסת את בנותי כ"מורות" שלי, אני משתנה בזכותן, אני נותנת להן להוביל ובדרך כלל כשאני משחררת את השליטה אני זוכה לגלות המון הפתעות ודברים טובים. אז אני חווה את המרחב ההורי וגם את הדף הזה והדיון שהתרחש בו, בהקבלה אליו (אל המרחב ההורי) כמקום לא סטרילי, דינמי ומורכב.
אני כן משקיעה בהתמודדות מיטבית (בעיקר פנימית) עם אי-הסכמות.

ועכשיו משסיימתי לקרוא.
_אם הילד שלי מאמין ביכולתי לטפל בו, מרשה לעצמו להיתלות בי ולהיות במנוחה מוחלטת, הלב שלו מחובר לשלי, הוא ירצה לשמח אותי, להיות "בצד שלי". הוא יעניק לי את הכוח להיות בעלת השפעה עליו. הוא יעניק לי את העוצמה הדרושה להיות אימא שלו. הוא יעניק את החשיבות הראויה לדעות שלי, למחשבות שלי, לערכים שלי.
כוח הוא לא כוחניות._
מתקבל באהבה וגם בתודה.
ומחכה להמשך.

אחת,
הגישה אומרת, בגדול, שילד זקוק לאדם אחד בחייו, או יותר נכון יכול להסתפק במבוגר אחד בחייו שיהיה אלפא, על מנת להתבגר ולממש את מלוא הפוטנציאל שבו.

אני שומעת ושמעתי גם בהתחלה. בגלל זה ניסחתי כפי שניסחתי וציינתי שילד יכול להסתפק. כפר של היקשרויות הוא מצב אידאלי, אבל אם אין כזה בנמצא, אז אפילו מבוגר אחד שיקח אחריות מלאה על הילד יסייע לו להתבגר בצורה בריאה.
מה שאני לא מצליחה להבין, זה איך זה יכול להתפרש כדבר רע. האם זה מאשים מישהו במשהו? וודאי שלא. ולצורך הדיון שנוסף- האם רק אימהות לילדים אוטיסטים אינן מושלמות? וודאי שלא. מה שנפלא זה שלפי התיאוריה הזו אין מאוחר מידי. אין. לא מסתכלים אחורה באשמה על אף אחד, כי אין אשמים. וגם אין על מה להצטער מכיוון שניתן להניע את המערכת להתקדמות ובריאות בכל רגע. זה אחד הדברים הכי מעודדים שאני שמעתי בכל הקשור לפסיכולוגיה של ילדים. כל ילד ירוויח מהרבה היקשרויות, אך עדיין יכול להסתפק באחת. יש מתכון מדויק? לא. יש מילים מסויימות להגיד או איזה טריק שיעשה את העבודה? לא. האם אדם אחד שיפגוש ילד ששרוי במצב מצוקה בחיים (בכוונה ההקצנה) בכוח אהבתו התמדתו ורצונו יכול להציל את אותו הילד ולאפשר לו התפתחות והתבגרות תקינה, למרות נסיבות חייו? כן.
אני מאמינה שכן.

