על ידי טרושקה* » 16 יולי 2007, 13:53
נאמרים פה כ"כ הרבה דברים חשובים ומעוררי מחשבה שאני מרגישה שצריך לשבת עם דף ולרשום את כל הדברים שעולים בי בעקבותיהם.
חייבת לספר לגבי מה שאמרת על להיות "הכי" במשהו: אני זוכרת שלפני כמה שנים נקלעתי לאיזו סיטואציה של מיונים לעבודה בארגון ששולח אנשים בשליחויות שונות ברחבי העולם. היו שם רק בנות (בכוונה, זה היה נפרד), ויום שלם היינו צריכות להפגין את יכולותינו השונות בהפעלת קבוצה, בדיבור אל קהל, בשימוש בשפה זרה וכו'. בסוף היום הזה הייתי מותשת (שקלתי גם ללכת באמצע, תיכף תביני למה) אבל בעיקר הרגשתי כל כך עלובה. כולן שם היו יפות, מוכשרות, חכמות, בעלות כושר ביטוי גבוה וביטחון עצמי שנזל להן מהאזניים. אם עד אז היה לי ביטחון בכשרונותיי ויכולותיי, הרי שבאותו יום פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. פתאום גיליתי שיש שפע של בנות, לא פחות מוצלחות ממני, ואפילו יותר (מדהים שהייתי צריכה להגיע לגיל 19 כדי לגלות את זה). התחלתי לחשוב (במילים האלה ממש) : "אם אני לא הכי טובה במשהו, בשביל מה צריך אותי בעולם בכלל? יש עוד מליון כמוני". הדכדוך הזה נמשך כמה ימים, גרם להורים שלי להתקשר ולהבטיח לי שאני הבת הכי טובה שיש להם, והאחות הכי טובה שיש, וה"אני" הכי טובה, ואף אחד לא באמת יכול להחליף אותי. אז זה היה נשמע משכנע בדיוק כמו האמירה שלהם שאני כל כך יפה (כן, והם בטח אובייקטיבים...) אבל נראה לי שהיום אני מבינה שזה נכון. שבחיים שלי יש רק אותי, ובעולם שאליו אני שייכת, המשמעות של קיומי עצומה לאוהבים אותי ולמי שנתקל בי, אפילו אם לא גיליתי את האנטיביוטיקה או המצאתי את המטוס. ההישגיות שיש בי לא נעלמה כליל, אבל אני חושבת שגם לי יש עבודה פנימית לגרום לה שלא תבוא על חשבונם של אחרים (לא רק בנוגע לקשרים זוגיים).
לגבי החשש מקשר קרוב ועמוק עם גבר אחר- לי נראה שזו בהחלט בחירה שלך. לי היו חברים קרובים לפני החתונה, אבל הקשר שלי איתם השתנה ואני לא מתחרטת על כך. אני יודעת שבעייתי לי שיש משהו שאני ארצה לספר לחבר ולא לאישי היקר; אני יודעת שזה היה מאוד מעציב אותי אם לבעלי היו חברות כ"כ קרובות. בחיים שאני רוצה לבנות לעצמי זה לא מתאים, ואני עושה את הבחירות שלי ומתנהגת בהתאם. זה לא רק בעניין של להיות קרובה אל חבר יותר מאשר בן זוג, זה גם ברמה יותר פשוטה. אני לא רוצה להגיע לרמת קרבה שתאתגר אותי מבחינה רגשית ותגרום לי להרגיש משהו שאני רוצה להרגיש רק כלפי אדם אחד בעולם. נראה לי שצדקו פה כולם, וזה לא רק אתגר גברי, גם אשה יכולה למצוא את עצמה בסיטואציה בעייתית של "בגידה". למה מראש להסתכן בכך? חברים שחשוב לי לשמור איתם על קשר, הפכו לחברים "שלנו", לא רק שלי. יכול להיות שאצא עם כמה מהם לבלות בלי בעלי, אבל מאוד אשתדל לא למצוא את עצמי בפגישה של שניים. האינטימיות הזו לא מתאימה לי ואני יודעת שגם לבעלי אין "חברות" חוץ ממני, אלא כל מיני נשים שהוא הכיר מפה ומשם, שהוא מאוד נעים וחברותי אליהן כשהוא נתקל בהן, אבל אף פעם לא יוזם מפגש בלעדיי או אפילו מרים אליהן טלפון כדי לגלגל שיחה. ברור שזה לא מתאים להרבה נשים שכבר כתבו לפניי, אבל לנו זה מאוד כן.
