לפני שהילד יספוג את היחס שלי כלפי עצמי - ואי איזה תיק זה להיות הורה...
"תיק" ומתנה כאחד. זו אחת המתנות שאת יכולה לתת עכשיו לו, ובעצם גם לך.
נסי לראות את זה כך. זה בשביל
שניכם. את קוטעת שרשרת רבת דורות של חוויית חוסר-ערך.
_כשאת אומרת "נקי משיפוט" את מתכוונת לא לשפוט את עצמי על כך שאני מופעלת ע"י המנגנון?
כי אני חייבת להודות שכרגע אני עוד בשלב של התבוננות שיפוטית. אני רואה שאני מופעלת וזה מעצבן אותי ומעציב אותי שאני לא עצמי עד הסוף._
כן.
נקי גם משיפוט על עצם זה שאת מופעלת על ידי המנגנון,
וגם על עצם זה שעולה בך חוויה של חוסר-ערך.
היכולת להתבוננות נקיה נרכשת עם הזמן. ברור שבהתחלה יעלה אצלך שיפוט עצמי, ואת ההפחתה שלו את תוכלי ליצור לאט ובהדרגה, תוך התכווננות מתמשכת.
מדוע הנקודה הזו זה כל כך חשובה?
הגינוי העצמי פועל מבחינתנו כמו מס שפתיים מול ההתנהגות הכביכול "רעה" .
אם "פשעתי" אבל אחר כך הלקיתי את עצמי על הפשע, שילמתי את חובי.
אבל רק כביכול. זו אשליה שמעוורת אותנו מלראות את האמת.
זה מנגנון של הונאה עצמית, והבעיה איתו היא שהוא מקבע וחוסם את ההתקדמות שלנו. כי אם כבר "שילמנו את חובנו" אנו פטורים מבאמת לעשות את השינוי.
ואז נדמה לנו שבעצם ההלקאה אנחנו דוחפים את עצמנו קדימה כאשר למעשה אנחנו עומדים במקום.
בקיצור, הסתכלתי באופן לא-חומל על המנגנון... אולי אני עוד לא בשלה לשחרור בכל זאת...?
בעיני זה לא קשור לבשלות.
(וכאן את יכולה לשים לב שהלקית את עצמך על עצם הנטיה שלך להלקות את עצמך
. רואה את הלופ? הלקאה על הלקאה.)
ולמה אין קשר לבשלות לשחרור?
מכיוון ששיפוט זו התניה אנושית כל כך כל כך חזקה ורווחת. היא פשוט חלק מהמנגנון האנושי שלנו.
נכון, היא חלק לא יעיל של המנגנון שלנו, אבל היא עדיין חלק ממנו. כך אנחנו מעוצבים כבני אדם.
הבשורה הטובה היא שאפשר ליצור שם מודעות הולכת וגוברת, מודעות שמפחיתה ומעדנת מאוד הנטיה לשפוט.
אבל לשם כך נדרשת קודם כל חמלה עצמית ביחס למנגנון הזה: תזכירי לעצמך מדי פעם שהמנגנונים שלך עולים, לא כי את בנאדם רע, או לא מפותח, או לא בסדר.
הם עולים כי הם מגֵנים כרגע על הנפש שלך מלחוות את אחד מכאבייך הגדולים ביותר. ניתן לומר אפילו - שומרים עלייך מלפגוש את סיוט-חייך.
כל עוד הם פה זה כי את זקוקה להם. בלעדיהם, כאמור, תקרסי.
וכאשר יתבסס בתוכך מספיק חוסן פנימי על מנת להעז ולפגוש את החוויה - את תגלי שאת זקוקה להם פחות ופחות. ואז הם יעלו פחות. זה הכל עניין של צורך.
אז בחמלה כלפי המנגנונים שלך, בסדר?
.