נראה לי שהייתה חוסר הבנה מצד אורלי, לחוסר ההסכמה שהפסקנות של נויפלד מעוררת, עוד טרם אישה במסע התפרצה
יתכן מאוד שלא הבנתי שהנק' הזו מעוררת מחלוקת. וחבל. כי הנק' הזו היא המפתח לכל התיאוריה.
היא לא בעניין של אשמה, היא בעניין של אמונה, אופטימיות ותקווה.
זה רעיון מאוד מרכזי בתיאוריה. כשאני התחלתי ללמוד בצורה עמוקה את עקרונות הגישה הרעיון הזה הימם אותי. הוא תפס אותי במקום מאוד מאוד רגיש, מקום שסחבתי על עצמי רגשות אשם, תסכול, פחד, חוסר אונים. היה לי קשה מאוד לקבל אותו ובכלל להאמין בו. מהמקום שלי כאימא, הרגשתי שיש דברים ש"אבוד" לי לגביהם. במיוחד מי שמכירה פסיכולוגיה התפתחותית יודעת על מה אני מדברת. יש חלון הזדמנויות לכל שלב, כך לימדו אותנו. ופה מגיע מישהו, ואומר לי למה שיהיה אבוד? למה ההקצנה הזו וכל התחושות הקשות והשליליות האלו? למי זה תורם? ולמה שזה יהיה נכון? אולי ישנן התנהגויות שנראה כאילו הילד חסר משהו, או "נדפק". אבל זה לא נכון. הכל נמצא בו, מלוא הפוטנציאל האנושי גלום בתוכו, רק שאולי מסיבה כלשהי חלק ממנו לא מוגשם. תמיד יש איך להתקדם. גם אם צריך לצעוד אחורה בזמן, אז נצעד אחורה כדי שנוכל להתקדם.
אני לא חושבת שהיה צריך להתריע מפני הגשת רעיון. היה צריך לשאול את השאלות הנכונות כדי שאפשר יהיה להסביר.

חלוקית, גם אני מרגישה (והיו זמנים שהתבלבלתי) שזה התפקיד שלי להוביל את הילד במערכת היחסים שבנינו ולא להיפך.
היו פעמים,שמתוך הרצון להקשיב לילד, לנהל דיאלוג ולהתחשב ברצונותיו ביטלתי בלי משים את תפקידי כאימא. זה עשוי לבלבל.
הורות בעיני מעצם היותה ומהותה כוללת מאפיינים של כוח ביחסים. ברגע שאני לוקחת אחריות על מישהו אחר, צעיר יותר, מחליטה עבורו, לא תמיד מתחשבת בדעתו, לא תמיד משיקולים עניינים וטהורים, תמיד כמיטב יכולתי
נכון מאוד.
אני מציעה דרך נוספת להגדיר את המילה "כוח" מעבר לפירוש האוטומטי שרובנו ניתן לה.
כוח הוא משהו שיש לי, הוא משהו שניתן לי ע"י מישהו אחר. אם הילד שלי מאמין ביכולתי לטפל בו, מרשה לעצמו להיתלות בי ולהיות במנוחה מוחלטת, הלב שלו מחובר לשלי, הוא ירצה לשמח אותי, להיות "בצד שלי". הוא יעניק לי את הכוח להיות בעלת השפעה עליו. הוא יעניק לי את העוצמה הדרושה להיות אימא שלו. הוא יעניק את החשיבות הראויה לדעות שלי, למחשבות שלי, לערכים שלי.
כוח הוא לא כוחניות.
אם נדבר במונחים שניופלד משתמש בהם, זה ההבדל שבין הורה אלפא, להורה שהוא אלפא מקולקל.

אני חושבת שהתאוריה מעצם היותה כוללנית לא אמורה ויכולה להיות מדויקת ומותאמת לכל אחד מאיתנו. לכן ניתן לדון בה מתוך הסכמה ומודעות לפער שעלול להתקיים בינה לבין מה שקורה בחיי היום יום שלנו.
יש איזו תיאוריה שכן מותאמת לכולנו?

חלוקית, אני לא כל כך הבנתי את דברייך.

חלוקית, תודה. ניסוח מצוין בעיני.

אני חושבת שהדיון פה היה מראה מהממת לנושא הדיון.
תיאוריה ששמה במרכז את אחריות ההורה וחשיבות תגובותיו לעומת תזכורת למקום "הילד" ורצונותיו. זו תזכורת חשובה גם אם נאמרה בקול רם ובוטה, חצוף תוקפני או כל שם תואר אחר.
מה שנתפס כתקשורת דיאלוגית ונעימה בצורה יוצאת דופן, על ידי חלק מהקוראות, נתפס כפטרונות ואפילו כאלימות על ידי אחרות.

