משחק תפקידים הוא כלי שמאפשר לראות דברים ולעבוד איתם. בחילוף תפקידים (אמצעי פסיכודרמטי) תוכלי לגלות מהטיפול שלה בך- איזו איכות אמהית היא צריכה ממך עכשיו: מציבה גבולות, רכה ועוטפת, מפנקת המון וכו...- ואיזו דרך ומינון הכי נכונה לה באופן אישי. תלמדי הרבה כשתשימי לב איזו אמא היא...
תהנו- כייף לשחק.

תודה תודה לכולן על העצות החכמות ועל האמתפתיה. באמת באמת שהתפלאתי לשמוע שזה נפוץ. בסביבה בה אני חיה זה ממש לא נפוץ או לפחות לא מדברים על זה. שם כולם ישנים במיטות שלהם ולא ממוללים כלום בלי רשות! בכל מקרה, אין לי ספק שמדובר בעניין של גבולות. לא במובן החינוכי של המילה, אלא במובן של להגדיר איפה אני מתחילה ואיפה היא ובעיקר לתת לה לגדול ולהפסיק לשמרה כתינוקת.

עפרה שחר - תודה על מה שכתבת, אבל יש לי איתה כל כך הרבה זמן אינטימי ביחד. הילדים הגדולים עסוקים בשלהם ולי ולה יש המון זמן ביחד - לצייר ולבשל ולקרוא ספרים ואנחנו עדיין ישנות יחד במיטה המשפחתית מיום שנולדה. ברור לי שהיא זקוקה לי מאוד ואת צודקת במה שכתבת, אבל זה לא מקרה בו אין לה אותי והיא צמאה לזמן אימא. אני אמנם עובדת במשרה מלאה, אבל משעות אחר הצהרים וכל הלילה אנחנו יחד ויש המון מגע פיזי בינינו. דווקא מה שכתבת על לשחק בתינוקת מעלה בי סימני שאלה. אין לי ספק שהיא רוצה לחזור להיות תינוקת. היא אומרת את זה במפורש. אני מאוד אמביוולנטית. מצד אחד רוצה כבר שתגדל ואוהבת את הצדדים העצמאיים שלה, מצד שני יודעת שזו הילדה האחרונה שלי ומאוד אוהבת את התינוקיות שלה. האם לא תפקידי לאפשר לה לגדול ואפילו לדחפה לכך ולא להחזיר אותה למשחקי ינקות שמשאירים אותה תינוקת?

אני מקבלת את העצה של להיות חד משמעית. בהחלט הייתי לא ברורה במסרים שלי אליה- מצד אחד אמרתי שלא נעים ומצד שני איפשרתי לגעת ואפילו - ברגעי משבר - מצאתי את עצמי מציעה את הציצי כאמצעי הרגעה (זה כל כך קל!!!). אני מבינה שזה לגיטימי לגמרי לומר לה שזה לא נעים ולכן לא ניתן יותר ולהציע אלטרנטיבה שמתאימה לי - כמו חיבוק וכדומה.
המעניין הוא שהילדים הגדולים שלי מעירים לי כל הזמן שאני משאירה אותה תינוקת ולא מאפשרת לה לגדול. אני יודעת שהם צודקים.

התמונה: הילדה שלך הולכת אחריך בבית במטרה לגעת בך.
הנושא: נפרדות.
יש פה שני אנשים: היא רוצה יותר, את פחות. קלאסי למערכות יחסים. מכירה את זה מאיזשהו מקום? אחרי מי רדפת? אחרי מי את רודפת עכשיו?
את חסרה לה. היא ילדה קטנה שזקוקה למגע ומתגעגעת. הלב שלה עסוק בזה במקום לשחק במשהו עם מישהו.
איפה הצרכים שלה והיכולות שלך נפגשים? מה בקשר שלכם יכול לתת מענה כרגע למה שחסר לה, שהיה בהנקה?
לשבת מקורבלות לראות סרט של דיסני ששתיכן אוהבות , עם נישנוש טעים או עוגה שהכנתם יחד?
שתלטפי אותה ותפנקי המון ותטפלי בה ותטפחי אותה תוך כדי משחק בתינוקת? תתחלפו בתפקידים ותראי איך היא רוצה שתתיחסי אליה.
אולי אמבטיית קצף משותפת עם צחוקים ומסאז' עם הריח שהיא בוחרת- עד שהיא נרדמת?
תציעי לה- אולי יש לה רעיון יותר שווה?
חשוב שהאינטימיות תהיה קבועה ויציבה בקשר שלכן והמשכית גם כשהיא תפסיק. זה יתן לכן המון ביטחון ושקט. תהנו.
המרגיעון: הכל בתואם מושלם.

