מבקשת עצות מועילות לגבי הבילבול שחשה.
הגדול, בן ארבע וחודש, גמל את עצמו ביום בו נולד אחיו. זה היה לפני שלושה וחצי חודשים.
במשך ההריון היה לי חשוב לשמר את ההנקה, חשבתי שאם הגענו עד הלום.. ההנקה תעניק לו ביטחון והמשך של חלק משמעותי בקשר הפיזי והריגשי שקיים בינינו מאז נולד. במיוחד כשיוולד אח קטן, שלא יחוש מנושל מהציצי וההנקה שכ"כ אוהב.
עברנו את החודשים בהריון בהם כאב קצת להיניק, החלב הידלדל עד להפסקה ויניקה "על ריק" , תלונות על השינויים בטעם ולקראת סוף ההריון שמחה בחלב החדש שנוצר והנאה מחודשת מהיניקה, ללא תלונות צרכן על ה"מוצר"
היה לי ברור שהוא ימשיך לינוק וחשבתי שזה ממש מתאים לי. ינק בסה"כ פעם ביום, לעיתים פעמיים.
ילדתי בערב ולמחרת בבוקר הוא התבונן באחיו הקטן יונק ולא ביקש. לא אמרתי דבר כי התאים לי וגם היה לי ברור שלמחרת ירצה. היו בעבר ימים בהם שכח וזה לא נראה לי משונה.
אבל כשלא ביקש ביום שלאחריו ועוד יום, שאלתי אם רוצה ונעניתי בשלילה.
למה? כי "החלב שלך לא טעים לי זה חלב לתינוקים".
הייתי מופתעת מאוד. לזה לא ציפיתי. בנוסף הייתי שלושה ימים לאחר הלידה, מה שעשה אותי למאוד רגישה ודרמטית. בכיתי(לא לידו) ואמרתי לאיש שהינה, זה כבר קורה, הילד כועס על האח החדש ועלי וככה הוא מבטא את זה. הוא במצוקה. הוא שבור. גם למחרת בכיתי. לקח לי עוד מס' ימים להתבונן במציאות החדשה שלא רק מבעד למסך ההורמונים שאפפו אותי ולהסכים עם האיש שהילד לא נראה כועס ולא במצוקה . הוא ישב לידי בכל פעם שהינקתי, ליטף את התינוק, לא התרחק ממני ומהציצי אלא התנהג בסיטואציה הזו בטבעיות ובשלוה . המשיך לומר שהוא לא יונק יותר.
שיחה עם חברות , כולל כאלו מתחום ההנקה, הבהירה שהילד פשוט גמל את עצמו בגיל שנחשב לחלון הזדמנויות קלאסי לכך. בבגרות ובפשטות וממקום של מי שקיבל כמה שרצה ומיצה.
וו'אלה, חשבתי לעצמי, איזה ילד מופלא.
תחושת החמיצות וההחמצה והעצב שהיו מנת חלקי במשך מס' ימים התחלפו בתחושות של שמחה על הדרך בה עשה זאת והמסר שקבלתי ממנה - של ילד שבע ושמח בחלקו, מפרגן לתינוק החדש ומפנה לו את הדרך, מוריש לו את הציצים ..
כאן אוסיף ואספר שעם הבכור עיניין ההנקה היה לא פשוט ובתחילת הדרך נדרשו ממני מס' חודשים לבסס אותה. לא מעט נשים מהאתר תמכו בנו באותה תקופה ותרמו לנו מנות חלב אם כי לא רציתי לתת תוספת של תחליפים.
זה היה מאבק לא פשוט והיה מאוד לא ברור מאליו שבסופו אני מיניקה הנקה מלאה. המידע הזה עשוי אולי להסביר למה, בין יתר הסיבות, היה לי קשה לוותר על ההנקה. היא הושגה אצלנו בעמל רב.
אבל בסוף שיחררתי ולא נשארתי מקרה של "הפרה רוצה להיניק יותר מאשר העגל" וכו'.
היום (כבר אתמול) , לפתע וללא כל סימנים מקדימים, הוא פנה אלי "אמא אני רוצה לינוק"
הרגשתי שאני "מתעלפת" (נשמע דרמטי, אבל מודה שממש ככה..) מאיפה זה בא? עניתי , תוך ניסיון להסתיר את תדהמתי "בסדר". חשבתי שהוא בוחן אותי, את התגובה שלי, אולי את הקבלה שלי את הבקשה ותו לא. שלא יממש. נזכרת עכשיו שכשהפסיק אמרתי שאם ירצה בעתיד, יוכל תמיד לבקש. והתכוונתי לזה, באמת. לא סתם התכוונתי, רציתי בזה. זה נראה לי נכון, מושלם, אפילו רומנטי משהו.. שני ילדי יונקים.
