על ידי במבי_ק* » 25 יולי 2008, 10:48
שני חלומות
בחודש האחרון, חלמתי פעמיים שאני אחרי לידה, עם התינוקת, והכל בסדר. אבל שאני לא זוכרת כלום מהלידה. ניסיתי להבין - מה החלום הזה אומר? לא הבנתי כלום. אתמול נזכרתי בחלומות האלה - אולי ככה אפשר לתאר לידה שלא קולטים בזמן אמת שהיא מתרחשת.
יום שלישי - יום לידה
הילדים הלכו לגן. יוד עבד על משהו בעליית הגג. ואני נסעתי בסביבות 11 לשתות קפה עם חברתי ע'. בדרך היו לי כמה צירים קטנים. לא התרגשתי. כל החודש האחרון היו לי צירים פה ושם, ופעמיים אפילו היו איזה שעתיים של משהו כמעט סדיר שלא התפתח לכלום. ישבנו לקפה, היו לי איזה שלושה צירים בשעה הזו. היא (עדיין ללא ילדים) ממש נלחצה. אמרתי לה שזה שטויות, ושזה ככה כל החודש האחרון, שזה התכווצויות קלות ולא משהו סדיר או אמיתי. בדרך הביתה (20 דקות נסיעה) היו לי עוד שני צירים. חשבתי שאולי הם חזקים יותר, אבל הזכרתי לעצמי שכבר היו כאלה שהיה נדמה לי שהם חזקים יותר. שטויות. הם לא המשיכו. לקראת 1 דיברתי עם מיכל (המיילדת) - רציתי להתייעץ איתה אם ומתי אני צריכה לעשות מוניטור של הריון עודף. וגם סיפרתי לה על איזו הפרשה שכאילו הלך עליה חילזון, שרציתי לוודא שזה לא דליפת מי-שפיר. היא אמרה שזה אופייני ללפני לידה, וסיכמנו שמוניטור אין צורך כרגע לעשות כי אני אצלה במעקב, ואולי בשבוע הבא. לא היה לי צירים ולא דיברתי איתה על צירים. שיתפתי אותה בזה שאני ממש לא מרגישה כמו מישהו שעומדת ללדת בימצים הקרובים ואם זה נשמע לה נורמלי... היא אמרה - בטח, תסתלבטי ותבלי עם ההריון הזה כמה שמתאים לך! סיכמנו שניפגש ביום חמישי למעקב, אלא אם משהו יתפתח לפני. חיכיתי לפני שהלכתי לקחת את הילדים מהגן - סיכמתי עם הגננים שאני אבוא בימים האלה כמה דקות באיחור, כי לא היה לי כוח לשאלות וסמול-טוק של הורים ו, נו, מתי, וכל זה. אז חיכיתי ויצאתי ב 1 ורבע לאוטו. בדלת היה לי עוד ציר. חזרתי וביקשתי מבנזוגי שיקח הוא את הילדים. אמרתי לו שאני לא חושבת שזה זה, אבל לא הרגשתי תנועות כבר כמה זמן ורציתי לשכב ולפנות את עצמי לזה. הוא נסע וחזר. לא התפתח כלום. ואז כן. בשתיים וחצי אמרתי לעצמי שאני אתחיל לתזמן צירים, כדי להבין מה קורה. זה נורא עצבן אותי. קודם כל -הם לא היו סדירים. דבר שני - לא הצלחתי להבין מתי ציר מתחיל ומתי מסתיים. הרגיז אותי לרשום זמנים. הבנתי שיש צירים באופן כללי כל כמה דקות, הפסקתי לתזמן, ובשלוש וחצי החלטתי להתקשר למיכל. היא היתה בדרך לפגישה בתל-אביב. היא שאלה אותי אם להמשיך לפגישה או לחזור. אמרתי לה - בטח שתלכי, לא קורה כלום רציני, אני רק מעדכנת אותך שמשהו מתחיל. סיכמנו שנדבר בחמש (עוד שעה וחצי) אבל שאם משהו מתפתח יותר מהר, שנודיע לה. לבת היה חוג שחיה בין 3 ל 4. יוד לקח אותה לשם, והחזיר אותה משם. היתה אמורה להיות לו פגישה ב 4 עם ראש עיריית הוד השרון, לגבי איזו יוזמה חינוכית שהוא שותף לה. בעשרים לארבע עדיין לא ידענו אם הוא ילך או לא. אמרתי לו שיבטל טנטטיבית (היו אחרים נוספים שהלכו) ושמקסימום יגיע. ב 4 הוא הלך לקחת את הבת מהחוג שחיה, ואני שיחקתי עם הקטן ב"אחות גולדה" ו"תינוק" (או להיפך, מי זוכר, הייתי בעצם בצירים). עדיין יכולתי לשבת, אבל כבר לא הייתי ממש מרוכזת. החלטנו שהוא לא ילך לפגישה ושזה הזמן לקחת את הילדים לאמא שלי. ב 4 ועשרים הם הלכו לאמא שלי.
