בדף
מלים הורגות יומן קריאה הגבתי על אמירה:
איני מתארת מקרה קשה וקיצוני. אני מתארת מישהו שחי לגמרי בתוך החברה
בכך שכתבתי:
- אני רוצה להגיד, שלדעתי הרבה מאוד מקרים קשים וקיצוניים חיים בינינו בתוך החברה, ולגמרי מתחזים לאנשים נורמליים.
אבל בפועל הם לא שפויים*.
נעלמת כתבה לי בתגובה:
_אבל בפועל הם לא שפויים.
המשפט הזה איכשהו הקפיץ אותי ומאוד לא אהבתי אותו... הייתי נכנסת אתך לדיון על זה, אבל גם לי אין כרגע כוחות. בואי נדחה את זה לדף החדש, כשהוא ייפתח
(כמו שאני מכירה את "באופן", משהו שווה ערך לשישים (או שש מאות) עמודי "וורד" יוקדש להתבחבשות על המונח "שפוי" ואיך את מגדירה אותו, ולמה, וכמה, ומהי המטרה בכלל של ההגדרה הזאת. ובצדק. את פותחת פה קן צרעות)_
אז קודם כל אני רוצה להצהיר כבר בפתיחת הדף:
אין לי שום כוונה לבזבז זמן בהתבחבשות על המונח "שפוי". אני רוצה לתאר תופעה. תופעה קיימת, כואבת, קשה ביותר - אבל מוסווית.
אחד הדברים שמאפשרים את ההסוואה שלה הוא דווקא ההגדרות של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה המודרנית לשפיות, וגם כל מה שסובב אותן, ולכן אני ממש מסרבת ללכת לשם. בבקשה לכבד את בקשתי. רוצים לדון בהגדרות הנ"ל - זה דיון לגיטימי, אבל לא פה. בדף אחר בבקשה. אפשר לתת קישור מכאן.
אבל אני כן ארצה לדון בתופעה: מה זה אומר. איך זה נראה. איך זה מרגיש. האם לדעתכם אדם כזה יכול להירפא.
ועכשיו זהירות! ספוילר הארי פוטר!!!
אתם זוכרים בספר השביעי את התינוק שבוכה ובוכה ובוכה כל הזמן? אתם זוכרים את העניין של רסיסי הנשמה? הנשמה המפוצלת לחלקים רבים, מה שבעצם מחליש אותה? לדעתי זו התופעה
כלומר, אני חושבת שאנחנו עוסקים באנשים, שהנשמה שלהם מפוצלת. היא לא אחת, אלא מחולקת לחלקים, והרסיסים של מה שבפנים לא מצטרפים לאדם שלם. (שלם - לא מושלם. אין אדם מושלם, ואני לא מדברת על שלמות או מושלמות פה).
האנשים האלה, שנראים כאילו הם שפויים, נורמליים ומתפקדים כלפי חוץ - בין היתר אין להם למעשה רצון.
הרצון האמיתי, הכי בסיסי שלהם - הוא לשלוט באחרים, או לדכא אחרים.
הם לא מודעים לו, אבל כל מעשיהם מעידים עליהם שזה רצונם. זה בא מעל לכל. לעתים קרובות יש ממש הרגשה, שהאדם בוחר ב"משהו" (חפץ, מטרה, עיסוק) באופן מקרי, אך ורק לפי השאלה - האם זה קידם דיכוי של מישהו, או לחילופין סיפק את הצורך לרצות אחד מאלה שמדכאים אותו (לרוב אותו אדם יפעל בדיכוי עצמי במטרה לרצות או להתאים את עצמו לאנשים כמו ההורים, שממוקמים במוחו כשולטים בו, ואת שאר ההחלטות יקבל לפי השאלה מה ידכא יותר באנשים חשובים אחרים).
הוא יכול להיות אדיש לגמרי לשאלה, אם הוא רוצה אורז או ספגטי (ביחס לדוגמא שהובאה כאן:
מלים הורגות יומן קריאה (2010-03-07T06:48:05). אבל הוא לא יבחר פשוט באחד מהם. כי המטרה שלו היא דיכוי ושליטה, ותקשורת או שיתוף פעולה או בחירה פשוטה או רצון במשהו, לא משרתים אותה.
