דמעות... בכיתי איתך

קראתי ודמעתי..
{@
(())

מרגש מה שעברת,
איזו גבורה יש לך,להלחם בכל מחיר על הזכות הבסיסית הזאת-להעניק חלב אם לילדייך.
ואיזו גבורה הייתה לך לדעת מתי צריך לעצור,להקשיב גם לצרכים שלך ולהרפות.
תודה שקישרת אותי לדף הזה @}

את כותבת ככ יפה. תודה על השתוף הזה
נגע לי מאוד מה שכתבת על הקשר עם תמר. נסחת ככ יפה את הרגשות ואת הקריעה ואני אשמח מאוד לקרא עוד על התהליך שעברתן (בעיקר כדי ללמוד ולקבל השראה. אני כבר שנה לא מצליחה לצאת מרגשות הכאב על האבדן של מה שהיה לי ולאלה עד ששגיא נולד)

ומזל טוב גדול ליומולדת! הבריכה של הגדולים זה מוי מוי כיף! (אתם עדיין עם אפרת?)

[u]נשאבתי לסיפור ותו"כ הבנתי שכבר קראתי אותו איפושהו...[/u]
והתרגשתי ובכיתי עכשיו.
מיכל, מזל טוב לנדב ויפתח (ואו בני שלוש!) ותודה על הדף הזה.
מחדש מזכיר כמה ההנקה חשובה מחד אך לא על חשבון החיים בעצמם.
@}
אוהבת אותך.

כשיצאתי מהניתוח הקיסרי ידעתי שאני אניק ויהי מה.
וגם אני התאשפזתי לאחר מכן עם זיהום, וחזרתי הביתה חולה, עם תינוק פצפון, והתעקשתי להניק למרות שהרגשתי רע, ולא היה אוכל מזין בבית.

וכשקיבלתי דלקת ביד ולא יכולתי להחזיק ולהניק - התחלתי לשאוב, חודש וחצי של שאיבות שלא נגמרות, שהתישו אותי אבל בעיקר - לא אפשרו לי לצאת מהבית כמאט וזה גמר אותי.
בסוף הפסקתי - ואז התחלתי לצאת יותר, זה כבר עשה טוב.

מאוד הצטערתי וכאבתי את אובדן ההנקה שלי, אבל זה היה חיוני במצב בו היתי.
ההתעקשות שלי הייתה הטיפשית.

תודות גדולות לכותבות והמגיבות.
[po]רוקדת לאור ירח[/po] כתבת והעדת על עצמך כי פעלת באופן [u]קצת קיצוני נראה לי בדיעבד[/u] ולזה בדיוק התכוונתי.
במבט לאחור, שלא התאפשר לי תוך כדי הטירוף בעיקר בגלל מי שאני, הבנתי שיש הרבה בכוחי לעצור את מחול השדים הזה (או לפחות להרגיע אותו קצת).
ואולי אולי יש מישהי שהדברים הכתובים כאן יוכלו לתת לה נקודת מבט נוספת. נקודה שהיא "קדימה בזמן", עתידית, ולראות לרגע בפרספקטיבה של זמן את המקום שהיא נמצאת בו היום.

וכמה כיף שעל הדרך אני גם סוחטת איחולי מזלטובים לגמדים שלי.
(למי שלא מכיר את הנפשות הפועלות - אצלנו מתחילים למדוד אותך רק מעל מטר ושמונים, עד אז אתה בחזקת גמד שיש לו לאן לשאוף...)