התחלנו לארגן את הבית ללידה. הבאנו את כל הציוד. ואז קרה הצפוי - הוא, מרוב התרגשות, לא הצליח לחבר את הצינור של הבריכה לברז האמבטיה. הוא התעקש שנאבד לו חלק ושהוא יסע לקנות. אני, כבר מכירה אותו, ידעתי וגם ראיתי בעיניים שהוא מראה למיכל את כל החלקים ושהם במגירה ליד האמבטיה - ידעתי שזאת איזה שטות שקשורה להתרגשות שלו. נסיתי לא להלחיץ אותו. הבנתי שעדיף שילך מאשר שלא יהיה לנו את החלק הזה. ברגע האחרון, כצפוי, שמעתי אומר - איזה אדיוט אני. טוב, כל החלקים ישנם, הוא פשוט חיבר אותם הפוך ולמרות שהוא תרגל לפני, הוא לא קלט את זה עד לרגע האחרון. אז הכנו את הבריכה למילוי, וכמובן שלא פתחתנו מים כי צריך לחכות עם זה למיכל. בתוך הארגונים העברתי צירים בתנועה, בעיקר הישענות קדימה וסיבובי אגן. זכרתי שזה מה שהציל אותי בלידות הקודמות, היכולת לזוז בצירים. גיליתי שני דברים חדשים בצירים הפעם - האחד שגם בין הצירים אני חייבת לזוז, במין צעדים גדולים כאלה. והשני - שאם אני מביאה את התנועה מהידיים, ולא מהרגליים, יותר קל לי - נשענתי קדימה והבאתי את התנועה כך שהדחיפה של הידיים מול השולחן או מה שזה לא יהיה- טוענת את הידיים בכוח ומזרימה אותי לכיוון האגן והרגליים. זה היה טוב לכמה צירים. בינתיים, הוא התחיל לתלות את הניירות שקנינו (גיליונות של נייר עיתון) על החלונות. הוא הספיק לתלות איזה שניים ואמר שהוא נוסע להביא רוגעלך כדי לפנק את מיכל (!!!). זה פשוט, ש
אל דנטה סיפר לנו שבלידה שלהם הוא ומיכל אכלו רוגעלך ש
טרה רוסה הביאה, וזה מאיזושהי סיבה מאוד מצא חן בעיניי יוד, שידוע בתור גבר קלאסי בלי תפיסה היררכית של מה צריך לעשות קודם ואיך לארגן את הזמן. זה היה בטח קצת אחרי 4 וחצי. אמרתי לו - אתה לא הולך לשום מקום, יש לחם שאפיתי, יש עוגה, יש מלא פירות. לא צריל רוגעלך (ממתי בכלל בבית הזה יש רוגעלך?!). טוב, הוא קיבל את זה. בשלב הזה, בטח רבע לחמש, אמרתי לו שצריך להתקשר למיכל שוב. אני בעצמי כבר לא יכולתי כ"כ לדבר. היא שאלה אם בשלב הזה בלידות הקודמות כבר היינו בבית חולים, הוא אמר שכן, אבל זה עוד נמשך מלא זמן ככה. ואני אמרתי מהצד - אבל זה אחרת. ופה בעצם התחיל מין פיצול אישיות שלי - בין הגוף שהבין מה קורה, לבין השכל שלא הבין כלום (כלום!) ממה שקורה. היא אמרה לו - אל תתייחס למה שהיה, תסתכל על במבי, תשאל אותה אם היא רוצה אותי שם. אמרתי שכן, מקסימום פדיחות והיא תחזור הביתה, אבל עדיף שבכל זאת היא תבוא. אני כמובן ידעתי מהלידות הקודמות שככה זה אצלי, וזה יכול להיות שעות, בלי פתיחה. אבל בכל זאת - שתבוא. היא אמרה שהיא רק צריכה לאסוף את ביתה ולקחת אותה הביתה ואת תיק הלידה שלה מהבית, והיא באה אלינו. זה היה לקראת חמש.