טוב, אז ככה-
קודם כל יש שרשרת של סיפורים על ממוללים, ולא מרפים, ואת עוד חוליה אחת בשרשרת הזו- כבוד.
שני דברים- אחד- זה לא כל כך פשוט לצאת מהרגל- ועוד שכזה- אפשר לנסות איזה טריק, שכל אחד מבני המשפחה, ירגיע את הנסיכה, לפי תור- ואז היא תירגע אצלך פחות פעמים, בינתיים, היא תראה שאפשר להירגע אצל מישהו אחר- זה נראה לי הכי טוב- אצלך היא נרגעת עם ציצי- אצל אחותה היא נרגעת עם לסרק אותה, אצל אבא היא נרגעת עם ליטופי, והיא צריכה להירגע לפי תור- אולי אפילו לוח קטן ומצוייר בארנבונים מרגיעים וכו וכו- שעניין התור יישמר.
דבר נוסף- קחי נשימה קצת יותר עמוקה- היא תרפה יום אחד מהציצי- ואז את תתגעגעי...
תהני מכל רגע. בהצלחה, תעדכני- מעניין איך את תתקדמי.

שכחתי לציין שהגמילה לוותה בהסבר שזה כואב לי/ לא נעים לי / מציק לי מאד מאד
לא עניין חברתי בשום שלב (זה לא מנומס וכיוב').

<המרגיעון - כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי>

שלום לך אלמונה,
עברתי את אותו התהליך בדיוק עם ארבעת ילדי.
הקטנה עדין ממוללת....
את האמת - אני הרגשתי שזה בסדר עד שלב מסויים בו הגוף שלי הפסיק להרגיש שזה בסדר ובזה זה נגמר
כנראה שגם אצלך הגוף מאותת את מה שלפעמים קשה לנו כהורים לומר ולהפסיק.
כשהרגשתי שאני לא מסוגלת יותר, ושאני מסוגלת להעיף את היד שלהם מהציצי בגסות רוח, מייד התחלתי תהליך גמילה מהתופעה.
בד"כ גמילה הדרגתית, בהתחלה לרדת מהפיטמות לגוף השד, אח"כ למעלה החזה, ובאיזשהו שלב - להפסיק לגמרי.
מנסיוני - אצל כולם זה התחיל בערך בגיל שאת מתארת, אולי לפעמים קצת קודם.
ודבר נוסף - זה לא עבר לגמרי לאף אחד. האם עדין מאד נמשכים למגע השדים שלי, וכנראה שזה לא עובר אף פעם..
בהצלחה
@}

רק רוצה להזדהות... בת שנתיים וחצי. נגמלה לפני חצי שנה (אפילו קצת יותר). מאז - אימצה מוצץ, בקבוק ו... דחיפת ידיים לחולצה של אמא. כל פעם שנפגשות אחרי פרידה - היא רצה לחולצה ומבקשת שאוריד חזייה (ומקבלת את "רק בבית"). לפני השינה - יד על הציצי. עוד לא נטרפתי, אבל אני מתארת לעצמי שאם זה ימשיך עוד הרבה זמן בסוף אתרגז. ההמלצות נשמעות משכנעות - אולי לעזור לה לבחור תחליף שהוא לא חלק מהגוף שלך. אני גם אנסה...

