במבי ק סיפור לידה

שליחת תגובה

מילים טובות מסלקות עננים שחורים
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: במבי ק סיפור לידה

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 30 אוקטובר 2008, 22:19

(במבי, תגידי אם זה מה שזה היה לדעתך)

אין לי מושג... זה היה מהר, זה בטוח

ואיך לעזאזל פיספסתי את הסיפור הנפלא הזה עד עכשיו?!

תודה.. :-)

במבי ק סיפור לידה

על ידי רחל_ברמן* » 30 אוקטובר 2008, 19:18

דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידת בזק ? (במבי, תגידי אם זה מה שזה היה לדעתך)

ואיך לעזאזל פיספסתי את הסיפור הנפלא הזה עד עכשיו?!
(איזה כיף זה מבצע תיוג סיפורי לידה. מוצאים כל מיני אוצרות {@ )

במבי ק סיפור לידה

על ידי מירי_ועמית* » 31 יולי 2008, 09:55

הבוקר נזכרתי במייל שהגיע מ"יוד" אחרי הלידה השניה שלכם. שהיתה לידה קשה ואת מתאוששת וכו... איזה הבדל !!!!!איזו דרך עשית. מדהים. נשיקות

במבי ק סיפור לידה

על ידי אנונימי » 31 יולי 2008, 09:34

מקסים מקסים מקסים.

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 31 יולי 2008, 09:19

תודה בנות :-) (())

נסיכה - שתהיה לידה טובה ובריאה.

במבי ק סיפור לידה

על ידי ענת* » 31 יולי 2008, 08:58

סיפור נהדר מרגש ומצחיק, הקראתי לבעלי את הקטע עם הרוגעלך. מזל טוב!

במבי ק סיפור לידה

על ידי מירי_ועמית* » 31 יולי 2008, 01:31

אוי, כה מרגשת את ! מיררתי בבכי, נקרעתי מצחוק. מקווה שבשלישית (מתישהו) ככה אלד. דניאלה שם מקסים. נשיקות, ד"ש, מזל טוב !

במבי ק סיפור לידה

על ידי נסיכת_השום* » 30 יולי 2008, 22:15

במבי, דבר ראשון מזל טוב!
חוץ מזה, המון המון תודה על הסיפור שלך, ועל כל הדברים שכתבת פה. אני מוצאת את עצמי בהרבה מהם, ומקווה מאוד שתעבור עליי לידה מהירה ומהנה (ככה זה נשמע) כמו שהיתה לך.
מאוד מחזק אותי ומכין אותי עוד יותר ללידה הקרבה שלי לקרוא מה שכתבת פה.

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 30 יולי 2008, 21:12

הולכת - וואו, לא חשבתי על זה ככה. זה POV מעניין. תודה..

_בקשר לפחד, אני זוכרת שגם אני יצאתי נגד האמירה ש - ללידת בית צריך לבוא בלי פחד.
כאילו, דא - לי היו מלא פחדים לפני הלידה וגם במהלכה, אז בגלל זה אני לא אצליח ללדת לידה טובה בבית?! בגלל זה אני צריכה ללכת ללדת בבית חולים?! אם אני פוחדת זה אומר שאני לא שלמה עם הבחירה שלי וכדאי לי לוותר עליה?! מה פתאום..._

בדיוק מה שהרגשתי. נו, אז אני אחרת ואני לא אמזונה נשית שהכל קטן עליה. אני לא. אבל גם עם המגבלות והפחדים שלי, ידעתי שזה מה שאני רוצה ושמגיע לי גם (לפחות לנסות). מיכל שאלה אותי - ואם היו מבטיחים לך שהלידה הזאת תהיה כמו הראשונה, היית הולכת על זה? (כלומר - ביתחולים, אפידורל, לידה טובה). אמרתי - כן, אבל אחרי הלידה השניה אני כבר לא יכולה לחשוב ככה. אני מוצאת את עצמי חייבת לחשוב אחרת. היום, בדיעבד, נדמה לי שגם אם היו חותמים לי על לידה אפידורלית מושלמת, עדיין לא הייתי מוותרת על החוויה של לידת הבית הזאת (ולו רק במובן הספרותי, זה פשוט סיפור טוב מדי :-P)... (טוב, נו, לא רק במובן הספרותי. אני פשוט, באמת, ממש ממש, באמת באמת, ממש ממש, באמת שמחה שילדתי בבית לידה כזאת :-)).

_אולי זה אפילו בכוונה שהמוח מנוטרל. הוא לא צריך לדעת. כי אם הוא ידע הוא יתחיל עם כל הפחדים והשטויות שלו ורק יעכב את העניינים.
אז אם אנחנו הולכות עם הגוף ולא חושבות יותר מדי זה לא באמת משנה מה אנחנו יודעות. הגוף יודע ועושה את שלו והמוח מנוטרל כדי לא לקלקל.._

אצלי זה בטוח ככה.

במבי ק סיפור לידה

על ידי לילה_טוב* » 29 יולי 2008, 23:09

לקח לי זמן והדיון התגלגל לעוד המון מקומות אבל רציתי להגיד רק ממה שאת ו אמא ללי כתבתן אני מבינה שבעצם אין צורך לדעת או לחשוב. אולי זה אפילו בכוונה שהמוח מנוטרל. הוא לא צריך לדעת. כי אם הוא ידע הוא יתחיל עם כל הפחדים והשטויות שלו ורק יעכב את העניינים.
אז אם אנחנו הולכות עם הגוף ולא חושבות יותר מדי זה לא באמת משנה מה אנחנו יודעות. הגוף יודע ועושה את שלו והמוח מנוטרל כדי לא לקלקל..

במבי ק סיפור לידה

על ידי ההולכת_בדרכים* » 29 יולי 2008, 22:53

מזל טוב במבי!!! |בלונים| |עוגה| |מתנה| |תינוק|

אין עלייך, את פשוט היממת אותי עם הסיפור הזה, כולל כל התהליך שעברת בתוכו.
אני חושבת שלכתיבה שלך כאן יש ערך עצום עבור נשים רבות. @}

קודם כל, אני בשוק מזה שבעצם בכלל לא הייתה לך הפרדות שילייה... מזל שלא ויתרת ובדקת את זה!

אבל הכי אהבתי את זה שבעצם בכל ההריון והלידה האלה עשית את הדרך הכי רוחנית שאפשר...
אבל בלי מורה ובלי שיטה מסוימת, פשוט מתוך הבנה פנימית אותנטית לחלוטין.
לאורך השנים אני קוראת אותך כאן באתר, וכבר יודעת כמה את סולדת מניסוחים פומפוזיים, ומצהירה על עצמך ש את לא כל מיני דברים :-) והנה בדרך מופלאה ומשעשעת, את דווקא כן "הדברים האלה" <נגיד, אישה עוצמתית שמחוברת לעצמה, שיודעת להיות לגמרי בהווה, לתת מקום לפחד וכמובן - ללדת>, אבל בלי שהתכוונת להיות, הכי אמיתי שיש...

בקשר לפחד, אני זוכרת שגם אני יצאתי נגד האמירה ש - ללידת בית צריך לבוא בלי פחד.
כאילו, דא - לי היו מלא פחדים לפני הלידה וגם במהלכה, אז בגלל זה אני לא אצליח ללדת לידה טובה בבית?! בגלל זה אני צריכה ללכת ללדת בבית חולים?! אם אני פוחדת זה אומר שאני לא שלמה עם הבחירה שלי וכדאי לי לוותר עליה?! מה פתאום...
אני חושבת שמה שיכול לתקוע לידה זה - אם יש פחד ומתכחשים לו, או אם יש פחד ונותנים לו יותר משמעות ממה שיש לו באמת, או אם יש פחד לא שלנו אלא של אחד המלווים שנכנס ללידה ומשתלט עליה.
כמו שכתבת - הבנתי שאני לא הולכת להתמודד מול הפחדים, אני לא הולכת למגר אותם, אני הולכת להשקיע את כל האנרגיה שלי בלהבין שזאת אני, והפחדים האלה הם חלק ממני, ושכל מה שאני הולכת לעשות - זה לתת להם את המקום האמיתי שלהם. לא ס"מ יותר, אבל גם לא פחות. משפט מדהים שמסכם בשפת בני אדם שנים ארוכות של לימודי גופנפש :-)
<אני אומרת לך, בלי צחוק, שיש פה לא מעט משפטים שכתבת על ההבנות שלך, ששמעתי ממיטב המורים!>

ל פרצופת מים, אני רוצה לעודד אותך - פחד זה משהו שמלווה אותנו כבני אדם.
לא צריך "לטפל בו", אם את מכירה בו ומתבוננת בו הוא מטפל בעצמו :-)
ובכלל, ידוע שלידת בית היא אופציה נפלאה לפחדניות, כי בבית יש מרחב שמאפשר להצליח ללדת היטב גם עם הפחד.

המשפט את יולדת כמו שאת חיה יכול להיות משפט מעצים או מסרס, תלוי מה מבינה ממנו מי שקוראת אותו...
אני אישית רואה בו משפט שמציע לנשים ללמוד משהו על עצמן מתוך האופן בו הן עברו את הלידות שלהן, כי הלידה הוא אירוע שבו הכל קורה חזק יותר, וקל להבחין בדברים שבדרך כלל אנחנו לא מקדישות להם יותר מדי תשומת לב.
בעיני זה גם משפט שמציע לנשים לפני לידה להתבונן על חייהן ולנסות לשער אילו תחושות עשויות לעלות אצלן בלידה, לדעת לאילו ניואנסים רגשיים לצפות, ואז לעבור דרכם יותר בקלות בזמן אמת, או אף להוציא מהם את העוקץ מבעוד מועד. <חוויתי על בשרי>

"אם את לא חיה בצורה זורמת,אסרטיבית, מחוברת לעצמי גופנית ורוחנית, מאמינה בעצמי וכו'... איך תוכלי ללדת בלידה טבעית ומעצימה?" זו בהחלט פרשנות מבאסת למשפט שמקטינה את היולדת. כאילו שמי שלידתה היתה קשה זה איזה אות קלון שמראה עליה משהו... ואז ברור שתעלה התנגדות למשפט, כי הרי זה באמת לא נכון!
לידה קשה לא שונה מכל סימפטום פיזי אחר, ולכל אחת מאיתנו יש נקודות תורפה שמתבטאות בתפקוד הגוף, אם לא בלידה אז במכאובים ומחלות מסוגים שונים ומשונים. שלא לדבר על זה שגם לעובר יש חלק בהתנהלות הלידה...

במבי ק סיפור לידה

על ידי יעלי_לה » 29 יולי 2008, 21:46

אם המשפט הזה היה נכון, היית יכולה לדעת איך יהיו הלידות שלך

לא, מה פתאום. אבל את יכולה לנסות לנחש במידה מוגבלת של הצלחה איך את תהיי בלידה שלך.

אני מעלה אפשרות שפרשנות-יתר יכולה גם להזיק

מסכימה לאללה.

@}

ובכלל עוד לא אמרתי:
מזל טוב! |עוגה|

במבי ק סיפור לידה

על ידי פלוני_אלמוני* » 29 יולי 2008, 20:46

מזל טוב גם ממני
ליהיא

במבי ק סיפור לידה

על ידי פרצופת_מים* » 29 יולי 2008, 20:05

שיחה חשובה אחת עם בנזוגי הוא אמר לי משהו מאוד מאוד חשוב - הוא עשה אבחנה בין הפחד מהפחד, לבין הפחד מהדבר עצמו. הוא אמר שאצלי זה מין מעגל של פחד מהפחד, ושאם אני אצליח לפרק את זה - אני אשאר עם הפחדים עצמם. קונקרטיים. ועם הפחדים האלה לא תמיד צריך "להתמודד", "לעבוד", "למגר", "לנצח". אני הבנתי שזאת אני. יש לי פחדים ויש לי חרדות.