אמרתי לו, בוא איתי למקלחת. שמתי מים חמים בזרם חזק על הגב התחתון וביקשתי שיעסה לי עצם הזנב. זה מאוד עזר. אבל אחרי איזה שלושה צירים הוא אמר - בואי נשמור מים חמים לבריכה. עדיין, זה היה נראה לי הגיוני. כי יש עוד המון זמן, והכאבים האלה זה כלום לעומת אח"כ, כך שעדיף לשמור את המים. טוב, בצער נפרדתי מהמקלחת, כדי לגלות שאני במצב של כאבים איומים כמעט ללא הפסקה. הוא רצה לנגב אותי כי קודם ביקשתי ממנו עוד ועוד ועוד מזגן, כי היה לי חם. אבל לי היה נעים ככה לצאת רטובה למזגן הקר. אז לא כ"כ נתתי לו לנגב אותי. מוקדם יותר סידרנו פינה עם מזרון זוגי ליד הספה של הסלון. זרקתי את עצמי לשם, הרמתי פוף על הספה, ונשענתי קדימה כשאני על הברכיים - מין עמידה על הברכיים, שאר הגף זקוף, כשכל הראש שלי קבור בפוף. בין לבין הוא הספיק לומר לי - רוצה ללכת לטיול כדי לזרז את הלידה? ואני צועקת עליו - איזה טיול בראש שלך?! ביקשתי ממנו שיתן לי אגרופים חזקים בעצם הזנב. הוא אומר שזה היה ממש לתת לי מכות. כל הזמן ביקשתי יותר חזק. באיזשהו שלב הוא אמר שהוא ימשיך לתלות את הניירות. עזוב אותך מהניירות! אתה לא עוזב אותי! כל מה שיכולתי לעשות זה להישען קדימה, לא יכולתי לזוז אפילו ס"מ, התנועה שכ"כ הקלה עלי לפני כן לא היתה אפשרית יותר. רק שיתן לי אגרופים בגב.
תמלא את הבריכה! אבל אסור עד מיכל באה. בסדר, אני לא אכנס, אבל שתהיה מוכנה. משהו בי קולט מה שקורה. אבל שנינו, בעצם, מתכוננים לעוד הרבה שעות של צירים. אני חושבת לעצמי - איזה משוגעות אלה שיולדות בלי אפידורל. אבל מצד שני - אני ממש לא חושבת על זה כאופציה, רק המחשבה על להיכנס לאוטו כ"כ מלחיצה אוצי שכל דבר אחר נראה לי יותר שפוי. אני אומרת לעצמי - את היאוש תשמרי לאח"כ, יש עוד המון זמן. זה עוד יכאב הרבה יותר. אני מתחילה לגנוח (אני חוויתי את זה כצעקות, הוא אומר שזה היה נשמע יותר כמו סרט פורנו סוג ד', ושזה לא היה חזק בכלל). חושבת לעצמי - בחיים לא הייתי יכולה לעשות את זה בבית חולים ואפילו אל במרכז לידה. אני גונחת, נאנחת, הוא לא עוזב אותי לרגע והאמת שבלעדיו פשוט לא הייתי יכולה להמשיך. הבוקסים שלו הצילו אותי. מדי פעם הוא מזכיר לי לנשום, ואני אומרת לו "שקט!". אני יודעת שאני עושה את הדבר היחיד שאני יכולה לעשות באותו רגע - לגנוח, להיות קבורה בפוף, ושהוא יתן לי בוקסים בגב. אבל מדי פעם אני כן נענית לו ונושמת קצת אחרת.
קקי. יש לי קקי.
אה, כן, היתה לי תוכנית לקחת נר משלשל לפני הלידה, כי לא מצא חן בעיניי הרעיון של קקי בבריכה. ידעתי גם שזה יכול לעצור אותי. אבל כשהתחילו הצירים, העברתי איזה ציר בתנוחה של כריעה-תלויה (בעזרת ערסל ישיבה שתלוי על הקורות בסלון) והבנתי שאסור לי לעשות שום דבר שיזרז יותר מדי את הלידה. מין הבנה פנימית, שהעלמתי ממנה אח"כ לגמרי, אבל זאת הסיבה שהחלטתי לוותר על הנר המשלשל. היתה לי אינטואיציה שזה עלול לזרז יותר מדי את הלידה. יאללה, שיהיה קקי ואני אתמודד עם זה. אז אני בקטע של - יאללה, ניפטר מהקקי הזה עכשיו כדי שלא יפריע לי בלידה. גונחת, תנגב. הוא אומר - זה לא קקי, זה הפרשה. בשלב הזה הוא התקשר למיכל. ההפרשה היתה עם דם, והוא נלחץ (בעיקר אחרי הסיפור של הלידה הקודמת ואימת היפרדות שיליה). איפה את? הוא שואל, יש הפרשה (הוא לא אומר דמית כי הוא לא רוצה להלחיץ אותי). אני כאן בחוץ, בוא תעזור לי עם התיקים. הוא אומר לי - אני הולך לעזור למיכל להביא את התיקים. אני צועקת עליו - אתה לא הולך לשום מקום! השעה רבע לשש. היא כנראה הבינה שהוא לא בא, הגיעה