על ידי בן_השמשות* » 06 אפריל 2009, 11:32
ולראייה שאתה אכן בן השמש ולא בן שמש בית הכנסת עליך להיות צהוב.. תוכיח
ככה אוהבת יקרה, אין עליי כל נטל הוכחה במקרה הנ"ל. האם הענן צריך לשלוף מסמכים כדי להוכיח את היותו בשמיים? האם הדג צריך לתת הצהרה בשבועה על היותו במים? אני מאמין שבנקודה הזאת את כבר מבינה את הנקודה, ולפיכך הסיפור הבא אינו בבחינת הוכחה אלא עדות התומכת בדבריי; אך ייתכן שאופי הדברים יספק את הצורך שלך ב"צהוב". אני מתכוון כמובן לסיפורו של שיו-סינג-פא, שנודע בסין כולה בשל חייו הסוערים. לא אתפלא לגלות שהוא היה אחד ממוריי הרוחניים בגלגול קודם. מדובר בדמות ידועה שפעלה במאה הלפני אחרונה של המילניום שחלף במערב סין. הוא היה אציל סיני שנמלט להרים השמיימיים לאחר שהקיסר באותה תקופה הוציא עליו פסק דין מוות, עקב ניצולו של הנסיך את מעמדו לשם ביצוע מעשי ניאופים, חתרנות פוליטית ושליחת ידו לאוצר הקיסרי.
הפרשה עוררה גלים רבים, מאחר והנסיך היה גם בן דוד מדרגה שלישית של הקיסר, והארמון היה כמרקחה. לאחר תלאות רבות הצליח כאמור הנסיך, אשר שמו המלא אגב היה שיו-סינג-פא-לינג-ייה-ייה (בתרגום חופשי ממנדרין: "סיתווני זהוב שלא דופק חשבון לאף פקיד שומה עם שומה"), להגיע למחוז סצ'ואן, ושם השתקע באיזור הכפר טרינג-יין, 150 ק"מ דרום-מערבית לבירה. הוא חי שם במסווה של סוחר בדים, אך אהבתו לנשים ולטיפה המרה חשפה עד מהרה את דמותו האמיתית, והוא נאלץ להימלט שוב מידו הארוכה של הקיסר מינג החמישי לצפון הארץ. שם הוא התיישב ועד מהרה הצליח מאד בסחר פרחים ובשיווק אבקות קוסמטיות שמקורן באשכי פרים.
סיפורן של שלושים השנים הבאות הוא סיפור תלאות, נדודים והרפתקאות. הנסיך נע ונד בצפון סין, כשהוא מהתל בשליחיו של הקיסר שחיפשו אחריו בחשאי, ואף הגדיל לעשות כאשר הצליח להכניס למיטתו את אשתו של מפקד חיל הפרשים, סינג-סייאנג-סון, אשר נשבע לאחר מכן לרדוף אותו אישית עד אחרון ימיו. אלא שהנסיך היה חכם ממנו, וחמק גם פעם במסווה של עגלון. מפקד חיל הפרשים, אגב, מצא את מותו בעת ציד ארנבות במחוז גווילין, והועלה לאחר מכן לדרגת מושל המחוז. במסמכים המתעדים את אותה תקופה נכתב שהוא היה אחד המושלים המוצלחים ביותר בהיסטוריה של אותו מחוז. אשתו של המפקד האומלל הנציחה בתיאורים מפורטים מאד את השבועיים אותם בילתה בחיקו של הנסיך, ואלה פורסמו במה שהפך מאוחר יותר לגרסה הסינית של הקאמה סוטרה.
סופו של הנסיך היה גם הוא מר ונמהר. בגיל 85 הוא יצא לאחד מתחביביו - ליקוט פטריות מהונדסות גנטית לשם הכנת מעדן מיוחד, שתוצאות אכילתו זהות לתוצאות של אכילת הפרשות של גרביל מצוי - כאשר לפתע נפל ושבר את עצם הזנב. את חודשי חייו האחרונים הוא בילה במיטת מים בבית חולים לחולי נפש, מאחר ואיש לא האמין לסיפורי הגבורות אותם הירבה לספר לכל מי שהיה מוכן לשמוע, וגם למי שלא. עם זאת היחס אליו היה אדיב ועדין, ובנו של הקיסר, שמת בינתיים בשיבה טובה, אף הגיע אליו ומחל לו רשמית בשם הכסא הקיסרי. את המעמד הנציח באחד מציוריו המפורסמים הצייר הלאומי של סין, שן-סיו-לינג. ציור זה נמכר לפני מספר שבועות במכירה פומבית של "סות'בי" בניו-יורק, בסכום של למעלה מעשרים וחמש אלף דולר.
