_אם יהיה לך אומץ להיות חלשה, הוא ילמד לקבל שזה בסדר שאת חלשה, והוא ילמד להיות חזק.
הלואי. כנראה שיש גברים שאצלם המנגנון יותר מסובך._
לא, אולי לא הסברתי את זה מספיק:
זה תהליך א-ר-ו-ך ארוך ארוך
שלה עם עצמה קודם.
הוא חזר מהמוסך גאה ועייף?
אחרי שהמוסכניק באמת החליף חצי אוטו תמורת עשרת אלפים שקל?
הוא
באמת באמת מרגיש גאה?
או שזה תלוי בתגובה שלך?
אני אסביר:
כשאנחנו מתנהלים בעולם בתור "ילד" אנחנו גם מסירים מעלינו אחריות, וגם
מצפים (כן, כן, מצפים!) ש"אמא ואבא" (האמיתיים או כל מי שממלא את מקומם בתת מודע שלנו) יעבירו עלינו ביקורת. ינזפו. יחנכו. יטיפו. יכעסו.
אנחנו
מצפים לפשל - וחלק מזה הוא שאנחנו גם מצפים שמישהו
חיצוני ("אמא" לצורך העניין) יצרח עלינו.
בכל מקרה - לא אנחנו נצרח על עצמנו.
אנחנו אמנם מלאים באשמה, אבל היא קבורה מתחת לטונה של הכחשה, הדחקה וטכניקות התגוננות ואטימות מגוונות מפני
הביקורת החיצונית.
אם את מספקת ביקורת חיצונית - זה ממשיך ומקבע את התכונה שלו.
אם בכל מיני מקומות את תפסיקי לספק את הביקורת החיצונית, פשוט תפסיקי (כמו בדוגמא עם הטיול: הוא ימצא אותך יושבת, מחכה ומתייפחת "אוי אין לי כוח ללכת, הילד עשה קקי ואין לי בגדים להחלפה, אנחנו צמאים" ובלי תלונה עליו, פשוט הטון והגוון הנכון של חוסר אונים בגלל שהקוסמוס היה לא הוגן), הוא ייאלץ להתחיל לשמוע את הביקורת הפנימית אצלו.
בהתחלה הוא יטבע בזה. לפי מה שאת מתארת, הוא בהכחשה ענקית. מה זה, יש לו אמא פולנייה? נוזפת וביקורתית, חדה ומשפילה?
לכן לצד זה שאת מפסיקה לספק ביקורת חיצונית (ממילא מה שנעשה - נעשה, ושום ביקורת שלך לא תמנע את המקרה הבא),
את חייבת להתחיל לספק שבח ועידוד, עדינים.
האם יש לך כוח ומשאבים למצוא לעצמך מורה?
אני מסכימה לגמרי עם התפיסה שזה השיעור שלך. את מזמינה לעצמך התפתחות רוחנית ושינוי של עצמך. זה תמיד במקום הכי מטריף והכי כואב, ופשוט אין ברירה, צריך לעשות
משהו . אם לא תעשי משהו, את תתפוצצי, המשפחה תתפוצץ, וזה לא ממש יביא למקומות טובים.
אני מכירה כמה מורים טובים.
קשה מאוד עד בלתי אפשרי לעשות את המסע הארוך הארוך הארוך והקשה הזה ללא ליווי אישי של מורה/מדריך/מלווה שרואה אותך מבחוץ ועוזר לכוון אותך כל פעם לפוקוס שמתאים לך באותו רגע.
למשל, נתת את דוגמת המוסך, או התינוק. יכול להיות שהאוטו או התינוק יקרים מכדי להשאיר אותם בידיו כרגע.
תשאירי בידיו דברים כמו הקניות השבועיות או הצלחות. משהו שכאשר הוא יהרוס אותו כליל תוכלי עדיין להגיד "כפרה".
אבל לפני שאת מורידה אחריות - זה שלב מתקדם. רק הזכרתי אותו כדי לתת דוגמא לדרך.
עדיין לא בשלה השעה לזה.