נשאבתי לסיפור ותו"כ הבנתי שכבר קראתי אותו איפושהו...
אכן ראוי לדף משלו.
סיפור חשוב ביותר!
הרבה מזל טוב |בלונים|

הי יקירתי!
מזל טוב לשני הבריונים השובבים המתוקים ומלאי החיים ביותר שאפשר לדמיין.
מי היה מאמין, כשהם רק יצאו, שני רבעי עוף... וכל רגע עוד מכה ועוד בלגן ועוד חתחת... אני מקווה שנתת לך צל"ש על ההישג הזה. זהו, מעכשיו: they are on their own!!!
:-)
נשיקות לכולכם

מיכל- כמו שכבר אמרו כאן- מרגש עד דמעות גם בקריאה שניה
את גדולה (לא רק בגובה...) ואת נותנת לי השראה גדולה באמהות שלך
תודה

תודה רבה על השיתוף, עברת חוויות קשות במיוחד ומסלול לא פשוט כלל. גם אני בקלחת הזו של הנקת תאומות. התאומות שלי בנות חמישה חודשים ובגיל 6 שבועות קיבלתי ניעור מגיסתי שהוביל לפתיחת קופסת המטרנה הראשונה. מאז הן מקבלות בקבוק אחד ביום שעושה לנו טוב והכניס את חיינו למסלול חיים שפוי יותר. אכן, [b]בהורות אין שחור-לבן[/b], יש הרבה גוונים של אפור והזנת תינוקות אינה יוצאת דופן בהיבט הזה, אם רק נניח לעצמנו לזכור את זה. תודה שאת עוזרת לנו לזכור.

את מדהימה, סיפור מדהים.
לא בורכתי בתאומים ולא ילדתי בלידה מוקדמת, אבל גם לי היתה בהתחלה תחושה שאני אניק ויהי מה, לא משנה מה עומד בדרכי, לא משנה כמה קשה. כשיועצת ההנקה בפגישה הראשונה (היו עוד וגם המון שיחות טלפון במשך חודשים) בגיל יומיים אמרה לי לקנות סימילאק ובקבוק שיהיו בבית, אשכרה התבאסתי והתאכזבתי ממנה (היא מצויינת). הקופסא הסתכלה עלי מהארון במשך חודשים ואפילו בפעמים הבודדות שנשברתי ונתתי חלב אם בבקבוק ולא במזרק בהתחלה (המזרק היה כדי שתלמד לינוק) הרגשתי שאני מזייפת, נכשלת.
בסך הכל שבועות ספורים עד שעברנו להנקה מלאה, אבל הקופסא הזו בארון זכורה לי היטב. בסוף תרמתי אותה.
בדיעבד, מזל שלא פתחתי אותה כי יש לי ילדה שרגישה לחלב ואני לא יכולתי לאכול מוצרי חלב כל עוד ינקה (שנתיים ועשר, כישלון במונחים שהצבתי לעצמי בהתחלה). לפחות את הקופסא ההיא חסכתי לה. בכל זאת, יש רגעים מסויימים בהתחלה שזכורים לי כסוג של טירוף, של לקום באמצע הלילה לשאוב כשהיא סופסוף נרדמה, שבוע אחרי לידה, של לחץ לעמוד בכמויות ואפילו פעם אחת לפחות של לא לעמוד בכמויות ותינוקת שצורחת מרעב ואני נחושה שאוכל מקופסא לא יבוא אל פיה. קצת קיצוני נראה לי בדיעבד. לא שאני יודעת מה הייתי עושה עכשיו במקומי, אולי פותחת את הקופסא.

מיכלוש,
קוראת אותך ואתכם ונזכרת בימים ההם ובכלל... האמת, יותר מהכל המילים שלך מעוררות אצלי מחשבה על האמהות הטוטאלית הזו שלנו, על הבחירות שכרוכות בה, על המצב הלפעמים בלתי-אפשרי וקצת לא הוגן שאנחנו נמצאות בו, רוצות לתת לכולם את הכי טוב שיש... אין לי תשובות רק המון מחשבות וסימני שאלה...
אוהבת אותך ומתרגשת נורא שהם כבר בני שלוש !! {@

[u]באיזשהו שלב אפילו הגעתי להשלמה עם המצב ולהכרה שאני לא האמא הכי גרועה ולא ראויה בעולם[/u]
זו בדיוק הנקודה.
הדבר המופלא הזה שנקרא אמהות מורכב מאינספור דברים קטנים שהופכים אותנו לאמהות שאנחנו.
ואין אמת אחת מוחלטת מה חשוב ומה לא.
זה תלוי בכל כך הרבה דברים שאין הדעת יכולה להבין.
אפילו בבית הפרטי שלי, האמהות שלי מול יפתח והאמהות מול נדב - שונה.

