לשמחתי הוא גם בתקופת "רק אבא"
וואו! יש באמת דבר כזה? חשבתי שזה קיים רק באגדות .


השבוע זה היה כי צלחת הפסטה לא בגודל המתאים
טוב, אצלנו זה בכל גיל ככה

אבא זה סטארט- אפ! איזה כייף לכם.

עבר מלא זמן ושכחתי לעדכן, כמובן..
אז כצפוי זאת הייתה עוד פאזה חולפת שעברה עם הסתגלות לכתה א ויום הולדת 7 . נגמרו הטנטרומים והילדה גדלה משמעותית נפשית וגם פיסית.
עכשיו אני צריכה לשנות את שם הדף ל בן אוטוטו ארבע מתחרפן הצילו שכן התקפי הצרחות והעקשנות עברו אל הקטן .. (השבוע זה היה כי צלחת הפסטה לא בגודל המתאים)
לשמחתי הוא גם בתקופת "רק אבא", שמצליח לחבק ולשחרר מהזעם

כנראה שאצל הילדים שלי קפיצות גדילה מלוות בתקופות זעם שעוברות סביב יום ההולדת. טוב נו, עוד חודש למנייק (-;

ריש היי

אנסה בערב לקשר (כרגע אני פה במחטפים)

. כמו שלא כדאי להגיע למצב שהילדים רעבים ואין לי משהו מוכן להאכיל אותם

גם לי קורה לא אחת... וכל פעם אומרת לעצמי: לא נורא אני משיגה כמה דברים בדרך:

1. כושר התאפקות ושרידה בתנאי שטח P-:
2. בינתיים אוכלים פירות והרי הטיבעונאים יאמרו שזה - זה האוכל המשובח.
3. אוכלים אחר כך בתאבון גדול

(וברצינות רק סעיף 2)

בלי לפסול את כל היתר - הייתי בודקת אם יש לה תולעים במעיים. זה מחרפן את הילדים, מניסיון.

מחשב או טלוויזיה לפני השינה - מחרפן, לגמרי. הלוואי שהייתי עומדת בסטנדרטים של הקוסמת - אולי שלוש פעמים בשבוע סרט - אבל לצערי זה יותר (סרט ביום, לפעמים יותר מזה כשהולכים לחברים, וגם מחשב) ואני בהחלט מרגישה את הנזק. נקודות, אשמח מאוד לקישור! אולי תשימי פה בינתיים, או בדף ילדים וטלוויזיה או משהו כזה (בטח יש גם על ילדים ומחשב, ואם לא - כדאי לפתוח!).

אני נגד סנקציות ונגד לתת לפרוק בבכי. הדבר היחיד שעוזר, בעיני, והוא הכי קשה לביצוע (בשבילי) - זה הנוכחות שלי מול החירפון שלה (אני מדברת על הבת שלי, כן? (-:). להיות איתה, מולה, בקושי שלה, בקושי שלי...
טוב, זה נשמע כמו תשובה באופנית מהסוג הגרוע (להבדיל מתשובה באופנית מהסוג הטוב!), אני לא יודעת איך לנסח את זה בצורה בהירה ומועילה.
אנסה להיות יותר מעשית:
דבר קריטי בעיני הוא להתחיל את ההכנות לשינה הרבה לפני שמתעייפים. כמו שלא כדאי להגיע למצב שהילדים רעבים ואין לי משהו מוכן להאכיל אותם (אוף, קורה לי כל יום בקיץ הזה!) - ככה לא כדאי להגיע להשכבה כשמחורפנים מעייפות, מתח, מאבקי כוח וכו'.
כלומר, כדאי בעיני להתחיל להוריד הילוך הרבה לפני תשע בערב. קודם כל, סרט או מחשב זה רק בשעות הצהריים! לגמור עם אלה עד חמש גג ומוטב עד שלוש. אחר כך, כבר בשש וחצי יושבים לאכול, או נכנסים להתקלח, מה שעושים אצלכם קודם. אם בהתחלה ייקח להם זמן להתרגל הם עלולים להיות רעבים בסביבות שמונה - אז כדאי לאפשר עוד משהו קטן, פרוסה או פרי למשל, לפני צחצוח השיניים. בשמונה (בשעון קיץ שמונה וחצי-תשע) הם במיטה. רצוי כבר אחרי סיפור או מה שאתם עושים לפני השינה.
וגם, מהרגע שמתחיל להחשיך בחוץ לא צריך להדליק את כל האורות בבית, להפך, לתת לאפלולית לחזק את תחושת סוף היום.