אלמונה,
ראשית מסכימה שחשוב שתשמרי על גבולותיך וגבולות גופך הן למען שפיותך והן למען הדוגמא שבעניין.
חשבי מה יכול להיות התחליף, האם מדובר בצורך פיזי ואז משהו אחר למולל, או ברצון למגע וקשר איתך ואז לחשוב איך לספק את זה בצורה אחרת. מנסיוני הדל אני יודעת שקל להקליד ולייעץ אבל קשה ליישם. בכורתי נהגה למולל לי את כף היד בהירדמות במגע מרפרף שהטריף אותי ודיברנו על כך והיה מעין מו"מ. היא הבינה שאני לא אוהבת שהיא "חופרת" לי ביד ואז הגענו לכול מיני הסכמות כמו מגע בלי לחפור או חיבוק במקום לתת יד וכו'. הקטנה החלה לאחרונה למולל לי את השיער ולפעמים ממש למשוך אותו ואז אני מסרבת והיא מאוד נעלבת. זה מרגיע אותה ומחליף הנקה, למרות שלפעמים היא גם יונקת וגם ממוללת לי את השיער P-: אבא שלהן דווקא מאוד אוהב אבל יש לו שיער קצר וזה לא כיף לה בקיצור, גם אני מחכה לראות מה ייעצו לך חכמות השבט. בנתיים המון הצלחה וכוח

דיברתי איתה על כך מספר פעמים. אמרתי לה שזה לא נעים. הבהרתי לה שאי אפשר לעשות דברים לא נעימים לאנשים
אם דיברת איתה אז איך זה עדין קורה? כנראה שאת מאפשרת לה לגעת ובו בזמן שאת מאפשרת לה אומרת שלא עושים דברים לא נעימים. יש כאן מסר כפול בעיני.
למעשה את מפילה עליה את האחריות להפסיק וזה לא צריך להיות כך. את זאת שצריכה לא לאפשר. לא נעים לך אז גמרנו. פשוט לא לתת. מה יותר לגיטימי מזה?

זה לא חולני ולא נעליים!
זה מאוד מאוד נפוץ, בכל מיני צורות.
אני מכירה יונק לשעבר שאהב, משנגמל, למולל את החלק המידלדל בזרועות של אמו, והיא היתה בטוחה שאם הוא נוגע בה שם עוד פעם אחת היא מעיפה לו סטירה כבר ברפלקס.
יש ילדים שאוהבים למולל שערות, של אמא או שלהם, וזו תופעה מוכרת ומתועדת.
לא ברור למה, מה כל כך מרגיע בשיער או במידלדל של יד, אבל זה מה שמרגיע אותם.
אני בטוחה, אגב, שגם לי היה משהו כזה, אבל לא זוכרת מה. אולי אשאל את אמא שלי. אני זוכרת מגילאים יותר מאוחרים שאהבתי למולל דברים ברמה ממש תרפויטית, אבל הם כבר לא היו מחוברים לאמא.

אין לי עצות מעשיות, רק רציתי לתמוך קצת ולהגיד שאת נורמלית, והבת שלך נורמלית, וזה לא חולני והכל בסדר.
זאת רק תקופה קצת קשה שעוסקת בנושא שמדברים עליו קצת פחות.

אבל, מסר ברור: אפילו לא פעם אחת יותר. נגמר. גוף זה דבר שצריך לכבד!
ותחליטי שאת לא מפחדת מתקופת הגמילה. תמכי בה, עזרי לה וכל מה שאפשר. אבל מתוך אמונה פנימית שמה שאת עושה זה הדבר הכי טוב גם לה, ובלי פחד!!

אלמונה, ראשית הפסיקי להתנצל ולהצטדק. מאמינים לך שאתם משפחה נורמלית לחלוטין
שנית, חשבי על זה כך: את המודל לבתך. אם תראי לה שזה סביר מבחינתך לסבול נגיעה בלתי נסבלת בגוף שלך, היא עלולה לחשוב שגם היא מתישהו צריכה לסבול את זה. כך שחובתך להיות נאמנה ליכולותייך.
אני הייתי מפסיקה את זה לחלוטין. אפילו לא פעם אחת. במקום זה, בהחלט אפשר להציע משהו אחר למולל ובכלל הסחות דעת לתקופת הגמילה.
אבל, מסר ברור: אפילו לא פעם אחת יותר. נגמר. גוף זה דבר שצריך לכבד!
עדכני.