ואגב, דיברנו אתמול אני ובעלי, על כל הדף הזה. הוא אמר שההתמודדות עם היצר היא התמודדות תמידית, ואין דבר כזה לגבור עליו אחת ולתמיד. מה שכן, בתור אדם דתי (ואני לא אומרת את זה כי יש לו כיפה על הראש, אלא כי הדברים האלה באמת בנפשו ועמוד השדרה של חייו), ההתקרבות לתורה והחיבור אליה נותנים לו כוחות וכלים לעשות מאמצים יותר גדולים ולהצליח יותר בשמירת העיניים. כמה שהוא יותר מחובר לתורה, ככה הוא מרגיש שהוא מצליח יותר בדבר הזה. ובמקום להלקות את עצמו על נפילות, הוא מאושר על כל הצלחה. וככה, לאט לאט הוא מתחזק בעניין הזה. יכול להיות שאם יושבת לפניו בהרצאה באוני' בחורה לא ממש לבושה, זה ידרוש ממנו מאמץ להוריד את העיניים ולהתמקד במשהו אחר, אבל גם להגיע לרמת שליטה כזאת זה הישג לא מבוטל בעיניי. אני לא אומרת בכלל שאי אפשר להצליח בזה אם אתה לא דתי, פשוט מחזקת את טענתי במעלה הדף שבחיפוש שלך, שחשוב שתחפשי אדם ששואף לתיקון ולעלייה בכל תחומי חייו, גם בזה. זה מתחבר מאוד למודעות ולעבודה העצמית ככלים לזוגיות בריאה כמו שכתבו כאן מעליי.
נאמרים פה כ"כ הרבה דברים חשובים ומעוררי מחשבה שאני מרגישה שצריך לשבת עם דף ולרשום את כל הדברים שעולים בי בעקבותיהם.
חייבת לספר לגבי מה שאמרת על להיות "הכי" במשהו: אני זוכרת שלפני כמה שנים נקלעתי לאיזו סיטואציה של מיונים לעבודה בארגון ששולח אנשים בשליחויות שונות ברחבי העולם. היו שם רק בנות (בכוונה, זה היה נפרד), ויום שלם היינו צריכות להפגין את יכולותינו השונות בהפעלת קבוצה, בדיבור אל קהל, בשימוש בשפה זרה וכו'. בסוף היום הזה הייתי מותשת (שקלתי גם ללכת באמצע, תיכף תביני למה) אבל בעיקר הרגשתי כל כך עלובה. כולן שם היו יפות, מוכשרות, חכמות, בעלות כושר ביטוי גבוה וביטחון עצמי שנזל להן מהאזניים. אם עד אז היה לי ביטחון בכשרונותיי ויכולותיי, הרי שבאותו יום פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. פתאום גיליתי שיש שפע של בנות, לא פחות מוצלחות ממני, ואפילו יותר (מדהים שהייתי צריכה להגיע לגיל 19 כדי לגלות את זה). התחלתי לחשוב (במילים האלה ממש) : "אם אני לא הכי טובה במשהו, בשביל מה צריך אותי בעולם בכלל? יש עוד מליון כמוני". הדכדוך הזה נמשך כמה ימים, גרם להורים שלי להתקשר ולהבטיח לי שאני הבת הכי טובה שיש להם, והאחות הכי טובה שיש, וה"אני" הכי טובה, ואף אחד לא באמת יכול להחליף אותי. אז זה היה נשמע משכנע בדיוק כמו האמירה שלהם שאני כל כך יפה (כן, והם בטח אובייקטיבים...) אבל נראה לי שהיום אני מבינה שזה נכון. שבחיים שלי יש רק אותי, ובעולם שאליו אני שייכת, המשמעות של קיומי עצומה לאוהבים אותי ולמי שנתקל בי, אפילו אם לא גיליתי את האנטיביוטיקה או המצאתי את המטוס. ההישגיות שיש בי לא נעלמה כליל, אבל אני חושבת שגם לי יש עבודה פנימית לגרום לה שלא תבוא על חשבונם של אחרים (לא רק בנוגע לקשרים זוגיים).