זה בקשר לערב. אבל אמרת שזה קורה גם במשך היום, ובכל מיני תחומים... אולי כשיהיה ברור לך מה כן ומה לא אפשרי מבחינתך (למשל, שעת השינה, או מתי מותר מחשב וכמה) - גם לה זה יהיה ברור ויקל עליה. אה, וזה עוד משהו חשוב - את עושה את זה כדי להקל עליה, קודם כל. כי היא סובלת מהמצב יותר מכולם. וברגע שתרגישי שאת באמת לטובתה, נראה לי שלשתיכן יהיה קל יותר.

[אם רק הייתי מצליחה לעשות בעצמי רבע ממה שהמלצתי פה P-:]

גם אני משתמשת ברגעים קיצוניים כאלה בסנקציה הזו : ככל שתצרחי ככה תפסידי יותר.

הי.
לא קראתי את כל הערות, אבל דווקא את של הקוסמת קראתי, ואני מסכימה עם כל מילה.
ככל שהילדים שלי רואים יותר מחשב (צופים בסרט או משחקים). הם נעשים יותר עצבניים.
כשהגדולה שלי היתה בסביבות ה6 - 6וחצי, גם היתה מתחילה לצרוח ולהשתולל כשהפסקתי לה. ואז בגישה הכי לא מכילה, אבל הכי עובדת - עכשיו אם את לא מפסיקה, אין מחשב ליומיים. ממשיכה עוד - ככל שתמשיכי לצרוח, מספר הימים ללא מחשב יעלו.. (וצריך להקפיד באמת לא לתת לה...)
זה מקל גם על שאר הדברים בבית.
ולהיות אסרטייבים ולעמוד בסנקציות שמטילים.
אני יודעת שזו לא ממש גישה באופנית, אבל אצלנו זה עבד.

וואי וואי.
קיבלתי במייל, מאמר מאוד ארוך על מחקר, שמנסה לעקוב אחר השינויים שנוצרים במוח כתוצאה מהשימוש במחשב. אם זה מעניין מישהי, תבקשו ולאיזה דף לקשר ואנסה לקשר זאת.

לדעתי מחשב אן טלןיזיה או כל פעילות פאסיבית בשעות החשכה מכניסים לסטרס...
(גם ביום דרך אגב אבל זה מחמיר בלילה).
נראה לי יותר פשוט להגביל את המחשב לשעות האור (שעה ביום נראה לי מספיק לגיל שש) וכך לא תגיעי למצב
שתצטרכי להפסיק לה את המחשב בתשע בערב.
הבת שלי עוד שלושה חודשים בת שבע רואה אולי שלוש פעמים בשבוע סרט וכמעט תמיד מסיימת אותו באי שקט גדול.
מזלי שלמחשב עדיין לא הגיעה.

יפה אמרת דניאלה.
כן, יש בבכי שחרור. כולנו חווים זאת כבוגרים. אבל אצל ילד צריך מאוד לשים לב שלא מדלגים על הטיפול בגורם כדי "להרוויח" בכי.
אם הילדה בוכה כל יום בערב, אני מתקשה להאמין שכל יום בערב עולה צורך להפריש את הנוזלים הניגרים מהבכי, או לקרוא את הקריאות הקוליות שהבכי יוצר.
לי זה נשמע כמו משבר הקשור לפרידה מן הסובב, והחשש מן הסמכות הממשמשת ובאה - כפי שכבר אמרתי. כמובן שכשיש בכי, אם הוא כזה שנועד לפרוק תסכול, בוודאי שיש להכיל אותו ולחבק אותו וגם אז, דברי הזדהות עם גורם הבכי מרגישים לי נכונים יותר מתמרוץ הבכי כדבר טוב. אחרי הבכי כשכבר רגועים אפשר לאמר שבכי זה לא דבר רע לגוף ואפילו טוב וכו' אבל בזמן הבכי - נשמע לי ממש מעצבן האמירה הזו.