מה שקרה במציאות הוא, שתוך מס' ימים מהלידה, תהיתי איך חשבתי שארצה בזה. שמחתי על הגמילה העצמית שלו ולא ידעתי מה הייתי עושה אחרת. הציצים כאבו, היה גודש, גם דלקת היתה על הדרך, והמחשבה על עוד אחד יונק, אפילו פעם ביום, לא נראתה לי(בלשון המעטה)
אבל היום הוא ביקש. ביקש וכשהתמהמהתי להגיב והלכתי לרגע לשירותים, חזר על הבקשה. החלפתי מבטים עם האיש, והחלפתי צבעים... חשתי תדהמה , ממש "התקלה" שלא ציפיתי לה.
הוא התיישב עלי. וו'או, הוא כ"כ גדול, וכבד, וזה מוזר וזר פתאום.
כשהפסיק לינוק, לפני בסה"כ שלושה וחצי חודשים, חשתי שהלב והגוף שלי מתכווצים מגעגוע אליו יונק ממני, שזו פרידה מהילד הקטן שלי, שעם ההנקה נגמר בינינו משהו מהותי שלמרות שיש לו תחליפים, הוא מיוחד וכ"כ פשוט ונוגע. ממש התאבלתי.
והיום, הרגשתי דברים כ"כ שונים, אפילו תחושות שקצת מתביישת לבטא בקול רם.
ממש התחלחלתי מהמחשבה וכשניסה לינוק הייתי בטוחה וקיוויתי שלא יצליח, ששכח כבר. אבל לא, הוא ממש לא שכח. ניסה לינוק, הביט בי במבט נבוך גם הוא וציחקק. הפסיק. ניסה שוב. וכך מס' פעמים. במבוכה, אבל בהתרגשות נראית לעין הוא ינק וראיתי את השמחה בעיניו כשגמע. היניקות שלו היו חזקות וכאבו לי מעט לאחר שהתרגלתי לאלו של הקטן. הראש שלו היה פתאום כ"כ גדול והפנים בוגרות ולא שייכות לשם, לציצי. לא חשתי בנוח. הגוף שלי לא הרגיש בנוח והחסרתי כמה נשימות מרוב שהתבלבלתי והיה לי קשה. ביקשתי שיסיים. הוא היה מבסוט וסיפר בהמשך היום לאנשים שונים שהוא ינק. לפני השינה, ביקש לפתע שוב. הזכרתי לו שהוא נהג לינוק רק בבוקר ולא כשחושך בחוץ. ביקש רק"שלוק אחד ובעצם שניים" . שוב חשתי את אותה אי נוחות, בילבול וחוסר רצון אבל חששתי לסרב ולדחות את הבקשה, פן היא תתפרש על ידו כדחיה אותו(מה שלפני הולדת האח לא היה, כמובן. אם ביקש בזמן לא נוח ביקשתי שלא)
כי למה לאחיו כן ולו לא? מעולם לא נאמר בבית משהו בסגנון "עכשיו אתה גדול ולכן לא יונק" זה לא המסר שרציתי שיעבור ולא קישרתי בין גילו להנקה או להפסקתה. היא היתה כי וכל עוד זה היה צורך שלו ואני סיפקתי אותו באהבה וברצון.
אז מה עכשיו? למה אני מרגישה כ"כ מבולבלת ולא מבסוטה?
חלפה במוחי המחשבה שאולי זו היתה טעות לתת לו ועדיף היה שהייתי "מורחת" אותו בתשובות זמניות בסגנון "לא כרגע, אני עייפה.." ומוודאה מה אני רוצה/מוכנה . עכשיו הוא כבר ינק ולתחושתי הוא לא מתכוון להיגמל שוב מחר בבוקר... הוא היה מאוד מרוצה. שמעתי את האנחה הקלה כשהפסיק לאחר כמה לגימות, אנחה מרוצה כזו שלאחר אכילת משהו טעים ביותר.
למה אני לא מרוצה? מה בעצם מפריע לי? מהי תחושת אי הנוחות הזו? הרי זה אותו ילד פלוס בסה"כ שלושה וחצי חודשים. הילד הקטן שלי... שרציתי שימשיך לינוק.
יעזור לי לשמוע מכן, אם היתה לכן התנסות כזו ו/או מה דעתכן על המצב שלנו, איך היה עלי לנהוג ומה האפשרויות העומדות לפנינו, ביחס לתחושות ולרצונות שלו ושלי.
תודה .