בנו הלא חוקי של שיו-סינג-פא, מאשת המפקד/המושל שהוזכר לעיל, היה איש רוח מובהק וקנה ידיעות מפליגות בתחום ידיעת הנסתר. הוא הקים שושלת מפוארת של מורי דרך מיסטיים, קוראים בקפה, קוראי מחשבות, וסוכני שיווק של משאיות אשפה (לא כולם היו בשטאנץ אחד, כמו שאומרים). אחד מצאצאיו חי עד היום בעיר רישיקש שבהודו ומעביר סדנאות של ריקוד מדיטטיבי, הנועד לנער בעזרת ויברציות אסטרליות את ההתניות המנטליות ובכך לעורר את הילד הפנימי לריקוד הנצחי עם האמת המהותית. צאצא אחר הגיע באחד ממסעותיו לויאטנם, שם הגיע להארה במנזר קטן של מורה זן נטול שיער אך שופע חוכמה. מאוחר יותר הוא הסביר, שאחד מרגעי השיא במסע ההתעוררות שלו היה כשהמאסטר שלו טפח על שכמו ואמר לו: "רק כאשר אינך מבחין עוד בין אויב לידיד, רק כאשר אתה מתרוקן מהמסכות ומהשיריון שבהם התעטפת כל חייך, רק כאשר אתה פותח את הלב שלך אל העולם ומניח לעולם להיכנס לליבך - רק אז אתה פוגש באמת בצורה חסרת הצורה של מהותך, בפורום האמיתי של יישותך". לאחר אותו מפגש, נתן לו המורה את הכינוי "בן השמש" ומאותו יום הוא האיר את העולם בתבונתו.
אז בקיצור, כדי להגיע להארה כאן ועכשיו, צריך לבלות עשר שנים במנזר ויאטנמי, ולחלופין אפשר פשוט לנעור כחמור אל מול פני הלבנה...
[u]ולראייה שאתה אכן [po]בן השמש[/po] ולא בן שמש בית הכנסת עליך להיות צהוב.. תוכיח[/u]
[po]ככה אוהבת[/po] יקרה, אין עליי כל נטל הוכחה במקרה הנ"ל. האם הענן צריך לשלוף מסמכים כדי להוכיח את היותו בשמיים? האם הדג צריך לתת הצהרה בשבועה על היותו במים? אני מאמין שבנקודה הזאת את כבר מבינה את הנקודה, ולפיכך הסיפור הבא אינו בבחינת הוכחה אלא עדות התומכת בדבריי; אך ייתכן שאופי הדברים יספק את הצורך שלך ב"צהוב". אני מתכוון כמובן לסיפורו של שיו-סינג-פא, שנודע בסין כולה בשל חייו הסוערים. לא אתפלא לגלות שהוא היה אחד ממוריי הרוחניים בגלגול קודם. מדובר בדמות ידועה שפעלה במאה הלפני אחרונה של המילניום שחלף במערב סין. הוא היה אציל סיני שנמלט להרים השמיימיים לאחר שהקיסר באותה תקופה הוציא עליו פסק דין מוות, עקב ניצולו של הנסיך את מעמדו לשם ביצוע מעשי ניאופים, חתרנות פוליטית ושליחת ידו לאוצר הקיסרי.
הפרשה עוררה גלים רבים, מאחר והנסיך היה גם בן דוד מדרגה שלישית של הקיסר, והארמון היה כמרקחה. לאחר תלאות רבות הצליח כאמור הנסיך, אשר שמו המלא אגב היה שיו-סינג-פא-לינג-ייה-ייה (בתרגום חופשי ממנדרין: "סיתווני זהוב שלא דופק חשבון לאף פקיד שומה עם שומה"), להגיע למחוז סצ'ואן, ושם השתקע באיזור הכפר טרינג-יין, 150 ק"מ דרום-מערבית לבירה. הוא חי שם במסווה של סוחר בדים, אך אהבתו לנשים ולטיפה המרה חשפה עד מהרה את דמותו האמיתית, והוא נאלץ להימלט שוב מידו הארוכה של הקיסר מינג החמישי לצפון הארץ. שם הוא התיישב ועד מהרה הצליח מאד בסחר פרחים ובשיווק אבקות קוסמטיות שמקורן באשכי פרים.