הבכי הוא דרך לקרוא לעזרה ולא צורך להשתחרר
לפעמים. בעיניי מה שנכון בגיל שנה ושנתיים לא נכון תמיד לגיל מבוגר יותר.
אני מכירה את זה מעצמי - יש תסכולים שמחייבים פריקה, ובכי הוא פורקן לא רע.
מה שכן, אם זה עניין חוזר ונשנה, ברור שיש איזה בעיה שכדאי לטפל בה - אם אפשר.
לי זה נשמע באמת כמו עייפות, שהקדמת ההשכבה עלולה לפתור בקלות יחסית.
כל הסיטואציה מוכרת מאוד (-:
בהצלחה

בכי הוא צורך לשחרר מהגוף- כמו שתן או נזלת. היוונים שהמציאו את הרפואה כמו שאנחנו מכירים אותה חילקו את האדם ל-7 ליחות שאם עוצרים אותן באופן לא טבעי- עלול להגרם נזק (הצטברות פסולת באיבר מסוים בגוף תגרום להקרבתו- כדי להציל את שאר הגוף).
ביהדות יש ברכה מיוחדת למי שמוריד גשם בעיתו (המקבילה הטבעית לבכי) ולמי שעשענו נקבים וחלולים- שמפליא לעשות.
חשיבות הניקוז הזה משמעותית אף יותר באנשים וילדים שסף הרגישות שלהם הוא כזה- שהם פשוט זקוקים לניקוז הטוב הזה כדי להיות מסוגלים להתמלא מחדש בדברים חדשים.
וספציפית- היא צריכה אותך עכשיו איתה- לא נגדה. קחי אותה לבד למקום נעים, דברי איתה על נקיונות בחדר שלה לשנה החדשה- לכו לקנות יחד משהו חדש לכתה א- אולי תתפרו קלמר, או תטיילו לראות עם ניקו את חצר בית הספר כבר? ספרי לה על ההתרגשות שלך ביום הראשון לכתה א, תיזכרי כמה אמא שלך נראתה לך גדולה וחזקה - תשאלי אותה למה היא הכי מתגעגעת בגן (לשגרה המבורכת!), למי, ממה היא הכי חוששת. (לפעמים חשש הוא טבעי ולפעמים כשילד נכווה בעבר- עולה קושי עצום בשינויים שכרוך אפילו בהפרעת קשב או בהסתגלות, או בקושי לא מעובד משינוי קודם במשפחה, דיור וכו... תבדקי ושימי לב) תני לה לבכות אצלך. זה לא סתם שהמנגינה של 5 שנים למיכאל- היא כזאת עצובה- יש פה אבל על משהו בילדות שלא יחזור.
גם הילדה שלי תיכף בת 6- וכתה א תחכה לה בסבלנות עוד שנה.
חיבוק שמן לשתיכן.

אהבת, מרתק לקרוא את השיתוף שלך! גם אני כמוך.

הבכי יפסיק להוות קריאה לעזרה - ממש כמו ילדים מוכים שמפסיקים לבכות, או תינוקות מוזנחים שמפסיקים לבכות

היי נקודות @}

כשמישהו מפסיק לבכות, את יכולה לראות מה שלומו אחרי הבכי. ילד מוכה או מוזנח לא יבכה, אבל בשניות את יכולה לראות ששלומו לא טוב.
כאשר הילדים שלי מסיימים לבכות - הפנים שלהם הם כמו האויר הצלול אחרי הגשם. תמונה נפלאה של רוגע ושלווה.