בעצמה, פתחה את הדלת ואמרה - איזה יופי, את יולדת. ואני אומרת לעצמי - איזה חמודה היא שהיא מעודדת אותי, היא לא בעניינים, תמיד זה אצלי ככה - נראה מהצד שמשהו נורא מתקדם אבל בעצם כלום לא קורה. אני חושבת לעצי שהיא בטח מתכוונת שאני כבר בלידה, בפתיחה של ארבע או משהו כזה. אחר-כך היא אמרה שברגע שהיא נכנסה וראתה את הפירנאום והקרומים שפקעו רגע לפני (זו היתה הפרשה שהוא ראה) היא הבינה שאני עוד חמש דקות יולדת. אבל לא אני ולא הוא הבנו את זה. חשבתי שהיא ממש לא בעניינים. היא אומרת - תסגור את המזגן, קפוא כאן. ואני צועקת - אל תסגרו לי את המזגן. אבל זה לא טוב לתינוקת, היא אומרת. ואני חושבת לעצמי - אז שיסגרו כשתהיה לידה, למה עכשיו? אני חייבת אוויר! היא נותנת לו הוראות. מאוחר יותר מסתבר שהמוניטור נפל לו מהידיים לתוך השמן שקדים שהיא שפכה לקערה. בכל מקרה, לא היה זמן למוניטור ולא לקומפרסים, רק לעיסוי עם השמן. היא אמרה לו - בוא תראה לידה. אתה רואה את הראש? זה הרגע שבו הוא קלט שאני יןולדת. אני עדיין חשבתי שהיא מתבלבלת. (??? בטח, אחרי איזה 3000 לידות שהיא עברה היא מתבלבלת...). אני מבחינתי עושה קקי כדי להיפטר מזה לפני הלידה. והיא אומרת לי - אל תלחצי, אנחנו לא רוצים קרעים. ואני אומרת - בסדר. מה הבעיה, אז אני אתאפק קצת עם הקקי. כל הקטע הזה לא כאב לי בכלל, כלומר, הצירים היו מטורפים וכאבו לי, אבל זה היה כמו קודם. לא כאב לי החלק השני של הלידה, שזה הכי הפחיד אותי, גם כי לא חוויתי אותו בפעמים הקודמות ואת הצירים כן הכרתי, וגם כי קראתי שזה קטע נורא כואב. דמיינתי כמה זה כואב שהאגן נפתח ככה, איך זה בטח כואב בעצמות, איך זה בטח כואב כשהראש יורד בתעלת לידה ואיך זה ישרוף כשהוא יצא. לא הרגשי כלום, רק צירים מטורפים. לכן, כשהיא אמרה שהראש בחוץ, מבחינתי היא שוב (!) התבלבלה, כי לי המשיכו הצירים המטורפים, עוד איזה אחד או שניים, עד שכל הגוף היה בחוץ. ורק אז - !!!!!! - הבנתי שילדתי.
שוכבת מתחתיי תינוקת - אני מסתכלת עליה ולא מאמינה! עשיתי את זה. מיכל נותנת לה איזה דקה או שתיים מתחתיי כדי לקבל דם מהשיליה. אח"כ הם מסדרים לי פינת ישיבה על המזרון, ואנחנו מחכים לשיליה שיוצאת אחרי חצי שעה - מושלמת ויפהפה (ועוד שעה וחצי היא כבר תהיה קבורה מתחת לעץ האדר היפהפה והחזק שלנו).
שנינו בהלם גמור. אנחנו לא מדביקים מנטלית את מה שקרה. אני מבקשת שיתקשר לאמא שלי לספר לה. רק לפני שעה וחצי היא קיבלה את הילדים אליה. הם במכולת, בתחילתו של ערב כייפי עם הרבה הפתעות וצ'ופרים עם סבתא. היא חושבת שהוא עובד עליה (זה המחיר שיש לשלם, יוד יקר, כשאתה עובד כ"כ הרבה על אנשים). אז הוא מצמיד את הטלפון לתינוקת שבוכה, ואני שומעת את אמא שלי צורחת מהתרגשות. אחרי שעה אנחנו מזמינים אותם להצטרף אלינו. אמא שלי וחברה שלה מכינות ארוחת ערב. כולם יושבים לאכול במרפסת שלנו. אני לא מסוגלת עדיין לאכול, אז אני נשארת עם התינוקת החדשה שלי, דניאלה, והגדולה מצטרפת אלינו בתוך הבית.
השעות הבאות עוברות בכיף, בנחת, במשפחתיות. כמו שדמיינתי. ב 9 מיכל הולכת. ב 12 אנחנו הולכים לישון. אני מתעוררת אחרי שעה מפוצצת באנדרנלין. כמעט לא ישנתי מרוב התרגשות כל הלילה. למחרת יוד קולט שאין לי תאבון לכלום חוץ מפירות ומבין שצריך להתחיל להנחית אותי מענן ההורמונים, כדי שאני לא אהייה חלשה. הוא מכריח אותי לאכול משהו, וזה באמת קצת מאפס אותי. אני עייפה. הולכת לנוח. רק אחרי הלילה השני הגוף מבין מה עבר עליו, ואני קמה עם שרירים תפוסים. אבל גם זה עובר מהר.
וואו, זהו בערך.