עכשו קראתי שוב וראיתי שביקשת בלי ביקורת...
אם התבעסת - סליחה...

האמת נראה לי שמה שיכול לפגוע באמת בילדה זה
שאמא שלה מרשה לה לעשות לה משהו שמטריףףףף אותה (ואני בהחלט יכולה להבין אותך).
גם אני מניקה שנים ארוכות ואני מבינה את הקושי בלא לספק לילדה את הצורך שלה.
מצד שני נראה לי מהצד שיש פה שיעור של גבולות שלך וריצוי שבסופו של דבר פוגע בשתיכן.
@}@}@}

נראה לי שעזור אם יהיה לה משהו אחר למולל. זה יענה על הצורך הפיזי. מוצץ? אחד מכדורי הגומי האלה עם הבליטות?
חוץ מזה, תקשורת פיזית אלטרנטיבית נעימה איתך. זמן חיבוקים במיטה בבוקר או בערב, בזמן קריאת סיפור וכו'
חוץ מזה להיות ברורה וחד משמעית.
כל עוד זה היה לך בסדר זה לא היה "משפחה לא מתפקדת" אלא מילוי צורך פשוט. הילדה צריכה היתה משהו, לך היה לתת ולאף אחד זה לא הפריע. עכשיו את משתגעת, אז לא וזהו. לתת בצורה כזו אכן נושא מחירים.

אני מבקשת סיוע ויעוץ בענין מעט מביך. בבקשה בבקשה בלי ביקורת. אני קצת נואשת. בתי הקטנה - השלישית במספר - עוד מעט בת חמש וחצי. ילדה מקסימה, מלאת חיים ואהבה. היא ינקה עד לגיל שלוש בכיף ובהנאה הדדית של שתינו. בגיל שלוש הרגשתי שהתלות גדולה מדי וההפסקה הייתה - למיטב זכרוני - לא טראומטית כלל.
אבל - מאז היא אוהבת מאוד את הציצי כמכשיר הרגעה. בכל רגע של מצוקה, עייפות או סתם רצון להתפנק, כמו גם לצורך הרדמות בלילה, היא מבקשת את הציצי ומשחקת עם הפיטמה - עם היד שלה - עד שנרגעת. עד עכשיו זה היה לי בסדר, אבל עכשיו זה מטריף!!! אני מרגישה שאם היא נוגעת עוד פעם אחת בפיטמה אני חונקת אותה. בנוסף, אני מרגישה שזה עוצר אותה וחוסם אותה מלפתח אמצעים להתמודדות עצמית עם מצוקות ושיעמום. דיברתי איתה על כך מספר פעמים. אמרתי לה שזה לא נעים. הבהרתי לה שאי אפשר לעשות דברים לא נעימים לאנשים. כמו שאני לא עושה לה דברים שהיא מצהירה שאינם עושים לה טוב. היא מבינה קוגנטיבית, אבל רגשית מתקשה מאוד להיפרד. במקום זה היא מצאה נקודת חן שבולטת בגב שלי והולכת אחרי בבית בזמן שהיא ממוללת את נקודת החן. אני יודעת שזה נשמע חולני. מסוג החומרים שמראים בסופרנני וכולם מנידים בראש ומתייגים את המשפחה כלא מתפקדת. אני רוצה להבהיר שהיא ילדה תקינה לגמרי, הולכת לגן, הולכת לחברות, מתקשרת יפה עם העולם הסובב אותה, אבל היא מרגיעה את עצמה רק באמצעות השד או נקודת החן (שלה אגב היא קוראת "הציצי הקטן").
השאלה היא מה עושים- מצד אחד זה אמור להיות קל. היא ילדה גדולה, נבונה ואפשר לנהל איתה שיחה ולהסביר לה את המצב. מצד שני, דווקא בגלל שהיא כל כך הרבה שנים עם המנהג הזה, קשה מאוד לשרש אותו.
אנא הצעתכם החכמה שתביא לפתרון מבלי לפגוע בילדה המקסימה שלי.