_אבל אני אומרת לה, יופי, יופי, זה טוב לך לבכות
אני רואה בזה זלזול._
אני יכולה לראות איך דרך הרשת זה יכול להקרא כזלזול. אבל בפועל, אני לא חושבת שמישהו מרגיש זלזול.
זו חלק מתפיסת עולם. הם יודעים כשאני עצובה או נסערת אני מצלצלת למישהו שיקשיב לי בזמן שאני בוכה, או אם זוגי מגיע הוא מחבק אותי ואני בוכה. והם רואים שאני שמחה אח"כ. אני גם מסבירה להם את זה. הם בעצמם כבר יודעים שהם מרגישים יותר טוב אחרי בכי.

ואין פה סתירה לשום מילוי צרכים אחר. להיפך, אחרי שבוכים, אולי למחרת בבוקר כמו שבייסיקל כתבה, אפשר לנתח שוב מה שקרה, ולבדוק, מה עוד אפשר לעשות פה. כדי שהמתח או הכעס שיצרו את הצורך לבכות לא יחזרו ככה, או בכל מקרה להכניס שיפור.

הבכי בעצמו הוא לא התשובה להכל. אבל הוא בהחלט חלק טוב של החיים. כך אני רואה את זה.
יש לי נסיון רב בעבודה כזו עם אנשים. שדווקא הבכי משחרר כל כך. ומשם יש המון חשיבה יצירתית פנויה, לצאת ולחשוב איך לשפר את החיים. קודם היו נסערים מדי. תמיד כשאני, או ילדי, או מישהו שמתאמן איתי בוכה - אני יודעת שיהיה פה צעד קדימה. משהו יתקדם. משהו שהיה צריך לצאת, יוצא, ומפנה מקומו לדברים חדשים.

הבכי הוא דרך לקרוא לעזרה ולא צורך להשתחרר

מניסיוני האישי (קודם כל על עצמי) - זה לא בהכרח נכון.
לפעמים הבכי הוא לשם קריאה לעזרה, הרבה פעמים הוא צורך להשתחרר.
עובדה שאני כמבוגרת גם בוכה הרבה כשאני לבד. וכולנו מכירים את זה. סימן שהתפקיד של הבכי הוא לא רק לקרוא לעזרה.
נכון שלילדים אין כמעט הזדמנות להיות לבדם. זה עדיין לא אומר שאין להם צורך פשוט לבכות כמו למבוגרים.

יותר מזה - לפעמים זה ממש ממש מפריע כשאני מרגישה צורך לשחרר משהו בעזרת הבכי, והסביבה מתחילה לנסות 'להקל עליי', להציע לי כל מיני רעיונות וכו'.
תנו לבכות, לכל הרוחות !
אני מנסה כאן לשחרר משהו (מתח, לחץ, פחד, כאב, תסכול, לא משנה מה...), אתם לא רואים?

אני רואה את זה גם על ילדים: הרבה פעמים ממש ממש ברור לי כשמש בצהריים שהם פשוט צריכים לבכות.

וזה בעיקר כשמתברר לי שהם לא בוכים על סיבה ספציפית - אלא שכמעט כל דבר שקורה באותו זמן הוא עילה לבכי.
אם אני רואה שלא משנה מה - זה גורר בכי, אני מבינה שפשוט יש צורך לבכות.
ואז אני באמת אומרת: 'אני רואה שאת פשוט רוצה לבכות, זה בסדר, את יכולה לבכות....'
לפעמים המשפט הזה גורם פתאום לבכי לצאת 'כמו שצריך', כאילו רק חיכו להזמנה הזאת.

אין בזה שום דבר לא מכבד.
אבל כמובן שממש תלוי באיזו סיטואציה זה מגיע, ומאיזו גישה.
וחשוב כמובן באמת לבדוק שלא עלה כאן צורך אמיתי שלא בא לידי מילוי.

אין לי כוונה לפתוח פה בוויכוח ואם דבריי לא מתאימים לפותחת הדף - אז זה בסדר למחוק.

מתאים מאוד, למה לא?


כשילדתך בוכה כל יום לפני השינה- זה אולי כי היא יודעת שהיא לפני פרידה, שהיא לפני מאבקי כוחות והיא יודעת שידה על התחתונה אז היא מפעילה את כל התותחים שיש לה (בכי, צרחות, מכות וכו').

