איך אני יוצרת יציבות פנימית?
יש לי כל מיני תשובות.
כולן בליל של חוויות אישיות, קטעי "שיטות" מוסדרות, יצירתיות וחשק רגעי של התודעה הפרטית שלי... ולא יהיו רלוונטיות לאף אחת אחרת.
וממילא מילים כתובות לא יכולות להיות כלי בלעדי להעברת מסר שכזה.
אבל יש אחת מאוד פשוטה שאני מאוד אוהבת לאחרונה-
לנשום מהאף. כשאני נזכרת, אני מתחילה בנשיפה (בהחלה מייד שאפתי! לקח זמן קודם לנשוף).
מידי פעם שאני עושה את זה אני נושפת, נושמת רגוע, נושפת שוב רגוע ומחכה. מתבוננת.
זה רגע שבו אין נשימה ו
אני קיימת לגמרי במציאות...
אפשר לשחק עם זה עוד כל מיני, אבל כיף לגלות לבד, אז אני לא ארחיב יותר @}
כשחשבתי שהבעיות והקשיים שלי הם בגלל משהו בי, רעדתי מפחד, תכלס כל הזמן.
כשהבנתי את המקורות התרבותיים שלי, התפוגג הפחד שלי מעצמי.
לא לפחד מעצמי, תורם ליציבות
כשהייתי עסוקה באיך לפתור בעצמי רק את הבעיות שלי, רק נתקעתי עוד יותר.
המצב פה חברתי כללי. המצבים האישיים הקשים הם תוצאה של כשל מערכתי לא אישי.
וגם סוג של מראה
דו צדדית .
בהרבה דפים פה באתר, תמצאי התבטאויות שאומרות בערך- שינוי פנימי בי מייצר שינוי בסביבה שלי. וזה מאוד נכון, חלקית.
תמצאי מעט דפים שיש בהם הבנה ששינוי הסביבה קריטי להמשך ייצור שינוי פנימי.
שטווח השינוי האישי שאפשרי בנסיבות הקיימות הוא מגוחך.
שכל מי שעושה "עבודה עצמית" בתרבות שלנו
צריך בדרך לדחוף קירות, אם הוא רוצה להתקדם בעצמו.
ואם הוא מוותר על לדחוף, כל מה שנותר, בשלב די מוקדם, הוא ללכת בסיבובים "מכילים ורגישים באופן אישי" לדברים איומים ובעיני די בלתי נתפסים.
יש מאחורי הרבה "עבודה עצמית".
זה נהדר. זה חשוב. אי אפשר בלי זה. אבל בשלב מסויים הבנתי שזה רק קצה החוט. או מה שאיפשר לי לתפוס את קצה החוט. לא כל החוט ובטח לא
החיים