[b]שני חלומות[/b]
בחודש האחרון, חלמתי פעמיים שאני אחרי לידה, עם התינוקת, והכל בסדר. אבל שאני לא זוכרת כלום מהלידה. ניסיתי להבין - מה החלום הזה אומר? לא הבנתי כלום. אתמול נזכרתי בחלומות האלה - אולי ככה אפשר לתאר לידה שלא קולטים בזמן אמת שהיא מתרחשת.
[b]יום שלישי - יום לידה[/b]
הילדים הלכו לגן. יוד עבד על משהו בעליית הגג. ואני נסעתי בסביבות 11 לשתות קפה עם חברתי ע'. בדרך היו לי כמה צירים קטנים. לא התרגשתי. כל החודש האחרון היו לי צירים פה ושם, ופעמיים אפילו היו איזה שעתיים של משהו כמעט סדיר שלא התפתח לכלום. ישבנו לקפה, היו לי איזה שלושה צירים בשעה הזו. היא (עדיין ללא ילדים) ממש נלחצה. אמרתי לה שזה שטויות, ושזה ככה כל החודש האחרון, שזה התכווצויות קלות ולא משהו סדיר או אמיתי. בדרך הביתה (20 דקות נסיעה) היו לי עוד שני צירים. חשבתי שאולי הם חזקים יותר, אבל הזכרתי לעצמי שכבר היו כאלה שהיה נדמה לי שהם חזקים יותר. שטויות. הם לא המשיכו. לקראת 1 דיברתי עם מיכל (המיילדת) - רציתי להתייעץ איתה אם ומתי אני צריכה לעשות מוניטור של הריון עודף. וגם סיפרתי לה על איזו הפרשה שכאילו הלך עליה חילזון, שרציתי לוודא שזה לא דליפת מי-שפיר. היא אמרה שזה אופייני ללפני לידה, וסיכמנו שמוניטור אין צורך כרגע לעשות כי אני אצלה במעקב, ואולי בשבוע הבא. לא היה לי צירים ולא דיברתי איתה על צירים. שיתפתי אותה בזה שאני ממש לא מרגישה כמו מישהו שעומדת ללדת בימצים הקרובים ואם זה נשמע לה נורמלי... היא אמרה - בטח, תסתלבטי ותבלי עם ההריון הזה כמה שמתאים לך! סיכמנו שניפגש ביום חמישי למעקב, אלא אם משהו יתפתח לפני. חיכיתי לפני שהלכתי לקחת את הילדים מהגן - סיכמתי עם הגננים שאני אבוא בימים האלה כמה דקות באיחור, כי לא היה לי כוח לשאלות וסמול-טוק של הורים ו, נו, מתי, וכל זה. אז חיכיתי ויצאתי ב 1 ורבע לאוטו. בדלת היה לי עוד ציר. חזרתי וביקשתי מבנזוגי שיקח הוא את הילדים. אמרתי לו שאני לא חושבת שזה זה, אבל לא הרגשתי תנועות כבר כמה זמן ורציתי לשכב ולפנות את עצמי לזה. הוא נסע וחזר. לא התפתח כלום. ואז כן. בשתיים וחצי אמרתי לעצמי שאני אתחיל לתזמן צירים, כדי להבין מה קורה. זה נורא עצבן אותי. קודם כל -הם לא היו סדירים. דבר שני - לא הצלחתי להבין מתי ציר מתחיל ומתי מסתיים. הרגיז אותי לרשום זמנים. הבנתי שיש צירים באופן כללי כל כמה דקות, הפסקתי לתזמן, ובשלוש וחצי החלטתי להתקשר למיכל. היא היתה בדרך לפגישה בתל-אביב. היא שאלה אותי אם להמשיך לפגישה או לחזור. אמרתי לה - בטח שתלכי, לא קורה כלום רציני, אני רק מעדכנת אותך שמשהו מתחיל. סיכמנו שנדבר בחמש (עוד שעה וחצי) אבל שאם משהו מתפתח יותר מהר, שנודיע לה. לבת היה חוג שחיה בין 3 ל 4. יוד לקח אותה לשם, והחזיר אותה משם. היתה אמורה להיות לו פגישה ב 4 עם ראש עיריית הוד השרון, לגבי איזו יוזמה חינוכית שהוא שותף לה. בעשרים לארבע עדיין לא ידענו אם הוא ילך או לא. אמרתי לו שיבטל טנטטיבית (היו אחרים נוספים שהלכו) ושמקסימום יגיע. ב 4 הוא הלך לקחת את הבת מהחוג שחיה, ואני שיחקתי עם הקטן ב"אחות גולדה" ו"תינוק" (או להיפך, מי זוכר, הייתי בעצם בצירים). עדיין יכולתי לשבת, אבל כבר לא הייתי ממש מרוכזת. החלטנו שהוא לא ילך לפגישה ושזה הזמן לקחת את הילדים לאמא שלי. ב 4 ועשרים הם הלכו לאמא שלי.