(פתאום חשבתי, שאם מישהי תעשה חיפוש בגוגל "סימילאק" כדי לראות איפה אפשר לקנות או מה אומרים המחקרים, היא אולי תגיע לדף הזה וזה יעשה לה חשק לנסות לשלוף ציצי בעודה קוראת בו...)

ולך [b]פלונית[/b] יקרה.אני לא יודעת מתי נאהבתי בחשאי - זה בסדר גמור מצידי.
אבל אם לא תתבישי להזדהות, את עשויה ולמצוא את עצמך נאהבת בחזרה...

סיפור מרגש מאד.

תודה על השיתוף

@}

סיפור מרגש עד דמעות!
כל הכבוד לך על השיתוף בחוויה המדהימה הזאת (על כל המשתמע ממנה).
גם אני ביליתי בשאיבות בפגיה והאכלתי בזונדה במשך כשבוע (כשאני בעצמי בכסא גלגלים ובכאבים איומים). הזדהתי מאד עם כל הסיפור!
תודה.

גם בקריאה שניה זה מרגש עד דמעות
[po]דף סיפור הנקה[/po]
@}

וואו, איזה סיפןר.
[u]קראתי בנשימה עצורה.[/u]

כל הכבוד. כל הכבוד על הנחישות וגם על הידיעה מתי להרפות, אפילו מעט.
עלי נחתה התובנה כשמצאתי את עצמי שואבת (במשאבה לא יעילה, בדיעבד) בשתי ידיים ועם הרגל מנדנדת את העגלה שבה בכתה הגורה שלי. גם עלינו עברו אשפוזים שלי ושל הגורה (לא זו, אחותה). גם אני הייתי מגיעה למיון מפותלת מכאבים מדלקת כליות שקיבלתי בונוס מהניתוח, והולכת לשאוב אחרי מנה של וולטרן ואנטיביוטיקה. אבל אני פחות נחושה וטוטאלית ממך ומתפרקת מחוסר שינה מתמשך. אז ויתרתי. באיזשהו שלב אפילו הגעתי להשלמה עם המצב ולהכרה שאני לא האמא הכי גרועה ולא ראויה בעולם.

את מדהימה. אני מאוד מזדהה עם הטוטליות שלך. גם אני עשויה מהחומר הזה שעשוי היה להישאב למקום שאת נשאבת אליו (אלא שאני לא בורכתי בתאומים).
כל הכבוד על הדרך שלך, ובמיוחד על האומץ להשתנות.

קראתי בנשימה עצורה.
יו איזו אמא את. הלואי לכולנו אמא כמוך.
מרגישה שאני אוהבת אותך. זה בסדר מצידך? (מתביישת להזדהות)

חזרנו לא מזמן מהים.
חגגנו יומולדת שלוש לגורים (ב' באב).
מהיום מותר להם להיכנס לבריכה של הגדולים (לפי חוקי מכון ויצמן).
מהיום נדב מודיע שהוא כבר בן חמש.
ומהיום הם גם לא יונקים.

