בצומת, תודה על הדף.
התחלתי לחשוב על מסגרות לילדים רק כדי שתהיה לי עזרה. שמישהו יעזור לי בנטל. מגיע לי לנוח לא? גם אם זה לא תואם את השקפת עולמי. אני מאמינה בחינוך ביתי בכל ליבי והולכת בדרך מתחילת ההורות שלי. אבל אני כבר לא יכולה לעשות את זה לבד.
בעלי אמר לי פעם:
"את לא שולחת את הילד שלנו לגן כדי לעבוד, או אפילו לא כדי לחפש עבודה.
את שולחת אותו לשם כי אין לנו פה סבתות"
אני בחיים לא אשכח את המשפט הזה.
אני לא יודעת אם ומתי אמצא את עצמי בחינוך ביתי.
הרעיון מדבר אלי מאוד, בהמון רמות.
אבל קשה לי להאמין שלהיות בבית רק עם ילדים הוא מצב מאוזן מבחינתי.
ואני לא יודעת עד כמה אוכל לשמור על מעורבות שחיונית לי בדברים האחרים שמעניינים אותי. נקרא לזה "המקצוע שלי" למרות שבתכלס אני מדברת על משהו הרבה יותר רחב.
הצורך שלי להיות בקשר דורש עם אנשים אחרים ולסייע להם.
הצורך שלי ללמוד ולגדול כתוצאה מהדרישות של תפקיד התרפיסטית (בהגדרה הכי רחבה שלו. זה לא חייב להיות תפקיד בשכר. אבל זה חייב להיות משהו)
אחרי כ"כ הרבה שנים בבית ללא עשייה מעשית בשביל עצמי. אני לא יודעת מה אני מסוגלת לעשות. במה אני טובה. הגעתי לחצי החיים שלי ואני מתביישת במה שאני רואה. איך אני יכולה לשמש לילדים שלי דוגמה?
אולי בכך שלא תהיי קשה כל כך אל עצמך
. בחרת בדרך מסוימת במשך כמה וכמה שנים. בחירה שדרשה ממך מחיר מסוים (ולאיזו בחירה אין מחיר?), שהיה כנראה בלתי נמנע. ואולי עכשיו הזמן שלך לעצור ולחשוב מחדש על הבחירות ועל האפשרויות העומדות בפנייך
כיום. בלי ביקורת. הרי לא יכולת רק לקחת את החלקים הטובים ביותר מכל אפשרות ולמזג אותם ביחד, נכון? עשית מה שיכולת.
אני אשת קריירה. זה מגוחך בעיני להגיד דבר כזה על עצמי (זה פשוט לא נכון, מילולית) ובכל זאת זה כן נכון. כי יש דברים שחשובים לי עד אימה שלא נוגעים ישירות בבעל ובילדים שלי. אני רוצה לקחת על עצמי אחריות שמעבר למעגל המשפחתי שלי. זו "הקריירה" שלי.
אם אני רוצה להיכנס לחינוך ביתי, זה יהיה חייב להיות באופן שיאפשר לי את המעורבות והאחריות הזאת.
בלעדיה אני אנבול ואקמול.
אז אפשר להיות שטאנציים ולהגיד: אני מרפאה בעיסוק, אז אני צריכה לעבוד במקצוע. אז אין מצב לחינוך ביתי.
אפשר להיות קצת פחות שטאנציים ולהגיד: אני מרפאה בעיסוק ואני חייבת לעבוד, אבל לא בהכרח במשרה מלאה. ואז לחשוב על חינוך ביתי משותף עם בעלי, שהוא יעבוד במשרה חלקית ואני במשרה חלקית.
ואפשר להיות עוד יותר גמישים ולצאת מהמחשבה שמקצוע=עבודה קבועה בשכר.
אז נרשמתי לקורס של מדריכות הנקה מתנדבות מטעם האגודה האוטסרלית להנקה. משהו שיאפשר לי לעבוד - מהבית, בהתנדבות, בקצב ובעוצמה המתאימים לי. מתוך הבנה של "המעסיקים" שלי ושל עצמי לכך שאני אמא ובבית.