התחלנו לארגן את הבית ללידה. הבאנו את כל הציוד. ואז קרה הצפוי - הוא, מרוב התרגשות, לא הצליח לחבר את הצינור של הבריכה לברז האמבטיה. הוא התעקש שנאבד לו חלק ושהוא יסע לקנות. אני, כבר מכירה אותו, ידעתי וגם ראיתי בעיניים שהוא מראה למיכל את כל החלקים ושהם במגירה ליד האמבטיה - ידעתי שזאת איזה שטות שקשורה להתרגשות שלו. נסיתי לא להלחיץ אותו. הבנתי שעדיף שילך מאשר שלא יהיה לנו את החלק הזה. ברגע האחרון, כצפוי, שמעתי אומר - איזה אדיוט אני. טוב, כל החלקים ישנם, הוא פשוט חיבר אותם הפוך ולמרות שהוא תרגל לפני, הוא לא קלט את זה עד לרגע האחרון. אז הכנו את הבריכה למילוי, וכמובן שלא פתחתנו מים כי צריך לחכות עם זה למיכל. בתוך הארגונים העברתי צירים בתנועה, בעיקר הישענות קדימה וסיבובי אגן. זכרתי שזה מה שהציל אותי בלידות הקודמות, היכולת לזוז בצירים. גיליתי שני דברים חדשים בצירים הפעם - האחד שגם בין הצירים אני חייבת לזוז, במין צעדים גדולים כאלה. והשני - שאם אני מביאה את התנועה מהידיים, ולא מהרגליים, יותר קל לי - נשענתי קדימה והבאתי את התנועה כך שהדחיפה של הידיים מול השולחן או מה שזה לא יהיה- טוענת את הידיים בכוח ומזרימה אותי לכיוון האגן והרגליים. זה היה טוב לכמה צירים. בינתיים, הוא התחיל לתלות את הניירות שקנינו (גיליונות של נייר עיתון) על החלונות. הוא הספיק לתלות איזה שניים ואמר שהוא נוסע להביא רוגעלך כדי לפנק את מיכל (!!!). זה פשוט, ש [po]אל דנטה[/po] סיפר לנו שבלידה שלהם הוא ומיכל אכלו רוגעלך ש [po]טרה רוסה[/po] הביאה, וזה מאיזושהי סיבה מאוד מצא חן בעיניי יוד, שידוע בתור גבר קלאסי בלי תפיסה היררכית של מה צריך לעשות קודם ואיך לארגן את הזמן. זה היה בטח קצת אחרי 4 וחצי. אמרתי לו - אתה לא הולך לשום מקום, יש לחם שאפיתי, יש עוגה, יש מלא פירות. לא צריל רוגעלך (ממתי בכלל בבית הזה יש רוגעלך?!). טוב, הוא קיבל את זה. בשלב הזה, בטח רבע לחמש, אמרתי לו שצריך להתקשר למיכל שוב. אני בעצמי כבר לא יכולתי כ"כ לדבר. היא שאלה אם בשלב הזה בלידות הקודמות כבר היינו בבית חולים, הוא אמר שכן, אבל זה עוד נמשך מלא זמן ככה. ואני אמרתי מהצד - אבל זה אחרת. ופה בעצם התחיל מין פיצול אישיות שלי - בין הגוף שהבין מה קורה, לבין השכל שלא הבין כלום (כלום!) ממה שקורה. היא אמרה לו - אל תתייחס למה שהיה, תסתכל על במבי, תשאל אותה אם היא רוצה אותי שם. אמרתי שכן, מקסימום פדיחות והיא תחזור הביתה, אבל עדיף שבכל זאת היא תבוא. אני כמובן ידעתי מהלידות הקודמות שככה זה אצלי, וזה יכול להיות שעות, בלי פתיחה. אבל בכל זאת - שתבוא. היא אמרה שהיא רק צריכה לאסוף את ביתה ולקחת אותה הביתה ואת תיק הלידה שלה מהבית, והיא באה אלינו. זה היה לקראת חמש.