קשה לי מאוד להבהיר את התופעה, ולכן אני פותחת עליה דף. לא פתחתי את הדף הזה מפני שיש לי כל התשובות. נהפוך הוא, פתחתי אותו כדי לעורר חשיבה. נתתי שם לתופעה, אני רוצה לדון בה ולתאר אותה ולהבין אותה, אבל אין לי הבנה מלאה שלה.
אני אתן דוגמא אחת, שקיבלתי רשות לשתף בה. בהמשך אביא עוד דוגמאות, ואשמח אם גם אתם תביאו דוגמאות.
בדוגמא שלנו יש בעל, רעיה ושני ילדים: תינוק וילד קטן.
הוסכם על שניהם שהבעל צפוי בבית באותו יום בשבע וחצי בערב (שעה די רגילה לחזרתו הביתה, אבל זה דורש סיכום מראש, כי הוא עשוי גם לחזור הרבה יותר מאוחר או לחזור רק בלילה כי בחר לנסוע ישר מהעבודה לחבר או משהו כזה).
באותו ערב, האשה אמורה לצאת לעיסוק כלשהו שמתחיל בשעה מסוימת. לשם כך הוא אכן צריך להיות בבית בשבע וחצי, כדי שהיא תוכל לצאת (אי אפשר להשאיר את הקטנים לבד, והבייביסיטר לא פנויה היום). זה הרקע.
ב-19:35 טלפון: הוא בחנות, אירעה איזו תקלה והוא מתעכב.
היא כבר על קוצים, החנות במרחק 10 דקות נסיעה במקרה הטוב גם ככה, והיא כבר באיחור של 5 דקות. אומרת לו, טוב, אני מחכה לך, תגיע הכי מהר שאתה יכול.
הוא מסיים, יוצא הביתה, ונוהג מהר.
באמצע הדרך הוא פתאום נזכר, שהעיסוק שאליו היא אמורה ללכת אמור להתחיל לא ב-8 כרגיל אלא ב-8 וחצי. והוא מתחיל לכעוס! הוא מגיע הביתה וכועס עליה נורא! "באשמתך נסעתי מהר! הלחצת אותי אז מיהרתי ויכול היה לקרות לי משהו! ואת בכלל לא צריכה לצאת בשבע וחצי, מספיק לך שמונה!"
הוא כל כך רותח, שהוא כועס עליה שבוע שלם על כך שהיא "אילצה" אותו לנסוע מהר ולסכן את עצמו בכלל בלי צורך!
עכשיו, העיסוק שלה אכן היה אמור להתחיל בשמונה וחצי - אבל, במקום רחוק, חדש, לא מוכר, שהיא לא יודעת את הדרך אליו, השעה מאוחרת והיא אחרי יום שלם של טיפול אינטנסיבי בשני ילדים קטנים, וכמובן לא ישנה בלילות בגלל הקטן היונק שיש לו גם הפרעת שינה. מלחיץ אותה לצאת ברגע האחרון ולהתברבר שם בחושך ולאחר. לכן קבעה איתו בדיוק בשעה שהיתה זקוקה לה כדי לצאת בראש שקט ולהגיע בזמן.
הוא בכלל לא היה מעוניין לשמוע את זה, או להתייחס לזה. הוא
החליט שמספיק לה לצאת בשמונה, אז זה מה שקובע! לא מה שנחוץ
לה - אלא מה שהוא חושב! וברור לו שמה שהוא החליט, זה מה שנכון ולא רלבנטי מה היא אומרת!
ולא זו בלבד שהוא לא היה מעוניין לשמוע אותה, שהוא לא הבין אותה, שהוא לא כיבד את מה שחשוב לה ולא העריך כלל את מצבה - הוא כאמור המשיך לכעוס מאוד עליה, על כך ש"בגללה הוא נסע מהר בצורה מסוכנת"!
(האמת? בגללו היא נאלצה לנסוע מהר כדי שלא תאחר, והיתה בלחץ)
(ועוד האמת? לא קרה לו שום דבר!!!!!)
מה בעצם קרה פה?