יותר חשוב לי להגיד לך כך:
פעם אחת התבוננתי בזוגיות של זוג חברים יקר (במקרה מכאן, והיא בטח קוראת כרגע).
ושאלתי את עצמי: למה
לי אין כזאת זוגיות יפה? משתפת פעולה, אוהבת, חברים הכי טובים, קשובים ועוזרים.
ואז נפל לי האסימון: כי
אני אחרת. כי אני
אחרת.
לא רק שאני טיפוס אחר, שבגלל זה נצמד לטיפוס "אחר", אלא יותר עמוק ומיידי מזה: היא עושה דברים אחרת, ולכן הוא מגיב אליה אחרת.
והבנתי, שאם אני רוצה בן-זוג שמגיב אלי "אחרת" - אני בעצמי צריכה קודם כל
להיות אחרת.
אוף, יצא לי נורא מופשט, אבל אני מקווה שבכל זאת מובן.
אני אעשה fast forward מהיר ואגיד, שהיום הייתי מתארת את הזוגיות שלי כמו שתיארתי את שלה.
וכל פעם שאני עולה על מוקש, חשיבה לא מאוד עמוקה ולא מאוד ארוכה מגלה מהר מאוד איפה אני מפשלת ומה אני צריכה לשנות בעצמי.
טוב, את הדוגמאות מחקתי, איתך הסליחה.
שכבתי בלילה וחשבתי עלייך.
חשבתי על מה שאמרתי לך.
חשבתי על זה, שאין לנו דגם של נשיות אמיתית, טובה.
יש לנו דגם של סמרטוט, סחבה, שפחה, משועבדת, אסקופה נדרסת, משרתת של בעליה. כזאת אנחנו לא רוצים להיות.
יש לנו דגם של המתחנחנת, המלאכותית, הצבועה, המעמידה פנים, המשתמשת במיניות שלה כדי לעשות מניפולציות על גברים. כזאת אנחנו לא רוצות להיות.
ואנחנו גדלות על דגם של גבורה גברית. להיות חזקה, מלאת תושיה, לעמוד בגבורה, להקריב (החינוך להקרבה חזק במיוחד בנשים, והוא משתלב עם אידיאל הגבורה הגברית של הקרבה למען המולדת), להשיג, להצליח, להתקדם, ללכת נגד הרוח, להחזיק מעמד, לעשות הכל ולהיות סופרוומן.
ככל שאנחנו מנסות להיות סופרוומן - לא נקבל "גבר" לידינו.
אם אנחנו רוצות אותו "גבר" (משהו ערטילאי שקשה לי להסביר, אולי צפריר יכול?) - אנחנו צריכות ללמוד את האיכות ה"נשית".
זאת שלא צריכה כל הזמן ללכת, להתקדם, לכבוש, להשיג, להחזיק, להתעסק, לדבר, לפתור עניינים, אלא זאת שיכולה פשוט להתרחב ולהיות. להכיל את עצמה, את רגשותיה, את העולם, את הנשימה, את הצורך, את האהבה.
מצד שני אני לא באמת ניסיתי
הרי זה בדיוק העניין.
כל מי שניסתה, ראתה שזה פשוט עובד.
אני לא מתעסקת פה בפילוסופיות ריקות. זה לא דיון תיאורטי.
זו לא שאלה "האם אפשר לשנות זוגיות על ידי שינויים רק באחד מבני הזוג".
זו הצעת עבודה למי שרוצה לשנות. בכל מקרה אנחנו לא יכולים אף פעם לשנות אדם אחר.
בכל מקרה היא רוצה שינוי.
השינוי השגרתי שרוב האנשים חושבים עליו הוא לעזוב את בן הזוג. בזה יש חוסר הבנה, שהבעיה איננה בן הזוג. הבעיה היא הדפוס הזוגי ש
אני (או את או היא, לצורך העניין)
מייצרת . לכן לא עוזר להחליף את בן הזוג. צריך להחליף את הדפוסים שלנו.
לבסוף מוצאים אהבה למשל.
_אם יהיה לך אומץ להיות חלשה, הוא ילמד לקבל שזה בסדר שאת חלשה, והוא ילמד להיות חזק.