זה ממש מעודד אותי. זה אומר שיש לי תקווה....
גם לי יש פחדים וחרדות וגם אני חושבת שצריך לטפל בהם כדי להצליח ללדת בבית כמו שאני רוצה
אני מפחדת שהפחד יתקע את הלידה ושאני אתחיל לדמיין כל מיני תרחישי זוועה (כמו שקורה לי הרבה) בקשר ללידה ואני לא אצליח להתחבר לתהליך, להרגע ,להאמין בעצמי וללדת (וזה בנוגע לדיון של "את יולדת כמו שאת חיה" . הוא משפט מסרס כי הוא כאילו אומר -אם את לא חיה בצורה זורמת,אסרטיבית, מחוברת לעצמי גופנית ורוחנית, מאמינה בעצמי וכו'... איך תוכלי ללדת בלידה טבעית ומעצימה?" זה גם החשש שלי...)

אהבתי את ההבחנה הזו בין הפחד מהפחד שאותו צריך למגר ובין הפחדים עצמם , שלא בהכרח צריך להעלים אותם.
אני בטוחה שזה יספק לי הרבה חומר למחשבה ואולי גם אני אצליח ללדת בבית ותהיה לי לידה טובה כמו בסיפורים....

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 29 יולי 2008, 19:40

_למשל (בפשטנות רבה):
אם בכלל בחיים את יודעת להתמודד עם כאב בצורה טובה, אין סיבה לחשוב שדווקא הכאבים של הלידה ימצאו אותך ב-0 סיבולת.
או, אם את חסרת סבלנות באופן כללי, לא סביר שדווקא בלידה פתאום תגלי בעצמך המון סבלנות.
או, אם בחיים את לא אסרטיבית, לא סביר שפתאום תהיי נורא אסרטיבית מול רופאי חדר הלידה
כמו שאת בחיים, ככה את גם בלידה. זו לא מישהי אחרת פתאום._

טוב, מהניסיון שי זה פשוט לא נכון. יש תכונות אופי שבאות לידי ביטוי בכל מיני מצבים בחיים, גם בלידה. אבל - דווקא לידה, שהיא כ"כ קיצונית כחוויה, יכולה להוציא הרבה פעמים דברים שלא ידענו שקיימים בנו. בכל מקרה, אני לא חושבת שה"קריאה" שלך את הסלוגן הזה שגויה, זה פשוט לא מדבר אלי באופן אישי.

אני יכולה להיות מאוד אסרטיבית בתחומים מסויימיים, ובאחרים לא. אני סבלנית מאוד מאוד בהרבה סיטואציה, ובאחרות קצרה. ברור שבקריאה בדיעבד אני יכולה למצוא את הפרשנות שתגיד - בטח, ככה אני גם בחיים. אבל באותה מידה אני יכולה להסיא פרשנות הפוכה, שתהיה נכונה ומדוייקת באותה מידה. שוב אני אומרת - אם המשפט הזה היה נכון, היית יכולה לדעת איך יהיו הלידות שלך. את לא יכולה לדעת. את יכולה להשליך עליהן פרשנות בדיעבד. הפרשנות יכולה לעזור מאוד בתהליך של עיבוד ושל התמודדות ולמידה לגבי העתיד. אני מעלה אפשרות שפרשנות-יתר יכולה גם להזיק. אני עשיתי בחירה לנסות למעט בפרשנות. לא תמיד זה היה קל יותר. לפעמים נורא טבעי לזלוג למקום הזה של סמלים, פרשנות ומטאפורות.

במבי ק סיפור לידה

על ידי יעלי_לה » 29 יולי 2008, 14:21

לא הבנתי למה דווקא הלידה מקבלת מעמד שמעיד משהו על החיים, ולהיפך...
לא דווקא הלידה. כל דבר.

כמו שאת בחיים, ככה את גם רוחצת כלים?
נו, כן.

למשל (בפשטנות רבה):
אם בכלל בחיים את יודעת להתמודד עם כאב בצורה טובה, אין סיבה לחשוב שדווקא הכאבים של הלידה ימצאו אותך ב-0 סיבולת.
או, אם את חסרת סבלנות באופן כללי, לא סביר שדווקא בלידה פתאום תגלי בעצמך המון סבלנות.
או, אם בחיים את לא אסרטיבית, לא סביר שפתאום תהיי נורא אסרטיבית מול רופאי חדר הלידה :-P

כמו שאת בחיים, ככה את גם בלידה. זו לא מישהי אחרת פתאום.

בגלל זה, כאחת שעברה לידה "מאכזבת", אני לא מוצאת את המשפט הזה מחליש.
הוא מאוד פשוט ועובדתי, לא מבשר שום דבר גדול.

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 29 יולי 2008, 13:39

תודה על הברכות :-)

חוה - כל מי שכתבה לי, עזרה לי, מעצם האכפתיות והרצון לשתף ולחלוק דעות וידע. זה בדיוק מה שביקשתי. בסוף, לקחתי מכל זה הרבה דברים, ועשיתי להם "המרה" לבמביות :-)... מישהי מהאתר שפגשתי, עזרה לי מאוד עם תיאור התהליך שהיא עברה, שכלל "פגישה" שלה עם הפחדים, ע"י כתיבתם על דף. אומנם לא עשיתי את זה, אבל כן לקחתי מזה את הרעיון של לתמלל למילים את הפחדים. להפוך אותם ל"ארוזים" בתוך השפה, בתוך מילים ומשפטים, ולא כאיזה משהו אמורפי חיצוני ומיסטי .

הלידה זה לא מחוץ לחיים - כמו שאת בחיים, ככה את גם בלידה.
לא הבנתי.. משהו בסגנון, כמו שאת בחיים, ככה את גם רוחצת כלים? :-P לא הבנתי למה דווקא הלידה מקבלת מעמד שמעיד משהו על החיים, ולהיפך...

במבי ק סיפור לידה

על ידי גילית_ט* » 29 יולי 2008, 11:24

_מדהים עד דמעות
מזל טוב שפע חלב ומנוחה_

במבי ק סיפור לידה

על ידי חוה_בת_חיים* » 29 יולי 2008, 10:33

ידעתי להוריד אותו (ומהר) מרעיון הרוגלעך. :-) .... . |Y| !!

ברכות חמות ולבביות לך ולכל המשפחה @} |יש| @}.
בתור אחת מהנשמות הטובות שהציעו 'תהליכים' אני מאושרת לקרוא את הסיפור ולראות בעיניים מה זה 'דרך אישית' . תודה על השיתוף !

במבי ק סיפור לידה

על ידי יעלי_לה » 29 יולי 2008, 10:19

את יולדת כמו שאת חיה

אני בכלל מבינה את המשפט הזה אחרת לגמרי...
הלידה זה לא מחוץ לחיים - כמו שאת בחיים, ככה את גם בלידה.
ככה אני מבינה את זה.

במבי ק סיפור לידה

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 29 יולי 2008, 10:00

ושכולם יקפצו לי עם המקומות שבהם הגישה ההוליסטית, שאני מאמינה בה, הופכת לאמירות ניו-אייג' שטחיות. אני לא קניתי את זה, ואני לא קונה את זה גם היום. Hear, hear
|Y|

במבי ק סיפור לידה

על ידי מיצי_החתולה* » 29 יולי 2008, 09:49

ושכולם יקפצו לי עם המקומות שבהם הגישה ההוליסטית, שאני מאמינה בה, הופכת לאמירות ניו-אייג' שטחיות. אני לא קניתי את זה, ואני לא קונה את זה גם היום. Hear, hear |Y|

במבי ק סיפור לידה

על ידי אל_דנטה* » 29 יולי 2008, 09:31

אני מבין ומסכים :-)

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 29 יולי 2008, 09:12

אמא ללי ו סלט פירות - מתחברת למה שכתבתן.

בשביל זה גברים צריכים ללכת ולאכול פטריות ביער. את כולה צריכה לעשות סקס ולחכות כמה חודשים

כבר כתבתי שלידה טבעית תהיה ההזדמנות היחידה שלי לעשות סמים פסיכדליים :-)

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 29 יולי 2008, 09:09

אל דנטה, דווקא אהבתי את מה שאמרת בשבת. ניסחת את זה אחרת.. אמרת משהו כמו: אפשר להגיד שאת היית צריכה ללדת כמו שאת חיה :-) זאת אמירה שאין לי בעיה איתה. זאת אינה קביעה (=את יולדת כמו שאת חיה), זאת הצעה להסתכל בדיעבד על הלידה כשייכת לחיים שלי, ועם זה אין לי בעיה.

"את יולדת כמו שאת חיה" - שם כל אחת שחווה לידה פחות טובה, או קשה, בעמדה של טחינת מוח (=סשן פסיכולוגיסטי מיותר). מה לא בסדר בי? מה לא בסדר בחיים שלי? מה, יכול להיות שאני עד כדי כך עיוורת ונדמה לי שהחיים שלי נחמדים, טובים, זורמים ואינטואיביים?! אני סירבתי לקריאה הפרשנית הזאת תמיד, ושכולם יקפצו לי עם המקומות שבהם הגישה ההוליסטית, שאני מאמינה בה, הופכת לאמירות ניו-אייג' שטחיות. אני לא קניתי את זה, ואני לא קונה את זה גם היום.

אגב, פעם, באיזה דיון אינטרנטי שיצאתי נגד המשפט הזה, מישהי כתבה לי שהמשפט המקורי, כפי שתבעה אותו X (אולי זאת שכתבה את "גופה של אישה, תבונתה משהו") הוא זה: את יולדת בתוך כך שאת חיה. וזה כל ההבדל בין גישה הוליסטית לבין אמירה ניו-אייג'ית ריקה מתוכן, כפי שהפכו אותה אח"כ.

(כל זה לדעתי, כמובן. וזכותם של אנשים להתחבר למשפט הזה אם הוא נכון עבורם)

במבי ק סיפור לידה

על ידי סלט_פירות* » 28 יולי 2008, 21:48

איזה סיפור! אני רק חודשיים וקצת אחרי לידה ועשית לי חשק...
זה כל כך מזכיר לי את הלידה השניה שלי (ראשונה בבית). גם אני לא הבנתי שאני יולדת, וחשבתי שיש לי עוד שעות ארוכות של צירים (ומי בכלל יכול לעמוד בזה?), אבל האסימון נפל אצלי בשלב צירי הלחץ.
ולקח לי 3 ימים לצאת מהשוק.
ובלידה הבאה כבר זיהיתי שפשוט ככה הגוף שלי יולד (לא ממש כמו שאני חיה :-P). שידור חוזר, לא כולל השוק שאחרי.

נדמה לי שאחרי שעוברים חויה ביתחולימית, הנסיעה עם צירים, הסביבה הלא טבעית, עם התערבויות... לידת בית היא דבר לא מוכר וחסר השוואה של ממש ללידה ביתחולימית. אנחנו בציפיה שהדברים ירגישו איכשהוא דומה למה שכבר עברנו, גם אם בקצב שונה, ואז כשהכל זורם אחרת - אנחנו לא מכירות בזה שמתחוללת כאן לידה. וככה היה אמור להיות מלכתחילה.

במבי ק סיפור לידה

על ידי אמא_ללי* » 28 יולי 2008, 20:41

לי אין בעיה שיהיה כאן, זה מאוד מעניין בעיניי כל מה שעולה כאן.
נהדר :-) אם ככה, אני רוצה להתייחס ל -
אני מרגישה שזה משהו עמוק וקדום יותר. לא יודעת באיזה שלב אנחנו לומדים או מתרגלים להתעלם מזה. הרבה לפני האכזבה. ואולי האכזבה היא גם סוג של חוסר קשב.

