בספר "החיים הסודיים של הדבורים" הגיבורה (נערה לבנה, אמריקה של שנות ה-60) מדברת עם נער שחור על העתיד.
הוא רוצה להיות עורך דין.
"אין לי בעיה עם זה" היא אומרת "פשוט אף פעם לא שמעתי על עורך דין שחור. צריך לשמוע על דברים לפני שאפשר לדמיין אותם"
"שטויות", הוא אומר "צריך לדמיין דברים שאף פעם עוד לא קרו".

בשני משפטים צוירה כאן שאלה פילוסופית, על שטחי המחייה והיחסים בין הדמיון לבין המציאות.
האם אנחנו זקוקים למציאות כדי לייצר דמיון?
או זקוקים לדמיון כדי לייצר מציאות?
או שניהם?

היום יצרתי לי דמיון חדש.
מה הניע אותו? פיסת מציאות. סרט, לא דוקומנטרי. סתם סרט עם סיפור שמישהו אחר ישב וכתב, שהופק עם אנשים אמיתיים ומתקיים לו מחוץ למוחי, ושפתח לי דרך חדשה לחשוב בה. משהו חדש להרגיש ולראות.
הביטי, קרא לי. הביטי בי.
הבטתי, שמעתי, הרגשתי, ליבבתי, ומציאות חדשה קרמה עור וגידים בראשי.

צריך, צריך ואפשר לדמיין דברים שאף פעם לא קרו. סוף מעשה בדמיון תחילה.
אבל דמיון טוב זקוק לאספקה שוטפת של חומרי גלם טובים.
ואיפה משיגים כאלה?
כדי להתניע את הדמיון קדימה, מעבר לגבולות הנוכחיים שלך, צריך וכדאי להיחשף לפיסות חדשה של מציאות.
וכמובן: גם לדמיונות של אחרים.

:-D
שמחת גיל העמידה.
באמת, המשקפיים האלה מכניסים אותך לגיל אחר לגמרי.
ועוד עם החוט שקושר אותם לצוואר.
נושקה המזועזע ראה אותי פעם ראשונה עם הזכוכיות על החזה והודיע לי שאני נראית כמו סבתא.
(שאלת מיליון הדולר: סבתא שלי מי?)
(את זה הוא לא אמר...)
יופי! אמרתי. בדיוק כמו דודתי המנוחה, חרגולית-משקפיים ידועה לשמצה, שהיתה מזגזגת בין שלושה זוגות, לא פחות, ושלושתם תלויים על צווארה לתפארת.

אה. מה הם היו, אתן שואלות? משקפי הקריאה, משקפי הבישול ומשקפי השמש.
משקפי ראייה-סתם, בחיים לא היו לה....

D-:

והמרגיעון: כל גיל והשמחה שלו D-:

בשמת, נפלא. תודה.

עוד ספיח-משקפיים אחד:

...ומה תעשה האשה בבוא היום כאשר תזדקק למשקפי ראייה למרחוק בכל עת ובכל שעה, אבל עדיין תאחז במשקפי הקריאה בעלי המספר השונה? איך יקראו לזאת המזגזגת בין שני זוגות, סומרת שפמוניה ומקשתת גבה באיום על כל אזכור של ביפוקליים?
Glasshopper
[img]https://i.ytimg.com/vi/kl9OmtstrWA/maxresdefault.jpg[/img]

לא יודעת איך זה עדיין לא כאן:
https://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk&list=PL1E2C6925CF5A84EE&index=21

אז משקפיים.

איך כל זה התחיל? יום אחד ישבתי ושעשעתי עולל על ברכי. הוא שלח יד אל המשקפיים, ונענה בציווחים ופיתולים רבתי.
ראה שבכוח זה לא יילך, אז הוא שאל אותי משהו על המשקפיים, ואם גם הזוג השני-ההוא הוא שלי.
כמובן, אמרתי לו. יש לי את המשקפיים האלה (ששוכנים בתיקי ומלווים אותי באשר אלך), ואת המשקפיים ההם (רובצים ליד המיטה לקריאת לילה), ומשקפי המחשב (אותו דבר, אבל מכווננים למרחק של 80 ס"מ), ומשקפי ראייה (שבדרך כלל מושבתים, אני צריכה אותם רק תיאורטית, או ביום עייף במיוחד), ומשקפי הראייה-והשמש, למקרה שאצטרך משקפי ראייה בזמן נהיגה ביום בהיר...