הלואי. כנראה שיש גברים שאצלם המנגנון יותר מסובך._
לא, אולי לא הסברתי את זה מספיק:
זה תהליך א-ר-ו-ך ארוך ארוך [b]שלה[/b] עם עצמה קודם.
הוא חזר מהמוסך גאה ועייף?
אחרי שהמוסכניק באמת החליף חצי אוטו תמורת עשרת אלפים שקל?
הוא [b]באמת[/b] באמת מרגיש גאה?
או שזה תלוי בתגובה שלך?
אני אסביר:
כשאנחנו מתנהלים בעולם בתור "ילד" אנחנו גם מסירים מעלינו אחריות, וגם [b]מצפים[/b] (כן, כן, מצפים!) ש"אמא ואבא" (האמיתיים או כל מי שממלא את מקומם בתת מודע שלנו) יעבירו עלינו ביקורת. ינזפו. יחנכו. יטיפו. יכעסו.
אנחנו [b]מצפים לפשל[/b] - וחלק מזה הוא שאנחנו גם מצפים שמישהו [b]חיצוני[/b] ("אמא" לצורך העניין) יצרח עלינו.
בכל מקרה - לא אנחנו נצרח על עצמנו.
אנחנו אמנם מלאים באשמה, אבל היא קבורה מתחת לטונה של הכחשה, הדחקה וטכניקות התגוננות ואטימות מגוונות מפני [b]הביקורת החיצונית[/b].
אם את מספקת ביקורת חיצונית - זה ממשיך ומקבע את התכונה שלו.
אם בכל מיני מקומות את תפסיקי לספק את הביקורת החיצונית, פשוט תפסיקי (כמו בדוגמא עם הטיול: הוא ימצא אותך יושבת, מחכה ומתייפחת "אוי אין לי כוח ללכת, הילד עשה קקי ואין לי בגדים להחלפה, אנחנו צמאים" ובלי תלונה עליו, פשוט הטון והגוון הנכון של חוסר אונים בגלל שהקוסמוס היה לא הוגן), הוא ייאלץ להתחיל לשמוע את הביקורת הפנימית אצלו.
בהתחלה הוא יטבע בזה. לפי מה שאת מתארת, הוא בהכחשה ענקית. מה זה, יש לו אמא פולנייה? נוזפת וביקורתית, חדה ומשפילה?
לכן לצד זה שאת מפסיקה לספק ביקורת חיצונית (ממילא מה שנעשה - נעשה, ושום ביקורת שלך לא תמנע את המקרה הבא),
את חייבת להתחיל לספק שבח ועידוד, עדינים.
האם יש לך כוח ומשאבים למצוא לעצמך מורה?
אני מסכימה לגמרי עם התפיסה שזה השיעור שלך. את מזמינה לעצמך התפתחות רוחנית ושינוי של עצמך. זה תמיד במקום הכי מטריף והכי כואב, ופשוט אין ברירה, צריך לעשות [b]משהו[/b] . אם לא תעשי משהו, את תתפוצצי, המשפחה תתפוצץ, וזה לא ממש יביא למקומות טובים.
אני מכירה כמה מורים טובים.
קשה מאוד עד בלתי אפשרי לעשות את המסע הארוך הארוך הארוך והקשה הזה ללא ליווי אישי של מורה/מדריך/מלווה שרואה אותך מבחוץ ועוזר לכוון אותך כל פעם לפוקוס שמתאים לך באותו רגע.
למשל, נתת את דוגמת המוסך, או התינוק. יכול להיות שהאוטו או התינוק יקרים מכדי להשאיר אותם בידיו כרגע.
תשאירי בידיו דברים כמו הקניות השבועיות או הצלחות. משהו שכאשר הוא יהרוס אותו כליל תוכלי עדיין להגיד "כפרה".
אבל לפני שאת מורידה אחריות - זה שלב מתקדם. רק הזכרתי אותו כדי לתת דוגמא לדרך.
עדיין לא בשלה השעה לזה.