מבקשת עצות מועילות לגבי הבילבול שחשה.
הגדול, בן ארבע וחודש, גמל את עצמו ביום בו נולד אחיו. זה היה לפני שלושה וחצי חודשים.
במשך ההריון היה לי חשוב לשמר את ההנקה, חשבתי שאם הגענו עד הלום.. ההנקה תעניק לו ביטחון והמשך של חלק משמעותי בקשר הפיזי והריגשי שקיים בינינו מאז נולד. במיוחד כשיוולד אח קטן, שלא יחוש מנושל מהציצי וההנקה שכ"כ אוהב.
עברנו את החודשים בהריון בהם כאב קצת להיניק, החלב הידלדל עד להפסקה ויניקה "על ריק" , תלונות על השינויים בטעם ולקראת סוף ההריון שמחה בחלב החדש שנוצר והנאה מחודשת מהיניקה, ללא תלונות צרכן על ה"מוצר" :-)
היה לי ברור שהוא ימשיך לינוק וחשבתי שזה ממש מתאים לי. ינק בסה"כ פעם ביום, לעיתים פעמיים.
ילדתי בערב ולמחרת בבוקר הוא התבונן באחיו הקטן יונק ולא ביקש. לא אמרתי דבר כי התאים לי וגם היה לי ברור שלמחרת ירצה. היו בעבר ימים בהם שכח וזה לא נראה לי משונה.
אבל כשלא ביקש ביום שלאחריו ועוד יום, שאלתי אם רוצה ונעניתי בשלילה.
למה? כי "החלב שלך לא טעים לי זה חלב לתינוקים".
הייתי מופתעת מאוד. לזה לא ציפיתי. בנוסף הייתי שלושה ימים לאחר הלידה, מה שעשה אותי למאוד רגישה ודרמטית. בכיתי(לא לידו) ואמרתי לאיש שהינה, זה כבר קורה, הילד כועס על האח החדש ועלי וככה הוא מבטא את זה. הוא במצוקה. הוא שבור. גם למחרת בכיתי. לקח לי עוד מס' ימים להתבונן במציאות החדשה שלא רק מבעד למסך ההורמונים שאפפו אותי ולהסכים עם האיש שהילד לא נראה כועס ולא במצוקה . הוא ישב לידי בכל פעם שהינקתי, ליטף את התינוק, לא התרחק ממני ומהציצי אלא התנהג בסיטואציה הזו בטבעיות ובשלוה . המשיך לומר שהוא לא יונק יותר.
שיחה עם חברות , כולל כאלו מתחום ההנקה, הבהירה שהילד פשוט גמל את עצמו בגיל שנחשב לחלון הזדמנויות קלאסי לכך. בבגרות ובפשטות וממקום של מי שקיבל כמה שרצה ומיצה.
וו'אלה, חשבתי לעצמי, איזה ילד מופלא.
תחושת החמיצות וההחמצה והעצב שהיו מנת חלקי במשך מס' ימים התחלפו בתחושות של שמחה על הדרך בה עשה זאת והמסר שקבלתי ממנה - של ילד שבע ושמח בחלקו, מפרגן לתינוק החדש ומפנה לו את הדרך, מוריש לו את הציצים ..
כאן אוסיף ואספר שעם הבכור עיניין ההנקה היה לא פשוט ובתחילת הדרך נדרשו ממני מס' חודשים לבסס אותה. לא מעט נשים מהאתר תמכו בנו באותה תקופה ותרמו לנו מנות חלב אם כי לא רציתי לתת תוספת של תחליפים.
זה היה מאבק לא פשוט והיה מאוד לא ברור מאליו שבסופו אני מיניקה הנקה מלאה. המידע הזה עשוי אולי להסביר למה, בין יתר הסיבות, היה לי קשה לוותר על ההנקה. היא הושגה אצלנו בעמל רב.
אבל בסוף שיחררתי ולא נשארתי מקרה של "הפרה רוצה להיניק יותר מאשר העגל" וכו'.
היום (כבר אתמול) , לפתע וללא כל סימנים מקדימים, הוא פנה אלי "אמא אני רוצה לינוק"
הרגשתי שאני "מתעלפת" (נשמע דרמטי, אבל מודה שממש ככה..) מאיפה זה בא? עניתי , תוך ניסיון להסתיר את תדהמתי "בסדר". חשבתי שהוא בוחן אותי, את התגובה שלי, אולי את הקבלה שלי את הבקשה ותו לא. שלא יממש. נזכרת עכשיו שכשהפסיק אמרתי שאם ירצה בעתיד, יוכל תמיד לבקש. והתכוונתי לזה, באמת. לא סתם התכוונתי, רציתי בזה. זה נראה לי נכון, מושלם, אפילו רומנטי משהו.. שני ילדי יונקים.
