על ידי מייק* » 27 מאי 2003, 06:11
תחילה כמה עובדות (בתקוה שהנתונים שאני מביא הם מדוייקים), ואחר כמה הרהורים אישיים:
ההתנגשות בין יהודים ללא-יהודים בעניין המילה החלה עם הקונפליקט בין העולם היהודי לעולם ההלניסטי, ובמיוחד כאשר הסלווקים השתלטו על ארץ-ישראל בשנת 198 לפני סה"נ. בשביל היוונים היה היופי הגופני משום אידיאל עליון (ראה את פסליהם היפים להפליא), וזה כלל תמיד שְׁלֵמוּת אברי הגוף. הם לא יכלו להשלים עם הטלת מום בגוף. הם נאבקו במילה בקנאות של לוחמים על האמת המוחלטת. אחריהם המשיכו באותה תפיסה גם תלמידיהם הרומאים. קונפליקט זה עומד ברקע של מרידות המכבים ושתי מרידות היהודים ברומאים.
היהדות מתאפיינת ומתייחדת בגישתה, כי לא מעניין אותנו מה מתרחש בראש שלך ובמה אתה מאמין בסתר לבך, ובודאי לא מעניין אותנו מה אתה מצהיר שאתה מאמין בו. מעניין אותנו מה אתה עושה. מכאן הדגש על המצוות המעשיות.
פאולוס "שחרר" את הפלג שלו ביהדות (שהפך לימים לנצרות) מן התלות במצוות המעשיות, ושם את הדגש במה שאתה מצהיר שאתה מאמין. בכך הכשיר את הקרקע להפיכתה של הנצרות לדת-המונים משתלטת (כעבור 300 שנה). ולא חשוב כרגע אם הוא התכוון לכך ותכנן זאת מראש, או שזאת היתה תוצאת-לואי של מעשה שמטרתו היתה אחרת.
המוסלמים כן מלים את בניהם, אך עושים זאת בגיל של 12 שנה (בערך, לא מקפידים על תאריך מדוייק). הם משתדלים להפוך זאת לארוע חגיגי ונכסף גם לבן עצמו. ויש בודאי הבדלים בעניין זה בין העדות השונות בעולם המוסלמי הנרחב כל-כך.
ועתה קצת דעות אישיות:
דוקא אנו, היהודים החילוניים, זקוקים לסממני קשר אל העם שלנו. כמו שאנחנו מקפידים להדליק נרות חנוכה ולחוג ליל-סדר (ומה עוד פרט לשני אלה נותר לנו?), כך אנו זקוקים לסימנים נוספים של מצוות מעשיות, ורצוי סימנים שאינם נמחים בנקל. הן אפילו את קישוט הבית מבפנים ובעיקר מבחוץ לכבוד יום העצמאות אנחנו מזניחים יותר ויותר משנה לשנה, וקרוב היום שנשכח אותו כליל.
בעולם של ימינו, של פירסינג וכתובות קעקע, של זריקות נגד טטנוס ונגד כלבת, של חיטוט בפצע שהזדהם עד לטהורו - אין משמעות לזעזוע מפני גרימת כאב או "הטלת מום" רחמנא ליצלן.
אם אנו רוצים לשמר את העם היהודי, ולעשות זאת בלי לסמוך על דתיים - חשוב שלא נמהר לנתק את החוטים המעטים שעודם קושרים אותנו אל העבר ואל העתיד של עמנו. קל נורא לשבור מסורת, קשה לתקן או לברוא מסורת חדשה, שתהיה חסינה בפני שבירה בדור הבא.
>אוף, כמה הארכת. והרי אינך מאמין, מייק יקירי, שתצליח בכמה משפטים לשכנע מישהו שדעתו אחרת לשנות את דעתו<
תחילה כמה עובדות (בתקוה שהנתונים שאני מביא הם מדוייקים), ואחר כמה הרהורים אישיים:
ההתנגשות בין יהודים ללא-יהודים בעניין המילה החלה עם הקונפליקט בין העולם היהודי לעולם ההלניסטי, ובמיוחד כאשר הסלווקים השתלטו על ארץ-ישראל בשנת 198 לפני סה"נ. בשביל היוונים היה היופי הגופני משום אידיאל עליון (ראה את פסליהם היפים להפליא), וזה כלל תמיד שְׁלֵמוּת אברי הגוף. הם לא יכלו להשלים עם הטלת מום בגוף. הם נאבקו במילה בקנאות של לוחמים על האמת המוחלטת. אחריהם המשיכו באותה תפיסה גם תלמידיהם הרומאים. קונפליקט זה עומד ברקע של מרידות המכבים ושתי מרידות היהודים ברומאים.
היהדות מתאפיינת ומתייחדת בגישתה, כי לא מעניין אותנו מה מתרחש בראש שלך ובמה אתה מאמין בסתר לבך, ובודאי לא מעניין אותנו מה אתה מצהיר שאתה מאמין בו. מעניין אותנו מה אתה עושה. מכאן הדגש על המצוות המעשיות.
פאולוס "שחרר" את הפלג שלו ביהדות (שהפך לימים לנצרות) מן התלות במצוות המעשיות, ושם את הדגש במה שאתה מצהיר שאתה מאמין. בכך הכשיר את הקרקע להפיכתה של הנצרות לדת-המונים משתלטת (כעבור 300 שנה). ולא חשוב כרגע אם הוא התכוון לכך ותכנן זאת מראש, או שזאת היתה תוצאת-לואי של מעשה שמטרתו היתה אחרת.
המוסלמים כן מלים את בניהם, אך עושים זאת בגיל של 12 שנה (בערך, לא מקפידים על תאריך מדוייק). הם משתדלים להפוך זאת לארוע חגיגי ונכסף גם לבן עצמו. ויש בודאי הבדלים בעניין זה בין העדות השונות בעולם המוסלמי הנרחב כל-כך.
ועתה קצת דעות אישיות:
דוקא אנו, היהודים החילוניים, זקוקים לסממני קשר אל העם שלנו. כמו שאנחנו מקפידים להדליק נרות חנוכה ולחוג ליל-סדר (ומה עוד פרט לשני אלה נותר לנו?), כך אנו זקוקים לסימנים נוספים של מצוות מעשיות, ורצוי סימנים שאינם נמחים בנקל. הן אפילו את קישוט הבית מבפנים ובעיקר מבחוץ לכבוד יום העצמאות אנחנו מזניחים יותר ויותר משנה לשנה, וקרוב היום שנשכח אותו כליל.
בעולם של ימינו, של פירסינג וכתובות קעקע, של זריקות נגד טטנוס ונגד כלבת, של חיטוט בפצע שהזדהם עד לטהורו - אין משמעות לזעזוע מפני גרימת כאב או "הטלת מום" רחמנא ליצלן.
אם אנו רוצים לשמר את העם היהודי, ולעשות זאת בלי לסמוך על דתיים - חשוב שלא נמהר לנתק את החוטים המעטים שעודם קושרים אותנו אל העבר ואל העתיד של עמנו. קל נורא לשבור מסורת, קשה לתקן או לברוא מסורת חדשה, שתהיה חסינה בפני שבירה בדור הבא.
>אוף, כמה הארכת. והרי אינך מאמין, מייק יקירי, שתצליח בכמה משפטים לשכנע מישהו שדעתו אחרת לשנות את דעתו<