אני חושבת שב"תכנות" המקורי של תהליך הלידה, למוח החושב/ שכל בכלל לא אמור להיות חלק. הוא אמור להיות במצב כבוי לגמרי, כדי לאפשר להורמונים להנחות את התהליך ולגוף לעשות את מה שהוא צריך ויודע. אבל אנחנו הנשים המודרניות כל כך לא מתורגלות בלכבות אותו, שלרוב זה פשוט לא קורה. ואז (אני חושבת), זה יכול ללכת באחד מהכיוונים הבאים:
  • אם התהליך ההורמונלי כבר נכנס להילוך גבוה והגוף כבר נמצא בתוך תהליך הלידה, שזה המצב הרצוי, המוח שלנו פשוט מעסיק את עצמו בכל מיני מחשבות סרק, כי הוא לא יודע לשתוק :-P פה ושם הוא כן נדרש לתפקד (המוח) בעיקר נראה לי כדי לתקשר החוצה עם הסביבה התומכת את הצרכים של הגוף - מתי לקרוא למיילדת, לבקש במילים את המגע שאנחנו צריכות, מתי לעזוב אותנו ומתי לא. אבל בשאר הזמן (שזה הרוב) אלו הן מחשבות סרק במובן הזה שהן לא משפיעות על המציאות והרבה פעמים גם לחלוטין לא בסינכרון עם מה שבאמת קורה ובלי שום יכולת לעכל. לא יכול להיות שאני כבר יולדת, רק לפני שעה היתה פתיחה 3 / בפעם הקודמת זה לקח יומיים / יום חמישי היום. בלידה השנייה שלי, רגע לפני שהתחילו צירי הלחץ עוד הייתי בטוחה שבכל רגע הצירים יכולים להיפסק וישלחו אותי הביתה כי זאת רק עוד אזעקת שווא ולא הדבר האמיתי. אני לא אתפלא אם יתגלה, למשל, שאצל נשים שיולדות בלידות עצמוניות החיבור והמודעות לשלבים השונים של הלידה ולמה הולך לקרות מתי הוא הרבה יותר חזק, פשוט כי אין שם מישהו אחר שיכול להיות בתפקיד הזה והמוח צריך למלא אותו (בכמה סיפורי לידה כאלה שקראתי זה בהחלט היה ככה אבל זה בטח לא אומר על כולם).
  • כשהתהליך ההורמונלי מתקשה להתניע, ממגוון סיבות, אני חושבת שלמחשבות שלנו יש המון השפעה על המציאות. במקרה כזה מחשבות של פחד או חוסר נוחות בהחלט יכולות לעכב ואפילו לגמרי לעצור את הלידה, ואילו מחשבות מרגיעות ומקדמות, דמיון מודרך וכו' יכולות לעזור למוח לשחרר ולהרפות כדי לאפשר להורמונים לפעול.
פשוט מופלא בעיני המנגנון הזה....

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 28 יולי 2008, 20:41

אולי גם ידעת להגיד לה לנסוע לפגישה כדי שתגיע בדיוק בזמן להיות איתך ולא להפריע ולהפחיד עם בדיקות ומוניטורים?

זה נשמע טוב, אבל האמת היא שבשלב הזה פשוט לא יכולתי לדעת איך זה יתפתח. היו צירים לא ממש סדירים ולא העליתי בדעתי שזה יתפתח למשהו רציני כ"כ מהר...(בעיקר כי התייחסתי לניסיון העבר).

עכשיו המשפט שאת כה שונאת "את יולדת כמו שאת חיה" נכון גם עבורך

אני עדיין שונאת אותו. ואני חושבת שהוא מלביש על החיים ועל הלידה שכבת פרשנות מיותרת שעושה עוול לנשים ומזיקה להן (או לפחות אוכל לדבר בשם עצמי). אני אסביר - מה זה "כמו שאני חיה"? נכון שיש תכונות אופי מסויימות שבאות לידי ביטוי בחיים וניתן למצוא אותן מוצאות ביטוי גם בלידה, ומשפיעות עליה. אבל האדם - כל אדם - הוא דבר כ"כ מורכב, בעל כ"כ הרבה תכונות. והמיקס הייחודי הוא שהופך אדם לבמבי או כל אחד עם שם, ואני יכולה באופן אישי לחשוב על עשר תכונות דומיננטיות שלי שלא באו לידי ביטוי בלידה הזאת או בלידות הקודמות. "את יולדת כמו שאת חיה" - גורם לי לנסות לנתח - איך אני חיה, מה מרכיב את חיי, מה מאפיין אותם, ואז להשליך את זה (באופן מלאכותי) על הלידה.אני מוצאת את הניסיון המטאפורי הזה מזיק (לי, אני מדברת על עצמי). אם זה היה עובד, הייתי יכולה לחזות את הלידות שלי. אבל פרשנות, כמו פרשנות, עובדת רק בדיעבד. תחשבו על זה. כל מה שכרוך בפרשנות יתר, במטאפורות, בסמלים - אני מוצאת שזה מפריע לי, ומהדבר הזה בעיקר ניסיתי להיפטר לקראת הלידה הזאת. to keep it simple - זאת השאיפה שלי, נכון ללידה ונכון לחיים בכלל. האינטלקטואליזציה של הדברים נחמדה כתרגיל כתיבה או מחשבה, גם אני נהנית מזה הרבה פעמים. אבל נכון לעכשיו, אני חושבת שהרבה פעמים היא מפריעה ומסבכת..

במבי ק סיפור לידה

על ידי אל_דנטה* » 28 יולי 2008, 20:16

זה פשוט מצב תודעה ייחודי שבו ניתן גם להיות מחוברים לגמרי לגוף, וגם מנותקים לגמרי מפרשנות אמיתית של המצב.
בשביל זה גברים צריכים ללכת ולאכול פטריות ביער. את כולה צריכה לעשות סקס ולחכות כמה חודשים :-)

כשאני קורא את מה שאת כותבת, נראה לי שהיית מחוברת למה שקורה. ידעת מה קורה. היתה לך תמונה בראש, ציפיה, אחרת ממה שבאמת היה המצב.
אמרתי לך ביום שבת, עכשיו המשפט שאת כה שונאת "את יולדת כמו שאת חיה" נכון גם עבורך. :-) בקלות :-)

במבי ק סיפור לידה

על ידי ניצן_אמ* » 28 יולי 2008, 19:22

ותודה שאת משתפת ככה, בשבילי זה מאד משמעותי.
@}

במבי ק סיפור לידה

על ידי ניצן_אמ* » 28 יולי 2008, 19:21

אולי גם ידעת להגיד לה לנסוע לפגישה כדי שתגיע בדיוק בזמן להיות איתך ולא להפריע ולהפחיד עם בדיקות ומוניטורים? ;-)

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 28 יולי 2008, 18:57

לי אין בעיה שיהיה כאן, זה מאוד מעניין בעיניי כל מה שעולה כאן. במקביל, נראה לי באמת שזה נושא מרתק שממש ראוי לדף נפרד

טוב, אני חושבת שאת לא צריכה לקחת כל כך הרבה על עצמך.

:-) זה בסדר. אני מרגישה שהייתי מדהימה ומהממת, לא פחות ;-)... אבל מה שבאמת לא ציינתי שמלבד לפספוס בשלב הראשון שאמרתי למיכל שבטח שתיסע לפגישה - זה היה עדיין בשלב שהמוח היה יותר חזק בתמונה מהגוף, והקשתי יותר מדי מניסיון העבר ולא הייתי מחוברת עדיין למה שקורה בזמן אמת - את כל שאר הלידה ממש ניהלתי דרך המסרים שהגוף העביר לי. אמנם לא הבנתי את המצב בצורה שכלית, אבל פעלתי ממש לפי מה שהגוף הכתיב: ידעתי מתי להתקשר ולהגיד - תבואי. ידעתי להגיד לו שלא ילך לפגישה. ידעתי לא לקחת נר משלשל. ידעתי להוריד אותו (ומהר) מרעיון הרוגלעך. ידעתי שמים במקלחת יעזרו לי. ידעתי לייצר לעצמי תנוחה שלפני זה לא העליתי הדעתי שתהיה הנכונה עבורי ולא יכולתי לדמין שקיימת (הנפתי פוף ענק לספה, וזרקתי את עצמי לתנוחה זקופה על הברכיים, כך שהראש קבור בפוף). ידעתי להגיד לו מה לעשות כדי להקל עלי. ידעתי לא לתת לו לזוז ממני. ידעתי שהניירות על החלונות לא חשובים עכשיו (למרות שלפני כן חשבתי שזה יהיה הדבר הכי חשוב לי - מיסוך הבית מפני אנשים שבטעות יכנסו לחצר ואור חזק). ידעתי שצריך למלא את הבריכה. ידעתי שהוא לא יכול לעזוב אותי ברגע הזה שמיכל הגיעה... רק משהו אחד לא ידעתי - שאני יולדת :-).

ובנוסף, אני חושבת שהיו שני דברים שהפחידו אותי לפני שהכל התחיל- הבדיקה של המוניטור כשמיכל תגיע, ובדיקת הפתיחה כשמיכל תגיע. לא היה זמן לשתיהן, ואמנם זה היה יכול להיות קצת מלחיץ (בעיקר העניין שלא היה זמן למוניטור), אבל זה נתן לי את האפשרות באמת לשכוח לגמרי מהפחדים ופשוט להיות שם לגמרי. אני חושבת שהמצב הזה של לידה, שרק עכשיו אני מבינה על מה מדברים (זמן שונה, טראנס, תפיסה אחרת) פשוט הופך את המוח למשהו אחר, ולכן כל הפרשנות הראציונלית/ "ראציונלית" הרגילה פשוט נהיית מגוחכת על רקע העוצמות של המצב שבו הגוף שולט (או המוח הקדום, לא זוכרת איך קוראים לו).

מה שאת אומרת בעצם הוא שאנחנו לא סומכים על הגוף שלנו כי הוא הכזיב בעבר?

לא. אני מסכימה איתך שזה מעבר לזה. זה פשוט מצב תודעה ייחודי שבו ניתן גם להיות מחוברים לגמרי לגוף, וגם מנותקים לגמרי מפרשנות אמיתית של המצב.

במבי ק סיפור לידה

על ידי אמא_ללי* » 28 יולי 2008, 18:36

_מה שאת אומרת בעצם הוא שאנחנו לא סומכים על הגוף שלנו כי הוא הכזיב בעבר?
אני מרגישה שזה משהו עמוק וקדום יותר. לא יודעת באיזה שלב אנחנו לומדים או מתרגלים להתעלם מזה. הרבה לפני האכזבה. ואולי האכזבה היא גם סוג של חוסר קשב.

<אם הדיון התיאורטי הזה לא מעניין אותך או לא מתאים לכאן, אפשר להעביר או לעזוב>_
בעיני זה נושא מרתק שממש ראוי לדף נפרד, כדי לא להשתלט פה על סיפור הלידה ועל החוויות של במבי ק. מה דעתכן?

במבי ק סיפור לידה

על ידי אמא_ללי* » 28 יולי 2008, 18:28

מזל טוב!
איזה סיפור נפלא ומרגש. {@ {@ {@
עשית דרך מרשימה בדרכך ללידה הזאת וכיף לקרוא שככה היא התפתחה.
שפע נחת וחלב...

במבי ק סיפור לידה

על ידי לילה_טוב* » 28 יולי 2008, 16:35

מה שאת אומרת בעצם הוא שאנחנו לא סומכים על הגוף שלנו כי הוא הכזיב בעבר?
אני מרגישה שזה משהו עמוק וקדום יותר. לא יודעת באיזה שלב אנחנו לומדים או מתרגלים להתעלם מזה. הרבה לפני האכזבה. ואולי האכזבה היא גם סוג של חוסר קשב.

<אם הדיון התיאורטי הזה לא מעניין אותך או לא מתאים לכאן, אפשר להעביר או לעזוב>

במבי ק סיפור לידה

על ידי לילה_טוב* » 28 יולי 2008, 15:07

טוב, אני חושבת שאת לא צריכה לקחת כל כך הרבה על עצמך. זה משהו מאוד עמוק אצל המון נשים ואולי גם אנשים שאני מכירה, לא לדעת להקשיב לגוף שלהם. להגיד רק בדיעבד, וואלה, ידעתי. משהו בי ידע אבל לא הקשבתי לו. אולי הרחבה בהמשך..
ובכל מקרה,
כמו כל דבר שאת כותבת, מאד מעניין ומרגש לקרוא

במבי ק סיפור לידה

על ידי ריש_גלית* » 28 יולי 2008, 15:06

זה שהייתי בקטע של - תשמרי את היאוש לאח"כ, זה עוד יכאב הרבה יותר, איפשר לי לשרוד את הכאבים האלה בלי להתפרק לגמרי.
מוכר לי מהלידה הראשונה שלי. זה מה שהחזיק אותי מול הפיתוי של אפידורל (הייתי בבית חולים).

את כותבת על הכל מעניין ומאלף. זה הרבה יותר מ"רק" סיפור לידה ("רק" במירכאות כי שום סיפור לידה הוא לא רק...)
מדהים עד כמה הלידה הזאת שונה מהלידות הקודמות שלך. לפחות מהסיפורים.