זה לא כל יום, ולא רק לפני השינה (אבל כן, נפוץ יותר בזמן הזה)
מאבקי כוחות? בהחלט! רק שהפעם הדחיקה לפינה נראת בלתי נמנעת , כי היא רוצה לעשות פעילות X ושום תשובה שאינה "כן" לא תרצה.

כשמגיע המאבק לעשות לה ויתור קטן תמורת זה שהיא תמלא את המוטל עליה.
אתמול הגלידה הייתה הויתור.. רק שזה היה כרוך ב 20 דקות של אטרף. מזל שאת הרעיון העלה קטני בן השלוש כי אותי היא כבר לא שומעת אחרי מו"מ כושל

והכי הכי עוזר - לא לרחם בבוקר ולהעיר מוקדם מספיק כדי שבערב בשעה המדוברת יהיו מספיק עייפים.

גם אני.. בלי שיפוטיות, רק דיעה: מחשב לא כדאי

יש התרגשות מיוחדת? עולים לכתה א
בינגו (למרות שזה באותו בי"ס של גן חובה)


אולי את פשוט צריכה עוד מבוגר איתך בארוחת ערב
לרוב שנינו בבית בארוחת ערב, אבל אנחנו מוצפים כרגע בעבודה ואת שגרת הערב כל יום הורה אחד עושה בתורות

המשפט- לא יכולה להרדם בלי זה - נשמע כמו התמכרות
זה נראה לי יותר כמו 'תחזיקו אותי' או נסיון לשכנע אותי שכדאי לי לוותר ..

אין לי כוונה לפתוח פה בוויכוח ואם דבריי לא מתאימים לפותחת הדף - אז זה בסדר למחוק.

לא קראתי את התאוריה שגורסת שבכי הוא טוב וחייב להתקיים בקונסטלציה זו או אחרת (האם יש בכלל תאוריה כזו?), בכל אופן בעיניי הבכי הוא דרך לקרוא לעזרה ולא צורך להשתחרר. נכון שכשהוא בא זה התחושה אחר כך היא של שחרור, אבל אני לא רואה בזה איזה מן התעמלות כזו לגוף. אם זה אכן התעמלות לגוף אז לדעתי, צריך לגרום לבכי לבוא ממקום טוב ונינוח ומוכן ולא כשזה נלווה בצרכים אחרים. למשל: אפשר לספר סיפור עצוב, או לבכות מרוב צחוקים או שמחה, בכל אופן לבכות באופן מכוון כדי לשחרר.
כשילדתך בוכה כל יום לפני השינה- זה אולי כי היא יודעת שהיא לפני פרידה, שהיא לפני מאבקי כוחות והיא יודעת שידה על התחתונה אז היא מפעילה את כל התותחים שיש לה (בכי, צרחות, מכות וכו').

אבל אני אומרת לה, יופי, יופי, זה טוב לך לבכות
אני רואה בזה זלזול. וזה משיג את ההפך. כשהיא תראה שבכי לא עוזר היא תפסיק לבכות ותחפש דרכים אחרות. הבכי יפסיק להוות קריאה לעזרה - ממש כמו ילדים מוכים שמפסיקים לבכות, או תינוקות מוזנחים שמפסיקים לבכות. אז נכון, פה זה לא ממקום של הזנחה, אבל הגישה הבסיסית בעיני לא נכונה.

אני מציעה אולי דווקא את דרך המשא ומתן וכמובן שיחה. גם להבהיר שבשעה כזו וכזו הולכים לישון ולהסביר את הרוטינה והציפיות שלך. כשמגיע המאבק לעשות לה ויתור קטן תמורת זה שהיא תמלא את המוטל עליה.
מעבר לכך אולי רוטינת הקראה במיטה או בדומה יכול לעזור .
והכי הכי עוזר - לא לרחם בבוקר ולהעיר מוקדם מספיק כדי שבערב בשעה המדוברת יהיו מספיק עייפים.

מסייגת את כל זה בכך שזו דעתי המאוד אישית. אם יעזור מה טוב ואם לא - גם טוב.