מה שקרה במציאות הוא, שתוך מס' ימים מהלידה, תהיתי איך חשבתי שארצה בזה. שמחתי על הגמילה העצמית שלו ולא ידעתי מה הייתי עושה אחרת. הציצים כאבו, היה גודש, גם דלקת היתה על הדרך, והמחשבה על עוד אחד יונק, אפילו פעם ביום, לא נראתה לי(בלשון המעטה)
אבל היום הוא ביקש. ביקש וכשהתמהמהתי להגיב והלכתי לרגע לשירותים, חזר על הבקשה. החלפתי מבטים עם האיש, והחלפתי צבעים... חשתי תדהמה , ממש "התקלה" שלא ציפיתי לה.
הוא התיישב עלי. וו'או, הוא כ"כ גדול, וכבד, וזה מוזר וזר פתאום.
כשהפסיק לינוק, לפני בסה"כ שלושה וחצי חודשים, חשתי שהלב והגוף שלי מתכווצים מגעגוע אליו יונק ממני, שזו פרידה מהילד הקטן שלי, שעם ההנקה נגמר בינינו משהו מהותי שלמרות שיש לו תחליפים, הוא מיוחד וכ"כ פשוט ונוגע. ממש התאבלתי.
והיום, הרגשתי דברים כ"כ שונים, אפילו תחושות שקצת מתביישת לבטא בקול רם.
ממש התחלחלתי מהמחשבה וכשניסה לינוק הייתי בטוחה וקיוויתי שלא יצליח, ששכח כבר. אבל לא, הוא ממש לא שכח. ניסה לינוק, הביט בי במבט נבוך גם הוא וציחקק. הפסיק. ניסה שוב. וכך מס' פעמים. במבוכה, אבל בהתרגשות נראית לעין הוא ינק וראיתי את השמחה בעיניו כשגמע. היניקות שלו היו חזקות וכאבו לי מעט לאחר שהתרגלתי לאלו של הקטן. הראש שלו היה פתאום כ"כ גדול והפנים בוגרות ולא שייכות לשם, לציצי. לא חשתי בנוח. הגוף שלי לא הרגיש בנוח והחסרתי כמה נשימות מרוב שהתבלבלתי והיה לי קשה. ביקשתי שיסיים. הוא היה מבסוט וסיפר בהמשך היום לאנשים שונים שהוא ינק. לפני השינה, ביקש לפתע שוב. הזכרתי לו שהוא נהג לינוק רק בבוקר ולא כשחושך בחוץ. ביקש רק"שלוק אחד ובעצם שניים" . שוב חשתי את אותה אי נוחות, בילבול וחוסר רצון אבל חששתי לסרב ולדחות את הבקשה, פן היא תתפרש על ידו כדחיה אותו(מה שלפני הולדת האח לא היה, כמובן. אם ביקש בזמן לא נוח ביקשתי שלא)
כי למה לאחיו כן ולו לא? מעולם לא נאמר בבית משהו בסגנון "עכשיו אתה גדול ולכן לא יונק" זה לא המסר שרציתי שיעבור ולא קישרתי בין גילו להנקה או להפסקתה. היא היתה כי וכל עוד זה היה צורך שלו ואני סיפקתי אותו באהבה וברצון.
אז מה עכשיו? למה אני מרגישה כ"כ מבולבלת ולא מבסוטה?
חלפה במוחי המחשבה שאולי זו היתה טעות לתת לו ועדיף היה שהייתי "מורחת" אותו בתשובות זמניות בסגנון "לא כרגע, אני עייפה.." ומוודאה מה אני רוצה/מוכנה . עכשיו הוא כבר ינק ולתחושתי הוא לא מתכוון להיגמל שוב מחר בבוקר... הוא היה מאוד מרוצה. שמעתי את האנחה הקלה כשהפסיק לאחר כמה לגימות, אנחה מרוצה כזו שלאחר אכילת משהו טעים ביותר.
למה אני לא מרוצה? מה בעצם מפריע לי? מהי תחושת אי הנוחות הזו? הרי זה אותו ילד פלוס בסה"כ שלושה וחצי חודשים. הילד הקטן שלי... שרציתי שימשיך לינוק.
יעזור לי לשמוע מכן, אם היתה לכן התנסות כזו ו/או מה דעתכן על המצב שלנו, איך היה עלי לנהוג ומה האפשרויות העומדות לפנינו, ביחס לתחושות ולרצונות שלו ושלי.
תודה .
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.