ולי, התערב נושי ברגל גסה וקטע את דברי, לי יש משקפיים.

מגודל החוצפה נעתקה נשימתי.
איך?? איך אפשר?
הולך לו נוש ביום ובלילה עם זוג אחד ויחיד של משקפיים על אפו, לא משנה, לא מוריד ולא מחליף אותם עד שהם מתרסקים כליל.
ואני, נאלצת לזגזג בין חמישה.
חמישה!
מה יש, שלושה לא מספיק?
וזה מה שהוביל אותי לתובנת המשקפיים.
[hr]

משקפיים, לעניות דעתי הקובעת, הם בדיוק כמו סוכרת: יש Type 1 ו- Type 2.
כאן היתה לי בעיה רגעית עם העברית. בעברית, סוג א' זה ממש טוב וסוג ב' זה בינוני ומטה. ולא לכך כוונתי. המדובר פה בזנים שונים, לא בסקאלה של איכות. אז הבה נגדירה משקפיים זן 1 ומשקפיים זן 2.

משקפיים זן 1, הקרויים אצלי גם משקפי נעורים (ולא בכדי), הם המשקפיים שאותם את שמה עלייך דבר ראשון, עוד בטרם חיפשת ומצאת זוג תחתונים.
משקפיים זן 2, זה כל היתר.

נוש יקירי, אהוב לבי, אש חלצי ולהט לילותי, אוחז במשקפיים זן 1.
(כמובן. אלמלא הוא בחיי, איך ואימתי הייתי יודעת שהסוג הזה בא לפני התחתונים? ;-))
אני, כמובן, זן 2.

אז חלקתי אתו את תובנתי הנ"ל, והוא שקל והרהר והנהן וקבע:
משקפיים זן 2 הם בבחינת אביזר.
משקפיים זן 1 הם חלק מגופך.
והוסיף: כמובן שאתה מרכיב אותם דבר ראשון. אחרת, איך תצליח למצוא את התחתונים?

אוך, איזו הפוגה וכמה נחת מהמילה הכתובה בעיצומה של תקופה מתישה!

{@

מחר (או מחרתיים, או בעידן העוד-יותר-חדש) אספר לכן גם משהו על משקפיים.

אתמול סרתי למשכנה של בריגיטה, ובדרך עצרתי אצל השכן ממול.
מה אני יכול לעשות למענך? הוא שאל
האמת, אמרתי, השאלה שלי היא, מה נוכל לעשות למענך.
כי זכרתי מה אמר לי פעם קודמת, על עזרה הנחוצה לו בסידור כל מיני דברים.
הוא נאנח, וראיתי שהיום זה לא.
אם הייתי כלב זקן, הוא אמר, היה צריך לירות לי בראש.
הסרתי את המשקפיים (מה שהוביל אחר כך לצוקה, בוקה ומבולקה אמיתית, כשיצאתי משם ברגל בוטחת ולא יכולתי למצוא אותם כעבור זמן. מאות דינרים הם עלו לי, אלה! לא מאבדים אותם ככה סתם!)
ובכן, הסרתי המשקפיים המעצבנים (שממילא דרים לי רוב הזמן על הגב) ואמרתי לו: מי שמדבר ככה, צריך חיבוק.
וחיבקתי, וחיבקתי, והוא חיבק אותי בחזרה.
ואחר כך ישבנו כמה דקות, אני לרגליו והוא מעלי, וסיפרתי לו קצת סיפורי ילדים.
בסוף קמתי ללכת.
תודה שבאת, הוא אמר.

למען רגעים כאלה אני חיה.