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 28 יולי 2008, 13:58

מה העניין הזה? למה אנחנו לא מקשיבות? לא מאמינות למה שאנחנו יודעות? מאיפה בא הפיצול הזה?

יש לי שתי תשובות.
  1. אצלי, לאור ניסיון העבר, היתה סיבה טובה לא להאמין למה שהגוף "אומר". בנזוגי, שהיה איתי בשלוש הלידות, אומר שבאופן מובהק הוא חווה אותי כפחות סובלת ופחות כואבת בלידה הזו מאשר בלידות הקודמות. תחשבי על זה שבלידות הקודמות הייתי בצירים מאוד מאוד קשים, כאלה שמבחוץ וגם על המוניטור אומרים משהו אחד (=עוד מעט היא יולדת), אבל בפועל הייתי בלי פתיחה, לכמה שעות. זו גם הסיבה שהוא בעצמו לא קלט עד כמה הלידה מתקדמת. הוא קלט שהעניינים מאוד אינטנסיביים, אבל מבחינתו (מהצד) פחות כאב לי מאשר בלידות הקודמות. מיכל אמרה לי אח"כ - היתה לך לידה מאוד מהירה, ולא כל-כך כואבת (?). מבחינתי - נורא כאב. לא יכולתי לזוז. כאב לי אני חושבת יותר מאשר בלידות הקודמות, כי הצירים היו קצת יותר צפופים לקראת הסוף והם גם היו צירי לחץ (למרות שלא הרגשתי הבדל). אז כאב לי מאוד מאוד, הייתי מאובנת מרוב כאב, אבל החוויה היתה פחות קיצונית כנראה.
  1. אני חושבת שאצלי חוסר האמונה היה סוג של מנגנון הישרדותי. זה שהייתי בקטע של - תשמרי את היאוש לאח"כ, זה עוד יכאב הרבה יותר, איפשר לי לשרוד את הכאבים האלה בלי להתפרק לגמרי. אני הרגשתי שאני לא הייתי יכולה לעשות את זה אם זה היה קורה יותר לאט. לא הבנתי איך בנות מצליחות להחזיק בצירים כאלה הרבה שעות. אבל מיכל אמרה לי שהתחושה הזאת, של אי-אפשר-יותר, אופיינית לסוף הלידה, ואצל בנות אחרות היא היתה מגיעה באותו השלב, ממש לקראת לידה. ושאצלי, בגלל שהכל היה כ"כ מהר, התרגום של המוח היה - מזל שזה כ"כ מהר, לא הייתי שורדת בלידה ארוכה יותר.
ותשובה שלישית - כי אני האבלה :-P קראתי המון על כל הדברים האלה, של הקקי, של התחושה שאי-אפשר יותר, שאני מתפרקת... ועדיין, כשזה היה בשידור חי, לא הבנתי שזה מה שקורה.

במבי ק סיפור לידה

על ידי נוסעת_סמויה* » 28 יולי 2008, 12:39

כמו כל דבר שאת כותבת, מאד מעניין ומרגש לקרוא @}

במבי ק סיפור לידה

על ידי לילה_טוב* » 28 יולי 2008, 11:48

ופה בעצם התחיל מין פיצול אישיות שלי - בין הגוף שהבין מה קורה, לבין השכל שלא הבין כלום (כלום!) ממה שקורה
חייבת להגיד שאני מסתובבת עם המשפט הזה כבר כמה ימים. זה עולה גם בסיפור לידה של אופיר ג. מה העניין הזה? למה אנחנו לא מקשיבות? לא מאמינות למה שאנחנו יודעות? מאיפה בא הפיצול הזה?

חוץ מזה, לוקחת איתי את מה שכתבת על הפחדים. מאוד מאמינה בזה, ב"אי-עשייה" (שמה במרכאות כי בעיני זה רק אי עשייה על פני השטח, אבל מבפנים זו עשייה אמיתית), בלעשות בקטן, מבפנים. זה כל מה שיש, בעיני, וזה המון.
וגם בלא להעמיס על הלידה יותר מדי. ציפיות בעיקר.

במבי ק סיפור לידה

על ידי תמר_ג* » 28 יולי 2008, 10:11

לידה מדהימה, מרגשת וכמה שאת יודעת ללדת!


אני עדיין חשבתי שהיא מתבלבלת. (??? בטח, אחרי איזה 3000 לידות שהיא עברה היא מתבלבלת...). אני מבחינתי עושה קקי כדי להיפטר מזה לפני הלידה. והיא אומרת לי - אל תלחצי, אנחנו לא רוצים קרעים. ואני אומרת - בסדר. מה הבעיה, אז אני אתאפק קצת עם הקקי.

(-: משעשע, צחקתי ממש

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 28 יולי 2008, 09:24

תוכלי לפרט יותר על ההתמודדות/חוסר ההתמודדות עם הפחד?

בדיוק אתמול כתבתי כמה דברים וזה נמחק. אני באמת רוצה לנסות לנסח את זה במילים.

אז קראתי ושמעתי והבנתי ש פחד מעכב לידה. ואני חושבת שזה נכון, אבל זאת לא כל התמונה. אני קראתי הרבה סיפורי לידה וגם שמעתי, ושמתי לב שחלק מהסיפורים ממש לא עונים למשוואה הזאת. סיפורים על לידות באוטו, או של נשים שאני מכירה והיו מאוד מנוכרות לגוף שלהן ולהריון, סיפורים של נשים שפחדו ולא האמינו שתינוק יכול לצאת "משם", סיפורים על לידת בזק מחוץ לבית חולים כשקיימת סכנה לשיליית פתח... שמתי לב - כשהתהליך הפיזיולוגי חזק - הוא משתמש במסלול עוקף פחד. הפחד הופך להיות חלק מהתמונה, ולא איזה אלמנט חיצוני לה. הרי גם לפחד ביטוי פיזיולוגי - הפרשה של הורמונים, כיווץ לא רצוני של שרירים. לכן, מה שאני הבנתי זה - שהמטרה שלי היא לא להיפטר מהפחד, אלא להיות מסוגלת לייצר תהליך פיזיולוגי חזק. כזה שהפחד יכול להיות כלול בו. כזה שיעקוף את הפחד. ובאמת, בלידה שלי הפיזיולוגיה היתה כ"כ חזקה, שלא היה לי זמן ומשאבים לבזבז על פחד. זה לא היה במילון המונחים שלי. הייתי במצב של "טראנס" הורמונלי, וכל השאר פשוט לא היה קיים. במובן הזה - אני חושבת שרק בבית יכולתי להגיע למצב הזה, שבו אני מוסרת את עצמי באופן טוטאלי לתהליך הפיזיולוגי.

בשיחה חשובה אחת עם בנזוגי הוא אמר לי משהו מאוד מאוד חשוב - הוא עשה אבחנה בין הפחד מהפחד, לבין הפחד מהדבר עצמו. הוא אמר שאצלי זה מין מעגל של פחד מהפחד, ושאם אני אצליח לפרק את זה - אני אשאר עם הפחדים עצמם. קונקרטיים. ועם הפחדים האלה לא תמיד צריך "להתמודד", "לעבוד", "למגר", "לנצח". אני הבנתי שזאת אני. יש לי פחדים ויש לי חרדות. לא באופן חריג מאוד, אבל באופן נוכח מאוד בחלק מהסיטואציה. הבנתי שאני לא הולכת להיכנס לפרוייקט של "לשנות את עצמי". קודם כל - זאת משימה מאוד גדולה, מאוד "הוליוודית". דבר שני - זאת משימה שאני לא בטוחה שאצליח בה. זה כאילו להציב בפניי מטרה שעלולה להיות גדולה עלי ובלתי ניתנת לפיצוח. הבנתי שבמקום שאני אתייחס ללידה כמו אל נקודת מטרה - שאליה אני צריכה להגיע בסיומו של תהליך, אני הופכת את הניסוח ואת התפיסה שלי לגבי הלידה - הלידה שלי הולכת להיות חלק מתהליך. לא אכפת לי איך אני מגיעה אליה. אני לא צריכה להגיע "מוכנה" "בוגרת" "אחרי תהליך". אני הולכת להגיע אליה בתוך תהליך, שהוא החיים שלי. אני נותנת לה את כל המקום להיות חשובה בתהליך שלי, אבל לא שמה עליה משקל של ציפיות שיכול רק לאכזב אותי.

לכן, כשעלו רעיונות שונים של נשים יקרות, לטפל בעניין הפחד, בכל פעם שקלתי את זה ברצינות. ובכל פעם הרגשתי שזה לא נכון לי. שאני באופן אישי צריכה תהליכים צנועים. שאני מאמינה בגדול בשינויים קטנים, שיש להם השפעה שניתן לקרוא לה "מכת גלים". זו אדווה קטנה, שעושה בסופו של דבר שינוי שיכול להיות קטן או גדול, אבל בכל מקרה - הוא שינוי. הוא "מים חיים". הוא דינמי. שאלתי את עצמי בכל פעם מחדש - יכול להיות שאת עובדת על עצמך? יכול להיות שאת פשוט מפחדת לצלול לתוך הפחדים? כן. יכול להיות. ועדיין, חברתי לא לעשות את זה. בנזוגי תמיד אומר לי - את, יש לך בונקר. הבונקר נורא מפחיד אותך. אבל אני יודע ואת יודעת שהבונקר ריק. זה שהיה לי אותו לצידי, שהוא באמת מכיר אותי מאוד טוב, זה מאוד עזר לי. כי הוא כל הזמן אמר שהוא מרגיש אותי נורא חזק בהריון הזה, נורא אחרת, נורא בתהליך. ובכל פעם שהתערערתי וחששתי שאני עובדת על עצמי - הוא חיזק אותי בכיוון הזה של עשיה צנועה. או אפילו אי-עשיה. הרבה פעמים פשוט ישבתי אחה"צ בגינה ובהיתי וחשבתי, והרגשתי שאני "שם", במקום של עשיה קטנה, צנועה, לא נראית מבחוץ, אבל מכת גלים מבפנים.

דבר נוסף חשוב מאוד שעשיתי - לסלק את שכבת ה"פרשנות" וה"סמלים" מכל מיני דברים. אמשיך אח"כ, התינוקת עושה "אה... אה..."

במבי ק סיפור לידה

על ידי פרצופת_מים* » 27 יולי 2008, 23:29

וואו! סיפור מלא השראה.
אני אשמור אותו כדי לקרוא לפני הלידה שתהיה לי יום אחד (אני עדיין לא בהריון).
אני מוכנה עכשיו לחתום שכל הלידות שלי יהיו ככה :-)

תוכלי לפרט יותר על ההתמודדות/חוסר ההתמודדות עם הפחד?
אני בן אדם עם הרבה פחדים ובאמת לקראת הריון ולידה נראה לי שמה שאני צריכה לעשות זה לעבוד על פחדים והגישה שלך הפתיעה אותי.
אני מפחדת שבאמצע לידה בבית יעלו לי בראש כל התרחישים הגרועים האפשריים (כמו שכל הזמן קורה לי עם הרבה דברים) וזה יתקע את הלידה
וגם אני מפחדת ממוות בלידה(עוד פחד לרשימת הפחדים ;-) ).
חשבתי שבתור בן אדם מלא חרדות אני לא אוכל ללדת בבית/ללדת לידה טבעית ואני שמחה לראות שיש לי סיכוי.
אז תודה על הסיפור ועל זה שהוכחת שזה אפשרי.

במבי ק סיפור לידה

על ידי עדי_יותם* » 27 יולי 2008, 14:44

מקסימקסימקסים. שוב מזל טוב.

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 27 יולי 2008, 13:41

:-) תודה, תודה.

כתבתי קודם כמה הרהורים על השאלה האם פחד עוצר לידה ומשום מה זה לא עלה. אנסה מתישהו שוב.

ליולדות העתידיות שמוצאות את הסיפור שלי מחזק - איזה כיף! גם לי מאוד עזר לקרוא ולשמוע סיפורי לידה ולשלוף מהם מה שנראה לי חשוב או רלוונטי או מעניין. וגם שוחחתי (בע"פ או במייל) עם כמה בנות ביוזמתי, והכל מאוד עזר, תוך כדי זה שאני מחילה על הדברים כלל אחד - לקחת מהדברים רק מה שמתאים לי ומדבר אלי.