לגבי החשש מקשר קרוב ועמוק עם גבר אחר- לי נראה שזו בהחלט בחירה שלך. לי היו חברים קרובים לפני החתונה, אבל הקשר שלי איתם השתנה ואני לא מתחרטת על כך. אני יודעת שבעייתי לי שיש משהו שאני ארצה לספר לחבר ולא לאישי היקר; אני יודעת שזה היה מאוד מעציב אותי אם לבעלי היו חברות כ"כ קרובות. בחיים שאני רוצה לבנות לעצמי זה לא מתאים, ואני עושה את הבחירות שלי ומתנהגת בהתאם. זה לא רק בעניין של להיות קרובה אל חבר יותר מאשר בן זוג, זה גם ברמה יותר פשוטה. אני לא רוצה להגיע לרמת קרבה שתאתגר אותי מבחינה רגשית ותגרום לי להרגיש משהו שאני רוצה להרגיש רק כלפי אדם אחד בעולם. נראה לי שצדקו פה כולם, וזה לא רק אתגר גברי, גם אשה יכולה למצוא את עצמה בסיטואציה בעייתית של "בגידה". למה מראש להסתכן בכך? חברים שחשוב לי לשמור איתם על קשר, הפכו לחברים "שלנו", לא רק שלי. יכול להיות שאצא עם כמה מהם לבלות בלי בעלי, אבל מאוד אשתדל לא למצוא את עצמי בפגישה של שניים. האינטימיות הזו לא מתאימה לי ואני יודעת שגם לבעלי אין "חברות" חוץ ממני, אלא כל מיני נשים שהוא הכיר מפה ומשם, שהוא מאוד נעים וחברותי אליהן כשהוא נתקל בהן, אבל אף פעם לא יוזם מפגש בלעדיי או אפילו מרים אליהן טלפון כדי לגלגל שיחה. ברור שזה לא מתאים להרבה נשים שכבר כתבו לפניי, אבל לנו זה מאוד כן.
ואגב, דיברנו אתמול אני ובעלי, על כל הדף הזה. הוא אמר שההתמודדות עם היצר היא התמודדות תמידית, ואין דבר כזה לגבור עליו אחת ולתמיד. מה שכן, בתור אדם דתי (ואני לא אומרת את זה כי יש לו כיפה על הראש, אלא כי הדברים האלה באמת בנפשו ועמוד השדרה של חייו), ההתקרבות לתורה והחיבור אליה נותנים לו כוחות וכלים לעשות מאמצים יותר גדולים ולהצליח יותר בשמירת העיניים. כמה שהוא יותר מחובר לתורה, ככה הוא מרגיש שהוא מצליח יותר בדבר הזה. ובמקום להלקות את עצמו על נפילות, הוא מאושר על כל הצלחה. וככה, לאט לאט הוא מתחזק בעניין הזה. יכול להיות שאם יושבת לפניו בהרצאה באוני' בחורה לא ממש לבושה, זה ידרוש ממנו מאמץ להוריד את העיניים ולהתמקד במשהו אחר, אבל גם להגיע לרמת שליטה כזאת זה הישג לא מבוטל בעיניי. אני לא אומרת בכלל שאי אפשר להצליח בזה אם אתה לא דתי, פשוט מחזקת את טענתי במעלה הדף שבחיפוש שלך, שחשוב שתחפשי אדם ששואף לתיקון ולעלייה בכל תחומי חייו, גם בזה. זה מתחבר מאוד למודעות ולעבודה העצמית ככלים לזוגיות בריאה כמו שכתבו כאן מעליי.