{@

אם זה לא היה ברור עד עכשיו, מי שמחפש עקביות והתמדה, לא ימצא אותן כאן ;-)
איילה נודדת בין הרבה נקיקים, ולא תמיד מוצאת את הדרך חזרה.
[hr]


[u]את מרשה לאישיות הפרקטית שבי, שמאוד מיומנת בדיאלוגים עם "ביטוח הבריאות" ודומיהם, להציע עצה? או שלא בא לך וויתרת?[/u]
ברור! פרקטיקה זה טוב, בין שיר למזמור, ושמחתי לראות שכבר יצא מזה משהו.
לא ויתרתי כהוא זה. מחר אסור אל אוהלו של זקן השבט, השמאן הראשי, לצרכי גירוש שדים למיניהם. המשרד של בני העוולה נמצא ממש במורד הגבעה מימין. אז אעצור שם עם כל התיעוד כדי לבלבל להם את המוח ולשאול אותם איך לדעתם מאייתים "מצליח".
(())

ובינתיים,
הדרכים הקסומות לא נפתחות ולא נענות למדרך רגלי.
אני מחפשת את השביל הפתלתל, האבוד, העובר בינות לניצנים זעירים, השביל המפכה, המחכה, המייחל, הממתין, שהמתין לי, כמדומה, במשך שנים על גבי שנים על שנים.
שביל, האם באמת לחשת לי במחשכים? האם אכן קיווית שאבוא ממרחקים?
ואם כן, אייכה? מה ישכנע אותך להתגלות, להיפתח, לתת לי לנדוד תחת עלוות העצים?

תודה רבה בשמת!!!

הוי פלוני אלמונית איזה חמודה, הסמקתי [-:

לא להסס לחזור על הדברים. ברוב המקרים אתן לא מתקשרות עם עפרונות מאוד מחודדים, וגם אם כן? האינטרס אינו לטובתכן.
אורך המכתב צריך להיות קצר (כפי שאפשר לראות, יש כמה שורות, מאוד ענייניות, וזהו).
לכל דבר צריכה להיות אסמכתא: "בקשתי המקורית מיום...", "למכתבכם בסימוכין .... מיום ....".
אם לא יודעים בדיוק - לכתוב בקירוב. במכתב שלך כתבת בוודאי תאריך? או אולי הקבצים הועלו לאתר שלהם ואפשר למצוא באיזה תאריך? וכן הלאה.

כמובן, רצוי תמיד תמיד לכתוב בכל מכתב אליהם פרטים חיוניים:
תאריך המכתב שלך,
כל הפרטים שלך כולל ת"ז, כתובת, טלפון,
התייחסות לכל מסמך שלהם לפי תאריך וסימוכין,
נדון מאוד ברור (למשל, "החזר על טיפולים רפואיים מהתאריכים NN ו-MM לפי צילומי הקבלות" או משהו כזה),
סיום מאוד ברור "מקווה שהפעם תוכלו לטפל בבקשתי המקורית" או וריאציה.
לחתום כמובן "בכבוד רב" ועם כל הפרטים. השם המלא, מספר ת"ז, הטלפון והמייל צריכים להיות נגישים להם וקלים לזיהוי כדי שגם ימצאו אותך בתיקים שלהם וגם יוכלו ליצור קשר בקלות.
אני נותנת אפשרויות. אלה טיוטות לעריכה כמובן.

בשמת, את אדם כל כך כל כך טוב.

[u]לשמוע עצה לדיאלוג עם "ביטוח הבריאות"[/u]

העצה מורכבת מהחלקים הבאים:
א. לא לוותר להם. לא להתקפל. בגדול, הופעלה עלייך "שיטת מצליח" - אם מצליח להם, דפקו אותך.

ב. איך לא מוותרים להם? כותבים שוב, מכתב, ובו מצטטים:
"במכתבכם מיום..." או "בשיחת טלפון בעקבות הקבלות ששלחתי ביום..." הודעתם לי שמתוך 4 הקבלות, אני לא זכאית להחזר על שתי האחרונות בגלל חריגה מהמכסה השנתית, ושאת "שני אלה שלפניהם, נא לשלוח את התביעה שנית כי צילום המסמכים יצא לא ברור".

