על ידי אמא_לתאומים* » 10 אוגוסט 2016, 21:00
טוב, אז קשה לי. בכוונה לא כותבת מאתגר, כי מאתגר זה נחמד ומה שקורה לי ממש לא נחמד.
אני עם תאומים בני שנה וחודש, מקסימים, באמת באמת. לא תובעניים מדי, לא היפר אקטיבים, מה כן? חיכנים? מפגיני חיבה, סקרנים, יודעים להעסיק את עצמם לבד, זהירים, אהובים מאוד,. ויחד עם זה ילדים. מתלוננים כשמשעמם, כשמציק, כשרוצים עוד ממשהו וכשלא. וביחד ולחוד.
אני חד הורית ויש לי המון סידורים מסביב, כבר כמה חודשים שהתחלתי לקדם את הסידורים ואני פשוט לא האמא שהייתי רוצה להיות.
אני מותשת מנטלית.
כל שיחה עם ביורוקרט כלשהי מגיעה למצבים שיש לי מתח בגוף לא נורמלי שנמשך שעות וימים והילדים עליי בתוך המתח הזה שבו אני לא יכולה לסבול כלום, בקושי מגע.
גם פיזית אני עייפה, האופציה לרדת מהבית בחופשיות תלויה באנשים אחרים והארגון של תיק כל פעם ואת שניהם ואותי, והעגלה הכבדה, כל יציאה מהבית מיד ממקמת לי כאב בפרקי היד, וזה כי העגלה מכאיבה לי והדחיפות בעליות של העיר שלי מפרקות לי את הידיים. וזה עוד לפני החמסין, שני תינוקות והאין מה לעשות בחוץ מלבד פארק שכבר לגמרי לא מעניין אותם. מעניינים אותם אנשים, מעניין אותם קצת ג'ימבורי, תנועה, למשל במנשא עליי אבל במשקלים שלהם זה לא פשוט (מנסה לאחרונה לפחות אחד כשהשני בעגלה).
מעניין אותם לחקור סביבה של ארונות ודלתות, והבית שלנו קטנטן.
ואני יוצרת קשרים כל הזמן ומנסה לקבוע עם אנשים להיפגש וזה נופל על שטויות והאמת שגם אין לי כח כל כך לאנשים ולכל הסמול טוק הזה כשכל מה שבא לי זה לישון יומיים.
כל יום מתחיל כשהוא ארוך ומייגע.
ואני צריכה לחפש דירה, ולעבור, ומלא פרוצדורות.
אין לי כמעט עזרה ובתשלום אני מתקשה מאוד להשאיר אותם לבד, מאוד. כבר שנה ומשהו ולא מצליחה לשחרר לאף אחת מלבד לבני משפחה שמן הסתם עסוקים רוב הזמן.
כבר רשמתי אותם לגן, כרגע בהמתנה כי לא הגשתי טפסים בזמן... גם חלק מהסרבול של חיינו.
ואני לא ישנה בלילות כבר חודשיים מאז ההרשמה לגן.
כי לדעתי בגן יש המולה ושמחת חיים וחברים ועניין ומצד שני אין את אמא ונקרע לי הלב שבבית אין את ההמולה וכשאני מנסה לארגן אותה זה עולה לי במאמצים לא הגיוניים, ומנגד בגן את אמא. ומצד שלישי אמא כבר יורדת מהפסים, כמה כדאי להיות עם אמא כזו. אולי לכמה שעות כדי להיטען לארגן להביא אותם לבית נורמלי.
ואז אני חושבת על זה שאיזו גננת תצרח לי על הילד או תצרח אפילו מבהלה ואחד הבנים ייבהל ולא ירגיעו אותו עד שיירגע לבד.
או שכמו היום האצבע נתקעה לו מתחת לדלת עד כדי שטף דף שנייה אבל כאב רציני, וגם בגן יש תאונות, ילדים שדורכים עליך החלקה מהגימבורי, נפילה על הראש ולא בטוח שלפחות החיבוק החם יגיע. כי לפחות את הדברים האלה אני עוד עושה.
בכל זאת בחלק מהיום אנחנו יושבים ומשחקים, ארוחות וחיתולים ושירים יש כל הזמן. ופעם ביומיים אנחנו גם יוצאים מהבית למרות הקושי הרב.
אני מנסה להזמין לפחות בני משפחה ויוצא שפעם פעמיים בשבוע מישהו מגיע לשחק איתם בבית או לצאת קצת החוצה (עניין חדש שאני מטרטרת לכולם כי לי כבר אין כח).
ואני רוצה מאוד מאוד להחזיר את המושכות לידיי.
וכל העצות של להתאוורר וזה לא עוזרות. היה שבוע שהתאווררתי כמעט כל יום, יצא ככה שהיו לי המון סידורים דחופים ולראשונה מאז הלידה כל יום כמעט מישהו מהמשפחה היה פה כמה שעות ולא הרגשתי שינוי, להיפך, הרגשתי שאני נחנקת וצריכה עוד.
כרגע אני לא מתאמצת, לא ממהרת אליהם כבעבר, אפילו רוטנת די הרבה.
איך מחזירים לעצמי את הסטייט אוף מיינד שהכללל מותר אבל - עד הילדים.