סיפורן של שלושים השנים הבאות הוא סיפור תלאות, נדודים והרפתקאות. הנסיך נע ונד בצפון סין, כשהוא מהתל בשליחיו של הקיסר שחיפשו אחריו בחשאי, ואף הגדיל לעשות כאשר הצליח להכניס למיטתו את אשתו של מפקד חיל הפרשים, סינג-סייאנג-סון, אשר נשבע לאחר מכן לרדוף אותו אישית עד אחרון ימיו. אלא שהנסיך היה חכם ממנו, וחמק גם פעם במסווה של עגלון. מפקד חיל הפרשים, אגב, מצא את מותו בעת ציד ארנבות במחוז גווילין, והועלה לאחר מכן לדרגת מושל המחוז. במסמכים המתעדים את אותה תקופה נכתב שהוא היה אחד המושלים המוצלחים ביותר בהיסטוריה של אותו מחוז. אשתו של המפקד האומלל הנציחה בתיאורים מפורטים מאד את השבועיים אותם בילתה בחיקו של הנסיך, ואלה פורסמו במה שהפך מאוחר יותר לגרסה הסינית של הקאמה סוטרה.
סופו של הנסיך היה גם הוא מר ונמהר. בגיל 85 הוא יצא לאחד מתחביביו - ליקוט פטריות מהונדסות גנטית לשם הכנת מעדן מיוחד, שתוצאות אכילתו זהות לתוצאות של אכילת הפרשות של גרביל מצוי - כאשר לפתע נפל ושבר את עצם הזנב. את חודשי חייו האחרונים הוא בילה במיטת מים בבית חולים לחולי נפש, מאחר ואיש לא האמין לסיפורי הגבורות אותם הירבה לספר לכל מי שהיה מוכן לשמוע, וגם למי שלא. עם זאת היחס אליו היה אדיב ועדין, ובנו של הקיסר, שמת בינתיים בשיבה טובה, אף הגיע אליו ומחל לו רשמית בשם הכסא הקיסרי. את המעמד הנציח באחד מציוריו המפורסמים הצייר הלאומי של סין, שן-סיו-לינג. ציור זה נמכר לפני מספר שבועות במכירה פומבית של "סות'בי" בניו-יורק, בסכום של למעלה מעשרים וחמש אלף דולר.
בנו הלא חוקי של שיו-סינג-פא, מאשת המפקד/המושל שהוזכר לעיל, היה איש רוח מובהק וקנה ידיעות מפליגות בתחום ידיעת הנסתר. הוא הקים שושלת מפוארת של מורי דרך מיסטיים, קוראים בקפה, קוראי מחשבות, וסוכני שיווק של משאיות אשפה (לא כולם היו בשטאנץ אחד, כמו שאומרים). אחד מצאצאיו חי עד היום בעיר רישיקש שבהודו ומעביר סדנאות של ריקוד מדיטטיבי, הנועד לנער בעזרת ויברציות אסטרליות את ההתניות המנטליות ובכך לעורר את הילד הפנימי לריקוד הנצחי עם האמת המהותית. צאצא אחר הגיע באחד ממסעותיו לויאטנם, שם הגיע להארה במנזר קטן של מורה זן נטול שיער אך שופע חוכמה. מאוחר יותר הוא הסביר, שאחד מרגעי השיא במסע ההתעוררות שלו היה כשהמאסטר שלו טפח על שכמו ואמר לו: "רק כאשר אינך מבחין עוד בין אויב לידיד, רק כאשר אתה מתרוקן מהמסכות ומהשיריון שבהם התעטפת כל חייך, רק כאשר אתה פותח את הלב שלך אל העולם ומניח לעולם להיכנס לליבך - רק אז אתה פוגש באמת בצורה חסרת הצורה של מהותך, בפורום האמיתי של יישותך". לאחר אותו מפגש, נתן לו המורה את הכינוי "בן השמש" ומאותו יום הוא האיר את העולם בתבונתו.
אז בקיצור, כדי להגיע להארה כאן ועכשיו, צריך לבלות עשר שנים במנזר ויאטנמי, ולחלופין אפשר פשוט לנעור כחמור אל מול פני הלבנה...