we are machines, like everything else in nature

היא בת שנתיים?
אם היא עדיין ילדה קטנה, עדיף פחות לשאול אותה דברים ויותר לעשות. למשל, במקום לשאול "את רוצה גלידה?" אפשר פשוט לאכול לידה גלידה ולהניח לה לקחת אם היא רוצה.

קרובה_ קרובה, נשמע שהבחורה בדיכאון.
תסתכלי קצת בהגדרות ובסימפטומים לדיכאון ברשת (גם באתר הזה, בדפים העוסקים בדיכאון).
אדם שנמנע ב97% מהמקרים למפגשים עם אנשים, סביר להניח שסובל מבעיה רצינית או של דיכאון או של חרדה חברתית... חוסר הויטליות הוא גם זה שיכול להוביל לאי רצון/ אי יכולת להיענות לבקשות ומשימות שנראות הרבה יותר קשות ממה שהן נראות לאדם בריא.
אם היא טיפוס שמאוד חשוב לה להיראות חזקה וכו' סביר להניח שהיא גם לא בהכרח תודה בזה (גם לעצמה) ותנסה להציג זאת כמשהו שהוא תלוי החלטה רציונלית.
אם באמת בא לך להיות קשובה למצב הנפשי שלה, את יכולה לראות האם היא חסרת ויטליות באופן כללי, ולא רק לפניות מהמשפחה, האם היא מזניחה גם דברים אחרים בחיים שלה, מחויבויות. האם יש לה מעגל חברים כלשהו שהיא נפגשת איתו לעיתים קרובות, או לא. האם היא נמצאת המון בבית בחוסר מעש, האם היא עלתה במשקל או רזתה מאוד לאחרונה. אם התשובה לקיומם של רוב הדברים האלה היא חיובית - כדאי שתנסי להתקרב אליה בלי דרישות או הזמנות, פשוט להיות איתה. בשלב מתקדם יותר- לנסות להפנות לעזרה מקצועית.

מאידך, ייתכן והיא פשוט לא רוצה להיפגש איתכם מהסיבות שלה. ייתכן שיש לה עולם שלם אחר שבו היא מרגישה שנח לה יותר להיות/ לבלות/ לתרום. המסגרת המשפחיתי היא כר נח להרבה התנגדויות.

גם לא ציינת את גילה, אולי היא מתבגרת ואז בכלל...

אני לא צריכה, אבל - בעצם למה לא?
(אני רוצה לעזור לה כי אני אוהבת אותה, ואני רוצה שיהיה לה טוב, שהיא תשכיל להבין מתי נכון לסרב ומתי מיותר.)

למה את צריכה לעזור לה?

יש לי בת דודה
97% מהפעמים שמבקשים ממנה משהו - היא תסרב. זה פחות או יותר מקובל עלי אבל זה הרבה יותר חמור מזה:
97% מהדברים שמציעים לה משהו - היא תסרב. ושלא כמו הדברים שמבקשים ממנה, הדברים שמציעים לה הם דברים טובים שהיא צריכה לעשות מעט מאוד למענם, דברים כייפים. כמו: הזמנה לטיול, לארוחה, שתייה קלה ביום חם, טרמפ, וכאלה.

היא מסרבת לכולם (כלומר, זה לא אישית כלפיי), ובאופן קבוע, ותמיד זה עניין נורא עקרוני, ואי אפשר לשכנע אותה אחרת. לפעמים היא מצטערת בדיעבד, אבל היא לא תודה בזה עד שתעבור הדקה שאחרי שכבר אי אפשר לקבל את ההצעה.

היא דווקא משתמשת הרבה ב: כי ככה בא לי, או יותר נכון - כי ככה לא בא לי, ונורא חשוב לה להיות היא עצמה, אבל משהו פה מסריח.
מישהו מכיר אנשים כאלה?
אנשים שגם כשהכי טוב להם לא יטרחו להנות מהרגע, אנשים שלא רוצים לסמוך על אף אחד, אנשים שרוצים שכולם ירקדו לפי החליל שלהם ולא מוכנים לרקוד טנגו קצר לצלילי חלילו של מישהו אחר, אנשים שלא מוכנים לקבל שום דבר מאף אחד, ואם כן, הדברים שהם מקבלים נראים להם מובנים מאליהם. מכירים?
ממה זה עשוי לנבוע?
איך עוזרים לאנשים כאלה?

