על ידי אליה* » 26 יוני 2004, 22:01
היום חזרתי מביקור אצל ההורים, והספקתי עכשיו לקרא את התשובות שלכן.
מוזר, דווקא עכשיו החתולה של ההורים שלי (כשהייתי בגיל 20 הרחוק היא נחשבה "שלי"), נעשתה נורא חולה- כנראה עניין של גיל (היא בת 14). עברה השבוע ניתוח שהיא מתאוששת ממנו ממש רע, וכבר כמעט כלום לא נשאר מהאריה המדהים והלבן שהיא היתה בפעם האחרונה שביקרתי שם. כחושה, זקנה, כואבת וצולעת.
את רוב השבת ביליתי על הרצפה לידה, בליטופים ובהיזכרות (משותפת?) בכל השנים שעברנו, בהתחלה ביחד, ואח"כ, עם כל המעברים והתהפוכות בחיי, בביקורים שלי, שהלכו והתקצרו, עם התדירות שגם כן פחתה עם השנים, והמרחק הפיזי הגדול בין מה שהיה הבית שלי, לבין מה שהוא הבית, היום.
אני סתם מספרת, לא יודעת מה התכלית. איפשהו אני מרגישה שזה היה מפגש פרידה, והכאב גדול; משום מה לא עברה במוחי אפילו פעם אחת המחשבה שייתכן מצב שאני אגיע לחיפה, והיא לא תשב שם בתנוחה עצלה, ותגרגר באדישות מול צהלות האהבה שלי, או שאני לא אשמע את המיאו הכל כך מוכר שלה יותר, או אציק לה עד שהיא תימלט ממני בשביל לחזור אחרי שניה, כי חתול יודע כשהוא אוהב אותך, לא פחות ממה שכלב יודע לאהוב, רק אחרת.
הנה, הריונית בת שלושים ושתיים, חמש דקות מלהיות אמא בעצמי, נפרדת עכשיו עם דמעות בעיניים, כמו הילדה- נערה שהייתי אז, כשהיא נכנסה לחיי. אולי זה היופי- שהקיום שלהם בחיים שלנו עוזר לנו לשמר את מה שהיינו, ולהנציח אותו בשבילנו, כי בניגוד ליחסים עם אנשים, עם החיות שלנו אנחנו לא משתנים. אנחנו נשארים אנחנו.
אני מקווה בשבילה ששאר חייה יימשכו בלי כאב, ואני מוכנה לנסות ולהתחיל לשחרר עכשיו, כדי לאפשר לה, אם הגיע הזמן שלה, ללכת.
היום חזרתי מביקור אצל ההורים, והספקתי עכשיו לקרא את התשובות שלכן.
מוזר, דווקא עכשיו החתולה של ההורים שלי (כשהייתי בגיל 20 הרחוק היא נחשבה "שלי"), נעשתה נורא חולה- כנראה עניין של גיל (היא בת 14). עברה השבוע ניתוח שהיא מתאוששת ממנו ממש רע, וכבר כמעט כלום לא נשאר מהאריה המדהים והלבן שהיא היתה בפעם האחרונה שביקרתי שם. כחושה, זקנה, כואבת וצולעת.
את רוב השבת ביליתי על הרצפה לידה, בליטופים ובהיזכרות (משותפת?) בכל השנים שעברנו, בהתחלה ביחד, ואח"כ, עם כל המעברים והתהפוכות בחיי, בביקורים שלי, שהלכו והתקצרו, עם התדירות שגם כן פחתה עם השנים, והמרחק הפיזי הגדול בין מה שהיה הבית שלי, לבין מה שהוא הבית, היום.
אני סתם מספרת, לא יודעת מה התכלית. איפשהו אני מרגישה שזה היה מפגש פרידה, והכאב גדול; משום מה לא עברה במוחי אפילו פעם אחת המחשבה שייתכן מצב שאני אגיע לחיפה, והיא לא תשב שם בתנוחה עצלה, ותגרגר באדישות מול צהלות האהבה שלי, או שאני לא אשמע את המיאו הכל כך מוכר שלה יותר, או אציק לה עד שהיא תימלט ממני בשביל לחזור אחרי שניה, כי חתול יודע כשהוא אוהב אותך, לא פחות ממה שכלב יודע לאהוב, רק אחרת.
הנה, הריונית בת שלושים ושתיים, חמש דקות מלהיות אמא בעצמי, נפרדת עכשיו עם דמעות בעיניים, כמו הילדה- נערה שהייתי אז, כשהיא נכנסה לחיי. אולי זה היופי- שהקיום שלהם בחיים שלנו עוזר לנו לשמר את מה שהיינו, ולהנציח אותו בשבילנו, כי בניגוד ליחסים עם אנשים, עם החיות שלנו אנחנו לא משתנים. אנחנו נשארים אנחנו.
אני מקווה בשבילה ששאר חייה יימשכו בלי כאב, ואני מוכנה לנסות ולהתחיל לשחרר עכשיו, כדי לאפשר לה, אם הגיע הזמן שלה, ללכת.