טוב, אז קשה לי. בכוונה לא כותבת מאתגר, כי מאתגר זה נחמד ומה שקורה לי ממש לא נחמד.
אני עם תאומים בני שנה וחודש, מקסימים, באמת באמת. לא תובעניים מדי, לא היפר אקטיבים, מה כן? חיכנים? מפגיני חיבה, סקרנים, יודעים להעסיק את עצמם לבד, זהירים, אהובים מאוד,. ויחד עם זה ילדים. מתלוננים כשמשעמם, כשמציק, כשרוצים עוד ממשהו וכשלא. וביחד ולחוד.
אני חד הורית ויש לי המון סידורים מסביב, כבר כמה חודשים שהתחלתי לקדם את הסידורים ואני פשוט לא האמא שהייתי רוצה להיות.
אני מותשת מנטלית.
כל שיחה עם ביורוקרט כלשהי מגיעה למצבים שיש לי מתח בגוף לא נורמלי שנמשך שעות וימים והילדים עליי בתוך המתח הזה שבו אני לא יכולה לסבול כלום, בקושי מגע.
גם פיזית אני עייפה, האופציה לרדת מהבית בחופשיות תלויה באנשים אחרים והארגון של תיק כל פעם ואת שניהם ואותי, והעגלה הכבדה, כל יציאה מהבית מיד ממקמת לי כאב בפרקי היד, וזה כי העגלה מכאיבה לי והדחיפות בעליות של העיר שלי מפרקות לי את הידיים. וזה עוד לפני החמסין, שני תינוקות והאין מה לעשות בחוץ מלבד פארק שכבר לגמרי לא מעניין אותם. מעניינים אותם אנשים, מעניין אותם קצת ג'ימבורי, תנועה, למשל במנשא עליי אבל במשקלים שלהם זה לא פשוט (מנסה לאחרונה לפחות אחד כשהשני בעגלה).
מעניין אותם לחקור סביבה של ארונות ודלתות, והבית שלנו קטנטן.
ואני יוצרת קשרים כל הזמן ומנסה לקבוע עם אנשים להיפגש וזה נופל על שטויות והאמת שגם אין לי כח כל כך לאנשים ולכל הסמול טוק הזה כשכל מה שבא לי זה לישון יומיים.
כל יום מתחיל כשהוא ארוך ומייגע.
ואני צריכה לחפש דירה, ולעבור, ומלא פרוצדורות.
אין לי כמעט עזרה ובתשלום אני מתקשה מאוד להשאיר אותם לבד, מאוד. כבר שנה ומשהו ולא מצליחה לשחרר לאף אחת מלבד לבני משפחה שמן הסתם עסוקים רוב הזמן.
כבר רשמתי אותם לגן, כרגע בהמתנה כי לא הגשתי טפסים בזמן... גם חלק מהסרבול של חיינו.
ואני לא ישנה בלילות כבר חודשיים מאז ההרשמה לגן.
כי לדעתי בגן יש המולה ושמחת חיים וחברים ועניין ומצד שני אין את אמא ונקרע לי הלב שבבית אין את ההמולה וכשאני מנסה לארגן אותה זה עולה לי במאמצים לא הגיוניים, ומנגד בגן את אמא. ומצד שלישי אמא כבר יורדת מהפסים, כמה כדאי להיות עם אמא כזו. אולי לכמה שעות כדי להיטען לארגן להביא אותם לבית נורמלי.
ואז אני חושבת על זה שאיזו גננת תצרח לי על הילד או תצרח אפילו מבהלה ואחד הבנים ייבהל ולא ירגיעו אותו עד שיירגע לבד.
או שכמו היום האצבע נתקעה לו מתחת לדלת עד כדי שטף דף שנייה אבל כאב רציני, וגם בגן יש תאונות, ילדים שדורכים עליך החלקה מהגימבורי, נפילה על הראש ולא בטוח שלפחות החיבוק החם יגיע. כי לפחות את הדברים האלה אני עוד עושה.
בכל זאת בחלק מהיום אנחנו יושבים ומשחקים, ארוחות וחיתולים ושירים יש כל הזמן. ופעם ביומיים אנחנו גם יוצאים מהבית למרות הקושי הרב.
אני מנסה להזמין לפחות בני משפחה ויוצא שפעם פעמיים בשבוע מישהו מגיע לשחק איתם בבית או לצאת קצת החוצה (עניין חדש שאני מטרטרת לכולם כי לי כבר אין כח).
ואני רוצה מאוד מאוד להחזיר את המושכות לידיי.
וכל העצות של להתאוורר וזה לא עוזרות. היה שבוע שהתאווררתי כמעט כל יום, יצא ככה שהיו לי המון סידורים דחופים ולראשונה מאז הלידה כל יום כמעט מישהו מהמשפחה היה פה כמה שעות ולא הרגשתי שינוי, להיפך, הרגשתי שאני נחנקת וצריכה עוד.
כרגע אני לא מתאמצת, לא ממהרת אליהם כבעבר, אפילו רוטנת די הרבה.
איך מחזירים לעצמי את הסטייט אוף מיינד שהכללל מותר אבל - עד הילדים.