האם את זה הם מסרו בטלפון (והשיחה לא הוקלטה) או בכתב? אם בכתב, אדרבא. יש אסמכתא. סורקים/מצלמים או פשוט מצטטים עם האסמכתא.
פה נכנס טיפ נוסף: בכל מקרה של שיחה טלפונית ממוסד כזה - לתעד אצלך את התאריך ואת שם הפקיד/ה שדיבר איתך. ואז אפשר לכתוב "בשיחת טלפון מיום 13.2.2019 מהפקידה שרה במוסדכם".

ג. במקור, צריך היה לשלוח את התביעה שנית עם משפט הקדמה ברור "בעקבות בקשתכם מיום XXXXX, שאשלח שנית את צילום המסמכים Y ו-Z כי הם יצאו לא ברורים ולא הצלחתם לקרוא אותם - סרקתי מחדש ואני שולחת לכם אותם שוב. אני מקווה שהפעם הצילום יצא ברור ותוכלו לטפל בבקשתי המקורית מיום XX.XX.201X".

אז צריך לעשות את זה עכשיו, ובהדגשה:
ביום XX.XX.201X הגשתי לכם 4 קבלות על טיפולים לצורך החזר.
ביום XXXXXX חזרתם אלי באסמכתא PPPP/PP והודעתם לי, שלא תוכלו לתת לי החזר על שני הטיפולים האחרונים כי עברתי את המכסה לשנת 201X, וביקשתם להגיש מחדש את הקבלות על שני הטיפולים הראשונים כי הצילום שלי יצא לא קריא.
ביום NNNNNN שלחתי לכם מחדש את הקבלות על שני הטיפולים הראשונים, לפי בקשתכם.
בטעות כתבתם לי שכבר ביקשתי עליהם החזר - אבל הרי לא יכולתם לטפל בבקשתי עד כה כי הצילום לא היה קריא.
לכן, לבקשתכם, שלחתי את צילומי הקבלות מחדש כך שתוכלו לקרוא אותן.
אנא טפלו סוף סוף בבקשתי המקורית מיום XX.XX.201X, ואם עדיין קשה לקרוא את הקבלות אנא הנחו אותי מה לעשות כדי שיתאפשר סוף סוף הטיפול בבקשתי".

ד. למעשה, הכי טוב לגשת פיזית. אבל לפי הכתוב פה, לא בטוח שמדובר בארץ.
אם מדובר במוסד לביטוח לאומי בישראל - הכי טוב לקבוע פגישה פיזית עם פקידה, ולהגיע פיזית עם המסמכים והתאריכים, ולהגיד לה פנים אל פנים: הנה הקבלות, אמרו לי שהצילום שלי לא יצא טוב אז לא יטפלו לי בזה, אחר כך כששלחתי צילום יותר טוב אמרו לי שכבר הגשתי אז לא יטפלו לי בזה, תעזרי לי בבקשה, מה אני יכולה לעשות כדי שזה יטופל כבר?

בשמת, אני אשמח לשמוע עצה לדיאלוג עם "ביטוח הבריאות" ודומיהם.

איך אני אוהבת את השיר הזה.
(את מרשה לאישיות הפרקטית שבי, שמאוד מיומנת בדיאלוגים עם "ביטוח הבריאות" ודומיהם, להציע עצה? או שלא בא לך וויתרת?)

אבל מה לי כי אלין, העולם הזה גם מלא פרחים.
אלה שפרחו וקמלו ונמללו וריח ניחוחם נצרב בזכרון,
אלה שעולים כפורחים ונותנים ריחם על אף כל הסיכויים,
והניצנים הסגורים, שפתותיהם אחוזות זו בזו בדממה, ממתינים לרגע שיעזו לנבוט, להיחשף אל אורה הצורב של השמש.
ניצן, אני שולחת לך אגל מים
@}