במבי ק סיפור לידה

על ידי חופש_גדול* » 27 יולי 2008, 12:57

מזמן לא בכיתי ככה!
מהממת את.

במבי ק סיפור לידה

על ידי חלוקית_נחל* » 27 יולי 2008, 12:41

סיפור מקסים, מצחיק ומרגש,
מזל טוב לכולכם
|תינוק| |מתנה| @}

במבי ק סיפור לידה

על ידי אשה_שמחה* » 27 יולי 2008, 12:36

אחלה סיפור. ברור שבכיתי, כמו בהרבה סיפורי לידה, אבל הכי כיפיים היו הצחוקים בקול רם בכמה קטעים בסיפור.
מזל טוב, תודה ששיתפת @}

במבי ק סיפור לידה

על ידי יער_נורווגי* » 27 יולי 2008, 12:13

איזה סיפור לידה נהדר! מזל טוב לכולכם

במבי ק סיפור לידה

על ידי אף_חצוף* » 27 יולי 2008, 10:51

איזה סיפור נהדר! מזל טוב!

במבי ק סיפור לידה

על ידי מיצי_החתולה* » 27 יולי 2008, 10:24

_לידה שלישית שולתתתתת!
מצטרפת למועדון..._

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 27 יולי 2008, 08:56

לידה שלישית שולתתתתת!

:-) מצטרפת למועדון...
ואני שמעתי שמועות אחרות, ופשוט החלטתי שהן לא רלוונטיות בשבילי.

עוגיה,גם לך יש איזו תובנה שחלקת איתי שמאוד התאימה לאיך שהרגשתי, אז תודה..

תודה לכל המברכות והמברכים (())

במבי ק סיפור לידה

על ידי ה_עוגיה* » 26 יולי 2008, 23:39

הוא כזה גבר ואת כזאת אישה... :-)

מזדהה מאוד עם עניין ההפתעה (אצלי זה היה אחרי הרבה יותר שעות אבל גם אני קלטתי שיש לי צירי לחץ רק כשראיתי שעוג מנפח בריכה...).
סיפור נהדר.
לידה שלישית שולתתתתת!

במבי ק סיפור לידה

על ידי שירין* » 26 יולי 2008, 22:56

איזה סיפור יפה ומרגש! כשקראתי שאמא שלך שמעה את התינוקת בטלפון, אפילו היו לי דמעות
גם לי...
הרבה מזל טוב לכם! דניאלה שם מקסים - אחד השמות ששקלנו.
ואיזה כייף לקרוא סיפורים כאלה, במיוחד עכשיו כשאני עצמי מתכוננת ללידה וכשאני חולקת איתך את הסיפור של פתיחה שנתקעת ואז אפידורל שמביא להתקדמות. הסיפור שלך מעורר בי אופטימיות. תודה!

במבי ק סיפור לידה

על ידי חוט_השני* » 26 יולי 2008, 13:33

איזו לידה מדהימה!
התרגשתי כל כך לקרוא את הסיפור...
מזל טוב{@

במבי ק סיפור לידה

על ידי מונו_לוגית* » 26 יולי 2008, 12:28

איזה סיפור לידה מרגש.
מזל טוב @}
אני קוראת בכ"כ הרבה סיפורי לידה את עניין תחושת הכזב הזו של הקקי, האשלייה הזו ש'זה עוד לא זה בכלל, זה רק קקי'
.. אני זוכרת את זה מעצמי. איזה קטע. כמה שקראתי על זה לפני זה, עדיין האמנתי שזה רקי קקי.

במבי ק סיפור לידה

על ידי ורד_לב* » 26 יולי 2008, 10:36

איזו לידה מדהימה!
הפיצול הזה שתארת- מדהים שראית אותו ובכ"ז המשכת עם התחושה הגופנית הברורה שהייתה לך.
אני קוראת בכ"כ הרבה סיפורי לידה את עניין תחושת הכזב הזו של הקקי, האשלייה הזו ש'זה עוד לא זה בכלל, זה רק קקי' :-D
תהנו מכל רגע |תינוק|

במבי ק סיפור לידה

על ידי סיגל_ב* » 26 יולי 2008, 09:31

וואו!
התרגשתי כל כך לקרוא את הסיפור...
זה הזכיר לי כל מיני דברים שדיברנו עליהם ואני נפעמת לקרוא איך דברים התפתחו...
(והסיפור שלך גם הזכיר לי דברים שהיו בלידה האחרונה אצלי...)

פשוט נפלא.
מזל טוב לכולכם!
|אפרוח| |אפרוח| |אפרוח| |אפרוח| |אפרוח| |אפרוח| |אפרוח| |אפרוח|

במבי ק סיפור לידה

על ידי לירי* » 26 יולי 2008, 08:10

איזו לידה מדהימה,
ואיזו מדהימה את!
נשיקות והמון חלב.

במבי ק סיפור לידה

על ידי טלי_מא* » 26 יולי 2008, 07:09

_וואו.
מדהים מדהים מדהים !!!
איזה יופי_
|תמר| |עץ||תמר|

במבי ק סיפור לידה

על ידי טרה_רוסה* » 26 יולי 2008, 02:10

אחד הסיפורים הטובים!
כל כך משמח!

במבי ק סיפור לידה

על ידי מירב_ב* » 26 יולי 2008, 02:02

ואוו...
כל כך מרגש!
המון מזל טוב!
@} @} @}

במבי ק סיפור לידה

על ידי תמרהינדי* » 26 יולי 2008, 00:49

איזה יופי!!!
כמה מדהים שנותנים לגוף להוביל...
עושה לי חשק לכתוב גם את סיפור הלידה שלי

במבי ק סיפור לידה

על ידי שרון_ס* » 26 יולי 2008, 00:20

מזל טוב, במביק @}

במבי ק סיפור לידה

על ידי אדמה_טובה* » 26 יולי 2008, 00:19

מזל טוב לך ולכל המשפחה (())
איזו התרגשות. קראתי בנשימה עצורה, אני כל כך שמחה בשבילך על הלידה הזו!
תגידי אם את צריכה משהו, אוכל או מה.
ואוו. התרגשות גדולה.

במבי ק סיפור לידה

על ידי סמדר_נ* » 25 יולי 2008, 23:16

וגם אני נשארתי בלי מילים. איזה סיפור נהדר! מזל טוב!

במבי ק סיפור לידה

על ידי בשמת_א* » 25 יולי 2008, 23:00

וואו, אני נפעמת! מזל טוב לכולם!!!!! {@

במבי ק סיפור לידה

על ידי ריש_גלית* » 25 יולי 2008, 22:23

את מדהימה. איזה סיפור מופלא. לידה מושלמת. איזה כיף לקרוא.
מזל טוב לכולם!!!
@} |L| @}

במבי ק סיפור לידה

על ידי פלוני_אלמונית* » 25 יולי 2008, 21:56

וואו. איזה סיפור. נשארתי בלי מילים. המון מזל טוב!

<לילה טוב>

במבי ק סיפור לידה

על ידי איבי_כ* » 25 יולי 2008, 21:41

|L| |L| |L| |L| |L| |L|
איזה כיף!

במבי ק סיפור לידה

על ידי אמא_בבית* » 25 יולי 2008, 21:37

איזה סיפור יפה ומרגש! כשקראתי שאמא שלך שמעה את התינוקת בטלפון, אפילו היו לי דמעות @}
מזל טוב!

במבי ק סיפור לידה

על ידי משפחת_אושר* » 25 יולי 2008, 21:32

_וואו.
מדהים מדהים מדהים !!!

מזל טוב לכם!_

במבי ק סיפור לידה

על ידי נועה* » 25 יולי 2008, 19:10

מזל טוב!

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 25 יולי 2008, 18:25

תודה לכולם :-) כיף לקבל ברכות והשתתפות. גם לפני הלידה הרגשתי שאיחולי הצלחה מהלב ממלאים אותי בטוב, וגם עכשיו זה מאוד מאוד נעים...

חוץ מזה שעכשיו אני הולך להסתלבט עליכם לפחות חודש בגלל הסיפור הזה

ברור. ואיך לא.. אנחנו ראויים לזה לגמרי.

דניאלה - שם אמיתי, ואכן - שם מעולה (שגם מתאים למשפחת השמות של הילדים שלנו. למעשה זה היה רעיון שלהם, שבהתחלה פסלנו, ואח"כ כבש אותנו)

במבי ק סיפור לידה

על ידי ניצן_אמ* » 25 יולי 2008, 17:16

במבי ק סיפור לידה

על ידי ניצן_אמ* » 25 יולי 2008, 17:04

|יש| מד-הי-מה!!!
בכיתי מהתרגשות, צחקתי בקול רם...
כל כך מרגש ואמיתי, פשוט.. מעורר השראה.

ואת... את מדהימה. (()) וואו וואו וואו.
גלים גלים של אהבה לכולכם מעבר לאוקיינוס.
|L|

במבי ק סיפור לידה

על ידי גברת_פלפלת* » 25 יולי 2008, 16:55

איזה יופי! איזה מרגש ונפלא ומדהים!! מזל טוב והמון נחת @}

זה היה סוג של תהליך להבין שאני לא צריכה "לעבוד" כדי להגיע מוכנה לללידה. לא פיזית ולא נפשית. כל מה שאני צריכה לעשות זה להכיר בדברים שעולים ולתת להם הם המקום האמיתי שלהם.
גריינתי. מדהים!

רוצה ללכת לטיול כדי לזרז את הלידה? ואני צועקת עליו - איזה טיול בראש שלך?!
שבלעדיו פשוט לא הייתי יכולה להמשיך. הבוקסים שלו הצילו אותי.
הרגת אותי מצחוק, כמעט הערתי את הילד!

במבי ק סיפור לידה

על ידי מיצי_החתולה* » 25 יולי 2008, 15:06

אוף, איזה סיפור, במבי. קראתי אותו כמו ספר מתח, תוך צחקוקים והערות אגב לר'. סיפור מעולה. לידה מדהימה. שם מעולה :-), אם זה באמת שמה.
מזל טוב!

במבי ק סיפור לידה

על ידי נועה_בר* » 25 יולי 2008, 15:02

לידה נהדרת, את נהדרת, דניאלה גם נשמעת נהדרת . מזל טוב גם ממני! @}
בקטע מסוים התרגשתי עד דמעות.

_אני משתחררת רק כשאני לא לחוצה ומותקפת.
היינו בסרט של - יש עוד זמן._
נראה כי בעצם הסרט הזה שיחרר אותך. מדהימות דרכי התודעה.

במבי ק סיפור לידה

על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 25 יולי 2008, 13:05

מהמם!
מזל טוב!!!!

במבי ק סיפור לידה

על ידי אל_דנטה* » 25 יולי 2008, 12:26

איזה כיף ומרגש!!

>חוץ מזה שעכשיו אני הולך להסתלבט עליכם לפחות חודש בגלל הסיפור הזה<

במבי ק סיפור לידה

על ידי הגבירה_בחום* » 25 יולי 2008, 12:18

_וואו.
מדהים מדהים מדהים !!!
איזה יופי_
@}@}@}

במבי ק סיפור לידה

על ידי אלטר_אגו* » 25 יולי 2008, 11:55

אני בוכה... איזה יופי. עשית לי חשק ללדת.

במבי ק סיפור לידה

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 25 יולי 2008, 11:48

_וואו.
מדהים מדהים מדהים !!!_
איזה יופי @}

במבי ק סיפור לידה

על ידי אליס_בארץ_המראה* » 25 יולי 2008, 11:45

במה שמתבסס כנוהל חודש תשיעי, התעוררתי באמצע הלילה (עכשיו ארבע וחצי כאן...), אבל היה שווה, כדי לקרוא @}

לידה נהדרת, את נהדרת, דניאלה גם נשמעת נהדרת :-). מזל טוב גם ממני!

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 25 יולי 2008, 11:28

שכחתי לציין שהיא נולדה 3320 ק"ג, עם ראש יחסית גדול, בלי קרעים ושום-כלום. ממש כמו אחרי הלידה הראשונה, לא הרגשתי כלום אחרי הלידה.