אז קודם כל שתדעי שאת בחברה טובה: החופש מבלבל את סדר היום והגבולות וכמה שאנחנו נהנים ממנו- יש בגיל 6 צורך גם בסדר-יום ידוע מראש, והרוטינה נותנת להם שקט ותחושה שהם יודעים מה הדבר הבה והכל בשליטה- ולאבד שליטה זה מפחיד לפעמים.
יש התרגשות מיוחדת? עולים לכתה א, מתח מיוחד איתך, עם אחיה, אבא נעדר הרבה ולך יותר קשה איתם בערב?
נשמע שאת האמא הכי נהדרת- אולי את פשוט צריכה עוד מבוגר איתך בארוחת ערב שאחריה כבר מקלחת וסיפור זה בקטנה? סבתא? שכנה? נערה חמודה פנויה שתתברתרי איתה על משהו?
תזכרי- כשרצית אותה ידעת שהיא תהיה מעצבנת לפעמים ושיהיה לה קשה, ויש לכן בסיס נהדר לקשר. תשמחי שהיא לא חננה שמרצה אותך. זה רק אומר שהיא מרגישה חופשי להתפרק עליך. כנראה שאת נתפסת אצלה כדמות יציבה וחזקה.
(ולגבי מחשב וטלביזיה: אני נגד. המשפט- לא יכולה להרדם בלי זה - נשמע כמו התמכרות. כשמכייפים יחד- לא חייבים את זה. היא רק בת 6!)
כל הכבוד אמא! תמשיכי ככה ותעדכני.

גם אני מרגישה שאני מתחרפנת לפעמים, אצלי זה מהמריבות ביניהם. כלפי ישירות כבר התרגלתי לספוג, ואני שמחה שהם פורקים, אבל אני שוכחת שגם מריבות ביניהם זה דומה מאוד.
שכל מה שהם צריכים זה חיבוק ולפרוק אצלי - במקום ישירות על הראש אחד של השני (פיזית...).

אז רק תחזיקי מעמד כי באמת עם שעון הקיץ ענין השינה נראה לפתע כמו מן סוג של משימה בלתי אפשרית.
אולי רק להוריד לחץ ובאמת רק לחבק אותה כשזה קורה.
מפתיע אותי כל פעם מחדש איך שאני מוצאת את עצמי מחלצת אותם מעצמם עם עזרה קטנה פה ושם.
בהצלחה יקירה.

יופי, יופי, זה טוב לך לבכות, וזה איכשהו עוזר גם לי happy

כן, זה בטוח יעזור לי לא להתחרפן מהצרחות ! |אוף|_
אשוב לעדכן

_אצלי עזר מאד סדר ערב, קודם כל הקדמתי את תפיסת הזמן ומבחינתי השעה להיכנס למיטה היא 20.00 בדיוק ולא רגע אחרי סידור נהדר בשבילי ובשבילם.
שעה וחצי קודם זה ארוחת ערב ומקלחת ואז למיטה ברור שעם סיפור והענין נמשך עד 20.30 ._

זה עבד אצלנו בחורף
בקיץ זה בלתי אפשרי, יש אור עד מאוחר (עדיין עד 8 אצלנו..) , והילדים מלאי אנרגיות ומשחקים בחוץ עד מאוחר, וגם לנו כיף הקיץ ולבלות יותר זמן עם הילדים. טוב, נו, תוך שבועיים זה יגמר... בתקווה שנצליח לחזור מהר לשעת שינה בשמונה

אצלי עזר מאד סדר ערב, קודם כל הקדמתי את תפיסת הזמן ומבחינתי השעה להיכנס למיטה היא 20.00 בדיוק ולא רגע אחרי סידור נהדר בשבילי ובשבילם.
שעה וחצי קודם זה ארוחת ערב ומקלחת ואז למיטה ברור שעם סיפור והענין נמשך עד 20.30 .
כל פעם שניסיתי למשוך עוד קצת את הערב שלהם זה נגמר בדיוק כמו אצלך, בכעסים וחוסר שקט ועוד שאר בלאגנים לא מוסברים.
מבחינתי הערך הנוסף של לסיים את הערב מוקדם יותר הוא שיש לי גם זמן משלי ואני לא מגיעה לסוף היום כעוסה וממורמרת.
אני לא יודעת אם עזרתי מקווה שקצת לפחות, ספרי לי אם זה מדבר אליך בכלל, בהצלחה