את המוצאות אותנו תוכלו למצוא בדף [po]בלוג הלידות של מי כל[/po]. כתבתי את הדברים כשבוע לאחר הלידה. ועוד לא ידעתי אז, עד כמה צדקתי כשכתבתי שאנחנו בלב ליבה של סערה. היא הגיעה בקול תרועה רמה וסירבה לעזוב עוד תקופה ארוכה.
יכולתי לכתוב בלי סוף על כל אחד מהדברים אותם עברנו מאז, על השיעורים החשובים אותם קיבלתי בדרך ועל החוויות הרגשיות והנפשיות שזימנו לנו הימים הבאים. אך כאן, במקום בו אני נמצאת היום, חשוב לי לספר דווקא את סיפור ההנקה שלי. ושלהם.
[hr]
[b]הנקה[/b]
תמר נולדה בניתוח קיסרי. ההנקה לא הייתה בנפשי. לא התכוננתי ולא קראתי ולא הקדשתי לכך כל מחשבה. שש שעות אחרי הניתוח, נאותה אחות במחלקת יולדות להביא לי אותה מהתינוקיה על מנת שאוכל לנסות ולהיניק אותה בפעם הראשונה. השעה הייתה חצות, אני עוד מחוברת לאי אילו צינורות וכאובה מהניתוח. האחות מגישה לי את החבילה הקטנה שלי ויוצאת מהחדר. אני לוקחת אותה, נושמת אותה, מסתובבת לשכיבה על הצד, חולצת שד והגורה מתחברת כאילו עשינו זאת שתינו מאז ומעולם. ככה נראתה גם ההנקה בהמשך; זורמת, טבעית, מחוברת, נעימה, במינונים ובקצבים שהתאימו לשתינו.

כך דמיינתי את ההנקה של הגורים שלי. עסקתי בכך רבות במהלך ההריון. תכננתי איך זה יראה וכמה כייף יהיה וכמה נעים ומושלם יהיה הכל כאשר איניק את שניהם.
מיד לאחר ההלם שבלידה המוקדמת של יפתח ונדב, לקחתי אוויר והחלטתי "להסתער" על המטרה החדשה. לצאת מהפגייה כמה שיותר מהר, כשהם חזקים ובריאים. שתים-עשרה שעות אחרי הניתוח, התאפשר לי לרדת מהמיטה. שחר לקח אותי על כסא גלגלים, לראות אותם, ביחידה לטיפול נמרץ. קיבלנו הסבר על מצבם והדרכה לגבי האופן בו יש לשאוב חלב, במידה ואני מעוניינת במתן חלב אם. בגיל המוקדם בו נולדו, עדיין אין תאום בין רפלקס היניקה ורפלקס הבליעה והזנה דרך הפה מסוכנת שכן הם עלולים לנשום את החלב במקום לבלוע. נכונה לנו תקופה ארוכה בה הגורים שלי יקבלו את החלב שלהם באמצעות זונדה ישירות לקיבה.

היה לי ברור שהם יקבלו רק חלב אם. התחלתי לשאוב חלב כל שלוש שעות. אין יום ואין לילה. רק לספק להם את מה שהם צריכים. ביחידה לטיפול נמרץ לא ניתן היה להוציא אותם מהאינקובאטור או להחזיק אותם בכל צורה, כך ששאיבת החלב והידיעה שהם מקבלים לפחות חלב אם, עזרו לי לעבור את הימים האלו. ביום השלישי אחרי הניתוח, התחיל לעלות לי החום. למעלה משבועיים של בדיקות, צילומים ונסיונות אנטיביוטיקה שונים ומשונים חלפו עד שהצליחו לאתר את מקור החום והכאבים. בגלל ניתוח החירום שנעשה בתנאים לא סטריליים (בלשון המעטה!), התפתח זיהום בחלל הבטן בסמוך לרחם.

[b]בית-חולים[/b]
שהיתי במחלקת יולדות שלושה שבועות אחרי הלידה. מחוברת לאינפוזיה עם אנטיביוטיקה עד שהורידים נסתמו לי, קודחת מחום, עם זריקות נגד כאבים, ושואבת כל שלוש שעות... אלו היו ימים הזויים שקשה לתאר. סוף סוף ניתן היה להוציא את הגורים מהאינקובאטור ולהחזיק אותם, ואני לא יכולתי, מרוב כאבים. אבא שלהם לא הלך לעבודה באותה תקופה. הוא הגיע כל בוקר, עבר אצלי במחלקה ומשם לפגיה. הוריד חולצה, וכל שעה החזיק גור אחר על הידיים, על הגוף. עור לעור. ואני באותו זמן שואבת, או מחכה בתור לצילום זה או אחר או לביקור רופאים שמתעכב או לרופא מומחה שהוזמן במיוחד.