יש לי גם לספר על שני טיפולים שעברתי אצל אמא שלי שעושה הילינג. בשניהם צפתי נורא. בראשון השתחררתי נורא מהר, והייתי בעצמי כמו ברחם וגם נרדמתי. בשני הגוף היה יותר תפוס, ואמא שלי בגאוניותה מצאה דרך מאוד עדינה לשחרר אותו. היא אמרה לי - את משתחררת רק כשאת לא מרגישה מותקפת. זה היה בדיוק מה שהגענו למסקנה בשיחות עם מיכל לגבי הלידות הקודמות - שאני משתחררת רק כשאני לא לחוצה ומותקפת. מיכל אמרה שבמובן הזה היא מרגישה פספוס של שלושתינו - ידענו שבבית אני אהיה יותר משוחררת וזה יכול להתקדם מהר, ובכל זאת שלושתינו היינו בסרט של - יש עוד זמן. אבל בסופו של דבר - היא הגיעה בדיוק בזמן, והכל מבחינתי היה הכי טוב שרק אפשר. רציתי לידה אינטימית. מיכל היתה בדיוק בקטע שבו היינו צריכים את הניסיון, הידע והידיים הטובות שלה. בכל מקרה לא קלטנו עד אותו רגע שזאת באמת לידה.

בטיפולים אצל אמא שלי עלה לי רצף שלי מילים. בראשון - יכולה, רוצה, יודעת, נושמת, חיה, בריאה... בשני -עלו כל אלה, בתוספת של שלוש מילים: חזקה ועוד שתיים, שאח"כ שכחתי. משהו מהכיוון של בטוחה וחזקה.

במבי ק סיפור לידה

על ידי דודה_דו* » 25 יולי 2008, 11:13

וואו.
מדהים מדהים מדהים !!!
@}
מזל טוב לכם!

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 25 יולי 2008, 10:48

שני חלומות

בחודש האחרון, חלמתי פעמיים שאני אחרי לידה, עם התינוקת, והכל בסדר. אבל שאני לא זוכרת כלום מהלידה. ניסיתי להבין - מה החלום הזה אומר? לא הבנתי כלום. אתמול נזכרתי בחלומות האלה - אולי ככה אפשר לתאר לידה שלא קולטים בזמן אמת שהיא מתרחשת.

יום שלישי - יום לידה

הילדים הלכו לגן. יוד עבד על משהו בעליית הגג. ואני נסעתי בסביבות 11 לשתות קפה עם חברתי ע'. בדרך היו לי כמה צירים קטנים. לא התרגשתי. כל החודש האחרון היו לי צירים פה ושם, ופעמיים אפילו היו איזה שעתיים של משהו כמעט סדיר שלא התפתח לכלום. ישבנו לקפה, היו לי איזה שלושה צירים בשעה הזו. היא (עדיין ללא ילדים) ממש נלחצה. אמרתי לה שזה שטויות, ושזה ככה כל החודש האחרון, שזה התכווצויות קלות ולא משהו סדיר או אמיתי. בדרך הביתה (20 דקות נסיעה) היו לי עוד שני צירים. חשבתי שאולי הם חזקים יותר, אבל הזכרתי לעצמי שכבר היו כאלה שהיה נדמה לי שהם חזקים יותר. שטויות. הם לא המשיכו. לקראת 1 דיברתי עם מיכל (המיילדת) - רציתי להתייעץ איתה אם ומתי אני צריכה לעשות מוניטור של הריון עודף. וגם סיפרתי לה על איזו הפרשה שכאילו הלך עליה חילזון, שרציתי לוודא שזה לא דליפת מי-שפיר. היא אמרה שזה אופייני ללפני לידה, וסיכמנו שמוניטור אין צורך כרגע לעשות כי אני אצלה במעקב, ואולי בשבוע הבא. לא היה לי צירים ולא דיברתי איתה על צירים. שיתפתי אותה בזה שאני ממש לא מרגישה כמו מישהו שעומדת ללדת בימצים הקרובים ואם זה נשמע לה נורמלי... היא אמרה - בטח, תסתלבטי ותבלי עם ההריון הזה כמה שמתאים לך! סיכמנו שניפגש ביום חמישי למעקב, אלא אם משהו יתפתח לפני. חיכיתי לפני שהלכתי לקחת את הילדים מהגן - סיכמתי עם הגננים שאני אבוא בימים האלה כמה דקות באיחור, כי לא היה לי כוח לשאלות וסמול-טוק של הורים ו, נו, מתי, וכל זה. אז חיכיתי ויצאתי ב 1 ורבע לאוטו. בדלת היה לי עוד ציר. חזרתי וביקשתי מבנזוגי שיקח הוא את הילדים. אמרתי לו שאני לא חושבת שזה זה, אבל לא הרגשתי תנועות כבר כמה זמן ורציתי לשכב ולפנות את עצמי לזה. הוא נסע וחזר. לא התפתח כלום. ואז כן. בשתיים וחצי אמרתי לעצמי שאני אתחיל לתזמן צירים, כדי להבין מה קורה. זה נורא עצבן אותי. קודם כל -הם לא היו סדירים. דבר שני - לא הצלחתי להבין מתי ציר מתחיל ומתי מסתיים. הרגיז אותי לרשום זמנים. הבנתי שיש צירים באופן כללי כל כמה דקות, הפסקתי לתזמן, ובשלוש וחצי החלטתי להתקשר למיכל. היא היתה בדרך לפגישה בתל-אביב. היא שאלה אותי אם להמשיך לפגישה או לחזור. אמרתי לה - בטח שתלכי, לא קורה כלום רציני, אני רק מעדכנת אותך שמשהו מתחיל. סיכמנו שנדבר בחמש (עוד שעה וחצי) אבל שאם משהו מתפתח יותר מהר, שנודיע לה. לבת היה חוג שחיה בין 3 ל 4. יוד לקח אותה לשם, והחזיר אותה משם. היתה אמורה להיות לו פגישה ב 4 עם ראש עיריית הוד השרון, לגבי איזו יוזמה חינוכית שהוא שותף לה. בעשרים לארבע עדיין לא ידענו אם הוא ילך או לא. אמרתי לו שיבטל טנטטיבית (היו אחרים נוספים שהלכו) ושמקסימום יגיע. ב 4 הוא הלך לקחת את הבת מהחוג שחיה, ואני שיחקתי עם הקטן ב"אחות גולדה" ו"תינוק" (או להיפך, מי זוכר, הייתי בעצם בצירים). עדיין יכולתי לשבת, אבל כבר לא הייתי ממש מרוכזת. החלטנו שהוא לא ילך לפגישה ושזה הזמן לקחת את הילדים לאמא שלי. ב 4 ועשרים הם הלכו לאמא שלי.

התחלנו לארגן את הבית ללידה. הבאנו את כל הציוד. ואז קרה הצפוי - הוא, מרוב התרגשות, לא הצליח לחבר את הצינור של הבריכה לברז האמבטיה. הוא התעקש שנאבד לו חלק ושהוא יסע לקנות. אני, כבר מכירה אותו, ידעתי וגם ראיתי בעיניים שהוא מראה למיכל את כל החלקים ושהם במגירה ליד האמבטיה - ידעתי שזאת איזה שטות שקשורה להתרגשות שלו. נסיתי לא להלחיץ אותו. הבנתי שעדיף שילך מאשר שלא יהיה לנו את החלק הזה. ברגע האחרון, כצפוי, שמעתי אומר - איזה אדיוט אני. טוב, כל החלקים ישנם, הוא פשוט חיבר אותם הפוך ולמרות שהוא תרגל לפני, הוא לא קלט את זה עד לרגע האחרון. אז הכנו את הבריכה למילוי, וכמובן שלא פתחתנו מים כי צריך לחכות עם זה למיכל. בתוך הארגונים העברתי צירים בתנועה, בעיקר הישענות קדימה וסיבובי אגן. זכרתי שזה מה שהציל אותי בלידות הקודמות, היכולת לזוז בצירים. גיליתי שני דברים חדשים בצירים הפעם - האחד שגם בין הצירים אני חייבת לזוז, במין צעדים גדולים כאלה. והשני - שאם אני מביאה את התנועה מהידיים, ולא מהרגליים, יותר קל לי - נשענתי קדימה והבאתי את התנועה כך שהדחיפה של הידיים מול השולחן או מה שזה לא יהיה- טוענת את הידיים בכוח ומזרימה אותי לכיוון האגן והרגליים. זה היה טוב לכמה צירים. בינתיים, הוא התחיל לתלות את הניירות שקנינו (גיליונות של נייר עיתון) על החלונות. הוא הספיק לתלות איזה שניים ואמר שהוא נוסע להביא רוגעלך כדי לפנק את מיכל (!!!). זה פשוט, ש אל דנטה סיפר לנו שבלידה שלהם הוא ומיכל אכלו רוגעלך ש טרה רוסה הביאה, וזה מאיזושהי סיבה מאוד מצא חן בעיניי יוד, שידוע בתור גבר קלאסי בלי תפיסה היררכית של מה צריך לעשות קודם ואיך לארגן את הזמן. זה היה בטח קצת אחרי 4 וחצי. אמרתי לו - אתה לא הולך לשום מקום, יש לחם שאפיתי, יש עוגה, יש מלא פירות. לא צריל רוגעלך (ממתי בכלל בבית הזה יש רוגעלך?!). טוב, הוא קיבל את זה. בשלב הזה, בטח רבע לחמש, אמרתי לו שצריך להתקשר למיכל שוב. אני בעצמי כבר לא יכולתי כ"כ לדבר. היא שאלה אם בשלב הזה בלידות הקודמות כבר היינו בבית חולים, הוא אמר שכן, אבל זה עוד נמשך מלא זמן ככה. ואני אמרתי מהצד - אבל זה אחרת. ופה בעצם התחיל מין פיצול אישיות שלי - בין הגוף שהבין מה קורה, לבין השכל שלא הבין כלום (כלום!) ממה שקורה. היא אמרה לו - אל תתייחס למה שהיה, תסתכל על במבי, תשאל אותה אם היא רוצה אותי שם. אמרתי שכן, מקסימום פדיחות והיא תחזור הביתה, אבל עדיף שבכל זאת היא תבוא. אני כמובן ידעתי מהלידות הקודמות שככה זה אצלי, וזה יכול להיות שעות, בלי פתיחה. אבל בכל זאת - שתבוא. היא אמרה שהיא רק צריכה לאסוף את ביתה ולקחת אותה הביתה ואת תיק הלידה שלה מהבית, והיא באה אלינו. זה היה לקראת חמש.

אמרתי לו, בוא איתי למקלחת. שמתי מים חמים בזרם חזק על הגב התחתון וביקשתי שיעסה לי עצם הזנב. זה מאוד עזר. אבל אחרי איזה שלושה צירים הוא אמר - בואי נשמור מים חמים לבריכה. עדיין, זה היה נראה לי הגיוני. כי יש עוד המון זמן, והכאבים האלה זה כלום לעומת אח"כ, כך שעדיף לשמור את המים. טוב, בצער נפרדתי מהמקלחת, כדי לגלות שאני במצב של כאבים איומים כמעט ללא הפסקה. הוא רצה לנגב אותי כי קודם ביקשתי ממנו עוד ועוד ועוד מזגן, כי היה לי חם. אבל לי היה נעים ככה לצאת רטובה למזגן הקר. אז לא כ"כ נתתי לו לנגב אותי. מוקדם יותר סידרנו פינה עם מזרון זוגי ליד הספה של הסלון. זרקתי את עצמי לשם, הרמתי פוף על הספה, ונשענתי קדימה כשאני על הברכיים - מין עמידה על הברכיים, שאר הגף זקוף, כשכל הראש שלי קבור בפוף. בין לבין הוא הספיק לומר לי - רוצה ללכת לטיול כדי לזרז את הלידה? ואני צועקת עליו - איזה טיול בראש שלך?! ביקשתי ממנו שיתן לי אגרופים חזקים בעצם הזנב. הוא אומר שזה היה ממש לתת לי מכות. כל הזמן ביקשתי יותר חזק. באיזשהו שלב הוא אמר שהוא ימשיך לתלות את הניירות. עזוב אותך מהניירות! אתה לא עוזב אותי! כל מה שיכולתי לעשות זה להישען קדימה, לא יכולתי לזוז אפילו ס"מ, התנועה שכ"כ הקלה עלי לפני כן לא היתה אפשרית יותר. רק שיתן לי אגרופים בגב.