וייתן לי את המגע החיוני-לי הזה עם אנשים.
שיהיה. נראה איך זה יתפתח, ומה יתאפשר. כרגע זה משמח אותי.
ועכשיו פתאום אני אומרת לעצמי: הממ, יש לי רעיון למחקר. שווה לי לגלות אילו מלגות מחקר יש מטעם משרד החינוך, שיאפשרו לי להיות בבית, אבל לארגן בייביסיטר לילדים שלי יום או יום וחצי בשבוע, שבהם אעבוד על המחקר הזה (יותר קשה לעשות דבר כזה בישראל, כי יש פחות מלגות ומימון, אני חושבת. אבל אפילו בישראל יש).
זו עוד אופציה.
אם הייתי בישראל - מן הסתם הייתי גם כן מחפשת כל הזמן את האופציות האלה, מהסוג הזה. דברים שיאפשרו לי לפתח את "הקריירה" שלי - באופן גמיש ועם הרבה נקודות כניסה ויציאה.
אולי הייתי מוצאת דברים שונים לחלוטין, אבל המניע אותו מניע והכיוון אותו כיוון.
היכולת להיכנס לעיסוקים שמעבר ליומיום הכי חיוני היא ערמומית: צריך אנרגיה ראשונית כדי להיכנס אליהם (בתור התחלה, צריך לדעת לאן להיכנס). אבל אחר כך הם מזינים אותך ונותנים לך בעצמם את האנרגיה להמשיך. ואז את מוצאת את עצמך עושה עוד ועוד, וכל עשייה מובילה אותך לעשייה נוספת, ונותנת לך את האנרגיה לעשייה הנוספת.
ואז במוקדם או במאוחר נוצר איכשהו מצב - שזה כבר לא עובד בכיוון הזה, שהעשייה מתחילה לעלות לך יותר משהיא מכניסה לך, ואת נהיית יותר ויותר עייפה. וזה הזמן לעצור ולהגיד: רגע. מה קרה כאן בעצם? האם זו רק שאלה של מינון, שעשיתי והתעייפתי יותר מדי? או שאלה של מהות, שאני עושה דבר לא לגמרי נכון, או שאני במקום הלא-נכון, וזה מקיז ממני כוחות באופן לא פרופורציונלי? ואולי אני עושה את הדבר הנכון, אבל מתוך עמדה רגשית שמקיזה ממני כוחות?
ואולי, כמו שנאמר למעלה, אני עושה הרבה דברים נכונים, אבל שוכחת לעשות עוד כמה דברים נכונים וחיוניים שיתחזקו אותי?
אני מעדיפה לחשוב על כל הדבר הזה כעל משהו גלי, עם גאות ושפל. אנחנו עולות ויורדות. הכוחות שלנו עולים ויורדים. עולים במקום אחד ויורדים בשני, ואחר כך להיפך. חלק מהגלים מאוד מושפעים מעונות השנה, מלוח השנה, מהמחזור החודשי, וחלק יותר מורכבים או פחות צפויים. וחלק פנימיים ובעלי קצב משל עצמם, אבל קצב די חזוי. וחלק מהם פשוט באים בהפתעה.
ולקבל באהבה את התנודות האלה בכוחות ובכיוונים, לא לצפות להיות כל הזמן "על הגובה". לא לצפות מעצמך לתפקוד "סטנדרטי". אין חיה כזאת. כולנו עולים ויורדים ואז עולים. שלא לדבר על כך שלכל אדם יש את רמת הפעילות שמתאימה לו. ואת הקצב שלו. אני למשל - זזה לאט. אז כמובן שאני יכולה להגיע זמן למקום חשוב, אבל אין מצב שאני אמהר כשגרה - זה פשוט לא יחזיק מעמד. חייבת את האופציה לזוז לאט, ולאחר איחורים קטנים.
ואז - אחרי שקיבלנו את עצמנו בהבנה ואהבה, גם לנסות לנווט את סירת המפרש הקטנה שלנו בהתאם. בהתאם למה שנחוץ אבל גם בהתאם למה שאפשר.
בצומת, תודה על הדף.