באמת דף נהדר. גם אני כזה טיפוס שרק אחרי שאמרתי את ה"לא" מתחילה לחשוב - ובד"כ להסכים - עם ה"למה לא". אנחנו סתם מכונות, מתוכנתים לחשוב ככה בגלל... אלוהים יודע בגלל מה. בהתחלה לא רציתי לכתוב פה אלא רק לקרוא. לרוב אני קוראת פסיבית. אבל אז אמרתי לעצמי - למה לא?

במקום לחשוב על איך לרדת מהעץ תחשבי על למה לטפס על העץ? (ולא, "למה בעצם לא" לא מתקבל פה...).

הטיפוס על העץ הוא לא האמירה "לא", הטיפוס על העץ זה האגו שלנו שאומר שלמרות שדעתנו השתנתה הדימוי שלנו יותר חשוב. השאלה היא למה הדימוי שלנו נפגע משינוי דעה?

• כי לא היינו חכמים קודם - אבל אנחנו חכמים עכשיו!
• כי שלפנו תשובה בלי לחשוב - אבל לפחות חשבנו אחרכך
• כי צריך להיות קונסיסטנטיים - וללכת עם הראש בקיר?
• כי ילמדו שקל להתווכח איתנו - שילמדו שאפשר, עם טיעונים מתאימים!

אני לא טוען שאגו ודימוי עצמי לא חשובים, אבל תנסי פעם לרדת מעץ בהחלטיות, לא בהתגנבות מבויישת, ותראי כמה זה טוב לאגו. כמה זה נעים להיות מחדש על הדרך שבה אתה שלם עם החלטתך.

היי, לא חייבים סלון 2+3! מכל התהיות, מזאת הכי קל להפטר.

שגית, טיפ מספר בשם Kids Are Worth It של ברברה קולורוסו (אני חושבת שזה משם...): לפעמים אני אומרת, "תני לי לחשוב על זה/לדבר עם אבא שלך." אם היא מתלוננת שהיא רוצה תשובה עכשיו, אני אומרת שאם היא תחכה בסבלנות עד שאני אחשוב/אדבר, אולי היא תהיה לא ואולי כן, אבל אם היא רוצה דווקא תשובה מיידית, אז כנראה שהתשובה היא לא. אולי זה קצת נוקשה, אבל זו האמת.

עכשיו, כשהבנתי על מה מדבר הדף הזה, אני יכולה להגיד שגדלתי בבית שעבור כל בקשה שלי, אמרו "לא". לפעמים, גם אם הם רצו להתחרט, הבהלה מהירידה מהעץ, השאירה אותם ב"לא".
אני מנסה לתקן את העניין, ולחשוב לפני שאני אומרת כן או לא. בכל מקרה, הירידה מהעץ קשה לי, גם ל"לא" וגם ל"כן".

שאלה לא פחות חשובה.
למה לקחת משכנתא?
למה חייבים סלון שתיים פלוס שלוש בבית?
למה חייבים לשלוח ילדים לבה"ס?
למה תמיד יש לי שאלות ותהיות על כל דבר? (בעצם, למה לא?)

גם אני שואלת את עצמי... עובדים על זה, כל החיים, לא?

אז ענת, בעצם... למה לא?

הלוואי והייתי שואלת את השאלה הזאת.... יותר!

כשאני שואלת אנשים אחרים תמיד יש להם סיבות עקרוניות וחשובות.

האדם הוא יצור המתנהג בצורה לא רציונאלית אבל ממציא הצדקות רציונאליות להתנהגותו.
השלב הבא הוא שכל אדם רואה את האי-רציונאליות במעשיו הוא, ואת הרציונאליות בהצגת הדברים של אחרים, ומרגיש שהוא לא רציונאלי, והשאר כן. זה מוליך לרגש אשמה תמידי.
רגש האשמה הקולקטיבי הזה, של "אני משחק אותה רציונאלי, כדי לשרוד בין אנשים רציונאליים", הוא נשף המסיכות הגדול ביותר בחברה שלנו.
המסכות יתחילו לרדת כאשר נתחיל להגיד, וגם ניתן לגיטימציה לאומרים את המלים: "כי ככה בא לי".

כשהייתי ילדה תוכנתתי להיות לא ספונטאנית ולהגיד ישר "לא".
בגיל ההתבגרות החלטתי לשנות את עצמי.
התחלתי לחשוב תמיד: "בעצם, למה לא?"
וכך ה"לא" הפסיק להיות ברירת המחדל, ונשאר רק אם היתה סיבה מספיק טובה.

אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת לעיתים ותמיד נשארת נטולת תשובה.
כשאני שואלת אנשים אחרים תמיד יש להם סיבות עקרוניות וחשובות.
אולי משהו לא בסדר איתי.
סביר להניח.
הרי בעצם למה לא?