רוצה לקטר, כי כבר אין לי כוח להחזיק את עצמי.
בסוף השנה שעברה הלכתי לפסיכולוג. עם החזר חלקי מהמדינה.
בתחילת השנה הזאת אספתי את הקבלות על ארבעת הטיפולים האחרונים, צילמתי, שלחתי עם הטופס.
חזרו אלי, ואמרו ששני הטיפולים האחרונים לא יקבלו שום החזר כי עברתי את המכסה השנתית של טיפולים (מה שנכון. שכחתי לחשב).
ושני אלה שלפניהם, נא לשלוח את התביעה שנית כי צילום המסמכים יצא לא ברור.
טוב, נו. שבועות המטלה הזאת ישבה לי על לוח המודעות שעל המקרר, כי היו לי דברים דחופים יותר לעשות. בסוף ארגנתי לי שבוע חופש, טיפלתי בלא-מעט דברים, וזה סודר דבר ראשון.
ועכשיו אני מקבלת עוד מכתב מביטוח הבריאות: לא תקבלי החזר, כי כבר ביקשת החזר על הטיפולים האלה.
תמותו, תתפגרו, תישרפו אמן.

אבל מה כואב? מה באמת כואב? ששני הסשנים הספציפיים ההם היו במיוחד מלאי מיץ זבל. שימות יתפגר יתפחלץ ישתרלל בעל המקצוע הדפוק שמצאתי לי. הוצאתי אותו לפנסיה והוא עדיין ממשיך לנקום! לא מאפשר לי לשכוח ולהמשיך הלאה!

תודה שבאת.

הלמעלה זו יונה וולך.

בריגיטה היא אשה שפגשתי במסעותי.

כפופה כמו ר', מתנהלת לאט עם מקל ההליכה שלה רכוב על ההליכון. כי עזר אחד לא מספיק. יש זמן לכל ועת לכל חפץ.
לחיים של נערה צעירה, חיוך מקסים וגוף למוד סבל.

היא סיפרה לי על בעלה, שהיה משליט טרור בבית. חמש פעמים היא ברחה ממנו וחזרה, ברחה וחזרה, ורק בפעם השישית לא חזרה. סוף סוף.
אני שואלת את עצמי, היא אמרה לי, איך יכולתי שלא לראות את זה? איך לא הבנתי מיהו? נערה בת 18 צריכה לדעת.
ואמא שלי ידעה! היא אמרה לי! ולא הקשבתי לה. איפה היה השכל שלי?
ישבתי, הקשבתי לה.
ואמא שלך, העזתי לבסוף, כבר משערת את התשובה, איך היא היתה כשהיית ילדה?
היא? נענתה לי. היא היתה איומה ונוראה!
כאילו שלא ידעתי.
היא היתה היטלר!
גנחתי ותקעתי את הראש בשמיכות.
היא קראה כל דבר שהוא כתב. העריצה אותו. ואת מה שהוא אמר - יישמה עלינו.
כל דבר מתחבר למשהו אחר, כל נפש בעולם נקשרת לרעותה. זרמי תקווה וסבל על מפת העולם.
ובריגיטה אמרה: היא היתה בודקת את שעורי הבית שלי, מחזיקה את המחברת ככה - הרימה ידיה - אל מול האור. ואם היא היתה רואה סימני מחיקה, סימנים שכתבתי איזו טעות ותיקנתי - היא כבר היתה רצה לשלוף את כלי הנשק שלה.
היה לנו מוט שמערבבים בו את הבגדים הרטובים בגיגית הכביסה. כזה עובי - הראתה באצבעה - ובזה היא היתה משתמשת. או בחתול בעל תשעת הזנבות.
הקשבתי. שמעתי. היתה לי ברירה?
בסוף אמרתי לה: אז איך יכלה האשה הצעירה לברוח ממה שמצפה לה עם בעל כזה? אמא שלה ידעה מה הוא היה, אבל מעולם לא לימדה אותה להגן על עצמה. מעולם לא נתנה לה להרגיש ראויה למשהו טוב יותר.

היא נשתתקה, תוהה, סופגת את המילים.
תודה שבאת, אמרה לי לבסוף.
לחצתי את ידה והלכתי.

איילה
מה לי ולה
אלא צוקי לבי
אלא מעיין חיי
אלא נסתר

איילה
מה לי ולה
אלא אהבתי