אמרתי לו, בוא איתי למקלחת. שמתי מים חמים בזרם חזק על הגב התחתון וביקשתי שיעסה לי עצם הזנב. זה מאוד עזר. אבל אחרי איזה שלושה צירים הוא אמר - בואי נשמור מים חמים לבריכה. עדיין, זה היה נראה לי הגיוני. כי יש עוד המון זמן, והכאבים האלה זה כלום לעומת אח"כ, כך שעדיף לשמור את המים. טוב, בצער נפרדתי מהמקלחת, כדי לגלות שאני במצב של כאבים איומים כמעט ללא הפסקה. הוא רצה לנגב אותי כי קודם ביקשתי ממנו עוד ועוד ועוד מזגן, כי היה לי חם. אבל לי היה נעים ככה לצאת רטובה למזגן הקר. אז לא כ"כ נתתי לו לנגב אותי. מוקדם יותר סידרנו פינה עם מזרון זוגי ליד הספה של הסלון. זרקתי את עצמי לשם, הרמתי פוף על הספה, ונשענתי קדימה כשאני על הברכיים - מין עמידה על הברכיים, שאר הגף זקוף, כשכל הראש שלי קבור בפוף. בין לבין הוא הספיק לומר לי - רוצה ללכת לטיול כדי לזרז את הלידה? ואני צועקת עליו - איזה טיול בראש שלך?! ביקשתי ממנו שיתן לי אגרופים חזקים בעצם הזנב. הוא אומר שזה היה ממש לתת לי מכות. כל הזמן ביקשתי יותר חזק. באיזשהו שלב הוא אמר שהוא ימשיך לתלות את הניירות. עזוב אותך מהניירות! אתה לא עוזב אותי! כל מה שיכולתי לעשות זה להישען קדימה, לא יכולתי לזוז אפילו ס"מ, התנועה שכ"כ הקלה עלי לפני כן לא היתה אפשרית יותר. רק שיתן לי אגרופים בגב.
תמלא את הבריכה! אבל אסור עד מיכל באה. בסדר, אני לא אכנס, אבל שתהיה מוכנה. משהו בי קולט מה שקורה. אבל שנינו, בעצם, מתכוננים לעוד הרבה שעות של צירים. אני חושבת לעצמי - איזה משוגעות אלה שיולדות בלי אפידורל. אבל מצד שני - אני ממש לא חושבת על זה כאופציה, רק המחשבה על להיכנס לאוטו כ"כ מלחיצה אוצי שכל דבר אחר נראה לי יותר שפוי. אני אומרת לעצמי - את היאוש תשמרי לאח"כ, יש עוד המון זמן. זה עוד יכאב הרבה יותר. אני מתחילה לגנוח (אני חוויתי את זה כצעקות, הוא אומר שזה היה נשמע יותר כמו סרט פורנו סוג ד', ושזה לא היה חזק בכלל). חושבת לעצמי - בחיים לא הייתי יכולה לעשות את זה בבית חולים ואפילו אל במרכז לידה. אני גונחת, נאנחת, הוא לא עוזב אותי לרגע והאמת שבלעדיו פשוט לא הייתי יכולה להמשיך. הבוקסים שלו הצילו אותי. מדי פעם הוא מזכיר לי לנשום, ואני אומרת לו "שקט!". אני יודעת שאני עושה את הדבר היחיד שאני יכולה לעשות באותו רגע - לגנוח, להיות קבורה בפוף, ושהוא יתן לי בוקסים בגב. אבל מדי פעם אני כן נענית לו ונושמת קצת אחרת.
קקי. יש לי קקי.
אה, כן, היתה לי תוכנית לקחת נר משלשל לפני הלידה, כי לא מצא חן בעיניי הרעיון של קקי בבריכה. ידעתי גם שזה יכול לעצור אותי. אבל כשהתחילו הצירים, העברתי איזה ציר בתנוחה של כריעה-תלויה (בעזרת ערסל ישיבה שתלוי על הקורות בסלון) והבנתי שאסור לי לעשות שום דבר שיזרז יותר מדי את הלידה. מין הבנה פנימית, שהעלמתי ממנה אח"כ לגמרי, אבל זאת הסיבה שהחלטתי לוותר על הנר המשלשל. היתה לי אינטואיציה שזה עלול לזרז יותר מדי את הלידה. יאללה, שיהיה קקי ואני אתמודד עם זה. אז אני בקטע של - יאללה, ניפטר מהקקי הזה עכשיו כדי שלא יפריע לי בלידה. גונחת, תנגב. הוא אומר - זה לא קקי, זה הפרשה. בשלב הזה הוא התקשר למיכל. ההפרשה היתה עם דם, והוא נלחץ (בעיקר אחרי הסיפור של הלידה הקודמת ואימת היפרדות שיליה). איפה את? הוא שואל, יש הפרשה (הוא לא אומר דמית כי הוא לא רוצה להלחיץ אותי). אני כאן בחוץ, בוא תעזור לי עם התיקים. הוא אומר לי - אני הולך לעזור למיכל להביא את התיקים. אני צועקת עליו - אתה לא הולך לשום מקום! השעה רבע לשש. היא כנראה הבינה שהוא לא בא, הגיעה