שלום לך,

יופי, שמחה שזה מדבר אלייך. הנה הספר באנגלית.
אם זה מה שעשיתם בגיל שנתיים שלוש, זה נפלא. זה אומר שאת לא רחוקה מדי מהקונספט.
אולי היית צריכה קצת תזכורת, בדיוק כמוני, שלפני כמה זמן שמתי לב שאני לא עושה את זה מספיק. ליתר דיוק, אמא שלי העירה את תשומת ליבי לזה.
אטמי אוזניים, חה חה... אני מזדהה. גם לי קשה פיזית עם הרעש. אבל אני אומרת לה, יופי, יופי, זה טוב לך לבכות, וזה איכשהו עוזר גם לי

ספרי איך הולך @}

נשמעת לי כמו מצב שבו הילדונת שלך פשוט צברה מתחים, וזקוקה לפרוק אותם באמצעות בכי. כל פתרון יצירתי רק ימשיך להדחיק את המתח, את הבכי, ולא לתת להם לצאת.

לחבק אותה (אם היא מוכנה), ולאפשר לה לבכות. אם היא לא מוכנה לחיבוק, אז לשבת לידה בזמן שהיא בוכה, ומוציאה עלייך הכל. זה לא מחייב אותך להתייחס יותר מיד לתוכן - פשוט לתת לה לפרוק.

מסכימה לגמרי !

יצא לך במקרה לקרוא את "בכי והתקפי זעם" של סולטר?

לא, מה שם הספר באנגלית?


אבל הפתרון היסודי בעיני הוא לחבק אותה (אם היא מוכנה), ולאפשר לה לבכות. אם היא לא מוכנה לחיבוק, אז לשבת לידה בזמן שהיא בוכה, ומוציאה עלייך הכל. זה לא מחייב אותך להתייחס יותר מיד לתוכן - פשוט לתת לה לפרוק.


נשמע מעניין! הייתי עושה את זה איתה כשהייתה קטנה יותר (שנתיים-שלוש) וממש הייתי רואה שהיא צריכה לבכות..

אני רק צריכה להשיג אטמי אזנים טובים, כי הבכי מלווה בצרחות אימים ("תני לי לשחחחחחקקקק !!!!!!!!!!" )

יצא לך במקרה לקרוא את "בכי והתקפי זעם" של סולטר?

הדוגמא הזו (מוכרת כמובן) נשמעת לי כמו מצב שבו הילדונת שלך פשוט צברה מתחים, וזקוקה לפרוק אותם באמצעות בכי. כל פתרון יצירתי רק ימשיך להדחיק את המתח, את הבכי, ולא לתת להם לצאת.
לא תמיד קל לעשות זאת, בטח לא אם מגיעים לשעות מאוחרות מדי עבורנו, אבל הפתרון היסודי בעיני הוא לחבק אותה (אם היא מוכנה), ולאפשר לה לבכות. אם היא לא מוכנה לחיבוק, אז לשבת לידה בזמן שהיא בוכה, ומוציאה עלייך הכל. זה לא מחייב אותך להתייחס יותר מיד לתוכן - פשוט לתת לה לפרוק. ואז היא תרגיש יותר טוב ותוכל ללכת לישון.
אני הרבה פעמים מתפתה להסכים לבקשות בשעות מאוחרות. אבל לפעמים, כשאני מספיק סבלנית וערנית בשביל לזכור - שזה בעצם בכי שצריך לצאת ולא צורך אמיתי פתאום לאכול עוד ארוחה, למשל - אז תוך כמה דקות של בכי הכל שב על תיקונו והולכים לישון בשמחה בגיל הזה קל להם להדחיק את הבכי, לא כמו תינוקות. אבל זה טוב שזה יצא מתישהו, ומה לעשות, זה קורה הרבה פעמים בשעת עייפות. אם מצליחים לשמור על שעות שפויות, אפשר להגיע לכל זה בשעה שאנחנו עצמנו עדיין מסוגלים לתפקד בצורה מיטבית.