תמלא את הבריכה! אבל אסור עד מיכל באה. בסדר, אני לא אכנס, אבל שתהיה מוכנה. משהו בי קולט מה שקורה. אבל שנינו, בעצם, מתכוננים לעוד הרבה שעות של צירים. אני חושבת לעצמי - איזה משוגעות אלה שיולדות בלי אפידורל. אבל מצד שני - אני ממש לא חושבת על זה כאופציה, רק המחשבה על להיכנס לאוטו כ"כ מלחיצה אוצי שכל דבר אחר נראה לי יותר שפוי. אני אומרת לעצמי - את היאוש תשמרי לאח"כ, יש עוד המון זמן. זה עוד יכאב הרבה יותר. אני מתחילה לגנוח (אני חוויתי את זה כצעקות, הוא אומר שזה היה נשמע יותר כמו סרט פורנו סוג ד', ושזה לא היה חזק בכלל). חושבת לעצמי - בחיים לא הייתי יכולה לעשות את זה בבית חולים ואפילו אל במרכז לידה. אני גונחת, נאנחת, הוא לא עוזב אותי לרגע והאמת שבלעדיו פשוט לא הייתי יכולה להמשיך. הבוקסים שלו הצילו אותי. מדי פעם הוא מזכיר לי לנשום, ואני אומרת לו "שקט!". אני יודעת שאני עושה את הדבר היחיד שאני יכולה לעשות באותו רגע - לגנוח, להיות קבורה בפוף, ושהוא יתן לי בוקסים בגב. אבל מדי פעם אני כן נענית לו ונושמת קצת אחרת.

קקי. יש לי קקי.

אה, כן, היתה לי תוכנית לקחת נר משלשל לפני הלידה, כי לא מצא חן בעיניי הרעיון של קקי בבריכה. ידעתי גם שזה יכול לעצור אותי. אבל כשהתחילו הצירים, העברתי איזה ציר בתנוחה של כריעה-תלויה (בעזרת ערסל ישיבה שתלוי על הקורות בסלון) והבנתי שאסור לי לעשות שום דבר שיזרז יותר מדי את הלידה. מין הבנה פנימית, שהעלמתי ממנה אח"כ לגמרי, אבל זאת הסיבה שהחלטתי לוותר על הנר המשלשל. היתה לי אינטואיציה שזה עלול לזרז יותר מדי את הלידה. יאללה, שיהיה קקי ואני אתמודד עם זה. אז אני בקטע של - יאללה, ניפטר מהקקי הזה עכשיו כדי שלא יפריע לי בלידה. גונחת, תנגב. הוא אומר - זה לא קקי, זה הפרשה. בשלב הזה הוא התקשר למיכל. ההפרשה היתה עם דם, והוא נלחץ (בעיקר אחרי הסיפור של הלידה הקודמת ואימת היפרדות שיליה). איפה את? הוא שואל, יש הפרשה (הוא לא אומר דמית כי הוא לא רוצה להלחיץ אותי). אני כאן בחוץ, בוא תעזור לי עם התיקים. הוא אומר לי - אני הולך לעזור למיכל להביא את התיקים. אני צועקת עליו - אתה לא הולך לשום מקום! השעה רבע לשש. היא כנראה הבינה שהוא לא בא, הגיעה בעצמה, פתחה את הדלת ואמרה - איזה יופי, את יולדת. ואני אומרת לעצמי - איזה חמודה היא שהיא מעודדת אותי, היא לא בעניינים, תמיד זה אצלי ככה - נראה מהצד שמשהו נורא מתקדם אבל בעצם כלום לא קורה. אני חושבת לעצי שהיא בטח מתכוונת שאני כבר בלידה, בפתיחה של ארבע או משהו כזה. אחר-כך היא אמרה שברגע שהיא נכנסה וראתה את הפירנאום והקרומים שפקעו רגע לפני (זו היתה הפרשה שהוא ראה) היא הבינה שאני עוד חמש דקות יולדת. אבל לא אני ולא הוא הבנו את זה. חשבתי שהיא ממש לא בעניינים. היא אומרת - תסגור את המזגן, קפוא כאן. ואני צועקת - אל תסגרו לי את המזגן. אבל זה לא טוב לתינוקת, היא אומרת. ואני חושבת לעצמי - אז שיסגרו כשתהיה לידה, למה עכשיו? אני חייבת אוויר! היא נותנת לו הוראות. מאוחר יותר מסתבר שהמוניטור נפל לו מהידיים לתוך השמן שקדים שהיא שפכה לקערה. בכל מקרה, לא היה זמן למוניטור ולא לקומפרסים, רק לעיסוי עם השמן. היא אמרה לו - בוא תראה לידה. אתה רואה את הראש? זה הרגע שבו הוא קלט שאני יןולדת. אני עדיין חשבתי שהיא מתבלבלת. (??? בטח, אחרי איזה 3000 לידות שהיא עברה היא מתבלבלת...). אני מבחינתי עושה קקי כדי להיפטר מזה לפני הלידה. והיא אומרת לי - אל תלחצי, אנחנו לא רוצים קרעים. ואני אומרת - בסדר. מה הבעיה, אז אני אתאפק קצת עם הקקי. כל הקטע הזה לא כאב לי בכלל, כלומר, הצירים היו מטורפים וכאבו לי, אבל זה היה כמו קודם. לא כאב לי החלק השני של הלידה, שזה הכי הפחיד אותי, גם כי לא חוויתי אותו בפעמים הקודמות ואת הצירים כן הכרתי, וגם כי קראתי שזה קטע נורא כואב. דמיינתי כמה זה כואב שהאגן נפתח ככה, איך זה בטח כואב בעצמות, איך זה בטח כואב כשהראש יורד בתעלת לידה ואיך זה ישרוף כשהוא יצא. לא הרגשי כלום, רק צירים מטורפים. לכן, כשהיא אמרה שהראש בחוץ, מבחינתי היא שוב (!) התבלבלה, כי לי המשיכו הצירים המטורפים, עוד איזה אחד או שניים, עד שכל הגוף היה בחוץ. ורק אז - !!!!!! - הבנתי שילדתי.

שוכבת מתחתיי תינוקת - אני מסתכלת עליה ולא מאמינה! עשיתי את זה. מיכל נותנת לה איזה דקה או שתיים מתחתיי כדי לקבל דם מהשיליה. אח"כ הם מסדרים לי פינת ישיבה על המזרון, ואנחנו מחכים לשיליה שיוצאת אחרי חצי שעה - מושלמת ויפהפה (ועוד שעה וחצי היא כבר תהיה קבורה מתחת לעץ האדר היפהפה והחזק שלנו).

שנינו בהלם גמור. אנחנו לא מדביקים מנטלית את מה שקרה. אני מבקשת שיתקשר לאמא שלי לספר לה. רק לפני שעה וחצי היא קיבלה את הילדים אליה. הם במכולת, בתחילתו של ערב כייפי עם הרבה הפתעות וצ'ופרים עם סבתא. היא חושבת שהוא עובד עליה (זה המחיר שיש לשלם, יוד יקר, כשאתה עובד כ"כ הרבה על אנשים). אז הוא מצמיד את הטלפון לתינוקת שבוכה, ואני שומעת את אמא שלי צורחת מהתרגשות. אחרי שעה אנחנו מזמינים אותם להצטרף אלינו. אמא שלי וחברה שלה מכינות ארוחת ערב. כולם יושבים לאכול במרפסת שלנו. אני לא מסוגלת עדיין לאכול, אז אני נשארת עם התינוקת החדשה שלי, דניאלה, והגדולה מצטרפת אלינו בתוך הבית.

השעות הבאות עוברות בכיף, בנחת, במשפחתיות. כמו שדמיינתי. ב 9 מיכל הולכת. ב 12 אנחנו הולכים לישון. אני מתעוררת אחרי שעה מפוצצת באנדרנלין. כמעט לא ישנתי מרוב התרגשות כל הלילה. למחרת יוד קולט שאין לי תאבון לכלום חוץ מפירות ומבין שצריך להתחיל להנחית אותי מענן ההורמונים, כדי שאני לא אהייה חלשה. הוא מכריח אותי לאכול משהו, וזה באמת קצת מאפס אותי. אני עייפה. הולכת לנוח. רק אחרי הלילה השני הגוף מבין מה עבר עליו, ואני קמה עם שרירים תפוסים. אבל גם זה עובר מהר.

וואו, זהו בערך.

במבי ק סיפור לידה

על ידי עדי_יותם* » 25 יולי 2008, 10:20

אני קוראת וקוראת בקוצרוח, ובסוף מה - המשך יבוא!

בינתיים זה נשמע פשוט נפלא, במביק. איזה יופי של תהליך.

במבי ק סיפור לידה

על ידי במבי_ק* » 25 יולי 2008, 09:31

אני לא מצליחה לחשוב איך להתחיל... אז אני מנתקת את פלאג החשיבה ומתחילה...

רלוונטי לסיפור לידה זה - של תינוקת מקסימה ושמה דניאלה - ההיסטוריה המקוצרת של הלידות הקודמות, עם דגש על השניה. כתבתי על זה הרבה ב במבי מבקשת דעות על לידה, ואקצר פה לכמה משפטים רלוונטיים:
  1. הלידות הקודמות התאפיינו שתיהן בכמה שעות של צירים שהפכו די מהר לקשים, אינטנסיביים וצפופים. כאלה ש"מתאימים" על-פי הספרים ועל-פי ניסיון הדולה שליוותה לפתיחה כמעט מלאה. אלא שבשתיהן הפתיחה נתקעה לכמה שעות על ס"מ וחצי. בשתיהן התייאשתי ולקחתי אפידורל. בראשונה זה שחרר והפתיחה התקדמה מהר בתוך האפידורל. בנוסף, האפידורל פעל נהדר ויכולתי לעמוד על שש וללדת על הצד. היה נהדר. בשניה - הסתבר שהפתיחה התקדמה עוד לפני האפידורל, אבל אני כבר הייתי בסרט אחר (של יאוש) ולקחתי, ואז אמנם הפתיחה התקדמה מהר, אבל הלידה נתקעה עם תינוק גבוה, מצוקה עוברית וואקום עקב מה שאנחנו הבנו - היפרדות שיליה.
  1. שתי הלידות האלה הותירו אותי עם הרגשה שיש בחלוקה גסה שני סוגים של נשים : אלה שיודעות ללדת ואלה שלא. אני, כמובן, שייכת לסוג השני (שלא לדבר שהתואר "אישה" גדול עלי בכמה מידות). בסדר, הבנתי שאם תהיה עוד לידה אני אלד עם אפידורל, שאין לי אפילו יומרות למשהו אחר (בניגוד לשתי הלידות הקודמות) ושאני מסתפקת בזה שאחרי הלידה אני אופורית, וטוב לי, וקל לי וכיף לי לגדל ילדים. זה הרבה וזה מספיק. ככה עברו להן כמעט ארבע שנים. לא חשבתי על זה יותר מדי, זאת היתה שורה תחתונה כזאת שתייקתי בתור עובדה מוגמרת.
הריון

פתאום, הייתי בהריון. לא צפוי. אבל רצוי. בתחילת ההריון עדיין היה לי ברור שאני לא מקדישה יותר מדי מחשבות ללידה, ושיש לי "שורת סיכום" מוכנה מהלידות הקודמות. זה אמנם הפחיד אותי, אבל לא הטריד אותי יותר מדי. מתישהו, לקראת סוף השליש הראשון התחילו לזמזם לי מחשבות חדשות בראש. התחלתי להבין שאני מפחדת ללדת שוב בבית חולים. הרעיון של לידת בית התחיל לזמזם, אבל עדיין לא היה לו שם ומילים - זה הרי ממש חתרני בשביל בנאדם כמוני. בנזוגי, שנקרא לו יוד לצורך הסיפור, רצה לידת בית מההריון הראשון, ואני סירבתי. פשוט - ידעתי שאני לא מאלה שיכולות לקחת אחריות מלאה על עצמן, ומתוך הבנה שאני לא כזאת, ושאני נגועה בפחדים לא-ראציונליים רבים מדי, פשוט פסלתי את הרעיון.

