על ידי ממ* » 12 ספטמבר 2012, 10:47
למשל, ההורה השני יכול לבוא מייד לעזרת הילדים ולהתערב באופן מרגיע ומפריד. יש המון דברים שאפשר לעשות.
בשמת, בהתמודדות עם אלימים, יש הרבה פחות מה לעשות ממה שאת חושבת. זה אומר, למשל, שהאמא צריכה להיות נוכחת תמיד כשהאב שם (אסור לה לצאת מהבית כשהוא מטפל בילדים, או לתת לו לצאת איתם לבד). זה אומר שהיא צריכה להספיק לפני שהפליק נוחת. הסיכוי שזה יקרה הוא אפסי. ואת הפחד הקבוע ותחושת היעדר המוגנות אי אפשר לקחת מהילדים.
וגם, הכרת אנשים אלימים? אפילו כאלה שלא מרביצים אבל נוטים לחטוף קריזה? או סתם כאלה שנוטים לצרוח? אי אפשר להרגיע אותםך ברגע האמת. זה כל כך נדיר. זאת סתם פנטזיה. אפילו כשהבת שלי המתוקה הזאת אומרת לי "אמא, הטון" כשהטון הוא נזפני מדי לטעמה כשצריך להתארגן בבוקר, קשה לי מאוד לספור עד 10 ולחזור לטון רגיל. ובחיי שאני בעלת שליטה עצמית סבירה. אפילו חברה שלי שמתעצבנת נורא בדיונים אי אפשר להרגיע אותה, והיא לא מצליחה להרגיע את בעלה האוהב והאהוב כשהוא צורח לפעמים על הילדים.
אז להפסיק סיטואציות של פליקים? לפזר אימה קבועה? סיכוי אפסי.
_פה שאלה עקרונית היא, האם ההורה האלים מודע לבעייה שלו ומוכן ומתאמץ לטפל בה - או מטייח, מכחיש, לא מטפל, ואף מתפרץ באלימות מילולית ו/או רגשית וכדומה.
רק במקרה השני יש בעייה הרבה יותר חמורה, שכוללת גם את הזוגיות._
פה מדובר בבירור במקרה השני: טיוח, אלימות מילולית וכל השאר.
_לפני הרבה שנים הייתי ילדה שהרביצו לה. מדי פעם, כש״התפלק״.
הייתי - אבל בעצם את נשארת לתמיד ״ילדה שהרביצו לה״
רוצה להגיד כאן תודה לממ
וללא יודעת? על המלים הבאות
שגם היום יש להן כוח להעביר בי צמרמורת טובה ולהזכיר לי שצריך להתייחס אלי יפה, שלהרביץ היה ונשאר אסור והזוי - ולא משהו רגיל או שאולי קצת הגיע לי_
לזה בדיוק התכוונתי. לונה ושאר הכותבות, ילד שמפליקים לו והאם מאפשרת חי בתחושה שזה רגיל, שזאת הנורמה, שזה מגיע לו. אומר את האמת, לונה, לדעתי יש אצלך רמת טיוח לא נמוכה בהרבה משלו. המצב הנוכחי מאוד מזיק לילדים. ובכל פעם שמישהו נותן לזה לגיטימציה, רווח לך.
[u]למשל, ההורה השני יכול לבוא מייד לעזרת הילדים ולהתערב באופן מרגיע ומפריד. יש המון דברים שאפשר לעשות.[/u]
בשמת, בהתמודדות עם אלימים, יש הרבה פחות מה לעשות ממה שאת חושבת. זה אומר, למשל, שהאמא צריכה להיות נוכחת תמיד כשהאב שם (אסור לה לצאת מהבית כשהוא מטפל בילדים, או לתת לו לצאת איתם לבד). זה אומר שהיא צריכה להספיק לפני שהפליק נוחת. הסיכוי שזה יקרה הוא אפסי. ואת הפחד הקבוע ותחושת היעדר המוגנות אי אפשר לקחת מהילדים.
וגם, הכרת אנשים אלימים? אפילו כאלה שלא מרביצים אבל נוטים לחטוף קריזה? או סתם כאלה שנוטים לצרוח? אי אפשר להרגיע אותםך ברגע האמת. זה כל כך נדיר. זאת סתם פנטזיה. אפילו כשהבת שלי המתוקה הזאת אומרת לי "אמא, הטון" כשהטון הוא נזפני מדי לטעמה כשצריך להתארגן בבוקר, קשה לי מאוד לספור עד 10 ולחזור לטון רגיל. ובחיי שאני בעלת שליטה עצמית סבירה. אפילו חברה שלי שמתעצבנת נורא בדיונים אי אפשר להרגיע אותה, והיא לא מצליחה להרגיע את בעלה האוהב והאהוב כשהוא צורח לפעמים על הילדים.
אז להפסיק סיטואציות של פליקים? לפזר אימה קבועה? סיכוי אפסי.
_פה שאלה עקרונית היא, האם ההורה האלים מודע לבעייה שלו ומוכן ומתאמץ לטפל בה - או מטייח, מכחיש, לא מטפל, ואף מתפרץ באלימות מילולית ו/או רגשית וכדומה.
רק במקרה השני יש בעייה הרבה יותר חמורה, שכוללת גם את הזוגיות._
פה מדובר בבירור במקרה השני: טיוח, אלימות מילולית וכל השאר.
_לפני הרבה שנים הייתי ילדה שהרביצו לה. מדי פעם, כש״התפלק״.
הייתי - אבל בעצם את נשארת לתמיד ״ילדה שהרביצו לה״
רוצה להגיד כאן תודה לממ [po]וללא יודעת[/po]? על המלים הבאות
שגם היום יש להן כוח להעביר בי צמרמורת טובה ולהזכיר לי שצריך להתייחס אלי יפה, שלהרביץ היה ונשאר אסור והזוי - ולא משהו רגיל או שאולי קצת הגיע לי_
לזה בדיוק התכוונתי. לונה ושאר הכותבות, ילד שמפליקים לו והאם מאפשרת חי בתחושה שזה רגיל, שזאת הנורמה, שזה מגיע לו. אומר את האמת, לונה, לדעתי יש אצלך רמת טיוח לא נמוכה בהרבה משלו. המצב הנוכחי מאוד מזיק לילדים. ובכל פעם שמישהו נותן לזה לגיטימציה, רווח לך.