_מה שקצת לא ברור לי הוא ההבחנה בין "להרגיש את החוויה של חוסר ערך" ו"להאמין בזה שאני חסרת ערך"
כלומר, איך אפשר לחוות את החוויה של חוסר ערך ובו זמנית לא להאמין שזה נכון?_
זה סוג של פיצול שיתחיל להיווצר בתוכך ככל שתתקדמי בדרך, ואת יכולה כבר להתחיל ליצור אותו באופן מכוון.
זה אומר לדעת שכעת כואב ובו זמנית לדעת שעצם זה שזה כואב
לא מעיד על זה שאת באמת חסרת ערך.
זה להפריד בין הכאב לבין הפרשנות שלך ביחס לכאב.
אי שם במהלך תולדות חייך נפגעת פגיעה (אחת או כמה) מכאיבה, שהיתה
כרוכה בחוויה של חוסר ערך, וכפי הנראה, על פי התיאור שלך, היא נתמכה והתחזקה באמצעות העתקה של מודלים (הורייך) שלימדו אותך לאורך שנים התנהלות מתוך החוויה הזאת. מודלים שקיבעו וביססו את החוויה וגרמו לך להאמין שאת אכן חסרת ערך. כרונולוגית יתכן שקודם היו מודלים להעתיק מהם, ואח"כ היו חוויות מכאיבות, ויתכן שלהיפך או לסירוגין. זה לא כל כך משנה לנו כרגע לצורך שחרור החוויה.
את
לא באמת חסרת ערך.
את יודעת את זה, נכון? ברגעים בהם את מחוברת לעצמך, בהם את נוכחת - את
יודעת את זה.
אבל מה,
בכל פעם שמשהו או מישהו דורך לך על הפצע הזה שלא טופל, זה כואב נורא נורא, וכהירף עין משכיח ממך את מה שאת יודעת - את ערכך, את מהותך האמיתית - וגורם לך להאמין שאת אכן חסרת ערך.
וכאן אפשר וכדאי להתחיל ליצור פיצול בין מה שבמהלך השנים נכרך, בטעות, זה בזה.
כואב? נכון. כאב מטורף שיכאב עד שהפצע ירפא (והוא ירפא).
זה כואב ובו זמנית גורם לך לחוש מיד חסרת ערך.
האם זה אומר שאת באמת חסרת ערך? לא!
זו ידיעה שאת יכולה להתחיל לבסס ולהרחיב,
למשל באמצעות כך תאמרי לעצמך:
"כואב לי עכשיו בטירוף כי משהו התיישב לי על הפצע הלא מטופל שלי של "אני חסרת ערך". זה גורם לי כעת לחוש ביתר שאת כאב חווית חוסר הערך. ובו זמנית אני
יודעת וזוכרת שאני לא באמת חסרת ערך".
כאשר אני עבדתי עם זה בעצמי, בהתחלה כמובן שלא האמנתי לאמירה שזה לא אמיתי כאשר הייתי בתוך תוכה של החוויה. אבל איפשהו בפנים
זכרתי שאני יודעת את זה, זכרתי שברגעי השפיות כן ידעתי את זה.
והשתמשתי בזיכרון הידיעה
כעוגן שהרים אותי תמוך הבור. עם השימוש המתמשך בעוגן הוא התרחב והתבסס והידיעה שזה לא אמיתי, שזה "סרט", גדלה.
זו דרך להתחיל וליצור את הפיצול.
האם זה יותר ברור כעת?
.
_ואז נזכרתי במילותיה של עירית : בהסכמה לפגוש את החוויה שמכאיבה לך. ואמרתי לעצמי בקול רם:
"אוקיי, הסמס הזה גורם לי להרגיש פחד שאני לא רצויה, שמישהו דוחה אותי, לא רוצה בחברתי. וזה קשה וזה מפחיד וזה כואב"
כשאמרתי את זה לעצמי הרגשתי מעין צמרמורת, אבל מעבר לזה החוויה עדיין קשה עבורי, עדיין מרגישה שאני נלחמת בעצמי כדי לא להרגיש דחויה. שאני "מדברת" עם עצמי כל הבוקר כדי להרגיע את תחושת הדחייה, שאני על קוצים.