וכמובן שככל שלנו עצמנו יש יותר תמיכה רגשית, ומישהו מכיל את מה שיש לנו לפרוק - אנחנו יותר מסוגלים לעשות את כל זה @}

בת השש וקצת שלי, ילדה בכורה, עצמאית מאד ומלאה באנרגיה
התחילה להתחרפן בשבועות האחרונים..
מבקשת משהו, כמו לשחק במחשב, ולא מוכנה לקבל אף תשובה שאינה "כן".

למשל אתמול ב-9 בערב,  סגרנו את המחשב, ולקחתי את הילדים למקלחת.
אחרי המקלחת התחיל כדור השלג שלא הצלחתי לעצור
היא: "אפשר לשחק עוד במחשב?"
אני: כן, מחר בבוקר. עכשיו זה זמן לישון.

ואז התחיל סשן של צרחות ובכי (בסגנון של "את לא הבוס! " ו - "כן, מותר לי!!" )

ניסיתי להכיל, לתמלל, לקחת את עצמי לחדר אחר, אבל כלום. בשלב מסוים היא אפילו נתנה לי מכה (!! מה שלא קרה מאז גיל שנה ..)
ואז פשוט אמרתי לה, בטון הכי רגוע שיכלתי , שאני לא מוכנה שיצעקו עלי ובטח שלא להרביץ.
בשלב הזה היא האשימה אותי במכה (" בגללך הרבצתי " ) ואת אחיה הקטן שצווח ברקע בכאב הראש שלה (" הצרחות של קטני עשו לי כאב ראש! " ), והודיעה לי "אני לא אצליח להרדם אם אני לא אשחק במשחק"

בסוף הצלחתי לצאת מהבלגן בזה ששני הילדים ואני ישבנו לאכול גלידה (אבא היה בקניות) , ומיד אחרי כן שני הזאטוטים קראו סיפור והלכו לישון תוך 5 דקות (טוב, כבר היה 10 בלילה )

זאת רק דוגמה מייצגת למה שקורה אצלנו 2-3 ערבים בשבוע..
מה שחוזר על עצמו זה שהיא מבקשת משהו, ולא מוכנה לשמוע כלום חוץ מהתשובה שהייתה רוצה לקבל.
אני באמת מנסה לבחור את ה"קרבות" ולא להכניס אותה לפינה , אבל לרוב באמת אין לי כח למו"מ בתשע בלילה .

מה שכן, בד"כ בבוקר היא מעבדת את הסיטוציה .. למשל היום בבוקר היא אמרה לי
"חשבתי על מה שאמרתי אתמול , וזה באמת לא היה בסדר איך שצרחתי"

בבוקר, כמו שהבטחתי, היא שיחקה במחשב , אחרי כ-20 דקות ישבנו לאכול, והיא כיבתה את המשחק בלי מחאות.

המחשב זה רק דוגמה, כי מצב כזה קורה גם עם דברים אחרים שהיא לפעמים מבקשת ומקבלת תשובה שלא מוצאת חן בעיניה.
לרוב זה קורה לפני השינה , פשוט בגלל שאלו השעות שגם אני וגם אבא שלה פחות מתגמשים.
בהתחלה השתמשנו בטיימר ל-10-15 דקות ל"פעילויות" המבוקשות בשעת לילה, אבל לאט שני הילדים התחילו להתעלם מהדד-ליין ולריב על עוד זמן.
עכשיו זה בד"כ משא ומתן על אופי הפעילות ומשך הזמן, אבל כמו בסיפור מאתמול, יותר מדי פעמים זה מגיע לדרמה. קטני, בן השלוש, מסכים לרוב ל"פשרה", אבל הגדולה לא מרוצה ולא מתרצה .. ובצרחות וזעקות!

נראה לי שבשלב הזה אנחנו צריכים פתרונות יותר יצירתיים .. מה אתם עושים כשילדים גדולים-אבל-עוד-קטנים נכנסים לפינות שכאלו ??