עוצמת הרגשות מיסכה את תוכן העניינים ונוצרה מעין מערבולת.

חלק מהעניין של פתיחת דפים במרחב הזה אומרת שהשליטה עוברת לציבור. היא לא חייבת להשאר בנושא שהוגדר ובטח שלא ללכת בתוואי של מי שפתח. לדוג' אם עולה חוסר הסכמה מצד חלק מהקוראות כמו שאחת ציינה. הדף הזה הוא תמהיל של מי שבוחר לקרוא ולהשתתף בו ובאחריות ציבור המשתתפים.

הורות בעיני מעצם היותה ומהותה כוללת מאפיינים של כוח ביחסים. ברגע שאני לוקחת אחריות על מישהו אחר, צעיר יותר, מחליטה עבורו, לא תמיד מתחשבת בדעתו, לא תמיד משיקולים עניינים וטהורים, תמיד כמיטב יכולתי. כשאותה היכולת משתנה ותלויה בהמון גורמים פנימיים וחיצוניים. לכן אני מברכת על התזכורת הזו, דווקא בדף כזה. אני חושבת שהיא מהווה תפאורה "מושלמת" לדיון שכזה, על אף והודות לרגישות שמתעוררת.

אני חושבת שהתאוריה מעצם היותה כוללנית לא אמורה ויכולה להיות מדויקת ומותאמת לכל אחד מאיתנו. לכן ניתן לדון בה מתוך הסכמה ומודעות לפער שעלול להתקיים בינה לבין מה שקורה בחיי היום יום שלנו.

הגישה אומרת, בגדול, שילד זקוק לאדם אחד בחייו, או יותר נכון יכול להסתפק במבוגר אחד בחייו שיהיה אלפא, על מנת להתבגר ולממש את מלוא הפוטנציאל שבו.

אני חושבת, שהחלק הזה בגישה של נויפלד, החל לעורר פה חוסר נחת, מצד אחרות ומצדי גם.
ניסינו להתריע שמנסיונינו זה לא כך ואולי כדאי למתן את הנימה, אך ראינו כי ההתעקשות על הנקודה מסיתה את הדיון וויתרנו ,
אז כבר נכנסה התייחסות ספציפית לילדים על הספקטרום האוטיסטי, נושא נפיץ וטעון, שאצל חלקנו מעלה רגשות רבים.
נראה לי שהייתה חוסר הבנה מצד אורלי, לחוסר ההסכמה שהפסקנות של נויפלד מעוררת, עוד טרם אישה במסע התפרצה.

נראה לי שאשה במסע הסיקה (וסלחו לי אם אני טועה) מהציטוט למעלה, שאם הפוטנציאל של הילד לא ממומש, זה בגלל העדר אותו מבוגר אלפא, טיעון שהחייה בעיניה את תורת האם הקרה.

נושא הדף מאד מעניין
ותיארת את הדברים כל כך יפה ונהיר
אורלי, אנא המשיכי

בשנים האחרונות העמקתי הרבה בגישתו של ד"ר גורדון ניופלד לגידול ילדים, "הורות מקושרת".
תמיד רציתי...

חיפשתי פה באתר דפים או התכתבויות בנושא, ולא ממש מצאתי
גם אני, והפתיע אותי.

אצל ילדי אני רואה שלפעמים הם כן מעדיפים תקופות ילדים בדיוק בגיל שלהם ועם אותם תחביבים ולפעמים לא משנה להם, אבל בדרכ ככל שהפער גדל יש קושי במשחק משחקים מסויימים יחד , שזה די מבאס את הגדול. שאין להם התמדה הבנה וסבלנות למשחק ארוך בזמן.
בחיינו הם מבלים עם כל מיני גילאים, מהשכנים אני רואה שמי שבמסגרת מתנהג לא יפה ואפילו בזילזול לקטנים ממנו, זה ככ חזק שהגדירו לרוב האוכליסיה שתשחק אם מי בגיל שלך בלבד.