ועם זאת, תוך כדי כתיבת שורות אלה, מרגישה שמשהו שם משוחרר יותר, נינוח יותר עם החוויה, לא מאויים כל כך מהחוויה. שזה לא מערער לגמרי את מי שאני ומה שאני._
איזו מדהימה את!
איזה יישום מהיר.
אנחנו דיברנו כאן בינתיים רק על
הסכמה לפגוש ואת
גם הסכמת וגם כבר פגשת.
(מי זו זאת שכתבה בפוסט הקודם שלה שאולי היא לא בשלה לשחרר את זה?
).
מה שאת חווה זה באמת השחרור: ההקלה העצומה שזה מביא. כמו אחרי בכי טוב שהיה תקוע.
כך בונים את השחרור הזה, נדבך על גבי נדבך. עוד ועוד התנסויות כמו זו שהיתה לך.
מה שאני יכולה להציע לך עכשיו זה
בהדרגה להפוך את החוויה לכמה שיותר גולמית.
כרגע אצלך סביר להניח שהיא
מחשבה שמעורבבת
ברגש שמעורבבת
בתחושה פיזית.
ככל שברגע האמת תפַני הצידה את המחשבה, ואחר כך תפַני את הרגש, ותישארי עם התחושה הפיזית בלבד, כך את תגעי יותר ויותר במקור. במקום שבו זה נצרב. בפצע.
עצם הנגיעה הוא מה שמאפשר שחרור, ניקוז וריפוי.
את סוף סוף חושפת לאוויר את הפצע שהיה עטוף בכל כך הרבה "פלסטרים" של הגנות במשך כל כך הרבה שנים. את סוף סוף מטפלת בפצע הלא מטופל שלך...
ככה אני עובדת עם זה:
עולה חוויה. אני מסכימה לפגוש אותה (לפעמים, כשזה ממש כואב, אני מבקשת מעצמי: "עירית, בבקשה תישארי, רק לחמש שניות").
אחר כך אני בודקת מהי המחשבה. מה אני חושבת? (את זה יהיה לך יחסית קל "להעיף" מהר הצידה, כי כבר תירגלת זיהוי של מנגנוני הסחה, של מחשבות "מרגיעות", ואת כבר יודעת לזהות שמתחתן יש עוד משהו).
אחר כך, מה אני מרגישה?
ואחר כך, מה אני חשה בגוף? היכן החוויה הזאת מכאיבה לי בגוף?
מה שקורה, זה
שהחל משלב מסויים את כבר תגיעי מיד ובאופן אינסטינקטיבי לתחושה הפיזית בלי לעשות את כל התהליך של פינוי שכבת המחשבה ושכבת הרגש.
הפעם הראשונה שגיליתי את זה (זו היתה תגלית מאוד חזקה) היתה לפני כמה שנים כשעבדתי על שחרור החוויה של "אני לא רצויה", אחרי תרגול מאסיבי של מה שתיארתי כאן.
ואז, בשיחת טלפון ידיד אמר לי משהו. עוד
לפני שעלו מחשבה ורגש - הגוף שלי פירש את זה כ"אני לא רצויה" ומיד עלה כאב מאוד חזק בלב. שם היתה צרובה החוויה הזאת שלי.
בזכות התרגול המערכת שלי כבר ידעה להגיע הישר לכאב, היישר לחוויה. וכאמור, כל שהייה עם החוויה הגולמית, עם המקום שבו היא צרובה בגוף, מאפשרת ריפוי ושחרור שלה.
תראי אם את מתחברת לזה,
ואם זה בהיר מספיק.
.
ואז השימוש בשאלה 'האם אני מוכנה לפגוש את הכאב של חווית חוסר הערך?', העלה בי הרבה דמעות, וגם הקלה.
אהבת עולם, זה מרגש.
הפיסקאות האחרונות שכתבתי למשתחררת בהקשר הזה מוגשות גם לך, באהבה
.