יותר חשוב לי להגיד לך כך:
פעם אחת התבוננתי בזוגיות של זוג חברים יקר (במקרה מכאן, והיא בטח קוראת כרגע).
ושאלתי את עצמי: למה [b]לי[/b] אין כזאת זוגיות יפה? משתפת פעולה, אוהבת, חברים הכי טובים, קשובים ועוזרים.
ואז נפל לי האסימון: כי [b]אני[/b] אחרת. כי אני [b]אחרת[/b].
לא רק שאני טיפוס אחר, שבגלל זה נצמד לטיפוס "אחר", אלא יותר עמוק ומיידי מזה: היא עושה דברים אחרת, ולכן הוא מגיב אליה אחרת.
והבנתי, שאם אני רוצה בן-זוג שמגיב אלי "אחרת" - אני בעצמי צריכה קודם כל [b]להיות אחרת[/b].
אוף, יצא לי נורא מופשט, אבל אני מקווה שבכל זאת מובן.
אני אעשה fast forward מהיר ואגיד, שהיום הייתי מתארת את הזוגיות שלי כמו שתיארתי את שלה.
וכל פעם שאני עולה על מוקש, חשיבה לא מאוד עמוקה ולא מאוד ארוכה מגלה מהר מאוד איפה אני מפשלת ומה אני צריכה לשנות בעצמי.
טוב, את הדוגמאות מחקתי, איתך הסליחה.
שכבתי בלילה וחשבתי עלייך.
חשבתי על מה שאמרתי לך.
חשבתי על זה, שאין לנו דגם של נשיות אמיתית, טובה.
יש לנו דגם של סמרטוט, סחבה, שפחה, משועבדת, אסקופה נדרסת, משרתת של בעליה. כזאת אנחנו לא רוצים להיות.
יש לנו דגם של המתחנחנת, המלאכותית, הצבועה, המעמידה פנים, המשתמשת במיניות שלה כדי לעשות מניפולציות על גברים. כזאת אנחנו לא רוצות להיות.
ואנחנו גדלות על דגם של גבורה גברית. להיות חזקה, מלאת תושיה, לעמוד בגבורה, להקריב (החינוך להקרבה חזק במיוחד בנשים, והוא משתלב עם אידיאל הגבורה הגברית של הקרבה למען המולדת), להשיג, להצליח, להתקדם, ללכת נגד הרוח, להחזיק מעמד, לעשות הכל ולהיות סופרוומן.
ככל שאנחנו מנסות להיות סופרוומן - לא נקבל "גבר" לידינו.
אם אנחנו רוצות אותו "גבר" (משהו ערטילאי שקשה לי להסביר, אולי צפריר יכול?) - אנחנו צריכות ללמוד את האיכות ה"נשית".
זאת שלא צריכה כל הזמן ללכת, להתקדם, לכבוש, להשיג, להחזיק, להתעסק, לדבר, לפתור עניינים, אלא זאת שיכולה פשוט להתרחב ולהיות. להכיל את עצמה, את רגשותיה, את העולם, את הנשימה, את הצורך, את האהבה.
[u]מצד שני אני לא באמת ניסיתי[/u]
הרי זה בדיוק העניין.
כל מי שניסתה, ראתה שזה פשוט עובד.
אני לא מתעסקת פה בפילוסופיות ריקות. זה לא דיון תיאורטי.
זו לא שאלה "האם אפשר לשנות זוגיות על ידי שינויים רק באחד מבני הזוג".
זו הצעת עבודה למי שרוצה לשנות. בכל מקרה אנחנו לא יכולים אף פעם לשנות אדם אחר.
בכל מקרה היא רוצה שינוי.
השינוי השגרתי שרוב האנשים חושבים עליו הוא לעזוב את בן הזוג. בזה יש חוסר הבנה, שהבעיה איננה בן הזוג. הבעיה היא הדפוס הזוגי ש [b]אני[/b] (או את או היא, לצורך העניין) [b]מייצרת[/b] . לכן לא עוזר להחליף את בן הזוג. צריך להחליף את הדפוסים שלנו.
[po]לבסוף מוצאים אהבה[/po] למשל.