אבל הנה, לצד הפחדים האלה, עלו פחדים חדשים כאופוזיציה - הפחדים מלידת בית חולים. הבנתי שאני באמת מפחדת מזה. החלטתי שאחרי שתוצאות מי השפיר יגיעו, אני אתחיל לחשוב על עניין הלידה ברצינות. התוצאות הגיעו, ואני שיתפתי את יוד במחשבות על לידת בית. מיותר לומר שהוא היה בעד ובענק. התקשרתי למיילדת בית שקיבלתי עליה המלצה מחברים, סיפרתי לה על שתי הלידות הקודמות ועל איך שהלידה השניה הסתיימה, והסתבר שלידת בית אינה אפשרית אחרי היפרדות שיליה. מיילדת בית נוספת אמרה את אותו הדבר. הרגשתי קצת נבגדת ופגומה - עד שאני מוכנה, אף אחד לא מוחא לי כפיים? אף אחד לא אומר - יופי, אנחנו נעשה את זה ביחד, יהיה בסדר? אף אחד לא מבין איזה צעד אני עושה שאני בכלל שוקלת את זה? טוב, לצד התוכן הילדותי הזה של הרגשות, הבנתי אותן לגמרי. רק, ששתיהן המליצו לי לבדוק בניירת שאכן היתה היפרדות שיליה. התקשרתי לארכיון של הבית חולים וביקשתי את ניירת הלידה. לא הייתי אופיטימית, הייתי בטוחה שזה יאשר את מה שאנחנו יודעים ושנגזר עלינו ללדת בבית חולים. שבועים אח"כ יכולנו לקרוא (שלחתי לשתי מיילדות בית ולמיילדת בבית-יולדות) שאין שום אינדיקציה לכך שהיתה היפרדות שיליה. לא היתה היפרדות שיליה.

נשימה עמוקה. וואו. אופוריה. פתאום ברור לי שאני בכלל לא צריכה לחשוב על זה - אנחנו נלד בבית. האופוריה נמשכה כשבועיים. הרגשתי בטוחה בעצמי, הרגשתי הורמונלית ונשית להפליא. ידעתי שאני יכולה לעשות את זה. אופס, פתאום זה עבר. ונותרתי עם ערימת הפחדים שלי ובלי שום תחושה חזקה, נשית, הורמונלית. סתם, אני, במבי. וואו, זה קצת מלחיץ. כלומר, קצת הרבה.

בינתיים, ובמקביל, וכל הזמן הזה - יש לי את ההריון הכי הכי כייפי ויפה ונעים בעולם. אני נהנית מכל רגע. מרגישה בטחון בעוברית שלי, בטחון בהריון. כיף לי. בעקבות הדף שפתחתי (בקשת דעות) - הבנתי כמה דברים שאני אנסה לנסח כאן. הבנתי שיש מקום לתהליך של התמודדות מול הפחדים. הבנתי שיש הרבה דרכים לעשות את זה, ושאני צריכה לבחור. אבל, פתאום, הבנתי משהו אחר - הבנתי שאני לא הולכת להתמודד מול הפחדים, אני לא הולכת למגר אותם, אני הולכת להשקיע את כל האנרגיה שלי בלהבין שזאת אני, והפחדים האלה הם חלק ממני, ושכל מה שאני הולכת לעשות - זה לתת להם את המקום האמיתי שלהם. לא ס"מ יותר, אבל גם לא פחות. מצאתי את עצמי מבזבזת הרבה זמן בהשוואות של עצמי מול חברות, מכרות ונשים אחרות. מחפשת נחמה, למשל, בזה שאני בכושר ירוד, ומנסה להיאחז בסיפורים של לידות נהדרות אחרי שמירת הריון. כלמיני דברים כאלה. למעשה, זה היה סוג של תהליך להבין שאני לא צריכה "לעבוד" כדי להגיע מוכנה לללידה. לא פיזית ולא נפשית. כל מה שאני צריכה לעשות זה להכיר בדברים שעולים ולתת להם הם המקום האמיתי שלהם. עזר לי מאוד שחברה טובה אמרה לי - אבל מה אכפת לך מאחרות? למה את כל הזמן משווה? וואו, איזה גאונה! זה כל-כך נכון. הבנתי שאני בנאדם מאוד לא השוואתי בכל התחומים שבהם יש לי בטחון עצמי, ויש הרבה כאלה. אבל בתחום הזה, שבו אני כל-כך מפקפקת בעצמי - כאן חיפשתי רפרנס להתייחס אליו. חיפשתי איך למקום את עצמי, ואיך לעבוד מול המקום הזה. מיותר לגמרי. משפט אחד של חברה טובה שם אותי במקום - לא רוצה השוואות, מעניין אותי לשמוע על תהליכים של אחרות, אבל אני לא גוזרת מזה שום דבר שלא מתאים לי, שאני מבינה שאני ייחודית (כמו כולם) ושמותר לי להיות כזאת. וזהו. שבתוך הבמבי הקטנה, הלא-נשית, שלא-יודעת-ללדת, ושאין-לה-שום-דבר-נגד-אפידורל-חוץ-מזה-שהוא-עלול-לתקוע, ושאין לה אג'נדות גדולות - וכל שאר אלה - בתוך זה: יש רק אותי. וזה הרפרנס היחד שרלוונטי.

בנוסף, החלטתי ללכת לטיפול הומאופתי. התאים לי טיפול שהוא גם פאסיבי וגם אקטיבי, ודורש ממני בעיקר להיות נוכחת וללכת עם הרמדי, אבל לא לעשות מעשים גדולים (לא ניתוחים, לא פרשנויות, לא טחינת מוח. כל אלה לא התאימו לי). לא יוגה (הייתי בשיעור אחד, ונמלטתי אחרי 10 דקות, כשנוכחתי ששיעור ה"יוגה" הוא למעשה דיבורים על עיגולים ומנדלות ו.. וואו, זה לא בשבילי. באתי לעשות יוגה, ולא לחנטרש על סמלים ומעגלים. לא היה לי שמץ של סבלנות לזה). גם מהשחיה, שאני כל-כך אוהבת, פרשתי באיזשהו שלב. בחרתי לא להרגיש לוזרית, ולקבל גם את החולשות שלי באהבה. בשיחה עם ההומאופת עלה נושא אחד שמאוד מאפיין אותי וגם את הלידות שלי - חוסר היכולת שלי להתמודד מול מצבים שבהם בא לי "לעוף הביתה". אני כזאת. שעות של צירים בלי הפסקה ובלי פתיחה? יאללה, אפידורל! שיעור עאלק-יוגה שמעצבן אותי? קמים והולכים הביתה! שוק הומה אדם וצעקות בטירה? התמוטטות עצבים, מהר מהר הביתה! סמים? השתגעתם? אני מתה לעשות סמים פסיכדליים, אבל אני מפחדת שלא תהיה לי את האפשרות "לעוף הביתה", כלומר, לחתוך מתי שאני רוצה. ההומאופת סיפר לי שבלידה שלו ושל אישתו, שניהם עם ניסיון עשיר בסמים מכל הסוגים - הם הסתכלו אחד על השני באיזשהו שלב ואמרו : "סמים קשים!". אמרתי לו - טוב, הנה ההזדמנו היחידה שלי לעשות סמים קשים :-). סיכמנו שזה משהו להתייחס אליו - הכיוון הזה, של "אני חייבת לחתוך עכשיו הביתה". וגם, שמנו לב, עד כמה אני.... טיפוס ביתי. עד כמה אני בטוחה בבית, עד כמה אני אוהבת להיות בבית. רגע, אולי באמת השמועות נכונות ובלידה בבית אני באמת ארגיש בטוחה ומשוחררת?!

דבר נוסף שעלה בשיחת ההומאופתיה - הפחדים שלי. ניסחתי אותם במילים. למשל, פחדתי למות. בלידות הקודמות ממש לא פחדתי למות. לא פחדתי בכלל. הפקדתי את האחריות בכניסה לבית החולים וסמכתי עליהם שיטפלו בי. לקיחת האחריות בחזרה אלי הפחידה אותי נורא. אני יודעת שיש כאלה שזה טריוויאלי עבורם - לקחת אחריות - אבל בשבילי, בעיקר בתחום הזה, זה היה ממש לא קל. לבנזוגי זה היה הרבה יותר קל. אני פשוט הסתובבתי עם פחדים כל-כך איומים, שזה היה אפילו משעשע. אבל הרמדי זחלה לאיטה למערכת, והוא נתן לי בכוונה משהו עדין, וממש הרגשתי איך לאט-לאט (וזה היה לאט-לאט) יש מגמה חיובית ומחזקת. כל כמה זמן חלקתי עם יוד בנזוגי את הפחדים, בקול רם. היה לי כיף שיש לי אותו, שמכיר אותי מאוד מאוד טוב, ולא נבהל מהשטויות שלי. פשוט דיברנו על הדברים. לא מיגרנו, לא מחקנו, לא נלחמנו. סתם דיברנו.

לפני לידה

חמישה ימים לפני הלידה חגגנו ליוד יומולדת, יום לפני הלידה חגגנו לגדולה יומולדת 6. השבוע שלפני הלידה היה ממש מיוחד. בגלל שבשתי הלידות הקומות ילדתי כמה ימים לפני הזמן, שנינו הרגשנו שזה יכול לבוא כל יום, ורוקנו את השבוע מתכנונים. יוד קיים כמה פגישות, אבל בגדול - כל יום מצאנו את עצמנו עושים משהו אחר כייפי וספונטני, עם הילדים או בלי הילדים. בהחלטה של רגע נסענו ביום חמישי (שלושה ימים לפני התל"מ) לחתונה קסומה של חברים, ליד יודפת בצפון (למעלה משעתיים נסיעה). עכשיו, אחרי הלידה ואיך שהיא התנהלה, אני רוטטת רק מהמחשבה על מה יכול היה להיות. אבל מיכל (המיילדת) אמרה שזה פשוט לא היה קורה שם, וזהו. שלא הייתי נותנת ללידה להתפתח. ועדיין, ברררר...
בהריון הראשון נתקעתי בחודש 9 במעלית בדרך לרופא נשים, ומאז אני לא עולה במעליות בבניינים ישנים. ההחלטה שלי היתה שעד 8 קומות אני עולה ברגל. שבוע לפני הלידה הלכתי להוריד שערות ברגליים. הקוסמטיקאית גרה בקומה 5. צלצלתי באינטרקום כדי שתפתח לי והיא (יודעת שאני מפחדת ממעליות) אמרה שהיא באה לקחת אותי עם המעלית. אמרתי לה שמה פתאום ושאני עולה ברגל ואין על מה לדבר. עליתי את כל הקומות ברווחים של שתי מדרגות. פתאום שמתי לב שהכושר חזר אלי (במהלך ההריון הייתי חייבת עצירה אחרי 3 קומות, ובטח שלא עליתי ברווחים של שתי מדרגות). הגעתי רעננה וספורטיבית, ממש מהר, והיא היתה בהלם ממני. אמרה שאני השלישית באותו יום בחודש 9, וממש הרשמתי אותה בספורטיביות שלי (שלא תגידו שאי אפשר להפיק דברים טובים מפחדים :-)).
כשהתאריך הצפוי עבר (20.7) פתאום הפסקתי להרגיש שאני לפני לידה. היה לי עדיין מאוד מאוד כיף ונוח להיות בהריון. היה לי קשה להיפרד ממנו, אני חושבת. הרגשתי מנותקת מאוד מהרעיון של לידה. הרגשתי קצת "לא בסדר" שזה ככה. התאריך עבר. אותי זה לא הלחיץ בכלל. באמת שהיה לי כיף עדיין. ביום שבו ניסחתי את זה במילים - שאני לא מוכנה, שאני לא לחוצה על זה, והאם זה נורמלי? - התחילה הלידה. יום לפני זה הייתי קצת קצרת רוח והחלטתי להוציא את זה על הבית ולא על הילדים :-). שטפתי את הבית, אפיתי עוגת שזיפים, קטפתי פרחים בגינה. אבל כל זה היה סטנדרטי לגמרי, ערב רגיל לגמרי, לפני בוקר רגיל נוסף, שבו קבעתי לשתות קפה עם חברתי ע', שעובדת בהרצליה.

(הקדמה ארוכה... ללידה קצרה...)

חזרה למעלה