[u]התחלתי לחשוב על מסגרות לילדים רק כדי שתהיה לי עזרה. שמישהו יעזור לי בנטל. מגיע לי לנוח לא? גם אם זה לא תואם את השקפת עולמי. אני מאמינה בחינוך ביתי בכל ליבי והולכת בדרך מתחילת ההורות שלי. אבל אני כבר לא יכולה לעשות את זה לבד.[/u]
בעלי אמר לי פעם:
"את לא שולחת את הילד שלנו לגן כדי לעבוד, או אפילו לא כדי לחפש עבודה.
את שולחת אותו לשם כי אין לנו פה סבתות"
אני בחיים לא אשכח את המשפט הזה.
אני לא יודעת אם ומתי אמצא את עצמי בחינוך ביתי.
הרעיון מדבר אלי מאוד, בהמון רמות.
אבל קשה לי להאמין שלהיות בבית רק עם ילדים הוא מצב מאוזן מבחינתי.
ואני לא יודעת עד כמה אוכל לשמור על מעורבות שחיונית לי בדברים האחרים שמעניינים אותי. נקרא לזה "המקצוע שלי" למרות שבתכלס אני מדברת על משהו הרבה יותר רחב.
הצורך שלי להיות בקשר דורש עם אנשים אחרים ולסייע להם.
הצורך שלי ללמוד ולגדול כתוצאה מהדרישות של תפקיד התרפיסטית (בהגדרה הכי רחבה שלו. זה לא חייב להיות תפקיד בשכר. אבל זה חייב להיות משהו)
[u]אחרי כ"כ הרבה שנים בבית ללא עשייה מעשית בשביל עצמי. אני לא יודעת מה אני מסוגלת לעשות. במה אני טובה. הגעתי לחצי החיים שלי ואני מתביישת במה שאני רואה. איך אני יכולה לשמש לילדים שלי דוגמה?[/u]
אולי בכך שלא תהיי קשה כל כך אל עצמך (()). בחרת בדרך מסוימת במשך כמה וכמה שנים. בחירה שדרשה ממך מחיר מסוים (ולאיזו בחירה אין מחיר?), שהיה כנראה בלתי נמנע. ואולי עכשיו הזמן שלך לעצור ולחשוב מחדש על הבחירות ועל האפשרויות העומדות בפנייך [b]כיום[/b]. בלי ביקורת. הרי לא יכולת רק לקחת את החלקים הטובים ביותר מכל אפשרות ולמזג אותם ביחד, נכון? עשית מה שיכולת.
אני אשת קריירה. זה מגוחך בעיני להגיד דבר כזה על עצמי (זה פשוט לא נכון, מילולית) ובכל זאת זה כן נכון. כי יש דברים שחשובים לי עד אימה שלא נוגעים ישירות בבעל ובילדים שלי. אני רוצה לקחת על עצמי אחריות שמעבר למעגל המשפחתי שלי. זו "הקריירה" שלי.
אם אני רוצה להיכנס לחינוך ביתי, זה יהיה חייב להיות באופן שיאפשר לי את המעורבות והאחריות הזאת.
בלעדיה אני אנבול ואקמול.
אז אפשר להיות שטאנציים ולהגיד: אני מרפאה בעיסוק, אז אני צריכה לעבוד במקצוע. אז אין מצב לחינוך ביתי.
אפשר להיות קצת פחות שטאנציים ולהגיד: אני מרפאה בעיסוק ואני חייבת לעבוד, אבל לא בהכרח במשרה מלאה. ואז לחשוב על חינוך ביתי משותף עם בעלי, שהוא יעבוד במשרה חלקית ואני במשרה חלקית.
ואפשר להיות עוד יותר גמישים ולצאת מהמחשבה שמקצוע=עבודה קבועה בשכר.
אז נרשמתי לקורס של מדריכות הנקה מתנדבות מטעם האגודה האוטסרלית להנקה. משהו שיאפשר לי לעבוד - מהבית, בהתנדבות, בקצב ובעוצמה המתאימים לי. מתוך הבנה של "המעסיקים" שלי ושל עצמי לכך שאני אמא ובבית.