בעצמה, פתחה את הדלת ואמרה - איזה יופי, את יולדת. ואני אומרת לעצמי - איזה חמודה היא שהיא מעודדת אותי, היא לא בעניינים, תמיד זה אצלי ככה - נראה מהצד שמשהו נורא מתקדם אבל בעצם כלום לא קורה. אני חושבת לעצי שהיא בטח מתכוונת שאני כבר בלידה, בפתיחה של ארבע או משהו כזה. אחר-כך היא אמרה שברגע שהיא נכנסה וראתה את הפירנאום והקרומים שפקעו רגע לפני (זו היתה הפרשה שהוא ראה) היא הבינה שאני עוד חמש דקות יולדת. אבל לא אני ולא הוא הבנו את זה. חשבתי שהיא ממש לא בעניינים. היא אומרת - תסגור את המזגן, קפוא כאן. ואני צועקת - אל תסגרו לי את המזגן. אבל זה לא טוב לתינוקת, היא אומרת. ואני חושבת לעצמי - אז שיסגרו כשתהיה לידה, למה עכשיו? אני חייבת אוויר! היא נותנת לו הוראות. מאוחר יותר מסתבר שהמוניטור נפל לו מהידיים לתוך השמן שקדים שהיא שפכה לקערה. בכל מקרה, לא היה זמן למוניטור ולא לקומפרסים, רק לעיסוי עם השמן. היא אמרה לו - בוא תראה לידה. אתה רואה את הראש? זה הרגע שבו הוא קלט שאני יןולדת. אני עדיין חשבתי שהיא מתבלבלת. (??? בטח, אחרי איזה 3000 לידות שהיא עברה היא מתבלבלת...). אני מבחינתי עושה קקי כדי להיפטר מזה לפני הלידה. והיא אומרת לי - אל תלחצי, אנחנו לא רוצים קרעים. ואני אומרת - בסדר. מה הבעיה, אז אני אתאפק קצת עם הקקי. כל הקטע הזה לא כאב לי בכלל, כלומר, הצירים היו מטורפים וכאבו לי, אבל זה היה כמו קודם. לא כאב לי החלק השני של הלידה, שזה הכי הפחיד אותי, גם כי לא חוויתי אותו בפעמים הקודמות ואת הצירים כן הכרתי, וגם כי קראתי שזה קטע נורא כואב. דמיינתי כמה זה כואב שהאגן נפתח ככה, איך זה בטח כואב בעצמות, איך זה בטח כואב כשהראש יורד בתעלת לידה ואיך זה ישרוף כשהוא יצא. לא הרגשי כלום, רק צירים מטורפים. לכן, כשהיא אמרה שהראש בחוץ, מבחינתי היא שוב (!) התבלבלה, כי לי המשיכו הצירים המטורפים, עוד איזה אחד או שניים, עד שכל הגוף היה בחוץ. ורק אז - !!!!!! - הבנתי שילדתי.
שוכבת מתחתיי תינוקת - אני מסתכלת עליה ולא מאמינה! עשיתי את זה. מיכל נותנת לה איזה דקה או שתיים מתחתיי כדי לקבל דם מהשיליה. אח"כ הם מסדרים לי פינת ישיבה על המזרון, ואנחנו מחכים לשיליה שיוצאת אחרי חצי שעה - מושלמת ויפהפה (ועוד שעה וחצי היא כבר תהיה קבורה מתחת לעץ האדר היפהפה והחזק שלנו).
שנינו בהלם גמור. אנחנו לא מדביקים מנטלית את מה שקרה. אני מבקשת שיתקשר לאמא שלי לספר לה. רק לפני שעה וחצי היא קיבלה את הילדים אליה. הם במכולת, בתחילתו של ערב כייפי עם הרבה הפתעות וצ'ופרים עם סבתא. היא חושבת שהוא עובד עליה (זה המחיר שיש לשלם, יוד יקר, כשאתה עובד כ"כ הרבה על אנשים). אז הוא מצמיד את הטלפון לתינוקת שבוכה, ואני שומעת את אמא שלי צורחת מהתרגשות. אחרי שעה אנחנו מזמינים אותם להצטרף אלינו. אמא שלי וחברה שלה מכינות ארוחת ערב. כולם יושבים לאכול במרפסת שלנו. אני לא מסוגלת עדיין לאכול, אז אני נשארת עם התינוקת החדשה שלי, דניאלה, והגדולה מצטרפת אלינו בתוך הבית.
השעות הבאות עוברות בכיף, בנחת, במשפחתיות. כמו שדמיינתי. ב 9 מיכל הולכת. ב 12 אנחנו הולכים לישון. אני מתעוררת אחרי שעה מפוצצת באנדרנלין. כמעט לא ישנתי מרוב התרגשות כל הלילה. למחרת יוד קולט שאין לי תאבון לכלום חוץ מפירות ומבין שצריך להתחיל להנחית אותי מענן ההורמונים, כדי שאני לא אהייה חלשה. הוא מכריח אותי לאכול משהו, וזה באמת קצת מאפס אותי. אני עייפה. הולכת לנוח. רק אחרי הלילה השני הגוף מבין מה עבר עליו, ואני קמה עם שרירים תפוסים. אבל גם זה עובר מהר.
וואו, זהו בערך.