אחרי שלושה שבועות שוחררתי הביתה אך הגורים עוד נותרו בפגיה. אלו היו הימים בהם ניתן היה להתחיל את הזנה שלהם דרך הפה - להתחיל מארוחה אחת ביום ובהתאם למצבם ולפי שיקול דעתם של הרופאים, להוסיף לאט ובהדרגה עוד ארוחות דרך הפה. סוף סוף יכולתי להיניק. התחושה של נדב מתחיל לינוק, בכזו טבעיות כאילו עשה זאת מאז נולד, היא מדהימה. כל הגוף שלו היה באורך כף היד שלי הפה היה כל כך זעיר, אך בכל זאת הוא התחבר וינק ונרדם. יפתח עשה בהתחלה פרצופים של "מה זה ולמה מפריעים לי לישון" אבל הבין מהר מאוד את העניין.
הרגשתי תחושת שלמות. נשמתי לרווחה. מעכשיו הכל יהיה בסדר. הם יונקים. זה הכי חשוב. נהיה בפגיה עוד כמה ימים. בבית הכל יהיה אחרת. רגוע. נינוח. הם יונקים. זה הכי חשוב. כמה תמימות, או שמא הכחשה, טמונים היו במשפט הזה ובאנחת הרווחה הזו.

בניגוד לנהלים ובתמיכתה, הדרכתה, עידודה ועזרתה של אורנה דיבון-אופיר, יועצת ההנקה בבית החולים, הנקתי את שניהם בו זמנית. בתנאים לא תנאים, על כסא משרדי, כשהם שוכבים על מסעד הכסא, זה מימין וזה משמאל, יונקים ונרדמים. הייתי מגיעה לפגיה בשש בבוקר להנקה הראשונה, ונשארת שם כל היום על מנת להיניק אותם כל שלוש שעות. בין לבין גם שאבתי כדי להשאיר חלב שאוב לשעות הלילה. שחר היה מגיע להחליף אותי אחרי ההנקה של תשע בערב ומאכיל אותם בבקבוק ואני הייתי פורשת הביתה להשכיב את בכורתי לישון. וכמובן, לשאוב. כל שלוש שעות.

[b]בית[/b]
ואז שוחררנו הביתה. שוב התעוררו לחיים הפנטזיות שלי על איך זה יראה וכמה נפלא הכל יהיה מעכשיו. עברתי להנקה מלאה. כל היום וכל הלילה. הייתי באופוריה, האדרנלין עבד שעות נוספות ואיפשר לי להשאר ערה יממה אחרי יממה. כך עבר החודש הראשון. הנקה סביב השעון. הם רק ינקו או בכו. אין יום ואין לילה. אין זמן לנשום, להחלים, לנוח, לישון, לחבק את תמר, שלא לדבר על להקריא לה או להשכיב אותה לישון. חזרתי הביתה,אך לימים אני אבין כי עבורה הייתי נעדרת כמו קודם. ואולי אפילו יותר.