קרה שהבעל עשה פשלה. הוא לא הגיע בשעה שנקבעה.
(היא ביררה איתו לאחר מכן, האם גם מבחינתו ברור שהיה מוסכם ביניהם שהוא יהיה בבית בשבע וחצי: זה מפני שהעלינו את האפשרות, שהיא אמנם ציפתה לו בשבע וחצי והאמינה שהם קבעו את השעה הזאת, אבל אולי הוא הצליח "לשכוח" או "חשבתי שקבענו בשעה אחרת". אז לא. גם הוא ידע שהם קבעו בשבע וחצי).
הוא אחר ברבע שעה לפחות. כאשר ידוע לו שאשתו תלויה בו ומחכה לו.
(במאמר מוסגר: אדם
נורמלי שיודע שמצפים לו בנסיבות כאלה, ברגע שיש הסימן הקל שבקלים לעיכוב בחנות, אומר "טוב, מצטער, אצטרך לחזור לכאן שוב", לוקח את עצמו והולך! ככה, העיכוב בחנות יהיה
על חשבונו ולא על חשבון מי שמחכה לו ולא מתאר לעצמו שהוא החליט לעבור באיזה מקום בדרך הביתה כשידוע לו שמחכים לו).
ואני משתמשת כאן במלה "נורמלי" במשמעות שהדף הזה מדבר על שפוי לעומת נורמלי. כלומר: לא לפי הגדרות הפסיכיאטריה, אלא לפי העמדה החתרנית שלי.
אוקיי? אז יש לנו בעל שפישל. דפק ברז לאשתו.
ומה יוצא?
יוצא שהבעל שפישל, כועס על אשתו, במקום להתנצל בפניה!
(כשהוא טילפן מהחנות הוא כן אמר משהו כמו שהוא מצטער אבל הוא מאחר כי הם מעכבים אותו - לדעתי, התנצלות מן השפה ולחוץ, ואם מעכבים אותך זה לא באקדח לרקה, יכולת ללכת!).
שימו לב - זה שני מינוסים (לא יוצרים פלוס פה). כלומר, פישלת?
המעשה ההגון והנורמלי הוא להתנצל.
האפשרות הפחות נורמלית, הלא הגונה, היא לא להתנצל. זה לא תוקפני, אבל די מעליב. לא מתנהגים ככה.
זה מינוס.
מה עושה האישיות החביבה שבה אנו דנים? לא רק מתנצל, ולא רק סותם את הפה ומנסה לטאטא מתחת לשטיח את הפשלה שלו, אלא הולך ותוקף אותה, מאשים אותה, על זה ש
הוא אחר!
זה מינוס כפול. שני מינוסים.
ועל מה? על איזו האשמה הזויה, שמבוססת כולה על הדמיון הפרוע שלו - הוא המציא שהיא לא היתה באמת צריכה לצאת בשבע וחצי! הוא המציא שהיא היתה צריכה לצאת בשמונה! ואחר שהמציא לה את הזמנים שהוא חושב שמתאימים לה, את המטרות שהוא חושב שיש לה, ואת הרגשות שהוא חושב שצריכים להיות לה - הוא מביים דרמה של
שבוע שלם שבו הוא מאשים אותה, הקורבן שלו!
סלחו לי, בספר שלי, האדם הזה לא שפוי. זה לא שפוי.
אין פה תפיסת מציאות מינימלית.
יש פה אדם שחי בסרט.
אבל הוא נראה מתפקד - כלפי חוץ.
נשוי? שני ילדים? מחזיק עבודה מסודרת? מפרנס? לא הולך ברחוב ומדבר לעצמו בבגדים בלויים? לא מספר שהוא בעצם נפוליאון או שחייזרים רוצים לחטוף אותו?
נראה שפוי!
אני אומרת, שזו דוגמא לאדם לא שפוי. והדוגמא אגב לא חד פעמית. זה דפוס קבוע, וזה אחד מחמשת אלפים דפוסים לא שפויים אחרים.
על זה אני רוצה לדבר.
שגבול השפיות שמקובל בהגדרות המוכרות כרגע בחברתנו - לא רלבנטי לחיים האמיתיים.