אחח,
אמא של יונת ,
וחשבתי כבר שיש לך מגרפה למסירה! (
ככר השוק )
הוי הבוציקיה!
תשעה קבין של חמידות ירדו לארץ ישראל ודומה שעשרה נטלה הגברת.
היה לה חום, כ-40 , לפני כמה ימים. חזרתי הביתה מאוחר ועליתי למעלה לראות מה שלום הבנות. במדרגות אני שומע "פטצשש!" כל כמה שניות. חשבתי, אולי התקלקל המשנז הפנאומטי אך מיד נזכרתי ש-א. לא התקנו כזה וש-ב. בעצם אין כזה דבר, ואכן הסתבר שהזאטוטית שוכבת על אמא כמו צפרדע קטנה, עם אצבע בפה וכל כמה שניות אמא מקפיצה אותה עם ה"פטצשש!". אחרי כל פעם כזאת הזאטוטית מקפיצה את עצמה בתשובה וגם עושה איזה קול חלוש, עלוב אך מלא ציפיה. אמא, לשמחתי, לא היתה מבואסת מההתעמלות הלילית אלא חייכה ואמרה שהבוציק התעוררה וכולה משחקים והומור.
איזה מותק.
היא הולכת כמעט חודש (לא ברציפות, היא נחה בסופ"שים וכל שעתיים) ומרדפי ה"אני אתפוש אותך!" הפכו למירוצים מסביב לרהיטים. כל בוקר היא ממלאת את הצלחת של אוסקר החתול בעצמה ואם אבא לא שומר, גם הופכת אותה מיד לאחר מכן כדי להאכיל את הנמלים.
אוסקר, מצידו, כבר הבין שהזאתי קטנה אבל יש לה קשרים והתחיל להתחכך לה ברגלים מעשה חנפים, התחמן, רק מה, הוא שוקל מעט פחות ממנה ומצליח להפיל אותה לעיתים. אולי זאת בעצם התחשבנות על הנמלים, מי יודע לב חתול שמן ומנוסה.
אל הדובי-דובי ואל הדובי-קנגורו, הגווארדיה הישנה, הצטרף דובי-דינוזאור, טירנוזאורוס-רקס מפלסטיק שבאמת ניראה כמו הדבר האמיתי, מרושע ומלא שיניים, רק בגובה 30 ס"מ.
בהתחלה פחדנו ממנו. משכנו כתף והתרחקנו ככל יכולתנו מהמפלץ.
אח"כ הסכמנו להכות לו על הראש עם כף עץ (ארוכה) והוא דווקא הגיב בצליל עמום ולא לגמרי בלתי נעים. המממם!
אז כבר ניסינו לגעת בו באצבע אם היינו על אבא (שיודע איך להתעסק עם חיות מסוכנות). והוא התנהג יפה. הדובי-דינוזאור. גם אבא.
והנה הגיע היום שאחזנו בו בצוואר והדבקנו לו נשיקה על האף!
באותו יום כבר האכלנו אותו ברסק מלפפון עם יוגורט, הכפית נכנסת יפה לתוך הלוע הפעור וזה דבר ששום דובי-דובי לא יודע לבצע! ליקקנו לו את החוטם כדי לדוג מלפפון ויוגורט עם הלשון ונהיינו חברים.
ואחרי שאבא הדגים, אנו גם משקים אותו מים מהבקבוק.
ככלל עיקר עיסוקנו בימים אלה היא הגינה. למדנו לחפור בעפר תחוח עם התרווד ולזרוק אבנים אל הבורות שאבא חפר לעצים שאמורים להגיע בקרוב. אם אמא ממלאת דלי אבנים, הבוציק מוציאה ולהיפך, שיהיה איזון אנרגטי. כמעט כל יום משמישים את האמבטיה הישנה והופכים אותה לבריכה דה-לוקס. שם אפשר לשכשך, לשאוב מים בכלי פלסטיק ולשפוך החוצה (הכי מתסכל זה העציץ עם החורים בתחתית - כמה שלא תשאיר אותו מתחת למים, תמיד הוא יהיה ריק כשתנסה לשפוך אותו על החתולה). הכי טעים זה לשתות את המים עם הכף הכתומה של הקוואקר, ברעש ובכוונה רבה.
שפה:
נעם חומסקי יכול מצידנו להמשיך לכתוב ספרים מעפנים שאי אפשר לקרוא כדי שיחשבו שהוא חכם. שיחשבו. בוציק חושבת שהוא נודניק חסר תקנה. וטרחן.
היא ההוכחה החיה לכך שאיבר השפה מתמצה בביטוי אחד ודי לו בכך:
"עוֹט!"
ולא צריך יותר.
הבוצינקה קמה משינה עם
"עוֹט!" בפיה ולעיתים גם לא מתעוררת אלה ממלמלת
"עוֹט!" כשהיא רדומה במנשא בזמן טיול הבוקר, מיטלטלת תחת המיטריה הוורודה, לסת ויד שמוטות והזבובים פורעים לה את הפוני.
"עוֹט!" זה כמו הסוווש של נייקי, סיסמה, סמל, דרך חיים.
רק, שלא כמו הסווווש, ה-
"עוֹט!" אינו מבוסס על ניצול הילדים בחצי אחד של כדה"א ועל התקפה של תדמית העצמי של הילדים מהחצי השני.
ובין שינה ליד אמא לטיול על אבא, שניהם משחקים את משחק הניחושים הגדול שמאופיין בטיק העצבני (אצל אבא) "עוד
מה? עוד
מה? "
והיא, אם היתה צריכה לדבר, היתה אומרת "מ'ז'תומרת, כל מה שיעשה לי טוב, אבא טמבל, עכשיו
רגלי! עוֹט!"
"עוֹט!"