לאחר חודש בבית הזמנו מוהל הביתה. כל היום הסתובבתי עם כאב בטן איום ונורא. ייחסתי אותו כמובן לברית המילה ששני הגורים שלי עוברים, הדחקתי אותו אך הוא הלך והתגבר כל אותו היום. בלילה, כשאני כבר ממש כואבת ושוקלת ללכת למחרת לרופאה, עשתה לי אחותי קטנתי אהובת ליבי בדיקה קצרה ופסקה - למיון. עכשיו. לאחר שעות ארוכות בבית חולים ובדיקות אינספור, התאמת החשש שלה - התוספתן שלי החליט שמספיק לו והוא מאיים להתפוצץ... הוכנסתי אחר כבוד לחדר ניתוח. כל מה שהיה חשוב לי באותה יממה, היה להמשיך ולשאוב. הביאו לי את המשאבה באישון לילה ואני, מקופלת מכאבים ושואבת. אחרי הניתוח, גרמו לי חומרי ההרדמה לבחילות קשות, ואני, יושבת כפופה על המיטה, שואבת ומקיאה לתוך כלי שאחותי מחזיקה לי. העיקר שהם יקבלו רק חלב אם. יממה אחרי הניתוח, במקום להישלח הביתה עולה לי החום ואני נשארת בבית חולים עוד ארבעה ימים. רק בדיעבד אני מבינה, כי באותם רגעים הגוף מסמן לי בכל כוחו לנוח אבל הראש והלב ממאנים להקשיב. אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה, בבית חולים, ביום הכיפורים, מחכה לשחר שיגיע על אופניו לקחת את החלב ששאבתי להם.

יצאתי מבית חולים לתחילתה של תקופה הזויה לא פחות. הגענו עם יפתח למיון ילדים עם בקע במפשעה, במצב בו נשקפה לו סכנה אמיתית. הוא אושפז ואני מצאתי את עצמי עומדת ליד מיטתו של התינוק שלי, המתאושש ממנת המורפיום שקיבל, ועוסקת בחישובים של הנקה ושאיבה. נעתי כמה ימים בין הבית ובית החולים להיניק את זה ולשאוב לזה. נדב תרם את חלקו ואושפז גם הוא, בבית חולים אחר, לאחר שהקיא דם. ושוב, אני שואבת ומיניקה ורצה בין הבית ובית חולים. ולאחריו שוב יפתח מאושפז. ושוב אני מיניקה ושואבת ונוסעת בין זה לזה. וכך, בעוד התיק הרפואי שלהם ושלי הולך ומתעבה אני עסוקה כל כולי רק בחלב אם. בדיעבד אני מבינה, כי לא נתתי מקום להחלמה שלהם ושלי. שעל מנת לטפל באחרים, להיניק ולהעניק, אני צריכה קודם כל לטפל בעצמי. לא שבתי לאיתני מאז הלידות שלהם, לא התאוששתי מהניתוח הנוסף שעברתי, לא ישנתי שבועות רצופים! וכל דאגתי הייתה נתונה לעובדה שאני רוצה שהם יקבלו רק חלב אם...

הקושי בבית בחודשים הראשונים לחייהם עלה על כל דמיון. הגורים בכו ללא הרף. ימים ולילות. ההנקות ארכו שעות ארוכות ורצופות. הייתי מוצאת את עצמי יושבת להיניק וקמה אחרי ארבע או חמש שעות, רק בשביל לחלץ עצמות ולחזור להיניק עוד. הם היו בוכים לעיתים תוך כדי הנקה. נדב, שסבל מריפלוקס קשה היה מתפתל מכאבים, מנסה לינוק וצורח. כל יום במשך שעות על גבי שעות. הם הפסיקו לעלות במשקל, ונכנסתי לסחרור שלא ידעתי איך נצא ממנו. ההנקות האינסופיות חייבו אותי למצוא פתרונות יצירתיים. עשיתי הכל תוך כדי הנקה; אכלתי, הרדמתי, סיפרתי לתמר סיפורים, בכיתי, ולא ראיתי את הסוף... לא ישנתי יותר משעה או שעתיים ביממה (במקרה הטוב) במשך חמישה חודשים רצופים!