וייתן לי את המגע החיוני-לי הזה עם אנשים.
שיהיה. נראה איך זה יתפתח, ומה יתאפשר. כרגע זה משמח אותי.
ועכשיו פתאום אני אומרת לעצמי: הממ, יש לי רעיון למחקר. שווה לי לגלות אילו מלגות מחקר יש מטעם משרד החינוך, שיאפשרו לי להיות בבית, אבל לארגן בייביסיטר לילדים שלי יום או יום וחצי בשבוע, שבהם אעבוד על המחקר הזה (יותר קשה לעשות דבר כזה בישראל, כי יש פחות מלגות ומימון, אני חושבת. אבל אפילו בישראל יש).
זו עוד אופציה.
אם הייתי בישראל - מן הסתם הייתי גם כן מחפשת כל הזמן את האופציות האלה, מהסוג הזה. דברים שיאפשרו לי לפתח את "הקריירה" שלי - באופן גמיש ועם הרבה נקודות כניסה ויציאה.
אולי הייתי מוצאת דברים שונים לחלוטין, אבל המניע אותו מניע והכיוון אותו כיוון.
היכולת להיכנס לעיסוקים שמעבר ליומיום הכי חיוני היא ערמומית: צריך אנרגיה ראשונית כדי להיכנס אליהם (בתור התחלה, צריך לדעת לאן להיכנס). אבל אחר כך הם מזינים אותך ונותנים לך בעצמם את האנרגיה להמשיך. ואז את מוצאת את עצמך עושה עוד ועוד, וכל עשייה מובילה אותך לעשייה נוספת, ונותנת לך את האנרגיה לעשייה הנוספת.
ואז במוקדם או במאוחר נוצר איכשהו מצב - שזה כבר לא עובד בכיוון הזה, שהעשייה מתחילה לעלות לך יותר משהיא מכניסה לך, ואת נהיית יותר ויותר עייפה. וזה הזמן לעצור ולהגיד: רגע. מה קרה כאן בעצם? האם זו רק שאלה של מינון, שעשיתי והתעייפתי יותר מדי? או שאלה של מהות, שאני עושה דבר לא לגמרי נכון, או שאני במקום הלא-נכון, וזה מקיז ממני כוחות באופן לא פרופורציונלי? ואולי אני עושה את הדבר הנכון, אבל מתוך עמדה רגשית שמקיזה ממני כוחות?
ואולי, כמו שנאמר למעלה, אני עושה הרבה דברים נכונים, אבל שוכחת לעשות עוד כמה דברים נכונים וחיוניים שיתחזקו אותי?
אני מעדיפה לחשוב על כל הדבר הזה כעל משהו גלי, עם גאות ושפל. אנחנו עולות ויורדות. הכוחות שלנו עולים ויורדים. עולים במקום אחד ויורדים בשני, ואחר כך להיפך. חלק מהגלים מאוד מושפעים מעונות השנה, מלוח השנה, מהמחזור החודשי, וחלק יותר מורכבים או פחות צפויים. וחלק פנימיים ובעלי קצב משל עצמם, אבל קצב די חזוי. וחלק מהם פשוט באים בהפתעה.
ולקבל באהבה את התנודות האלה בכוחות ובכיוונים, לא לצפות להיות כל הזמן "על הגובה". לא לצפות מעצמך לתפקוד "סטנדרטי". אין חיה כזאת. כולנו עולים ויורדים ואז עולים. שלא לדבר על כך שלכל אדם יש את רמת הפעילות שמתאימה לו. ואת הקצב שלו. אני למשל - זזה לאט. אז כמובן שאני יכולה להגיע זמן למקום חשוב, אבל אין מצב שאני אמהר כשגרה - זה פשוט לא יחזיק מעמד. חייבת את האופציה לזוז לאט, ולאחר איחורים קטנים.
ואז - אחרי שקיבלנו את עצמנו בהבנה ואהבה, גם לנסות לנווט את סירת המפרש הקטנה שלנו בהתאם. בהתאם למה שנחוץ אבל גם בהתאם למה שאפשר.