[b]תמר[/b]
ובמקביל, בכל הזמן הזה, הקשר של תמר ושלי הלך לאיבוד לגמרי. מאז נולדה ובמשך שלוש שנים היינו הולכות ביחד לישון וביחד מתחילות את היום. ואז, בשבת אחת היא מתעוררת למציאות אחרת, שבה אמא בבית חולים, עומדת ללדת לפני הזמן ולא חוזרת לישון בבית במשך לילות רבים וארוכים. כששבתי הביתה הייתי כל כולי עסוקה בטיפול בגורים החדשים והבוכים. היום, במבט לאחור, לתמר בכורתי מקור אושרי היה השינוי הגדול מכולנו ונשבר בה השבר העמוק ביותר. בתוך הסחרור שהיינו נתונים בו, היא והצרכים שלה נדחקו לגמרי. היא צלחה את החודשים האלו רק בזכות אמא שלי, אחותי הקטנה ובעלה שטיפלו בה, כמו שרק הם יודעים. במסירות ואהבה אינסופיים. אבל הם לא יכולים היו להיות תחליף לאמא שלה. לאינטימיות, הטוטאליות והחיבור המדהימים והיקרים מפז שלנו לא היה עוד מקום, משיחות נפלאות ומעצימות איתה נשארו אינטראקציות של חוסר סבלנות וחוסר הקשבה מצידי. הקושי שלי היה כל כך גדול, שלא היה לי מקום להכיל עוד שום קושי אחר ושום קול. רק הינקתי ורציתי לישון. זהו.

אחר צהרים אחד. אחד מיני רבים. כשהגורים היו בני כחמישה חודשים ואני יושבת על הספה ומיניקה את שניהם, נכנסה תמר לסלון. היא ביקשה ממני דבר מה, אני כבר לא זוכרת מה, וכשנענתה, כרגיל שאני לא יכולה לעזור לה כי אני מיניקה, היא שתקה רגע. ואז אמרה בשלווה גדולה "את יודעת, את כבר לא אמא טובה, כל הזמן את מיניקה". ויצאה.

הראש הזדעק להגיב ראשון. מה היא מבינה. אני האמא הכי טובה - כי כל הזמן אני מיניקה! כמה שהם צריכים. זו תקופה קשה אך כולנו נברך עליה בעתיד. אני מיניקה ואני הכי טובה שיכולה להיות בנסיבות הקיימות. ואז הגיע תורו של הלב לענות. ותגובתו הייתה שונה לגמרי... היא צודקת. הגורה הנבונה והקטנה שלי כל כך צודקת. הבנתי פתאום, שההנקה הפכה מאמצעי למטרה והמטרה הזו קידשה את כל האמצעים. קלטתי באחת, באיזה סחרור מוחלט אנו נמצאים. קלטתי שאנחנו בתוך סופה נוראה, שאני נמצאת במרכזה ואולי אפילו ממשיכה לחולל אותה ולהזין אותה. וכל המשפחה הקטנה שלי נשאבת אחרי לתוכה.

[b]אני[/b]
כמו כל דבר שאני עושה הכי טוב שאפשר, "התאבדתי" על המטרה הזו. כל כך ידעתי מראש איך זה יהיה להיניק את שניהם ואיך זה יראה וכמה זה חשוב לי, שרק זה הפך לחשוב בעיני. האמנתי שכל שאר הדברים יסתדרו מאליהם כי אני עושה את הדבר הנכון לעשות. את הדבר הטוב ביותר לילדים שלי. איש לא ציפה ולא דרש זאת ממני, אך אני לעצמי הצבתי את ההנקה כאחד מיעדי האמהות שלי. ואז הרמתי את הראש קצת מעל המחול המטורף של ההנקה והשאיבות והאשפוזים וחוזר חלילה וראיתי שאולי אני לא עושה להם הכי טוב. שיש לי עוד ילדה. שיש לי איש יקר שהולך אחרי באש ובמים וגם חייו התהפכו מהקצה אל הקצה, ויש לי גם שני גורים חדשים, שמקבלים אמא עייפה, מותשת נפשית ופיזית, שלא מצליחה להתאושש. מצאתי כי ההנקה הזו, שהייתה בעיני ערך עליון, פגעה בערכים אחרים וחשובים לא פחות.

אני מוצאת כי השהות עם הילדים שלי בבית, מהווה בין היתר דוגמה אישית והתנסות אמיתית שלהם ברוב תחומי החיים. זה מה שהם מכירים. אמנם הבחירה בידיים שלהם, אך מי כמוני יודעת כמה החוויות שלנו מהבית מעצבות ומשפיעות על מסלול החיים שלנו. האם זו הדוגמה האישית שאני רוצה לתת לה? האם זו הדרך הנכונה בעיני לגדל את הגורים שלי? בבכי, בעייפות, בחוסר סבלנות? לא לתת מקום בכלל גם לצרכים שלי? ההנקה הלכה ונתפסה בעיניה של תמר כמשהו רע. מעיק. מתיש. לא מָפרֶה אלא מֶפָרֶק. מרחיק אותה עוד ועוד מהחיים שידעה קודם. כל השיחות בבית נסובו סביב הנקה וחלב ושאיבות. כל הוויתי הייתה רק שם ולא בשום עניין אחר. כבר חמישה חודשים!
היום אני יודעת להגיד, כי בבית הייתה אווירה של לחץ. נוראי. כיוון שהם רק יונקים ומקבלים רק חלב אם, מצאתי את עצמי עוסקת כל הזמן ב"חישובים"; מתי הם אכלו, מתי יבקשו שוב, מתי לשאוב, הם כבר יונקים ארבע שעות, הם עוד רעבים? לא יכולתי להיניק כמו שרציתי; לפי הרצון שלהם, כי כל הזמן עשיתי להם חשבון...

[b]סימילאק[/b]
לקח לי עוד שבוע להבשיל ואז נשלח האיש שלי לקנות קופסה של סימילאק. היא הסתכלה עלי ואני עליה עוד זמן מה, עד שהשתמשתי בה לראשונה. להכחיש ולכתוב שהיה קל? לא. היה קשה נורא לתת להם את הבקבוק הראשון. אבא שלהם עשה את זה. אני בכיתי בחדר השני. אחרי שכל אחד מהם קיבל בקבוק ואני קיבלתי שני תינוקות שקטים ורגועים (טוב, עד ההנקה הבאה), נרגעתי.

יפתח ונדב כבר בני שלוש. אוהבים לאכול ויונקים בחדווה. בתחליף החלב נעזרנו תקופה קצרה מאוד, אך השינוי שעשיתי היה ברובו בראש. הוא איפשר לָסוּפַה שסביבנו להתחיל לדעוך ולנו, להתחיל ולראות משהו מעבר לענני האבק שהיא הערימה לפיתחנו. הסרת הלחץ והידיעה כי יש לי תחליף חוללה אצלי פלאים. הגורים שלי נרגעו ועלו להפליא במשקל. אני ישנה יותר משעה אחת ביממה. חזרתי לנשום והילדה שלי חזרה לחייך...

[hr]

הדברים פורסמו לראשונה [b]בעלון "באופן טבעי"[/b], בגליון האחרון, למעט שינויי עריכה קלים שעשיתי ושהתבקשו בגינו של פרק הזמן שחלף מאז נכתבו הדברים..
אני מוצאת כי התוכן ראוי שיפורס גם באתר (ולפיכך ברחבי הרשת כולה).
אני חושבת כי הוא תומך מאוד בהנקה בכלל ושל תאומים בפרט ובעיקר מאפשר לאמהות העומדות בפני מצבים דומים לשלי, להרגיש כי הן לא לבד.
במהלך שלוש השנים שחלפו מאז הלידה, הגיעו אלי נשים שונות בבקשה לעזרה, תמיכה, יעוץ או אוזן קשבת בענייני הנקה של תאומים או פגים.
אגב, אני לא בטוחה שאם מישהו היה אומר לי את הדברים מראש, הייתי מצליחה לעשות אותם אחרת ולא עוברת את דרך החתחתים והייסורים הזו על בשרי.
אבל אולי יש נשים ואמהות שפויות יותר שכן מוכנות לשמוע עצה ויכולות להיעזר בכתוב כאן...

רק ימים טובים לכולנו.